מס

מס. 1490, כ"ג בחשוון תשס"ו 25.11.05

פרוטוכול מזכירות 29/05

תאריך: 17.11.05

נוכחים: כל חברי המזכירות

למעט דוד דווידוביץ ואיילת מאירוביץ (בחו"ל).

1. תוֹשבוּת.

אושרה תושבות לתקופה מוגבלת של עד שנתיים, לבנה של נעמי שטייף (אחות של איתן), ובני משפחתו, בכפוף להקצאת שיכון מתאים על פי אפשרויות ועדת שיכון, הסדרת נושא החינוך וחתימת הסכם תושבות כמקובל.

2.השקעה בבית הסיעוד.

בדיון השתתפו גלי שלם ועודד יניב. הוחלט לפנות למוסד לביטוח לאומי בבקשה להאריך עד 31.12.06 את האישור שניתן לנו לשידרוג בית הסיעוד בתקציב של 800,000 ₪, (50% ע"ח הקיבוץ ו-50% ע"ח המדינה), ולדון שוב בביצוע ההשקעה על פי מיתווה תיכנוני/פונקציונלי המתאים לנו.

3. תקציבי ילדים.

הוחלט להחזיר את מלוא תקציבי הילדים, עד סיום כתה י"ב, לתקציבי ההורים. הנושא יובא לאישור האסיפה. (בבירור עם קופת- בית עולה, שלא ניתן לבצע באופן פרטני - חלק ככה וחלק ככה - לפי רצון המשפחה).

4. תקציב בנייה לשנת 2006.

דניאל פרי הביא לצורך "התרשמות בקריאה ראשונה" את צרכי תקציב השיכון (שיפוצים של דירות קבע ובנייה חדשה), בשנת 2006. על הפרק, השלמת בתי שכונת הרימון הניבנים כעת, והתחלת בניית 10-12 דירות חדשות. כמו כן הכוונה להאיץ את קצב השיפוצים, כולל בניית מספר גגות בבתי החבורה והשלישיות. כל זה מסתכם בתקציב נכבד של כ- 8,000,000 ₪. האמור לעיל, רק על מנת להצביע על סדרי עדיפות וסדרי גודל. התקציב הקונקרטי ייקבע בתהליך קבלת החלטות כמקובל, במסגרת תכנית "מקורות ושימושים", ותכנית השקעות בקהילה הנגזרת ממנה, כפי שיאושרו במוסדות הרלבנטים.

רשם אודי

הִיא מִגְדַּלּוֹר

אִם אֶקְפָּא עַל עָמְדִּי, וְגַּם אִם אַזוּזָה

מִפָּנַי לְפֶתַע בּוֹרַחַת הַמּוּזָה,

הִיא בִּלְתִּי צְפוּיָה זֹאת יָדַעְתִּי מִזְּמַן

אַךְ מַדּוּעַ עָזְבָה דַּוְקָא בְּחֶשְׁוָן.

אִם תָּשׁוּב הִיא בִּכְלָל, וְשֶׁמָּא מָחָר

אִם תַּמְתִּין לָבוֹא שְׁבָט, וְאוּלַי לַאֲדָר.

וּמַה אֶעֱשֶׂה אִם תַּחְלִיט הִיא אַחֶרֶת

וְתִבְחַר לְחַכּוֹת, לְשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת.

בְּמִפְרָשׂ סְפִינַת שִׁירַי הִיא הָרוּחַ

הִיא מָשׁוֹט דִּמְיוֹנִי, לַיָּם הַפָּתוּחַ.

עֵת בַּיָּם הַמִּלִּים הַסּוֹעֵר, אֲבַקֵּשׁ לַעֲבֹר

הִיא כּוֹכָב הַצָּפוֹן, הִיא מִגְדַּלּוֹר.

מְסֻנְוָר מִמַּעֲרְבֹּלֶת אוֹתִיּוֹת וּמִלִּים

מַכּוֹת, צוֹרְבוֹת אֶת עֵינַי כְּקֶצֶף גַּלִּים.

