1) ברכת שנה טובה
מס. 1485, כ"ט באלול תשס"ה 3.10.05
ערב ראש השנה תשס"ו
לכל החברים, הילדים, החיילים,
ממלאי התפקידים ושליחינו בעולם.
לכל ידידינו ומכרינו באשר
הם,
ולביתנו הקיבוצי שהוא תמיד בית,
בית רמת יוחנן.
ספירת מלאי ובלאי /ירמיהו
זֶהוּ זֶה. הַלַּיְלָה בַּחֲצוֹת, כְּמוֹ בְּכָל חַג וּמוֹעֵד,
הִיא מַגִּיעָה! הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה. הַזְּמָן לֹא עוֹמֵד.
וְהָעֶרֶב, כְּשֶׁנַסֵּב לְשּׁוּלְחַן-הַחַג הֶעָרוּךְ מַטְעַמִים,
נְהַלֵל אֶת אֲסָמֵינוּ הַמְּלֵאִים, וּבַתֵּינוּ הָהוֹמִים,
מִלְמָטָה יוֹרִיק הַדֶשֶׁא, וּמֵעַל יִזְלְפוּ הַאוֹרוֹת,
שֶׁיִּיגְהוּ, יָאִירוּ, חֶשְׁכַּת-לַיְלָה בְּאוֹר יְקָרוֹת.
נָרִים כּוֹסֵנוּ וְנִתְבָּרֵךְ: מֵ"אָיִן" יָצַרְנוּ
"יֵּשׁ",
יָד זוֹרֵעַ, נוֹטֵעַ, מְסָקֵל, מְנַכֵּשׁ, וְקוֹצֵר, וְחוֹרֵשׁ.
שְׁמוֹר אֱלֹהִים, עַל הַגֶפֶן, הַתָמָר, הַרִמוֹן וְהַזָיִת
שִׂים שָׁלוֹם וָחֶסֶד עַל הַרָמָה, שֶׁהִיא
תָּמִיד בַּיִת.
פְּרוֹשׂ מִטוּבְךָ עַל יְבוּל שְׂדוֹתֵינוּ, תֵּן בְּרָכָה,
תֵּן טַל וּמָטָר, טִפַּת נַחַת, וְגַם קְצַת שִׂמְחָה,
שֶׁנִרְאֶה אֶת בָּנֵינוּ שָׁבִים הַבַּיְתָה מֵעֵמֶק הַבָּכָא,
שֶׁיְכַתְתּוּ חַרְבָּם וּכְלֵי מִלְחָמָה לִכְלֵי מְלָאכָה.
שֶׁנִשָׁמֵר מִן הַפְּנִיוֹת, וְהַהִתְנַשְׂאוּיוֹת, וְהַהַטְעָיוֹת,
וְהַהִסְתַּבְּכוּיוֹת, וְהַרַמָאוּיוֹת, וְהַשְׁחִיתוּיוֹת,
וְהַהִתְְלַהֲמוּיוֹת, וְהַהִתְנַחְלוּיוֹת, וְהַשְׁטוּיוֹת.
וְנִרְחַק מֵהַאָנֹכִיוּת, וְהַמְשִׁיחִיוּת, וְהַצְבִיעוּת,
וְהַמַחְנָאוּת, וְהַקָנָאוּת, וְהַרְכִילוּת וְהַפִּטְפּוּט.
שֶׁנִבְרַח מֵהַהַכְלָלָה, וְהַבַּטָלָה, וְהַקְלָלָה, וְהַשְׁלִילָה,
וְנִזְכֶּה לֶאֱחוֹז בְּמִידַת הַאֲהָבָה, וְהַחֶמְלָה, וְהַקַבָּלָה.
וְיִהְיֶה בִּמְהֵרָה שָׁלוֹם גָּדוֹל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ,
בֵּין עוֹבֵד לַאֲדְמָתוֹ, בֵּין הַמַזְכִּיר לְצֹאן מַרְעִיתוֹ,
בֵּין הַבַּמְבָּ"ח לְמַשְׂכּוֹרְתוֹ, בֵּין הַחַרְזַן לְפְּרִי עֵטוֹ.
