מס. 1492, ח' בכסלו תשס"ו 9.12.05

חברנו

צביקה קרניאל ז"ל

הלך לעולמו בטרם עת.

הובא למנוחות ביום ראשון 4.12.05

אנו משתתפים בצערם של יעל,

אורית, ערגה, גלית, שי צאלה ובני המשפחה.

ובצערם של אמנון ובני משפחתו.

אבא -

דברים שנאמרו ליד הקבר / נרית

לדבר עליך בלשון עבר זה בלתי אפשרי, ובכל זאת נראה כי שלושת החודשים האחרונים מטשטשים לי אותך...

ואני לא רוצה להישאר עם חוסר האונים, עם המחלה הנוראה, עם השכיבה הממושכת, כשהרגשנו אבא, איך אתה הולך ונעלם לנו... אני מקווה אבא שהצלחת, בתוך כל הכאב הנוראי, להרגיש עד כמה אנחנו אוהבים אותך, לראות ולהרגיש את הזמן שהיינו לידך, ואני מקווה שהצלחנו להיות איזו נחמה שהיא בשבילך, אבא אהוב שלנו.

אני רוצה להישאר אבא עם מה שהיית, לזכור את האדם החכם שהיית, יודע הכל. תמיד אמרנו שאתה באמת יודע הכל, בכל תחום, ואם חסר לך איזה מידע אתה כבר משלים אותו מדמיונך הפורה...

להישאר עם היכולת המדהימה שלך לקשור קשרים, ליצור שיחה בכל מקום ועם כל אחד, ולאסוף חברים ומוקירים בכל מקום, בכל זמן...

לדבר איתך על כל דבר, בכל תחום, להתווכח איתך, לצחוק עם חוש ההומור המיוחד שלך, להתייעץ איתך, לבוא לספר לך על ההצלחות שלי, על ההצלחות של הילדים שלי...

ללמוד ממך אבא איך להצליח לעשות בחיים את מה שאוהבים, איך אפשר להגשים חלומות שנראים בלתי אפשריים...

לנצל את החיים, ליהנות מהם... חבל אבא שבזמן אמת, לא יכולת להעריך, את היכולת המופלאה הזו שלך, לחיות, לעשות.

כמה הייתי רוצה אבא, עוד חיבוק ממך.. עוד נשיקה.. בערב האחרון שלך, כשניסינו להבין מה אתה אומר לנו, ולא הצלחנו, ואתה התעצבנת עלינו, ודי מהר התייאשת ועשית תנועה של "די עזבו", ואז הרמת את ידיך, ואני קראתי בשמחה אליך ואל גלית, "אבא אני יודעת מה אתה רוצה, אתה רוצה לחבק אותנו"... וחיבקת, ואנחנו חיבקנו וחייכת... ועם זה נישאר.

ואני כל כך רוצה את אבא שהיה לי לפני המחלה הארורה הזאת ... ואי אפשר לתפוס... פשוט אי אפשר...

נשאר לנו רק להתנחם בידיעה, אבא, שחיית חיים מלאים, עשירים, שעשית, שנהנית, שתרמת, שאהבת ונאהבת, והצלחת, יחד עם אמא, לבנות משפחה, שאני גאה להיות חלק ממנה.

והכי קשה, שאי אפשר להראות לך עכשיו מה שכתבתי, שתעשה הגהה ותאשר... ובכלל אבא, הרי הכי נכון היה שאתה היית מכין עכשיו את התוכנית. אחרי הכל בתי קברות, זיכרון ואבלות היו התחומים שלך, אתה היית מכין רשימת מוזמנים...

ואנחנו רק יודעים כמה חברים יש לך בכל מקום, ואין לנו מושג איך מגיעים לכולם.

אני מקווה, אבא, שאתה גאה בנו, כמו שאנחנו בך....

אחי היקר והצעיר צביקה / אמנון קרניאל

קשה, קשה להיפרד מאח צעיר לאחר 73 שנים ביחד. אני זוכר שאמא התחילה להשמין. ישבנו אז בחדר (כפי שכינו אז את הדירה) וההורים סיפרו לי שעוד מעט יהיה לי אח או אחות. לשאלתי ענו לי כי אם אוהבים אחד את השני הרבה וחזק מתחיל ילד לגדול בבטן.

אני זוכר שחזרתם מבית החולים ואת הנשיקה הראשונה שנתת לי ביד והשארת לי "שעון". אלפי שעות משותפות של איכות משפחה, של חברות, משחק, לימוד, טיולים, שמחות ואבל, יתמות ואושר.

אח צעיר שלמדתי ממך כל כך הרבה בנושאים שהיית בקיא ממני. במיוחד אני זוכר את התקופה בה היית בבידוד עקב מחלת השנית. כשלושה חודשים היית סגור בחדר ההורים ואני הייתי בחוץ. היה צריך ללמד אותך מחדש ללכת. חולשתך הגופנית, עקב מחלות הילדות, דחפה אותך להתבלט בצד הרוחני, בספרות והדרכה וללמודים גבוהים. יעידו כל בני הנוער שהתחנכו ולמדו אצלך.

עיינתי במכתביך שכתבת לי כאשר למדתי במקווה ישראל וכאשר הייתי בצבא הבריטי. למדתי ממך הרבה על כל מה שקורה בחברת הילדים, בבית הספר ובקיבוץ.

אני יודע כמה חשוב היה לך לעבור את הניתוח ולחזור בריא וחזק לקראת החתונה ולאיכות חיים מתחדשת. עם כל החשש רצית להקדים ולעבור את זה.

ופתאום, כמו כל מה שעשינו ביחד בכל השנים האלה מתגמד מול מאה הימים של טלטול בין ייאוש לתקווה, יום של ירידה ויום של עליה במצבך. פעם אני יוצא מבית החולים מדוכדך ופעם אני רואה שאתה מאושש, מסתכל אלינו, מכיר אותנו, מדבר, אני עונה בנדנוד ראש ואני יוצא עם תקווה חדשה בלב.

נדמה לי שאנחנו, גאולה ואני, לומדים בימים אלה להכיר מקרוב יותר את בנותיך וחתניהן ואת שי, בתוך הזמן שאנו שוהים ליד מיטתך.

לא פעם, כשהיית מתנה לפני על מחלותיך, אמרתי לך: עזוב, אתה בריא, לך תכין את ההספד עלי.

אבל היום, פתאום, אנחנו בוכים עליך ועל כל הידע שהלך איתך, וכל הקרובים והחברים כאן מסביבך שואלים למה??? והעולם כמנהגו נוהג.

אפשר כי באחד הימים עוד ניפגש איפשהו.

חוֹתָמוֹ הִשְׁאִיר

כְּהֶמְיַת אֳרָנִים בָּרוּחַ הַשָּׁר

זִכְרוֹנוֹת יְלָדוּת שְׁמוּרִים כְּאוֹצָר,

הַלֵּב מְסָרֵב לְהָבִין כִּי נִגְמַר

שׁוּב לֹא נִרְאֵנוּ, אַךְ כָּאן הוּא בַּכְּפָר.

כָּאן זְרִיעָה, לֵידָה, וְקָצִיר

בְּעוֹנָתָם כָּאן יָבוֹאוּ מַסִּיק וּבָצִיר,

בְּפוֹעֲלוֹ טָבַע אִישׁ חוֹתָמוֹ הִשְׁאִיר

שְׁמוֹ חָרוּט בַּלְּבָבוֹת, דְּמוּתוֹ לְהַזְכִּיר.

אִם נְדוֹד הִרְחִיק לְאַרְצוֹת נֵכָר

אוֹ נָטוּעַ בֵּיתוֹ, שָׁרָשָׁיו כָּאן בַּכְּפָר,

כָּל אִישׁ בְּטֶרֶם יִכְלֶה אוֹר יוֹמוֹ

בְּלֵב אוֹהֲבָיו טָבַע חוֹתָמוֹ.

ראובן עזריאלי

4/12/05

על צביקה שהלך מאיתנו / איתן שטייף

אחרי שמחזורנו איבד את רמי יזרעאלי לפני יותר מ- 50 שנה, ואת יובל לוי לפני כמעט 40 שנה, נדמה היה כי נמשיך יחד עוד שנים רבות, והנה נקטעה האשליה...