בִּלְעָדֶיהָ לֹא אֵדַע לַעֲרֹךְ בָּהֶן סֵדֶר

אֵיךְ אֶל אָחוּ הַדַּף לְהוֹבִיל אֶת הָעֵדֶר.

ראובן עזריאלי 17/11/05

דו"ח שבועי / א.פלד

הנהלה ציבורית בבית הספר היסודי "ניצני זבולון".

בשנת הלימודים תשס"ו, מונה ביה"ס "ניצני זבולון" כ- 350 תלמידים. מהם כ- 260 תלמידי המועצה (75%), והשאר תלמידים שאינם באים מישובי המועצה, בעיקר מן הקריות.

מרמת- יוחנן כ- 65 תלמידים, דהיינו כרבע מכלל כל תלמידי המועצה וכחמישית מכלל התלמידים. לרמת- יוחנן גם ייצוג נאה בסגל ההוראה.

והנה, למרות כל זאת קיימת סכנה מוחשית ומיידית שלא תהיה לנו מלה לגבי כל המתרחש "בבית ספרנו". הכיצד ?

כידוע, לפני שלוש שנים עברה הבעלות על בית-הספר למועצה האיזורית. עובדה זאת, בנוסף לפתיחת שעריו לתלמידי חוץ, (עניין חיובי לכשעצמו), הופכת אותו למוסד ציבורי ממלכתי לכל דבר ועניין. בתור שכזה, על- פי הוראות משרד החינוך, אין יותר מעמד להנהלה הציבורית שפעלה עד היום ושהיתה מורכבת מנציגי הישובים, ובמקומה תקום תוך ימים ספורים הנהלה חדשה, המורכבת מנציגי הורי התלמידים. התהליך של בחירת ההנהלה הציבורית החדשה מתחיל מבחירת נציגי הורים בכל כיתה וכיתה, ומתוך הנציגים הכיתתיים נבחרים ההנהלה הראשית ויו"ר ההנהלה. על מנת שיהיו לנו נציגים בהנהלה הציבורית חייבים להתקיים שני תנאים בסיסיים: ראשית, שאחד מהורי ילדינו בכל כיתה יעמיד עצמו לבחירה, ושנית, ששאר ההורים יופיעו לפגישה שתיקבע לעניין על מנת לבחור בו.

עד היום היינו רגילים ש"החינוך" הוא (במידה רבה ) באחריותו של "מישהו": מרכזת חינוך, ועדת חינוך, צוות חינוך וכיו"ב ויש מי שדואג לעניינים. לא עוד! לכל האנשים הנחמדים והמסורים האלה – באמת – פשוט אין יותר שום מעמד בבית-הספר.

הבעייה היא, שמכוח ההרגל הנ"ל, הורים רבים כלל אינם מעורבים במה שקורה בבית הספר.

לא כן אצל הורי ילדי החוץ. הם תמיד היו אלה שדאגו והיו מעורבים. התוצאה עשוייה להיות שההנהלה הציבורית לא תשקף כלל את הרכב התלמידים, אלא את מעורבות ההורים, ואנחנו נמצא את עצמנו בחוץ. מחוץ לבית-הספר "שלנו".

לכן אני פונה אל כל ההורים שילדיהם לומדים ב"ניצני זבולון": קחו את עתיד ילדיכם בידיכם. כבר ממחר תתעניינו ותבררו איך להשתתף בתהליך. תשתתפו ותיצרו קשר גם עם ידידיכם, הורי הילדים מן הקיבוצים האחרים (ולא רק), על מנת להבטיח שיהיה לנו – לכם – ייצוג הולם בניהול בית-הספר.

ולמי שחושב ש"זה לא משנה", יש לי "חדשות": זה משנה מאד. קיימות היום מגמות בקרב הורים, שאם יגברו, יהיה צביונו של בית-ספרנו שונה לחלוטין – לרעה.