וְלֹא נִתְהַלֵל, וְלֹא נִתְעַלֵל, וְלֹא נְבַיֵש אוֹיֵב וְאוֹהֵב,
וְלֹא נַחֲזִיק מַחְלוֹקֶת כְּלַל, אָפִילוּ עָמוֹק בַּלֵב,
וְגַר הַכֶּבֶש עִם הַזְאֵב, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּכְאֵב.
וְשָׁלוֹם-עַד בֵּין שָׁרוֹן וְהַשָׂרִים, בֵּין שִׁימוֹן
וְהַ"חָבֵיירִים",
בֵּין פֶּרֶץ וּ"מְסִילוֹת יְשָׁרִים", בֵּין לַנְדַאוּ
וְהַסְקָרִים,
בֵּין בִּיבִּי ("הַיְידֶה שָׂרָה'לֶה , הוֹלְכִים!")
וְהַשְׁקָרִים.
בֵּין הַשִׁיכּוּן לַדַיָרִים, בֵּין הַ"הַרְחָבוֹת"
וְ"צִמְצוּם פְּעָרִים",
בֵּין הַהַפְרַטוֹת וְ"הַעִקָרִים", בֵּין הַשִׁוְיוֹן
וְהַחָבֵרִים.
וִיְקוּיָם בָּנוּ תָּמִיד, מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: וְשָׁכָבְנוּ בְּאֵין
מַחֲרִיד,
וְלֹא נִשְׁפּוֹך זֶרָע לַרִיק, לֹא נַשְׁחִית,
וְלֹא יֶחֱדַל דּוֹר הַעָתִיד.
וּנְפְלַרְטֵט, וְנִתְחַבֵּק, וְנִתְעַלֵס, וְנִתְחַתֵּן, וְנִתְעַבֵּר,
וְאִם יִרְצֶה הַשֵׁם, נִפְרֶה וְנִרְבֶּה, וְנִפְרוֹץ וְ...נָרוּץ
לְסָפֵּר...
וְנִזְכֶּה לְקַיֵם בְּאֶמֶת מִצְוָת "וְאֲהַבְתָּ לְרֵעָךָ
כָּמוֹךָ" -
בִּיְלָדֵינְוּ שֶׁהֵם שִׂמְחָה, בִּמְטַפְּלוֹת שֶׁהֵן בְּרָכָה,
בַּנַעַר חֲסַר הַמְנוּחָה, בַּסְטוּדֶנְטִ בִּשְׁבִילֵי הַמְבוּכָה,
בַּפּוֹעֵל הַמָסוּר עַד כְּלוֹת, לְהַבִיא כֹּל יוֹם אֶת הַלֶחֶם,
בְּסוֹמֵךְ הַנוֹפְלִים, בַּסוֹעֶד, בַּתוֹמֵךְ, וְכֹל הַמַטֶה
שֶׁכֶם.
בְּאֵלֶּה שֶׁקָרָה לַהֶם "נֵס", וּבְאֵלֶּה שֶׁמַמְשִׁיכִים
לְחַפֵשׂ,
בְּשַׁ"צִים וּבַבְּכִירִים, וּבְ"עָמְךָ" שֶׁסְתַם
"מְקַטְרִים",
בְּ"מַשְׁגִיחֵי הַכָּשְׁרוּת", בְּפוֹרְקֵי הַעוֹל וְנוֹטְלֵי
הַחֵרוּת,
בְּאֵלֶה שֶׁתָּמִיד נֶחְלָצִים לְעֶזְרָה וְלוֹקְחִים אֲחְרָיוּת,
בְּאֵלֶה שֶׁסְתָם "תְּקוּעִים" פּה מִתוֹךְ הֶכְרַח אוֹ
נוֹחִיוּת.