זכינו להיוולד ולחיות בתקופה מעניינת וסוערת, לעם, למדינה ולקיבוץ, לקחנו חלק ברבים מן האירועים המכוננים של דורנו. היינו במשך שנים רבות קבוצה בעלת קשרים פנימיים הדוקים יחסית, וזכינו גם להשפיע ולהיות מושפעים במהלך השנים.

ובתוכנו זכה צביקה בחייו מכמה בחינות:

קודם כל זכה למשפחה רחבה וענפה, בעלת קשרים הדוקים בין ששת ילדיו ונכדיו הרבים. כמו כן זכה צביקה לכמה קריירות, של מעשה, בזו אחר זו - בנח"ל, בחברת הנוער, ב"אהלו", ב"אורנים", וכמובן במפעלותיו בקיבוץ.

צביקה זכה גם לייחד לעצמו מקום אישי בתוך החברה הקיבוצית, מקום בו באו למיצוי תכונותיו השונות – בהן תבונתו וזיכרונו המופלג, ההומור המיוחד לו, כושר הסיפור המלווה בצבעוניות ודמיון (לעתים דימיון שמעבר למציאות, אבל כזה שמייפה את המציאות), ויכולתו לתקשר עם כל אחד בשפתו שלו. לא מקרה הוא שהיו לו ידידים כה רבים, בארץ ומחוצה לה...

צביקה יחסר כמובן קודם כל למשפחתו, אבל אני חש עצמי כאחד מאלו שהנוף מסביבו נעשה דל יותר ללא נוכחותו של צביקה, והוא אכן יחסר לנו בהמשך דרכנו - ביום יום, בחגים, במועדים, ובצבע האנושי שמסביב .

יהי זיכרו ברוך ושמור עימנו.

לך יעל וילדיך,

משתתפים בצער המשפחה במות צביקה. זה הזמן והמקום להודות לנהגים שעזרו ונתנו יד בהסעות ובליווי המשפחה לביה"ח בתקופה הקשה. תמיד ברוח טובה והענות מלאה.

לכם: אחיאם, דן רודוי, יהודה טל, חיימקה בן טל, עמנואל קלריך, אברהם שוורץ, הנרייטה ושירה. תודה לך, איתי שהם שאיפשרת לעובדיך להירתם לעזרה.

לכולנו שלא נזדקק – ושנהיה בריאים, ושתמיד נדע ונזכור שגם בימים קשים – יש על מי להישען ובמי להיעזר. תודה לכם הנהגים על היענותכם לפניותיי. שרית יצחק.

דוח שבועי / א. פלד

1. עוד לנושא הבנייה והשיכון. כזכור, קיימים אצלנו, היום, (וגם בעבר), שני תקנונים המכסים את הנושא. אפשר לשדך אותם לנייר אחד, אבל עדיין יישארו כאן שני עניינים בסיסיים.

לאסיפה הובאו הצעות לעידכונים בשני התקנונים. העידכון המרכזי בתקנון התיכנון והבנייה מתייחס לשטח המירבי שניתן לבנות בבנייה פרטית, וההצעה לעידכון תקנון "עיקרי השיכון",

מתייחסת בעיקר לנושא שטח המינימום אליו ייושר קו הבנייה על- חשבון הקיבוץ – לגבי כל דירות הקבע.

2. לעניין תקנון התיכנון והבנייה. ביום 9.12.04 קיבלה המזכירות החלטה (פורסם ב"ברמה" 1450 מיום 31.12.04): "...בהתייעצות עם מתכנן הקיבוץ לעדכן את הכללים החלים על שטח המגורים (כולל שטחים עתידיים למגורים)... ההמלצות יכללו גם עידכונים בבנייה הפרטית, קביעת הקווים המחייבים בבנייה הציבורית והפרטית, והנוהל המחייב לקבלת אישורים לבנייה ושיפוצים...".

חשוב להדגיש, ולא כל החברים מודעים לכך, שהיום ועד לעידכון התקנון אין לנו בכלל תקנון בנייה המתייחס לבנייה החדשה, או לבנייה בקומה שנייה או בחלל הגג, שכן התקנון הקיים עוסק בבנייה פרטית בלבד, וגם זאת רק עם התייחסות לקומת הקרקע. במלים אחרות, כשלושה רבעים, או אף למעלה מזה מכל הבנייה החדשה והשיפוצים בשנים האחרונות נעשית –לטוב ולרע -- ללא כללי תקנון מחייב.

3. תקנון "עיקרי השיכון". (התקבל בקלפי בספטמבר 2002). עוסק בשלושה נושאים עיקריים:

א. פיתרון לנושא דיירי הקומותיים (לאחר שנים רבות של דיונים מפרכים), בדרך של מעבר דיירים לדירות אחרות "חדשות או משופצות" והשארות דיירים תוך קבלת זכויות בחצי בניין ("קוטג').

ב. פיתרון לבתי השלישיות בדרך של העברת דיירי ה"סנדוויץ" לדירות אחרות "חדשות או משופצות" והפיכת הבניין לדו-משפחתי. הצוות שמונה לעניין על ידי האסיפה דן ואישר זכאותם של דיירי אמצע האמורים לצאת.

ג. הבאת כל דירות הקבע בקיבוץ – על חשבון הקיבוץ – לסטנדרט מינימום שנקבע. (התקנון אינו עוסק, כפי שטועים לפעמים לחשוב, ב"השוואת תנאי דיור" אלא רק (רק בעלות של הרבה מיליוני ש.ח.), ביישור קו מינימום ("בבטונים").

מבחינת המטרז' ברוטו, הועמד מינימום זה על שטח דירת "תמר", ועתה מוצע לעדכן זאת לשטח דירת "רימון" כפי שניבנה על חשבון הקיבוץ, דהיינו 105 מ.ר. (אם הדבר עדיין לא ברור, אני מבהיר שוב שמה שניבנה בשכונות זית, תאנה, רימון, על חשבון הקיבוץ הוא 105 מ.ר. שטח הדירה ברוטו ו – 20 מ.ר. פרגולה. כל שאר הפאר וההדר בוצע ושולם ע"ח הדייר כפי שזה נעשה גם בשיפוצים הפרטיים.

4. לוחות הזמנים. סעיף 2 בתקנון עיקרי השיכון, קובע את תקופת הביצוע ל"חמש עד שמונה שנים", דהיינו, עד לא יאוחר מתום שנת 2010.

לגבי פיתרון לדיירים הנשארים בבתי הקומותיים ובתי השלישיות, נקבע שהביצוע יתחיל רק בתום חמש שנים ממועד תחילת ההסדר, (מהן כבר חלפו קצת למעלה משלוש).

ביום בו קיבלנו את התקנון עמדנו בשכונת הזית. בשנה הבאה אנו מתכננים השלמת שכונת הרימון, בסך הכל בניית חמישים דירות חדשות תוך כחמש שנים (כולל תשתיות גינון ושאר ירקות)!!! מבצע לא פשוט, במיוחד אם ניקח בחשבון הקשיים שמעמידים בפנינו גורמים חיצונים והעובדה שהיום אנחנו כבר בעצם לא בונים "שכונה" (תרתי משמע ע.פ. הסלנג החדש), אלא פועלים בשיטה של "בנה ביתך", כך שכל דירה מצריכה תיכנון הנדסי ואדריכלי נפרד, כתב כמויות נפרד, תמחיר נפרד וכו'.

במקביל, אנחנו גם מתקדמים עם השיפוצים במקום, עם הבנייה הפרטית וכמובן גם עם שיפוצים, תחזוקה ובינוי בכל מבני הקהילה. מדובר בעומס תיכנוני וביצועי אדיר. אני מלווה, פעם מקרוב ופעם מרחוק, את כל התלונות והתיסכולים המלווים את התהליך, גם מצד החברים וגם מצד ממלאי התפקידים. ברור שתמיד אפשר לעשות טוב יותר, וגם ברור שתמיד יהיו תקלות ודרישות. אנחנו מנסים להתגמש ולהתייחס לכל הדרישות וגם לגחמות, "החבר תמיד צודק", וגם לומדים פה ושם מן הניסיון. כפי שאמר פעם רפול ז"ל, כשיורד גשם אצלנו, יורד גשם גם בצד של האויב. ענף הבניין וממלאי התפקידים הם לא אויב חו"ח, אבל אם זה ינחם מישהו, גם שם יש לא מעט לחץ ותיסכולים.