כספי חברים המופקדים בקיבוץ.

כל אדם המחזיק בחשבון בנק יודע שקיימים באופן בסיסי שני סוגי חשבון. האחד הנקרא "חשבון עובר ושב" או בקיצור עו"ש, מיועד לביצוע הפעולות השוטפות. לחשבון זה נכנסת בדרך כלל המשכורת החודשית וממנו משולמות ההוצאות השוטפות של המשפחה. השני הוא חשבון חיסכון, (קיימים כמובן הסדרי חיסכון מסוגים שונים). שני ההבדלים הבסיסיים והמשמעותיים בין שני סוגי החשבון הם: חשבון העו"ש הוא "נזיל", דהיינו ניתן למשוך ממנו כסף בכל רגע. מאידך חשבון החיסכון אינו נזיל. הוא "סגור" לתקופה קבועה (שיכולה להיות קצרה יחסית – חיסכון טווח קצר, או ארוכה – חיסכון טווח ארוך).

עניין שני הוא "התשואה", דהיינו ה"פירות" שהכסף המופקד בבנק מצמיח (ריבית, הפרשי הצמדה למדד או למט"ח – מטבע חוץ – וכיו"ב.) ככל שתקופת החיסכון קצרה יותר, בדרך כלל גם התשואה המובטחת ע"י הבנק היא נמוכה יותר, שכן חופש הפעולה של הבנק עצמו בהשקעת כספו של הלקוח מוגבל יותר. הריבית שנותן הבנק בחשבונות עו"ש, שאת הכסף המופקד בהם יכול הלקוח למשוך בכל רגע, היא בדרך כלל אפסית (ובחישוב כל העמלות למיניהן אולי אפילו שלילית).

עד כאן לגבי הבנקים בכלל. קיבוצנו מקיים "בנק פרטי מקומי" הקרוי "קופת-בית". לחשבון הבנק הזה נכנסת "המשכורת" החודשית שלנו – התקציב האישי, וממנו אנחנו מושכים, במזומן או בדרך של חיוב המוסדות את הכספים הדרושים לנו באופן שוטף. זהו למעשה חשבון עו"ש לכל דבר ועניין.

עד לאחרונה ניהלה עבורנו קופת בית, בצד החשבון השוטף גם חשבון חיסכון – תקציב החיסכון. למרות שהן מבחינת הדיווח והן מבחינת המהות מדובר בשני חשבונות שונים, שילם "הבנק" המקומי שלנו ריבית זהה על היתרה בשניהם. לאחרונה הוחלט (במזכירות) ופורסם, "לנרמל" את המצב. הדבר נעשה בעיתוי של ההחלטה על "הקרן לרווחת החבר", אבל הרציו של ההחלטה עומד בפני עצמו. על פי ההחלטה מופרד חשבון החיסכון (החיסכון האמיתי), מקופת- בית וזו משמשת רק לניהול העו"ש. את כספי החיסכון התבקשו החברים לנהל במסגרת "קרן המילואים" או בחשבון בנק פרטי מחוץ לקיבוץ. כמו כן שונתה שיטת "התשואה" וכמו שהדבר נהוג "בכל העולם" (לא כקפריזה אלא מסיבות ענייניות והגיוניות), הוחלט שהכספים השוטפים בקופת בית יהיו צמודים למדד ללא ריבית ורק כספי החיסכון האמיתי (שיהיו סגורים לתקופה מינימלית) יזוכו – בנוסף להצמדה – גם בריבית. הסדר זה עדיין עדיף על ההסדר בבנק רגיל שבו כספי העו"ש אינם צמודים למדד.

מדוע קפצתי פתאם עם כל הטרחנות הנ"ל ? משום שלמרות פירסומים חוזרים ונשנים, מתברר שעדיין חברינו מחזיקים מיליוני שקלים, מעל עשרה, בחשבון העו"ש שלנו – בקופת בית. כספים אלה אינם מזכים היום את החבר בריבית כלשהי ופשוט חבל.