בְּאֵלֶה שֶׁמַתְחִילִים בִּפְנִים אַךְ גוֹמְרִים...בַּחוּץ,
בְּאֵלֶה שֶׁלֹא יוֹדְעִים לִשְׁאוֹל... אָבָל יֵשׁ לָהֵם מָה שֶׁנָחוּץ,
וּּבְאֵלֶה שֶׁפָּשׁוּט לא רוֹצִים לִפּוֹל... ונִשְׁאָרִים בַּקִבּוּץ.
בַּרְכֵנוּ אֱלֹהִים, בַּרְכֵנוּ הַשָׁנָה בְּהַרְבֵּה חִיוּכִים,
בַּרְכֵנוּ בִּבְרִיאוּת, וְאֹשֶׁר, וְשִׂגְשׂוּג, בִּדְּבָשׁ וְתַפּוּחִים.
וְנָשִׁיר עִם כֹּל הַנְשָׁמָה, מֶהַרֶגַע הַזֶה, כְּבָר מֵעֲכְשַׁו:
בּוֹאִי בְּשָׁלוֹם תַּמָה, בּוֹאִי בְּשָׁלוֹם שְׁנַת תַּשְׁסָ"ו.
שָׁנָה טוֹבָה.
ראש השנה – יום הולדת לאדם / אודי פלד
על פי המקורות, היום הראשון לבריאת העולם, בו אמר הקב"ה "יהי
אור", הוא הכ"ה באלול, ואילו
"ראש השנה", א' בתשרי, הוא היום השישי לבריאת העולם, היום בו נברא האדם.
אפשר לומר שקביעת ראשית הזמנים כיום בו נבראה האנושות, באה להדגיש את
מרכזיותו של האדם ביקום.
זוהי חשיבה אגואיסטית למדי, אבל עדיין צנועה יחסית להשקפה אגוצנטרית עוד
יותר העומדת בבסיס הפילוסופיה המערבית מזה כאלפיים וחמש מאות שנה, לפיה כלל לא
קיים עולם וה"מציאות" אינה אלא אשליה בלבד, המתקיימת בזכות התפישה
החושית והשכלית של האדם ואפילו האדם עצמו אינו קיים אלא במוחו הקודח, בבחינת
"אני חושב – משמע אני קיים".
(מצד התפישה התיאולוגית התשובה פשוטה יותר, שכן לשאלה כיצד מתקיים עולם
מחוץ לטווח ראייתו (חושיו) של האדם, תהיה התשובה שהעולם קיים כי אלוהים רואה
אותו. מכאן שהדגש על המשפט החוזר לאורך מעשה הבריאה: "וירא אלוהים כי
טוב", עובר מן המלה "טוב", שחשיבותה משנית בהיותה מתארת מציאות, אל
המלה "וירא", שבלעדיה אין מציאות קיימת.)
במעבר חד מן המקרו אל המיקרו. מן היקום אל הקיבוץ.
על משקל האדם הוא העולם נוכל לומר - החבר הוא הקיבוץ.
על משקל תפישת המציאות כהשתקפות של צללים המרצדים על קירות מוחנו, תפישת
הקיבוץ לא כמציאות העומדת בפני עצמה, אלא כמה שכל חבר בנפרד וכלל החברים יחדיו
חושבים שהוא.
נראה לי שהתפישה לפיה החבר עומד במרכז הקיבוץ מקובלת בבסיסה על כולנו.
קיימים הבדלים לגבי המרחק שאנחנו מוכנים ללכת עם האמירה הזו, דהיינו עד כמה
אנחנו מוכנים ללכת לקראת החבר על חשבון החבר (האחר), על פי ההגדרה: "כל אחד
לפי צרכיו". חדשות לבקרים "מגלים לי" שיש בינינו חברים המנצלים
לרעה את המערכת. השאיפה למערכת אידיאלית "עוֹשָה שֵכֶל" רק אם זוכרים
ש"אידיאות קיימות רק על האולימפוס".