פנינו למספר חברים שיש להם ניסיון בתחום להתגייס לעזרה. בהזדמנות זו אני רוצה להודות במיוחד לפוני וליוסי ז. על נכונותם לעבוד כפרוייקטורים ומפקחים בחלק מן הפרוייקטים תוך הורדת לחץ מן הענף.

לסיכום (ביניים), אנחנו עוברים תהליך מורכב ויקר המשנה את פני הקיבוץ. דרושה הרבה סבלנות מאלה שתורם כבר הגיע, ולא פחות סבלנות מאלה הממתינים בתור ועיניהם כלות.

כולנו נגיע אל המנוחה והנחלה במהרה בימינו, אמן, כן יהי רצון.

על שיכון, דירות ומה צריך לעשות

עודד יניב

המצב שנוצר בדיונים על תקנון הבנייה החדש, (ה"ישן" הוא משנת 2002), הוא לדעתי תוצאה מהעובדה שהחברה וההנהלה שלה ברמת יוחנן חוששת ומסרבת לקבל החלטות לגבי העתיד – לקבוע יעדים ודרכים להשגתם.

ואם לא רוצים לקבוע לאן להגיע, לפחות לדעת ולהסכים איפה רוצים להיות. במצב כזה, כשהכל נקבע "אד הוק", נכון לעכשיו, לפי שיקול דעת של הרגע הזה, אין פלא שהכללים וקני-המידה אינם ברורים, משתנים מהקצה אל הקצה ממחזור בנייה אחד לזה שאחריו ונגרמות חריגות חמורות, כפי שקרה בבנייה בשכונה האחרונה (התאנה, רימון, האטד...?)

גם התקנון החדש המוצע, כל כולו בא להסדיר את הפרצות והחריגות שכבר נעשו (באישור מציעי

התקנון עצמם), ומאחר וגם הוא אינו מוסבר ואינו מכוון ליעד כלשהו, מתקשים החברים והחברות להבין למה התקנון המוצע אינו "מכשיר" (מלשון כשרות) ומנציח חריגות, כפי שהיה עד כה...

הרי ברור שלכאורה, אם אין מטרה אחרת, כל חבר וחברה ואני בתוכם, בין אם כבר הגיע לדירה חדשה או משופצת ובין אם עדיין לא, יאמר לעצמו ואף ידרוש אפשרות להגיע לגודל הדירה המירבי (ושאר נתונים) שהתירו לבנות בפועל במחזור הבנייה והשיפוצים האחרון. כך, אלא אם ישנם שיקולים אחרים וציבוריים במבט לעתיד. וישנם כאלה ואלה הם: (בין היתר)

- כל בר דעת מבין שהכספים שחברים משקיעים בבניית דירותיהם בשנים האחרונות, כיום ובשנים הבאות, יגרמו לכך שנגיע לרצון ולהכרח לשייך הדירות לחברים הדיירים.

- המגמה של שיוך דירות הינה חזקה מאוד בקיבוצים (מסיבות רבות, הרבה נכתב על כך, והכל רלבנטי לרמת יוחנן) והייתה מתבצעת כבר מזמן בפועל אלמלי העיכובים המשפטיים, חוקתיים וטכניים מצד מינהל מקרקעי ישראל והממשלה.

- לפיכך, השיקולים וההחלטות של רמת יוחנן בנושאי השיכון והדירות (כולל גודלן) חייבים להיות כפופים למטרה וליעד שהם שיוך הדירות.

מה צריך לעשות אם כן?

1) לקיים דיון מקיף ולהגיע להחלטה על שיוך דירות ברמת יוחנן בעתיד, כאשר זה יתאפשר (מבחינות חוקיות, היתרים, הסדרים וכו'). וזה יקרה!

להערכתי ההנהלה הקיימת לא רוצה, או לא מסוגלת, לעסוק בזה והכרחי לחץ ציבורי של החברים כדי להביא לדיון כזה ולהחלטות.

2) להיכנס לעריכת תכנית מקיפה של כל הנדרש ברמת יוחנן לצורך שיוך הדירות כולל תב"ע, מדידות ופרצלציה (אם נדרש), הערכות כספיות וכו'.

3) לגזור מכל אלה את המשתמע מבחינת גודל הדירה, השטח (מגרש) סביבה (צפיפות הבתים), דרכים ציבוריות, חניות ודרכים לרכב ועוד ועוד.

חשוב להבין, שחריגות מהסוג בבניות האחרונות (גם בשכונה וגם בשיפוצי דירות) עלולות ויביאו למצב שבבוא העת אי אפשר יהיה לבצע את שיוך הדירות והשוואת השיכון לשם כך, כי אלה יחייבו תשלומים של סכומי עתק בגין החריגה וההעברה על המגבלות שיותרו בתקנות ובכללים שייקבעו.

תשלומים בסכומים כאלה, או שיוטלו על הדיירים והם לא יוכלו לעמוד בכך, או שיוטלו על הקיבוץ (קרי על כלל החברים) והוא לא יוכל לעמוד בהם.

אגב, אני בטוח שאם היינו כבר בתוך התהליך או בסופו, ואישורים לבנייה חדשה או שיפוצים היו ניתנים על פי המטרה של שיוך דירות, היו נמנעים האישורים שניתנו ע"י ועדת תכנון וממלאי תפקידים לחריגות שנעשו.

בהיעדר כללים, קו מנחה ויעדים, "השמים הם הגבול" והחריגות שנעשו לא יהיו האחרונות. הייתכן לקבוע כל חריגה כסטנדרט החדש שכל המערכת, הבנויה והעתידה להיבנות, תתיישר לפיו?

לסיכום: ללא כניסה לתהליך של דיון וקבלת החלטות לגבי היעד של שיוך דירות, גם התקנון המוצע עתה הינו הוראת-שעה, כבר עם אישורו יש חריגות ממנו (בבנייה שכבר נעשתה), הוא יחזיק מעמד שנה-שנתיים ו"יסתיים" עם עובדות בשטח שיחייבו תקנון חדש, וחוזר חלילה.

כדאי לזכור – אי קבלת החלטות זו ההחלטה הכי גרועה.

מישהו למעלה כנראה מכוון את מהלך העניינים, שאם לא כן, מפליא צירוף המיקרים המוזר הזה. בשבת שעברה, הזדמנו במסגרת "חוג המשוטטים" עם אלישע לשיפולי צפון רמת הגולן, גלשנו בדרך שהייתה לשעבר "דרך הפטרולים הסורית", דרך ישנה, מרוצפת אבני בזלת שחורה, דרך שקישרה בין מוצבי הגבול הסורים לפני 67'. (היום להוותנו הפכה לדרך המלך לטיולים רכובים, 4X4, הטרקטורונים, אופנועים, והמיולים למיניהם, עמוסי משפחות וילדים, מטרידים ברעש ובאבק שלהם את שלוות המטייל הרגלי). דרך הפטרולים הישראלית עברה במקביל בקו גובה נמוך יותר מתחתיה.

טיפסנו לתצפית וארוחת בוקר לתל עזיזיאת, תל שהיה אימת הישובים הישראליים הפרושים למרגלותיו, דן, דפנה, שאר ישוב וכו'. יותר מאוחר, בתחתית הוואדי שנושק לתל מדרום, כשמעלינו עוברת דרך הנפט ועמודי קו הטלפון הישן, נעצרנו וסיפרנו את "סיפור הנפילה בשבי של גדי" (בן אלה ושמוליק זבולון, אח של עוזי וחלחל).