נכון, עבור החבר הוותיק מדובר פה ב"שינוי סדרי עולם", אבל השינוי הוא בעיקרו טכני וההשתלבות בו היא יותר מפשוטה. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להחליט לכמה כסף אתה באמת זקוק בחשבון השוטף – אפילו עם "שולי ביטחון" רחבים – ואת יתרת הכספים אתה יכול להעביר, בהוראה פשוטה בקופת בית, לחשבון החיסכון האמיתי בקרן המילואים.

נכון, הקיבוץ דורש שכספי החיסכון יהיו סגורים לתקופה של שנה לפחות, אבל אני מוכן לקחת סיכון ולומר שאם יתעורר אצל חבר צורך דחוף, יימצא לזה פיתרון נקודתי הגיוני והוגן. אז חביירים, האמת היא שלא מדובר פה בשינוי סדרי עולם אלא בדיוק להיפך, אנחנו קצת מתיישרים לפי סדרי העולם בנושא שאין בו שום עכבות אידאולוגיות.

אישית לוחצת, ומשחררת / בן ציון גולן

כל אחד כותב לו, מאיפה שכואב לו. ועל כן תמיד גופו של עניין ועניינו של גוף, שלובים זה בזה ללא מתום. וזה בסדר,וזה תקין, וזה לעניין.

מה שלא בסדר ולא תקין ולא לעניין זה לומר לחברך "למה, מי שַׂמְך?"

מה לומר, ומה לא לומר. שנאמר זה מכבר, אדם בתוך עצמו הוא גר וכל השאר-לו זר ומוזר .

אני באופן אישי כותב מתוך הגישה התיקנית, שנאמר, תקן תקן תרדוף, וכל השאר תהדוף ול...תדחוף.

בצבא אסורה שבירת שמירה, ובאזרחות אסורה שבירת השיגרה. זה התקן.

השיגרה היא העוגן בחיינו המטורפים ממילא, שאין בהם רגע דל ללא אסון או מחדל, או סתם יום של חול עם בוקר כחול וענן פחם מכסה על הכל.

ולכן:

ארוחת בוקר תוגש בין השעות 06:30-09:00 בימים א'-ו' (עד שיוחלט אחרת)

בשבתות ומועדי ישראל הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה לא תוגש.

ארוחת צהריים בימים א'-ה' בין השעות 11:30-14:00 (עד שיוחלט אחרת)

בימי ו' וערבי חג הנ"ל בין השעות 11:30-13:30 ובשבתות חצי שעה פחות.

בימי פורים וכיפורים במידת הלחץ והצורך ניתן לצמצם את ארוחות הצהריים

בין השעות 11:30-13:00 . כך מובטחת שיגרת ארוחות ללא הפתעות.

וככלל, ננהג בדרך חדשה. מודעות שוברות שיגרה יסומנו בלוגו מיוחד הנראה למרחוק, וכאן אני מכריז על תחרות בין הגרפיקאים המקומיים על הלוגו לסימון מודעות אלו.

המודעה תתלה במקום בולט:

לא מודעה זזה על דלת קבועה, ולא מודעה קבועה על דלת זזה, כנהוג כיום, ובא לציון גואל ומנוחה לפועל.

ועכשיו לסיפורי צדיקים:

א.

כשבאתי וראיתי בוהריים בערב יום כיפור הייתי בטוח שרבים מעובדי המטבח מתייהדים ונופלים על פניהם בקדושה ובטהרה. לכשהתקרבתי, וראיתי את הנקניקיות טובלות בשמנת, הבנתי שלא כיפורים לא סיפורים, אלא סתם חוסר טעם, כי לא נהוג במקומותינו גם ביום חול כזה חילול קודש.

ב.