אנשים חכמים וחברה חכמה מובחנים בכך שהם יודעים לחיות חיים מלאים של הנאה
וסיפוק, גם במציאות שאינה אידיאלית (היחידה הקיימת עלי אדמות), תוך התייחסות
לחריגים לא כאל מקור לתיסכול וכעס תמידי, אלא כאתגר לשיפור מתמיד.
הסוגיה של תפישת החבר את הקיבוץ מורכבת יותר. אם נאמר שהקיבוץ אינו אלא מה
שהחבר חושב שהוא, נוכל גם להגיד את היפוכו של המשפט. דהיינו, מה שהחבר חושב ומרגיש
– זהו הקיבוץ.
אם תחושותיו של החבר ביחס לקיבוץ הן חיוביות ואופטימיות, הקיבוץ הוא טוב.
בבחינת "וירא החבר כי טוב".
הקיבוץ הוא "מציאות" סובייקטיבית כפי שהיא משתקפת במחשבתנו
ובתחושותינו.
אני מאמין שראיית החברים את הקיבוץ שלנו היא אופטימית (ראיה בסיסית, להבדיל
מתחושות חולפות הקשורות באירועים חולפים).
יחד עם זאת, כולנו מרגישים שעל התפישה החיובית הבסיסית מעיבה איזו עננה.
עננה זו, היא לתחושתי, מעין פחד, חשש עמום בפני העתיד. חשש "קיומי"
המבוטא במשפט הרווח "לא לעולם חוסן". (עננה לוקאלית המצטרפת אל העננה
האוניברסאלית הגנטית כמעט, הרובצת על הקיום היהודי). אלא ש"פחד אינו
פרוגראמה". חשש לא רק שאינו מהווה תכנית לפעולה, אלא שהוא עלול אפילו להיות
משתק.
שהשאלה האופרטיבית היא לא
אם תמיד יהיה לנו טוב כמו היום, אלא מה הם הדברים הטובים שעלינו לעשות היום, גם אם
אינם לרוחנו, משום שלא נוכל לעשותם אם וכאשר יתעורר הצורך. נניח שאני מתגורר
בניו-אורלינס ואני חושש שבעוד שנה או שנתיים או מתישהו יבוא טייפון שישבש לחלוטין
את אורחות חיי. מה אני עושה עם החשש הזה?
אני יכול כמובן להעתיק את מקום מגורי למקום אחר. אבל נניח שאני מרוצה מאורח
חיי בהווה ונניח שלמרות החשש, אינני רוצה לעבור למקום אחר, בין השאר מן הסיבה
הפשוטה ש"לא לעולם חוסן" הוא סיכון שאני נושא על גבי לכל מקום בו אהיה.
אז אני נשאר, ואז מה אני עושה? משבש לחלוטין את אורח החיים ממנו אני מרוצה
בהווה? לא, אני מכין, באופן סביר על בסיס עלות/תועלת, את הכלים ליום פקודה.
לא בטוח שאני קונה סירת מרוץ או בקבוקי חמצן לשהייה ארוכה מתחת למים, אבל
אולי אני מחזיק ג'יפ ארבע על ארבע בעל עבירות גבוהה, דואג למלאי של דלק, מים, מזון
וכסף מזומן, מאמץ מקור פרנסה שאינו קשור ברחוב בו אני גר...
גם בקיבוץ אנחנו שוקדים כל הזמן על הכנת כלים, במסגרת יכולתנו. פנסיה גבוהה
ומאוזנת, ביטוח רפואי, ביטוח אובדן כושר התפרנסות, חיסכון ללימודים גבוהים לילדינו, הקניית מקצוע מפרנס
למבוגרים – החפצים בכך, הרמת הסף התחתון של תנאי הדיור... וגם ביזור מקורות ההכנסה
בארץ ובעולם: פלרם (תעשייה) תיבולים (מסחר), מבני רם (נדל"ן מניב), שותפות
גד"ש ורפת (חקלאות מתקדמת), תיקי השקעות (פיננסים), פתיחת מוסדותינו ללקוחות
חיצוניים (שירותים), כל זאת בצד קיום
מערכת "מוניציפאלית" הנותנת לחברים שירותים ברמה סבירה: בריאות, חינוך,
סיעוד, תרבות, הזנה, ביגוד, ספורט, תקשורת, נוי, ניקיון...