זה היה אחד המאורעות המרגשים להם נחשף כל הקיבוץ באותם ימים, לפני למעלה מחמישים שנה. כילד בן עשר חוויתי את עוצמת הזעזוע, ההתרגשות, רגשי הצער וההשתתפות עם המשפחה שהיו נחלת כל החברים, את חודשי הציפיה הארוכים (15 חודש), את המכתבים שהיינו כותבים לגדי, ואת שמחת החזרה מן השבי שסחפה את כולם מקטון ועד גדול. אני עוד זוכר איך עמדנו כל הדרך מהשער, שהיה מעוטר בכתובת "ברוך הבא" או משהו אחר בסגנון הזה, ונופפנו בדגלים. ובערב, את המסיבה המאולתרת בחדר האוכל ששכן (אחרי השריפה), בבית "הזרע". את הנאומים אני לא זוכר, אבל את פנינה זלצמן מנגנת ומתנצלת על הפסנתר המזייף, כי לא היה מספיק זמן לכוונו, אני כן זוכר... השמחה הייתה סוחפת. אירוע שלא שוכחים.

מתוך עניין, חיפשתי חומר על התקופה ההיא במטרה להביא את הסיפור לדורות הצעירים שלא הכירו... והנה, בעודי מעיין בדפים המצולמים שהעבירה לי אסתי מהארכיון לפני כמה חודשים, מסתבר לי שתאריך הנפילה בשבי הוא בדיוק 8 בדצמבר 1954, כלומר, השבוע בדיוק לפני 52 שנים. (ירמיהו)

שם הקוד "צרצר"

(מתוך העיתונות) -

ב- 8 בדצמבר 1954 יצאה חוליה של חמישה חיילים אל מעבר לגבול, כדי לתחזק מכשיר האזנה, ("המתקן"), שהיה מורכב על עמודי טלפון המחברים את קו המוצבים הסוריים באיזור קיבוץ דן. שם הקוד לפעולה היה "צרצר" .. 

החבורה שיצאה הייתה מעין נבחרת, מורכבת משלושה אנשי צנחנים, פקודיו של מאיר הר-ציון ושניים מסיירת גולני: מאיר יעקובי, גד קסטלנץ, ג'קי לינד, סגן מאיר מוזס ואורי אילן.

"המתקן" תוכנן להתחברות אל קו הטלפון העילי שנמתח בין המוצבים. היה צורך להצמיד את קצהו האחד של הכבל אל חוט הטלפון שבראש העמוד, ואת קצהו האחר אל חלקו התחתון של המתקן, שהוטמן באדמה, ומולכד למקרה של חשיפה. חבורת הלוחמים – שמאיר יעקובי היה מפקדה, ג'קי החבלן שבה, וגדי הלוחם הגמיש המטיב לטפס על עמודים, קיבלה אמצעים מיוחדים לטיפוס על העמוד, נשק אישי וציוד אחר.

לא הייתה זו חדירה מודיעינית ראשונה שלהם, מדי פעם נקראו כולם או רובם, לחדירה נוספת אל מאחורי הקווים הסוריים כדי "לטפל" במתקן, היציאה התבצעה בלילה ועם בוקר שבו הלוחמים לעיסוקיהם הצבאיים הרגילים.

המלאכה עצמה הייתה לכאורה פשוטה אבל הסיכון היה עצום, היה חשש להתגלות או נפילה בשבי, בדרך אל היעד, או בחזרה ממנו. הגרוע מכל היה הצורך להמתין במקום, ממש ליד העמוד, כדי לוודא שהחלפת הסוללות נעשתה כראוי.

כיצד היו בודקים אם ההחלפה בוצעה כראוי, כאשר הקווים דוממים באישון לילה, ואנשי הקשר הסורים שאמורים לשוחח באמצעותם – שקועים בתרדמה עמוקה?

"חוליית השכמה" הייתה חודרת לשטח הסורי. הייתה להם שיטה מטורפת לוודא כי המכשיר פועל, הם היו מגיעים כמה עשרות מטרים מן המוצבים הסורים, פותחים באש, משליכים רימונים ונימלטים על נפשם לשטח ישראל, זה היה מקפיץ את כל הקו הסורי, "קווי התקשורת היו מתעוררים לחיים" וכך נבדקה תקינות המכשיר.

כאמור בליל ה- 8 בדצמבר 1954, כשהיו בדרכם למתקן, הם התגלו וכותרו על ידי כוחות סורים גדולים. מפקד החוליה, סמל מאיר יעקובי העריך שאין טעם להתנגד מול מאות חיילים סורים בין מוצביהם הצפופים, ועוד בליל ירח מלא. (התמיהה על כך שפעולה זו בוצעה בליל שטוף אור לא תיפתר לעולם, כמו גם תמיהות אחרות).

נראה היה שאיש לא חשב כלל שתיתכן תפיסה של חוליית המודיעין או חוליית ההשכמה. אבל אפשרות נוראה זו נהפכה למציאות באותו לילה.

החמישה הובאו לכלא קונייטרה לחקירה ראשונה. משם הועברו לדמשק לכלא אל- מאזה הידוע לשימצה. כל אחד מהם הוכנס לצינוק, ואחר כך החלו חקירות ועינויים.

המאמץ העיקרי של החקירה היה – לגלות מה הייתה מטרת הסיור.

לאחר שהפגישו אותו פנים אל פנים עם ערבי שזיהה אותו כסגן בסיירת "גולני", התוודה מאיר מוזס כי החוליה באה לטפל במתקן האזנה. "עכשיו אנחנו מבינים" – אמרו החוקרים הסוריים – "הלכתם לתל עזיזיאת כדי להתחבר לקווי הטלפון של המפקדה שלנו ברמה. זוהי משימת ריגול".

כשגילה מוזס למאיר יעקובי כי נאלץ לספר לסורים את מטרת חדירת החוליה, החליטו שניהם לצאת עם שוביהם אל "המתקן" שליד גשרון המים, מתוך כוונה להפעיל את המוקש שמולכד בתוכו ולמנוע בכך את חשיפת הסודות על ידי הסורים. התוכנית נכשלה, לאחר שהמתקן הממלכד שהותקן באדמה לא התפוצץ, ככל הנראה מחמת הרטיבות.

ב- 13 בינואר, שלושים וחמישה יום אחרי נפילת החוליה בשבי, אחד הבחורים, אורי אילן, התאבד. הוא תלה את עצמו בחבל ששזר מהבד של המזרון.

גופתו של אורי הוחזרה לשטח ישראל לחדר במשמר הירדן. על אצבעות רגליו גילו פתק קשור בחוט. הפתק מחורר בסיכה או בקש דקיק, והחורים סדורים בצורת אותיות: "כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן." תחת שמו הוא הוסיף: "יש ניירות בבגדים."

בשעת לילה מאוחרת, בחיפושיהם, פרמו החיילים את התפרים בבגדיו. שם היו חבויים פתקים נוספים:

"שלום, אורי אילן." "נקם!". משה דיין, שהיה נוכח במקום, הרים את אחד הפתקים המחוררים מול האור וקרא בקול רם: "לא בגדתי".

ב29 למרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נישבו בפשיטות שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופין.

מפקד הפעולה, מאיר יעקובי, וכן הקצין מאיר מוזס, נשפטו על כך שלאחר שלושה שבועות של עינויים בכלא הסורי, מסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מאיר מוזס הורשע, ודרגותיו נשללו ממנו. יחד עמו הועמד לדין גם מאיר יעקובי, ואף הוא הורד בדרגה. מאיר יעקובי נפל בקרב במבצע קדש, בקרב במעבר המיתלה, ובעקבות זאת זכה בחנינה. לאחר שנים רבות טוהר שמו של מאיר מוזס, ואף דרגותיו הושבו לו, וזאת לאחר שהוכיח כי תקלה טכנית מנעה את פיצוץ מתקן ההאזנה בטרם נפל בידי הסורים.

ב - 3 בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים שבגינם נשפט, חנן הנשיא משה קצב, בהמלצתו של שר הביטחון שאול מופז, את מאיר מוזס, וטיהר את שמו באופן סופי. לאחר מתן החנינה העלה מוזס על נס את השוני שביחס החברה הישראלית לשבויים, בין התקופה שבה נפל בשבי ובין ימינו אנו.

עופר זבולון נענה לבקשתנו לראיין את הדוד גדי על הימים של הנפילה בשבי הסורים, על הכלא, השיחרור והשיבה הביתה.