ערב יום כיפור היינו עובדי הלול עסוקים בסוגיה מי יאסוף ביצה שנולדה בערב יום כיפור בין השמשות והתגלגלה לסרט בין שחרית למוסף. יצאתי צדיק ואמרתי: "מי שצם פטור" . וזה בכה, וזה בזה, וזה בזי. ע ד כדי בזיון וקצף.

דן גלעד זכור לטוב הוא היה אומר: "דינא דמלכותא דינא", גזרה מלכות בחוק שעות עבודה ומנוחה שיום הכיפורים אסור במלאכה. אני שומר חוק ולכן:

אם יצא 4-שבועית שלי ביום כיפור אני עובד, ואם יצא שלך אתה עובד, אלא שאתה משחק אותה צדיק ליום אחד ומבלבל לכולם את הלוח והמוח.

ג.

יצא יום כיפור ופגשתיו, צדיק כפרי נרגש ונרעש. אמר לי: אני הרי כבן שבעים שנה ולא זכיתי לראות צום ביום הכיפורים, עד שיצא לי, וראה זה-נס היום קרה לי, עוד אני עמל בעבודת החול ומעמיס בכף הכל, סוגרים לי הדלת ואין לאכול .

נו-טוף, נלך בערב נחטוף איזה עוף. באתי כהרגלי בשבע בערך, לא כנפיים ולא ברך.

נגמר אמרו שם . הצמים טרפו הכל, נשאר רק חול. לא תודה יש לי בעיות בטחול.

אז צהריים איין ובערב רק יין ובבוקר עדיין, יצאתי שצמתי. אמרתי לו אכן נסתרות דרכי השם, ואין סולח ואין מרחם.

ד.

עוד זה מדבר וזה בא. שאלתי לו, למה לא נשארו השכנים לחלוב ביום כיפור? יכול היית לשחרר את הבנים לצום ותפילין. אמר לי, אי אפשר, השכנים? הם צמים. נזכרתי באירוע שהתרחש בתקופת השנים הקודמת בה צום המאמינים נשק לצום המואזינים. קבוצת צדיקים מקיבוץ התארחה לצום הראמאדן אצל השכנים ונעשה להם נס וחזרו בעוד מועד. חסד עשה עימם הקב"ה שאם לא כן היו מוצאים עצמם צמים, רחמנא ליצלן, ביום הכיפורים.

ילדות "בטיחותית", נעים להיזכר...

(מתוך האינטרנט. נשלח על ידי משה גרטל)

אם עברה עליך ילדותך בשנות ה- 40, 50, 60, או ה- 70, קשה להאמין ששרדת את כל ה"אסונות" הבטיחותיים של אז ואתה עדיין חי...

אם כן? אז נעים להיזכר...

איך נסענו במכונית בלי חגורת בטיחות ובלי שקי אוויר. איך נסענו בימים חמים, בלי מיזוג, בחלונות פתוחים והנסיעה הייתה חוויה מיוחדת. על בקבוקי התרופות לא היו מכסי בטיחות, ולפעמים הם היו בהחלט בהישג יד. שקעי החשמל היו פתוחים. רכבנו על אופניים ללא קסדה. שתינו מים מצינור בגינה ולא מבקבוק. עזבנו את הבית בבוקר ושיחקנו כל היום בחוץ, חזרנו הביתה כאשר אורות הלילה נדלקו. הכינים טיילו חופשי, חופשי בין תלתלינו, אם חלילה שילשלנו לא נלקחנו אוטומטית על ידי ההורים הביתה. היינו מנותקים, לא היינו צמודים לטלפון נייד. אם נפלנו או נחתכנו, או שברנו יד או רגל, עצמות או שיניים, לא נגררנו לתביעות משפטיות. נלחמנו, הרבצנו, קבלנו מכות...והתגברנו. אכלנו עוגות, לחם וחמאה, ושתינו מיצים ממותקים ו...שמן דגים. התחלקנו בשתייה עם חברים, מאותו הבקבוק, ואף אחד לא מת מזה. לא היו לנו משחקי מחשב, משחקי וידאו, 175 תחנות טלוויזיה, סרטי וידאו, מערכת הגברה, מחשבים אישיים, שיחות באינטרנט... היו לנו חברים.