התחלתי בראש השנה, יום הולדתו של האדם, ובזה אסיים. נאחל לכולנו ביום
הולדתנו הקולקטיבי, שנדע לשמור על הקיים, להיות מאושרים בחלקנו ונמשיך לעשות כל
שלאל ידינו להעביר לילדינו לפחות, ואפילו
קצת יותר, ממה שקיבלנו מהורינו, בחומר וברוח.
שבסוף היום יוכלו "האבות המייסדים" להתבונן בנו, ואנחנו להתבונן
בבנינו, לחכך ידיים בסיפוק ולומר, כן , לילד הזה התפללנו.
הרווחתי עשר וחצי לירות לחודש בהרכבות...
בערוב ימיו כשהוא חולה, קיבל אברמקה
ענבר ז"ל את פרס נמיר על מפעל חיים כנוטע. על שנותיו הראשונות בארץ הוא מספר
ליהודה מרוז ב"דף הירוק" (1990)
"בשנת 1934, נמניתי עם מייסדי
שפיים, אחרי תקופת הכשרה בהרצליה. שם התחלתי לטפל בעצים. הערבים הם שלימדו אותי את
תורת הרכבת העצים. אותה תקופה הייתי מאוד חולה. אמרו לי שזה בגלל האקלים החם שלא
מתאים לי, ואני רציתי להוכיח לכולם שיש לי כוח. אז לא לקחו אותי לעשות
"צלחות" לעצים, אז מה. אבל עשיתי "הרכבות" והרווחתי סכום יפה,
עשר וחצי לירות לחודש, יותר מהחזקים שעשו צלחות"
----------------
השיחה מתקיימת בחוץ, על הספסל שמתחת
לעץ השסק שנטע במו ידיו לפני שנים. את האגוזים שהבשילו ונשרו מעץ הפקאן הגבוה
הסמוך לביתו, לא טרח איש לאסוף השנה, והוא אינו מסוגל, משום מחלתו הקשה. הוא מצביע
על הוורדים שבחזית ביתו, ומעיר כמתנצל שזו פעם ראשונה שלא גזם אותם בכוחות עצמו.
כאבים של חקלאי.
הוא נולד בריגה, למשפחה דתית. אביו
היה "מורה לשפת עבר ודת". בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם עברית נשמעה פה
ושם. היה חבר בתנועת החלוץ הצעיר. בגיל 17 התפרק מהדת, ונישבה במחשבות על עלייה
ארצה.
פרוטוקול מזכירות מס. 23
תאריך: 1.9.05
1. בהשתתפות מרים
וייס וכרמל בן בונאן, סקרה
המזכירות את לימודי הצעירים לשנת 2005/6.
אושרו לימודים מיוחדים כדלקמן:
אופק עמית – לימודים במכללה בארה"ב.
סאלווה עומר – לימודי רפואה בהונגריה.
סאלווה ליאור – לימודי תואר שני, כולל המשך מעבר למסלול צעירים.
מיכל (קרש) שהם – לימודים הכוללים המשך
מעבר למסלול צעירים.
תשלום בגין ארוחות חג. בהשתתפות נעמה בלושטיין, יעל צוקרמן ורותה
יריב, נדון עירעור על זיכוי/חיוב החברים ב – 15 ₪ בגין ארוחות החג.
לאחר דיון, ובהסכמת כל המשתתפים, סוכם לצמצם החיוב ל – 5 שקלים בלבד (בדומה – לא
זהה - לחיוב ב"קבלת שבת"), וזיכוי תקציבי החברים בהתאם.
רשם – אודי.
פרוטוקול מזכירות מס. 24
תאריך: 15.9.2005
נוכחים: אודי, אילת מאירוביץ, דניאל פרי, לינט, רפאל ד., ישי קציר.