גדי מספר -

ברגעים הראשונים של ההיתקלות עם הסורים לא בדיוק הבנתי מה קורה. זה תהליך שלוקח זמן ושעובר תחנות רבות עד שאתה מבין פחות או יותר, עד שאתה תופס שזהו זה. עברנו בתוך ואדי קרוב מאוד למוצב סורי, לא זוכר את שמו. יכול להיות שהיה חלק מתל פאחר, או תל עזיזיאת,איני בטוח. יצאנו מהוואדי ועלינו על דרך עפר צבאית. היה ליל ירח מלא. אני זוכר שבחושך ראיתי משהו שנראה לי כמו אבן גדולה. מסתבר שהיה זה חייל שישב או כרע. פתאום הוא קפץ וצעק "מין הדא?". אז לא ידעתי ערבית, דומני שמאיר תירגם לי מאוחר יותר, אחר כך, בזיכרון, חיברתי את זה לערבית שלמדתי. מאיר יעקובי, שהיה מפקד הסיור, עצר, הסתובב ומבלי לדבר התחלנו לחזור אל הוואדי. רק לרגע פנה וצעק: "אחנא מן אל ערב" (אנחנו ערבים) והמשכנו. היה ליל ירח והוואדי היה זרוע אבני בזלת גדולות, פה ושם היו שיחים נמוכים, פתאום התכופף מאיר וירד לכריעה ואנחנו אחריו. לא כל כך ראיתי מה הולך, אבל כעבור זמן קצר התחלתי לשמוע ולהבחין בדמויות שבאו מולנו בשרשרת פרושה לרוחב הוואדי. שמעתי צעקות והמולת אנשים רצים, קול שקשוק מתכתי של כלי נשק. הבנתי שעולים עלינו. כמובן שהרגשתי פחד. הרגשתי גם כאילו אני מצוי בתוך חלום, לקח לי הרבה זמן בהמשך לאותו ערב להבין (לא בשכל ,אלא באופן עמוק יותר), שזה באמת קורה. חשתי גם בתימהון, נדמה לי שגם בקצת סקרנות, בתוך כל הפחד חשבתי גם "נו, מה יקרה לנו עכשיו" וגם עניין אותי מה שראיתי.

שרשרת החיילים התקרבה ומאיר התחיל לצעוק להם בערבית. לא הבנתי, אבל אני זוכר שהוא צעק, בין השאר, "אנא שאוויש, אנא שאוויש" (זה סמל בערבית, בירדן, לא בסוריה). הם קראו אליו: "תניחו את הנשק ותרימו ידיים", והוא אמר: "חבר'ה תניחו את הנשק ותקומו". זה היה סימן להתחלת ה"פנטזיות", היו יריות באוויר, הם באו, התקרבו והקיפו אותנו,קרוב, בדוחק, והייתה המולה גדולה. אני לא זוכר פרטים. הכל היה בחושך של ליל ירח. אני זוכר, שמחלק מהם נדף ריח אלכוהול חריף והם התנהגו כאילו היו ב"high". הם היו מטורפים לגמרי. בראשם היה סמל, איש מבוגר יותר, כבן 45. גבוה וחסון. כמה פעמים נזקק לאשש את פקודותיו בסטירות לחי, זה היה, כמדומני, די מקובל בצבא הסורי אז.

הם לקחו אותנו בשורה והובילו אותנו במעלה הגבעה כ- 100-50 מטר אל המוצב. בדרך קצת הרביצו מכות בקת הרובה. אני זוכר את תחושת המכה, אבל איני חושב שחשתי בכאב. הייתי קצת כאילו תחת הרדמה. החיילים צעקו ודיברו ביניהם כאחוזי אמוק. אחד מהחיילים כיוון את רובהו לראש של ג'קי, אחד מקבוצת הצנחנים, וצעק לסמל בקול מתחנן "יא סידי, יא סידי, בס ואחד" (אדוני תן לנו (להרוג) רק אחד). הסמל הגברתן הסתער עליו במהלומות וזרק אותו לקרקע בקללות.

כמה הם היו?

הם היו חבורה גדולה למדי, כעשרים-שלושים איש. במוצב הושיבו אותנו במעגל על הקרקע, ועשו סימנים שלא נדבר. מאיר ניצל את הרגעים הראשונים לתאם איתנו סיפור כיסוי משותף. בא אחד מהחיילים ונתן לו מכה בראש. אח"כ קשרו לנו את הידיים בחוט ברזל, הכניסו אותנו לבונקר. שם היה מעט אור ואותו סמל שהזכרתי הביא לנו מים ושאל אם אנחנו רוצים סיגריות. הוא חזר שוב ושוב על המילים: "לא תח'אפו" ( אל תפחדו), עזר לנו לשתות, מאחר שידינו היו קשורות, ולי- שהייתי המעשן היחידי- הגיש מדי פעם סיגריה שהצית למעני.

קשה לתאר את הפחד למי שלא חווה את זה. פחד זה פחד. יש לו כל מיני מינים, צבעים ועוצמות, אבל איך מתארים אותו? האמת היא שאני לא כל כך זוכר את התחושה.אני זוכר באופן שכלי, אבל לא את ההרגשה עצמה. בטוחני שמאוד פחדתי. חשבתי לעצמי "מה יהיה, מה יקרה". הייתי קצת המום. לקח הרבה זמן עד שחלפה ההרגשה שכאילו איני במציאות, שכאילו זה לא ממש קורה לי, כאילו זה מעין משחק, או חלום. לעתים הייתי מרגיש כאילו האוויר סביבי שונה קצת, דחוס יותר כאילו לא ממש בעולם הזה...

היו עינויים?

לא היו עינויים. בכך אני יכול להרגיע, ואולי לאכזב אותך. לקחו אותנו מהמוצב, עוד באותו לילה לקונייטרה. חלק מהדרך הלכנו ברגל (המכונית שהועמסנו עליה התקלקלה) בעיניים מכוסות, בשורה, אחד מחזיק את חברו שלפניו. את כל הציוד שלנו שמו בתוך שמיכה, או בשק, ועמסו על גבנו. הלכנו אחד אחרי השני עם כמה חיילים לצידנו. הגענו למקום שמשם הביא אותנו טנדר לקונייטרה. שם הכניסו אותנו לחדר מעצר. חדר צר ומאורך 2X5 מטר, וממנו נלקחנו בזה אחר זה לחקירה.

חקר אותנו קצין בדרגת רב סרן. גם הוא רציני. פנים חמורים, מבוגר, בעל שפם שחור. לידו עמד חייל עם תת מקלע מכוון אלינו. למרות הפחד, נדמה לי שחלפה בראשי מחשבה על משהו מצחיק שהיה בתמונה. החייל שכיוון אלי את הנשק, כאילו יכולתי להסתער עליהם או משהו כזה. הקצין שאל אותי אם אני מבין ערבית "תחכי ערבי?". עשיתי לו בראש סימן של לא (ונדמה לי שחייכתי בהתנצלות). באמת לא ידעתי. אח"כ הוא אמר: "פארלה וו פראנסה?" ואני גם לא פארלתי פראנסה. הוא הוסיף ושאל: "יוּ ספיק אינגליש? ידעתי מעט מאוד אנגלית כי בבית הספר לא ממש השתתפתי בשיעורים.

הוא הביט עלי דקה שלמה במבט חודר ומאיים שבסופו הניד בראשו לחייל בתנועה אדנותית שייקח אותי חזרה.

כל השעות האלה היינו יחד - במוצב, בהליכה ובמעצר בקונייטרה.

למחרת בבוקר עברנו את "העינוי הפיזי" הגרוע ביותר שסבלנו בשבי: בשעות הבוקר בא קצין צ'רקסי (את זה למדתי מאוחר יותר), בלונדיני ממש, די נמוך, כחול עיניים. הוא בא בלוויית שניים או שלושה חיילים. הם העמידו אותנו בשורה והוא דיבר אלינו ואני לא הבנתי מה הוא אומר, אבל היה ניכר שהוא מדבר בשנאה, בכעס רב (מאוחר יותר סוּפר לי, איני זוכר מי, שאחיו של הבחור נהרג בפעולת תגמול כלשהי). בסוף הסתער וחילק לכל אחד מאיתנו סטירת לחי, אחת לאיש.