יצאנו החוצה ומצאנו אותם.

אם עברנו על החוק לא ציפינו שההורים יוציאו אותנו מתוך מהבוץ.

תארו לעצמכם!

אבל הדור ההוא, ה"בלתי בטיחותי" שלנו, ייצר כמה מטובי האנשים לוקחי-סיכונים, פותרי-בעיות וממציאים. 50 השנים האחרונות הביאו להתפוצצות של המצאות ודעות חדשות... היה חופש פעולה, כישלונות, והצלחות, ואחריות.

זה היה יופי של דור, לפעמים זה גורם לנו לחלוחית בעין... אבל, אם נהיה כנים, אז איך אנו, המבוגרים של היום, לעומת המבוגרים של אז?

הם ישבו על המרפסת על אבטיח, ניפגשו כל ערב אצל חברים , שיחקו קלפים בשביל הכיף... בישלו אוכל טרי ממוצרים בסיסיים, בלי מקפיאים ו"אוכל מוכן" ומיקרוגל... עבדו ממש, בבניין, בשדה, בכבישים, בלי תאילנדים.

ההורים הזקנים גרו עם המשפחה, לא בבתי אבות, ולא עם פיליפיניות ורומניות גויות... בעיות הפרנסה היו איך להביא אוכל הביתה, לא שדירוגי המכונית ו-DVD, או לאן לנסוע לחו"ל השנה. עם כל זה הם היו שמחים, לנו, הילדים היה כיף להיות איתם.

האם לילדים שלנו כיף להיות איתנו באותה מידה ?

מעשה בשני גלגלים / ענת פלד

כבר שבוע שאני מתעצלת להביא את האופניים שלי לתיקון.

כבר שבוע שאני מכתתת את רגליי ברחבי הקיבוץ, בעוד האופניים שלי נחות מיותמות מחוץ לחדרי.

רק אדם שנוסע מדי יום על אופניים, יבין כמה קשה להסתגל לשגרה בלעדיהם. את הקניות צריך לצמצם כדי לסיים עם כמה שפחות שקיות (= פחות לסחוב). במחסן בגדים שוקלים האם לקחת את כל הכביסה או לוותר על כמה מגבות... והדרך למרפאה נראית פתאום כל כך ארוכה.

ביום ראשון החלטתי ש"הגיעו מים עד נפש". לקחתי את האופניים למעבדה של מיכאל. הוא מיד קפץ עליהם לנסיעת מבחן. הבטתי בו נוסע לכיוון הרפת, חיוך גדול על שפתיו, לרגע עלה בי החשש שאולי מרוב הנאה הוא ישכח לחזור. בסוף הוא בכל זאת חזר, הודיע שאיתר את הבעיה ויתקן אותה בהקדם.

כך עבר לו היום בנעימים. הסתיימה העבודה ואני, כהרגלי, יצאתי מבית המוסדות לכיוון הבית. בעודי חולפת על פני "הקיטור", העפתי מבט לעבר המעבדה לראות שלאופניים שלום. אך הפלא ופלא! האופניים חיכו לי תקינות ומתוקנות בחניית האופניים המתוקנות.

שמתי את תכולתי בסל המשופר ורכבתי לדרכי. בעודי מרגישה את הרוח משחקת בשערי, חשבתי – כמה טוב שיש לנו מיכאל כזה!

הלילה בו נופץ המפץ... / ירמיהו

סוף סוף גשם.

גשם כמו שצריך. גשם שלא גורם לזיקני הפאלחים המקומיים לצקצק בלשונם את המנטרה הידועה: "כבר שנים שלא זוכרים נובמבר יבש שכזה".