נעדרים: עדו, אורית ב.נ. דוד ד.,
יגאל א.
אופיר שהם. אושרה שנת חופשה שניה.
בטי וחררדו גלדשטיין. אושרה שנת תושבות נוספת בקיבוץ.
1. השתתפות בדיוני
ההנהלות של חברים שלא נבחרו כחברי ההנהלות: הוחלט שהנהלת הקהילה והנהלת מש"א
אינן פתוחות לציבור. לגבי הנהלה כלכלית ייבדק עם עידו.
2. אושר ביצוע
רישום משבצת המקרקעין של הקיבוץ במשרד רישום נכסי המקרקעין.
3. נמסר דיווח בנושא
הגדרות תפקיד מנהל בית-מוסדות (מצ"ב).
4. בהשתתפות איל
ברבר נמסר על הערכות משרד הרכב בנושא מיחשוב המאפשר רישום שעות הנסיעה והעמידה
של הרכבים. המזכירות רואה בחיוב את האפשרות לאסוף ולהציג נתונים אלו, וזאת במטרה
לסייע בייעול השימוש במשאב יקר זה על ידי הענפים, ממלאי התפקידים והחברים.
רשם – אודי.
מרכז בית מוסדות
הכוונה היא ליצור מכל ענפי השירות (פרט לרכב), המאכלסים את "בית
מוסדות", ענף אחד שבראשו יעמוד מרכז ענף.
לצורך כך הוגדר תפקיד מנהל בית המוסדות כדלקמן:
1.
גיבוש עובדי הבית לצוות.
2.
תיאום מול מש"א לקבלת עובדים קבועים וזמניים
והחלפת עובדים לצורך חופשות.
3.
אחריות כוללת על רישום העבודה, שעות הפתיחה ועמידה
בתקני העבודה.
4.
אחראי לבקרת המחירים ולרכש המוצרים. (לא קובע את סוגי
המוצרים)
5.
אחראי על ספירת המלאי.
6.
אחראי למראה החיצוני והפנימי של הבית (לא כולל החנויות
עצמן).
7.
אחראי לתיקונים, שיפורים ואחז
מחול הזמן ברמת יוחנן / איתן שטייף
1915 - דגניה בת שבע. טרם
המציאו את האידיאולוגיה והסיסמאות, רק ידעו כי כולם שותפים בכל. עובדים כל היום
בשדה, ורוקדים כל הלילה בגורן. מייסדי רמת יוחנן ובית אלפא הם ב"גיל
העשרה" וחולמים על ארץ ישראל . העתיד עוד לפנינו...
1935
– רמת יוחנן קיבוץ צעיר ודל. "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי
צרכיו" – סיסמא
זו כבר נוסחה ופורסמה ברבים, ופירושה המעשי: ממילא אין לנו כלום, אז כל אחד יעבוד
לפי יכולתו, את המעט שיש נחלק לפי מה שיש, רק ננסה להתאים חולצה קטנה לקטן וגדולה-
לגדול, כדי להיראות בסדר. העתיד כולו לפנינו...
1955 –
קיבוץ יציב ובוגר, מבוסס על חקלאות בלבד,
ועובדי חוץ שונים בשליחות הקיבוץ, אם "בתנועה" ואם ב"אגד". את
הסיסמא הידועה מפרשים מחדש, מכיוון שיש כבר חלוקה לא "על פי הצרכים",
אלא "על בסיס חלוקה שיוויונית", לאמור – כל אחד מקבל זוג נעליים, שתי חולצות וזוג מכנסיים, ההולך יחף – יכניס את הנעליים לארון, אבל לא
יוכל לקבל משהו אחר.
ותיקי הקיבוץ כבר בגיל 50 ויותר, אך עודם פעילים בכל התחומים. בינתיים כבר גילינו את "מעמד
החולה והמסכן", שפטור מלתת, אבל מקבל ככולם. כבר מזמן לא כולם כפופים
ל"סידור העבודה", אבל אין מנגנון תיקון למצב . העתיד לפנינו !!