כמובן שכל מצב כזה הוא מאוד מפחיד. במיוחד הייתה הציפייה לחקירה מפחידה והרגע שלקחו אותנו לחוקר. אבל דומני שעיקר הפחד היה בשל חוסר הידיעה. כאמור, בקונייטרה חקרו אותנו חקירה ראשונית ולא העלו הרבה. לא היה להם מתורגמן לעברית, ונראה שלא עשו מאמץ גדול. זה לא היה רציני. בהמשך ישנו מעט עד הבוקר. היו בחדר מין מחצלות על הרצפה וניסינו להתכסות בהן מפני הקור העז ששרר שם.

בבוקר עוד שהינו שם. פרט לקצין הצ'רקסי באו מדי פעם מבקרים, שפתחו את הדלת והציצו לראות את ה"יהוד"...

לקראת הצהריים, אחרי הצהרים, לקחו אותנו במכונית סגורה. כיסו לנו את העיניים בפלנליות עם צרור צמר גפן מתחת. קצת היצצתי, איני יכול להגיד שראיתי הרבה, מרחבי שדות ירוקים. הגענו בשעת חושך לכלא על יד דמשק, כלא צבאי ידוע שנקרא כלא "אל מאזה".

כללית נמשכה תקופת החקירות בבית הסוהר שלושה או ארבעה שבועות,אולי קצת יותר. איני בטוח.

כשהגענו לכלא "אל מאזה" היינו עוד יחד, עד שעה מאוחרת בלילה במשרדו של מפקד בית הסוהר. אבל אסרו עלינו לדבר, אם דיברנו, מיד היה מפקד בית הסוהר עושה סימן ביד ו-ששששש. "לא תחכו".

הוא היה איש מבוגר, כבן 60, סמל ראשון, צ'רקסי,ראש סב, מסופר קצר קצר, כפוף גב, אבל חסון וסמכותי. החיילים מסביב (שלא לדבר על האסירים) רעדו מפניו. יתכן שבא מהגליל או שהיה פועל בסביבות מטולה. הוא ידע שתים-שלוש מילים בעברית, וסיפר שהכיר את מיסטר (שכחתי את השם,שם אשכנזי כלשהו), שהיה פועל אצלו. הוא התנהג כלפינו יפה למדי. באותו ערב בו הגענו הוא לקח מאיתנו פרטים אישיים, ורשם הכל לאט לאט במחברת: מספר צבאי, דרגה וכו'. נדמה לי שגם כיבד אותנו בתה. אחר כך הפרידו בינינו ושמו כל אחד בצינוק.

החקירות שהתחילו לאחר כמה ימים היו אינטנסיביות למדי. מדי פעם היו לוקחים אחד מאיתנו למשרד ושם חקר אותנו צוות של חוקרים. היו שם שני קציני מודיעין, אחד מבוגר יותר והשני צעיר, כבן 25-30, שהיה בעל חזות עדינה ומתורבתת למדי, אבל לפעמים, בתגובה על השטויות שסיפרנו בתשובה לשאלותיו, היה מתמלא חימה, ולפעמים אפילו קופץ מכיסאו כנשוך נחש, (מאוחר יותר, בשיחות בינינו, הדבקנו לו את הכינוי "עייר"). המתורגמן לעברית היה איש מבוגר,שמנמן, וקרח. קרחתו השחומה תמיד הבריקה. איטי , דובי, וטוב לב. לפעמים נדמה שהיה מנסה ללמד עלינו זכות. במקור היה ירושלמי ואפילו עבד כקריין בקול ישראל, אם כי העברית שלו הייתה מצחיקה קצת. (בשיחות בינינו, לאחר ששבנו ונפגשנו קראנו לו " החמור".)

זאת אומרת לא עינו אותכם?

אני חוזר ואומר: ממש לא! ה"עינויים" העיקרים בתקופה הזאת היו:

א. ההפחדות שהפחידו לצורך החקירות. לי למשל סיפרו שהם חושבים שאנחנו מרגלים ולא חיילים, כי לא באנו לבושים במדי צבא, ובתור מרגלים "אתם יודעים מה עושים למרגלים....לי לא סיפרו שכל חברי כבר דיברו, או שכולם כבר מתים.

ב. בתור לחץ מנעו מאיתנו שינה כמה פעמים בתקופת החקירות, כעונש על סירובנו לדבר. תקופות מניעת השינה היו ארוכות מאד, לפעמים יממה לפעמים שתי יממות רצופות (24, 36 ופעם אחת גם 48 שעות). הם לקחו מאיתנו את הנעליים והגרביים, שפכו מים על הרצפה, ואסרו עלינו לשבת או לשכב. מדי פעם היה בא חיל לבדוק שאיננו יושבים. הקור באותה תקופה היה עז מאד, ולעמוד בלי לישון שעות רבות כל כך אין זה תענוג. אבל בזה הסתכמו העינויים שהפעילו עלינו. בכמה חקירות הושיבו אותנו על כסא עשוי קרשי עץ מאד לא נוחים והפנו אור מנורה חזקה ישר לעיניים. סך הכל נראה לי שאמצעי הלחץ שהפעילו עלינו היו מתונים מאד, ולא יעילים במיוחד.

היה לכם רושם, או אמרו לכם, שהאחרים כבר מתו?

לא. הצינוקים ששהינו בהם היו במין פרוזדורים ארוכים, שישה שבעה צינוקים באותו פרוזדור. ג'קי ומוזס היו באותו הפרוזדור והצליחו להתקשר ביניהם בצעקות. אני הייתי בצינוק שהדלת שלו הייתה מול הפתח של הפרוזדור וזה בדיוק נשקף אל דלת המשרד של מפקד בית הסוהר. גיליתי שאף שהדלת הייתה עבה, מישהו לפני, עשה בה חור קטן, כך שהייתי יכול להציץ. לפעמים נשמע קול המולה ודיבורים מכיוון המשרד והייתי מציץ. פעם ראיתי את ג'קי מובל לחדר החקירות, במשרד.

בשלב הזה היה לכם איזה שהוא קשר עם הבית?

לא. בשלב החקירות לא היה שום קשר.

מתי התחיל הקשר עם מכתבים?

אחרי תקופה זו. אני לא יודע בדיוק. חודש אולי חודשיים. היו גם הפסקות בחקירות. היו תקופות שפתאום היו מתנהגים יפה. פעם אחת, לא זמן רב לאחר שהגענו לבית הסוהר לקחו אותי במכונית לנקודה כלשהי מחוץ לקונייטרה, נקודה שממנה נשקף כל השטח עד לקיבוצים שלנו. רצו שאספר מה קרה ואסביר. אני סיפרתי את הגירסה שעליה סיכמנו. קצין האו"ם שנכח ניסה לדבר איתי אנגלית, ורגז משום שנדמה היה לו שאני מסרב לדבר איתו. אבל אני ממש לא יכולתי לדבר מילה.

אחרי משהו כמו חודשיים, נגמרו החקירות ( בדיעבד אני יודע שהיה זה לאחר התאבדותו של אורי אילן ) שמו אותנו בחדר משותף. קיבלנו סיפרי לימוד, מכתבים וחבילות מהבית. מאז ועד השיחרור נשארנו יחד וקיבלנו יחס טוב למדי.

על ההתאבדות של אורי אילן נודע לנו רק ממש לקראת הסוף. את הודעת השיחרור מהשבי הביא קצין האו"ם שביקר אותנו מדי פעם. רמז על כך קיבלנו זמן מה קודם לכך כשתאיר רמזה לי במכתב.

הובלנו מבית הסוהר במכונית (איתנו היה גם שלמה בן יהודה, ישראלי שעבר, כאזרח, את הגבול ושהה בכלא כמה שנים, הוא עבר שם סבל גדול).

עברנו את גשר בנות יעקב ברגל. בצד השני חיכו לנו קציני ועדת שביתת הנשק. למרות החיוכים והחביבות נדמה לי ששררה תחושה כלשהי של ריחוק, אולי קצת הסתייגות מצידם. אבל יתכן שסתם נדמה לי.