אמנם החודש האחרון היה רצוף המון הבטחות ל"גשם מקומי", גשם שיתחיל בצפון ויתפשט למרכז ולדרום, אבל ה"מקומי" הזה ירד כנראה במקומות אחרים. לא אצלנו. פה הקיץ לא ויתר כל כך בקלות.

והנה לך דילמה של השבועיים האחרונים, אם לא מספיקה לך ההתחבטות ההמלטית הזו: ירד או לא ירד, להשקות או לא להשקות את הדשא שנפרש זה מקרוב. קופץ עליך זעפן של המומחיות לדבר גינה, זו אומרת ככה, וזו אומרת ככה, זו בזי וזי בזו. שתיהן בכובד ראש תהומי מוכיחות אותך על אווילותך, איך אתה לא מבין? זה הלא ברור כשמש, האחת: תשקה כל יום שעתיים, בלי יסורי מצפון על מפלסי כנרת שעולים או יורדים. השנייה: אם מסתובב איזה סגריר בסביבה, חלילה לך מלפתוח ברז. ואז באמת, הדיוטות כמוני שואלים, מה קורה אם אמנם מסתובב לו סגריר באיזור, אך, נשיאים ורוח וגשם אין? מה עושים אז?

לך תמצא את הידיים והרגליים. כך או כך, לא תצא חובת ידי כולן, שנאמר: תפתח ממטרה, תרגיז עליך את המפלס ממרבצו, תתאפק ויצאת צדיק, ניקית את מצפונך, אך הרגת את הדשא שלך. אבל נחמה פורתא, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים וסוף סוף לאחר כל כך הרבה "סימני גשם" וסתיו אביבי מתמשך, הופיעו, כמו ששרון וכסלר הבטיחה לנו, ענני גשם שחורים בשמיים. ובלילה בלילה מתחת לשמיכת החורף החמה והרכה, אתה שומע את טיפותיו הברוכות דופקות על חלונך, ואתה מתכרבל עוד יותר, ואפילו לא איכפת לך שבדיוק הלילה יורד השלג הראשון בחרמון.

למחרת בארוחת הבוקר אני שואל את שלמה יבלונקה: "נו? מה אתה אומר על הגשם?" "פנטסטי!" הוא משיב בהתרוממות רוח מקצועית, "ממש מן השמיים". ואם אתה חושב על זה בהיגיון, אז זה נכון, כאילו, מאיפה בא הגשם, אז אתה משאיר את הפילוסופיה הזו לאחר כך, ואת ה"תרתי משמע" הזה לזמנים אחרים, ובינתיים מרשה לעצמך לנוח מהדילמה המתישה אם להשקות או לא להשקות את הדשא.

וזה מזכיר לי דילמה אחרת. אותו ליל גשם, "נפל" בדיוק על ליל ציפיות שעבר על כוחותינו בלי שנדע אם ראש ממשלתנו יפרוש או לא יפרוש, יפלג או לא יפלג, יכניס את כל המערכת לטירוף וסיחרור, או לא, יישאר בליכוד או לא, יהיה מפץ או לא יהיה.

הלכתי לישון בידיעה ברורה שהלילה ליל שימורים הוא, נרדמתי לקולו של הגשם, שלא היה אלא אותות ומופתים הרי גורל למשהו גדול מאיתנו, משהו שעדיין הפרשנים לא יודעים איך לפרשן אותו (אבל יעשו את זה למחרת בכל כלי התקשורת, גם בלי לדעת).

ולא שלא נרדמתי, להיפך, נדודי השינה היו ממני והלאה, ישנתי נפלא כמו תינוק שבע וקמתי אל "שחר חדש" (סליחה על הקלישאה החבוטה), עדיין בלתי נראה מחמת ענני הגשם שכיסו את עין השמיים, ערפל קרב שייתפזר במשך הימים הקרובים, אבל כל מה שהיה אתמול כל כך ברור, כבר לא יהיה כזה, מעתה הכל ישתנה. ואני, ומה אספר לנכדי? איפה הייתי באותו לילה גורלי, הלילה בו נופץ המפץ? שתפסתי חרופ? שנרדמתי בשמירה?