כמה מאות מטרים אחרי הגשר נעצרה פתאום המכונית שנסענו בה. מולנו נעצר ג'יפ, וממנו יצא אריק שרון והסתער עלינו (בעיקר על מאיר יעקובי) בחיבוקים ובקריאות שמחה. אני מוכרח לציין שהוא עשה זאת מבלי שצלמים ועיתונאים יהיו נוכחים.

את ההורים פגשנו בצפת. בעיקר מה שאני זוכר מפגישה זו היה שהם שמחו מאד והתרגשו. נדמה לי שהזיכרון העיקרי הוא צילום של אותו מפגש, שצילם איזה עיתונאי. גם בשלב החזרה הייתה לי אותה תחושה של מעין חלום, וקושי להתחבר למציאות.

לגבי קבלת הפנים בקיבוץ, אני זוכר שהגענו בחושך (אחרי הפגישה עם ההורים עוד עוכבנו עד שנלקחנו כל אחד לביתו). אני זוכר שהייתה מסיבה גדולה ( במחסן "הזרע" הישן) עם הרבה נאומים, וחברים שניגשו לברך. אני זוכר שהרגשתי שאנשים ממש שמחו והתרגשו. תחושה נעימה ללא ספק. אבל עוד אני זוכר שהייתי עייף ובשלב מסויים של הנאומים הרגשתי מנותק ורציתי כבר שייגמר. משום מה נחקק בזיכרוני שהיה לילה קר וגשום וכשיצאתי מהמכונית שהביאה אותי לרמה החלקתי על הבוץ שבצד הכביש ונפלתי מלוא קומתי.

עם שובו של גדי פורסמו הדברים הבאים ב"ברמה" מיום כ"ה בניסן תשט"ז 6.4.56

לשובו של גדי

זה היום קווינו לו!

גדי, אלה, שמואליק ושאר בני המשפחה, כל החברים והילדים, מגדול ועד קטן.

וכשאנו מקדמים את פניו תחת קורת גג ביתנו המשותף, עדיין מהדהדת הדאגה והחרדה שמילאה את ליבותינו בכל אותם החודשים הרבים. וזכורות התנודות שביום יאוש וחשש שמא תפרוצנה תקריות גבול ופעולות מלחמתיות נרחבות, ותתרחק התקווה לשיחרור השבויים – לבין תקווה וסיכוי מתחדשים.

מה שעבר על גדי ועל חבריו בהיותם כלואים ושרויים בגוב האריות, נדע רק אחרי שהוא יתחיל לספר – רק לשער נוכל, זאת על פי תוכן המכתבים מבית הכלא, שאותם העמידה המשפחה לרשותנו מעל דפי "ברמה".

לנחמה היו לנו ההוכחות שגדי וחבריו לא נישכחו, לא רק על ידינו, אלא גם על ידי הציבוריות כולה בארץ, אשר מזמן לזמן תבעה ממוסדות המדינה ומצה"ל, בקול גדול, לעשות למען החזרתם למולדת.

ואמנם, למרות שתוך השנה ורבע של כליאתם הטרדנו את משרד החוץ, ואת האחרים, הנוגעים בעניין, אנו מסוגלים עתה לראות נכונה, כי עניין שיחרורם, לא מש מנגד עיניהם כל אותו הזמן, ויבואו נא משרד החוץ והביטחון ואנשי ועדת שביתת הנשק, על הברכה, ועל התודה עם הסיום המוצלח.

היה זה מעודד להיווכח מה חשוב ויקר בעיני הציבוריות הישראלית, ובעיני שילטונות המדינה, כל אדם. וכיצד גומלת המדינה לכל יחיד על שירותו, כאשר השירות נעשה על ידו בכל נפשו ובכל מאודו. יחס הגומלין הזה, בין הכלל ובין היחיד אצלנו – בו הסוד של עליונות האדם שלנו על פני אויבינו, של המעטים על פני הרבים, ובו התקווה לעמידתנו ולשמירה על קיומנו.

כל עוד קיים יחס גומלין זה לא נירא רע!

ולגדי בשובו נאמר:

יהיו נא התלאות והסיוטים, אשר עברו עליך כלא היו, ותעמוד לך פעולת ההתחסנות והניסיון, והדעת שרכשת לך, לברכה לך ולקבוצה, בבואך להתערות מחדש בחיינו, להתגבר על המכשולים שבדרך ולזכות בעושר הצפון בהם..

(שם הכותב לא מצויין, אבל סביר להניח שזה היה אברהם צמד).

מתוך קטעי מכתבים מהכלא

28.1.55

הודות לאיש האו"ם הורשינו לשלוח שלום הביתה. ובכן הזדמנות כגון זו,ודאי שאין להחמיץ. החשוב ביותר הוא לספר לכם שהנני בריא ושלם ומקווה לראותכם. היחס כאן טוב למדי איננו חולים, איננו רעבים, אפילו ספרים ומכתבים קיבלנו ושמחתי בהם שמחה גדולה... מצב הרוח בסדר גמור, רק מתגעגעים ומחכים לחזור הביתה...

גדי.

18.2.55

... למען האמת אין כל חדש, וחוץ מזה דברים חדשים שישנם אם אכתוב עלול המכתב לא לעבור. כרגיל, קוראים הרבה. חוץ מזה מה אנו עושים? יושבים ומפטפטים... עד לפני זמן מה היינו מרבים לספר בדיחות, אלא שהגענו למצב שבו שמענו כבר כל בדיחה כמה פעמים.

כולנו מרגישים טוב ובריאים לגמרי ומחכים כבר בכיליון נפש. יש לציין גם, מולי, מסתבר שאם הנך כותב שאתה מתגעגע, הרי זה באמת אומר את הכל. חוץ מזה במכתבך המתאר את שיחת החברים כמעט והרגשתי שאני ממש יושב שם והיה משעשע מאוד.

מה עוד? תימסרו שלום חם והרבה תודה לכל החברים אשר כתבו ואשר מסרו שלום. גדי.

24.6.55

...הגיעו אלינו עיתוני ה"ברמה". כאשר קוראים את ה"ברמה" מרחוק, מתברר שאין עמידה על מקום אחד אפילו רגע. זוהי יצירה בלתי פוסקת של הרבה אנשים, שכל אחד עושה את מעשהו והיצירה היא אחת של כולם. חבל רק שעומדים על משמעות זו רק ממרחק כזה של זמן ומקום. אותה משמעות נעלמת ממך כשאתה נמצא בתוך היצירה. אתה נוטה לראות יותר את הקשיים והאי נעימויות, ואותה הרגשה של מעשה גדול שנעשה, מקבלת ביטוי רק בהזדמנויות חגיגיות. כמה טוב היה אם בכל רגע, ותוך הקשיים ובאמצע העבודה, היית יכול לחוש זאת, כפי שהינך חש זאת בהזדמנויות אחרות... גדי.

18.8.55

...אתמול היה כאן יום ביקור. בדרך כלל ימים אלו אינם נבדלים לגבינו מימים אחרים, פרט לכך ששומעים קולות נשים וילדים מבחוץ. לראות אותם אין נותנים לנו. אתמול כשיצאו החבר'ה לטיול אחר-הצהריים, נשארתי לטאטא את החדר. פתאום הופיע ילדון כזה קטן, בן שלוש או ארבע, כזה שמנמן עם לחיים ורודות, נקי ומטופח, עומד בפתח ונועץ בי עיניים בוהות, ומשתעשע בדלת בהיסח דעת. נעמדתי, התחלתי לחייך אליו, ושקלתי בדעתי איזו מילה בערבית אני יודע שאוכל להגיד לו, פתאום הוא הסתלק לו וכעבור רגע הופיע שוב ועימו ילדה קטנה, בערך בת גילו. עכשיו היו נעוצים בי כבר שני זוגות עיניים, ואני עמדתי והמשכתי לחייך אליהם מבלי לדעת כיצד לפתוח איתם בשיחה. כך היינו עומדים ומחייכים עד שהופיעו שתי נשים, אמותיהם כנראה, צעירות למדי, ויפות למדי. כשראו את הנעשה גם הן צירפו חיוך כזה, של אמהות הנהנות מילדיהן, שנהנות מכל אחד שילדיהן נושאים חן בעיניו. וזה הסוף.

הן לקחו את הילדים והלכו להן.

אולי זה קצת נראה מוזר, מה המיוחד במעשה זה, אלא שילדים ונשים הן חזיון יקר אצלנו ויש לציין שדי מורגש החיסרון הזה, ולו רק מבחינה של "מראית עיניים ומשמע אוזניים"... גדי.

אנו משתתפים בצערם של עפרה גלעד והמשפחה

במות אחיה גדעון עינב ז"ל.

היה לי אח / עפרה גלעד

היה לִי אח, רק אח אחד

והוא ... יחִיד ומיוּחד

היה לִי אח, היה חבר,

שלא אראה אוֹתוֹ יוֹתר!

אבל, הוּא בּלִבי - ימשִיך, יִהיה...

וּבנפשִי יוֹסִיף ..... יִחייה !!

- "הייתָ אח .. ממש – מוּשלם -

עזרת לִי וּלכולם".

וכּמוּבן ..... בּמִשפחה ,,,

בכל דבר הייתה - ידךָ

בנגרות, ארכִיטקטורה,

חִינוך, טִיפוּח וקוֹלטוּרה.

הִקדשת זמן לאִשתך,

לילדִים ולנכדִים שלךָ.

היִיתָ אבא - - כֹּה אהוּב

וסבא .. הכִי, הכִי 'גנוּב' !!!

היה לִי אח, רק אח אחד,

אחד ..... יחִיד, ומיוּחד

היה ידִיד, היה חבר,

האמנם?

- לא אראה אוֹתוֹ יוֹתר ??? !!.

מקום שני לנווה כהן באליפות הארץ בטריאתלון

בשבת האחרונה 3.12.05 התקיימה באילת אליפות הארץ בטריאתלון.

נווה עלה השנה להתחרות בקטגורית גיל נוער 14-15 שם התמודד מול מתחרים חזקים על הפודיום. בזינוק לשחייה הפגין נווה יכולת מרשימה כאשר יצא ראשון מהמים בפער של 40 ש' מהמתחרה השני אחריו. את הרכיבה באופניים, למרחק 12 ק"מ, סיים נווה 20 ש' לפני קבוצת רוכבים, שצימצמה עליו את המרחק לקראת היציאה לריצת 3 ק"מ.

נווה הוביל למעשה את רוב התחרות ועבודת הצוות של המתחרים שדבקו אחריו באופניים, הביאה אותם רעננים יותר לקטע הריצה, שם עקף את נווה אחד המתחרים.

נווה הגיע לאליפות בכושר מצויין, לא מעט בזכות נירית אילון, מאמנת השחייה שלנו ב"מ.א זבולון", ועל כך כל הכבוד!

בטכס הסיום, שהיה מרשים ומרגש, זכה נווה בגביע ובנעלי ריצה מקצועיות עבור זכייתו במקום השני.

ענף הטריאתלון צבר תנופה אדירה בשנתיים האחרונות ולראייה, לפני שנתיים השתתפו באליפות הטריאתלון באילת 700 ספורטאים, ואילו השנה כמות המשתתפים הגיעה לשיא מדהים של 1400 ספורטאים.

השנה התקיימה לראשונה באילת תחרות סבב של איגוד הטריאתלון הבינלאומי, בו נטלו חלק ספורטאים איכותיים מחו"ל ביניהם אלוף ואלופת עולם.

התחרות, האירגון, והאווירה לעיני קהל רב לאורך המסלול היו מדהימים עד כדי כך שנציג איגוד הטריאתלון הבינלאומי אמר בסיום כי הוא ימליץ על קיום תחרות סיום הסבב השנתי ב- 2006 באילת ..

התחרות, שצולמה ע"י מצלמות ערוץ 5, תשודר בטלוויזיה בחודש הבא.

"מי ימלל גבורות..."

תרבות מקומית. אירועי חודש חנוכה

* יום שבת 10.12.05 בשעה 17:30 בחדר האוכל.

"ראשון יצא הדג" הצגה ייחודית לכל המשפחה.

* יום שלישי 13.12.05 בשעה 20:30 פאב 30+

פרטים על לוח המודעות.

* יום ששי 16.12.05

נסיעה נוספת למוזיאון "יד ושם" בירושלים

* יום ששי 23.12.05 בשעה 21:00 בחדר האוכל

"שירה בבידור"

שרים בצוותא אבל אחרת עם אסף אשתר.

פרטים בהמשך על לוח המודעות.

* יום ראשון כ"ד בכסלו תשס"ו 25.12.05

ערב חנוכה

מסיבת הדלקת נר ראשון של חנוכה עם כל המשפחה.

בשעה 19:00 בחדר האוכל

* יום שלישי כ"ו בכסלו תשס"ו נר שלישי של חנוכה

ערב שח סימולטני "מעטים מול רבים" לצעירים וצעירים ברוחם

בשעה 20:30 בפאב

* יום רביעי כ"ז בכסלו 28.12.05 נר רביעי של חנוכה

בשעה 17:30 בחדר האוכל ערב משחקי שולחן בצוותא ולביבות חמות

לילדים ,הורים ולכל מי שנפשו צעירה.

* יום ששי כ"ט בכסלו 30.12.05 נר ששי של חנוכה

מסיבת סוף השנה האזרחית

J.D - מסיבת ריקודים ומצב רוח טוב. בשעה 22:00 בחדר האוכל

* שבת ל' בכסלו 31.12.05 נר שביעי של חנוכה

בשעה 17:30 בחדר האוכל "ידידי טינטן"

– משירי ע. הלל ומרים ילן שטקליס הצגה מוסיקלית לילדים גילאי 8 – 3

חג אורים שמח! צוות חנוכה וועדת תרבות.

פשטו מדים

צפיר יובל ורעות יפה השתחררו מצה"ל.

ברכות

אורנה וגיא בן צבי וילדיהם

חזרו לקיבוץ משנות החופש.

איחולים לקליטה מהירה.

הפקדות לקרן מילואים / דניאל פרי

בעבר פורסם שהפקדות תהיינה פעמיים בשנה.

מאחר ומספר רב של חברים השאיר את הכספים הפרטיים בקופת בית, כתב אודי ב"ברמה" מתאריך 24/11/05 על החסרונות שבהשארת הכספים בקופת הבית הן לחבר והן לקיבוץ.

לאור פרסומו של אודי ב"ברמה", הוחלט לאפשר העברת כספים נוספת בחודש דצמבר, ובתנאי שירשמו אצלי מספר אנשים מספיק עם סכומי כסף גדולים.

"פריימריס" במפלגת עבודה / יהודה טל

בתוך רשימת המועמדים לכנסת קיימת משבצת המשוריינת לנציג השכונות, כאשר ההצבעה עליה מסורה בידי כלל חברי המפלגה. סגן ראש עירית לוד, יורם מרציאנו, מתמודד בתוך אותה מסגרת והוא יגיע אלינו ב- 12.12.05 לארוחת צהריים ובהמשך לשיחה עם החברים במועדון.

אין ספק שלאור חידוד המסר החברתי יש לכולנו עניין בנושא ואני ממליץ לחברים להשתתף באירוע זה.

תודה

לקראת חנוכה הקרב, הושכבה לה השבוע, החנוכיה שעל האסם לצורך שיפוצים וצביעה, והוצבה מחדש כחדשה. העבודה על גג האסם מספקת אמנם הנאה מתצפית מדהימה על האיזור, אך כרוכה בסיכון לא קטן.

תודה ליוסי זמיר ועמית וגפן וליתר אנשי צוות ה"משכיבים" וה"מניפים" שהשליכו נפשם מנגד ויכלו...

ירמיהו.

ביקור טעים

ביום שבת 10.12.05

בין השעות 10:00 ל - 12:00

החברים מוזמנים לרדת ל"תיבולים רם"

לעשות הכרה עם המפעל החדש.

יהיה כיבוד ותהיה הדרכה. כדאי ומומלץ!!!

ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

הגהה – אורה שורר

שבת שלום!!!

barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן

www.ramat-yohanan.com/barama