כל הבוקר לא ידעתי את נפשי, איך, איך, איך, פיספסתי את ההודעה, ורינה מצליח הלא הזהירה מראש ש"יש לצפות..." ולא יעלה בכלל על הדעת ללכת לישון בעת הזו.

אבל כוחי לא עמד לי, ציפיתי ככול שיכולתי, צפיתי ככל שיכולתי. בחדשות של שמונה עדיין שקלו היועצים, ודנו, וטרו, ושוב שקלו, ונועצו, וקראו סקרים, מה הסיכויים "בפנים" ומה הסיכויים "בחוץ".

על פניו זה המשיך להיות כן ולא, כן ולא, אוטוטו נדע לאן הולכים, הבטיחו היועצים. והיועצים כבודם במקומם מונח.

כל אותו זמן החזקתי מעמד יפה, כבור סוּד שאינו מאבד טיפה, לא איבדתי מילה אחת מאמריה של רינה, אפילו הגעתי במלוא העירנות לתחזית היומית. אבל אז כבדו עפעפי, נעצמו עיני בעודי חפוּן כמו אבן בנוחיות כורסת הטלוויזיה החדשה שקניתי, שקעתי לי בעולם אחר שכולו טוב.

והנה בחלומי אני רואה ערפל ורוד מתקתק עולה ומכסה את פני הארץ שכולה מחמדים, ארץ נטולת ביבי, נטולת עוני ודלות, נטולת רעב ואבטלה, ארץ שאין בה מלחמות וכיבוש, שאין קטיושות וחיזבאללה, ופצמרים, וחטיפת חיילים, ומקלטים וחדרי ביטחון, אין סיכסוכי שכנים אין משברים, אין מדרכות, אין "על גופתי" וה"מעברים" פתוחים, איש תחת גפנו...והארץ שקֵטה ארבעים שנה תחת שלטונם הצעיר והרענן של... שימון וסגנו י.ט. נציגו עלי אדמות בק"ק רמת יוחנן. והנה אני רואה את ידידי י.ט. עולה מתוך הערפל, מסתובב לו כחתן ביום חופתו בין שולחנות ארוחת הצהרייים העמוסים כל טוב, "צד" מִתְפקדים חדשים למפלגה כמצוות ה"עת הזו", מחלק חיוכים לעוברים ושבים, בעיקר לאנ"ש ש"יודעים" איך להצביע ב"עת הזו", לא חוסך במחמאות, שמייח, מרוצה, זחוח, מסתחבק עם החביירים, מספר בדיחה יפה "לעת הזו", מפריח תחזית נאה "לעת הזו", שולח רמז דק לחמוד'לה אחת, קורץ למיידעלע אחרת. קשה, קשה לעמוד בקיסמו השופע ולא לחבור לכוחותיו "בעת הזו". חיוכו המסויים, הבלתי מתכלה לעולם, הולך מקצה אוזנו האחת אל השנייה, אוטוסטרדה בלי לחדול לרגע.

"מה לשמחה זו עושה?" אני שואל אותו, והוא עונה כהאי לישנא: "מה, עוד לא שמעת? זה עתה הודיעו ששימון שוב ניצח בכל הסקרים."

היה עוד המשך לשיחה הזו, אך משהו גרם לי להקיץ לפתע מחלומי, אולי היו אלה קולות הרעמים והברקים שעלו מגבול הצפון "השקט", ואולי היו אלה מטחי הגשם שדפק על חלוני, שהתערבבו בצרות היומיום האחרות שעוד לא הספקנו לפתור בארבעים שנה.

אבל יש אלוהים!

לפחות דילמה אחת נפתרה לי, מחר לא אצטרך להתחבט אם להשקות את הדשא שלי או לא.

דואר / עפרה גלעד