1975 – קיבוץ
ותיק, בעל תעשיה, שכבר מנוהל על ידי דור הבנים. עדיין חלה, לכאורה, הסיסמא הישנה,
אבל הפירוש שוב השתנה: כל אחד עובד לפי מקום העבודה שמצא במסגרת שהקיבוץ מסדיר או
מאשר, ומקבלים לפי "תקציב אישי שיוויוני", כלומר – אותו סכום כסף. אבל, תקנה לפי צרכיך במסגרת התקציב, רצונך – חולצה, רצונך –מכנסיים.
ישנם קשיי תיאום, אך המערכת משרתת את הצרכים באחריות, חוץ מן הבעיה של אותם
"נמנעי תרומה לכלל", שטרם מצאה את פתרונה, והיא ממש היפוכו של השוויון
- אבל המזכירות דואגת לעתיד, שכידוע הוא
עודו כולו לפנינו...
1995 – קיבוץ בעל יכולת (שלא לומר "עשיר"), מייסדיו כבר בבית
אבות או אחריו, את הקיבוץ מנהלים הדור השני והשלישי, במסגרת של קיבוץ
רב-דורי ורב-גילי שרוב חבריו כבר אינם מצאצאי הדור הראשון. הביטוי החדש לחלוקה – "הפרטה", לאמור, לא רק
תקציב כספי שיוויוני, אלא בחירה בין רוב מרכיבי הצריכה ותחלופה ביניהם (אכול מעט
ותלבש הרבה, או חסוך בבגד וסע לחו"ל).
כבר מזמן לא כולם עובדים, רבים אינם ממלאים חובתם – ואנו מנסים להתמודד עם הבעיה על ידי ניסוח "כתב אחריות"
לחברים – עליהם
חובת הפרנסה, עליהם חובת ההכנסה, ועל הקיבוץ רק לפקח ולתאם .
אבל מה לעשות – זה לא
עובד, כי איש אינו מתנדב להיות ה"רשע" שדורש מסקנות מעשיות במקרים של
חריגה מן הסדר הנכון והטוב.
העתיד לפנינו , אבל חלק ממנו כבר מאחורינו...
2005 – קיבוץ בהחלט עשיר (כקיבוץ), אבל לכל הנוסחאות הישנות אין כבר דורש...
ההפרטה שהחלה לפני עשור נעצרה באמצע ואינה מתקדמת, (למשל – בזיון החשמל), אין ביטחון בקבלת
כל שכרם של עובדי החוץ, חברים מקימים "חברות אישיות" לצורך עבודתם בחוץ,
ומאידך לא חל שיפור בהתמודדות עם מי שאינם נותנים מיכולתם, ומקבלים ככל האחרים.
והנה מתגלה לפתע המפלצת שהורסת את הקיבוץ – הדיפרנציאציה, בשכר ובחלוקה.
ומה בעצם גירסתה?
רק ליצור קשר בין "הנתינה לפי היכולת" לבין "הקבלה לפי
הצרכים", או לקבוע כי הקבלה תהיה גם לפי הנתינה, ולא רק לפי הצרכים. כמו
שנאמר: נאה דורש – נאה
מקיים, או אם תרצו: הרבה תורם ונותן – הרבה גם מקבל. מעט נותן – מעט מקבל.
הרי זו פעם ראשונה של ניסיון להתמודד עם הבעיה שהוצגה למעלה בדרך פשוטה
וברורה: לא להעניש אלא לתת הזדמנות, לא לקנוס, אלא לחזק את השיוויון האמיתי, לא
לעצום עיניים אלא לראות נכוחה את המציאות. לתת לכל חבר וחברה ליטול את גורלם בידיהם,
בבחינת צימצום התלות באחרים, והגברת
האחריות האישית העצמית.
ואכן, אם לא ניבהל – העתיד עודו לפנינו...
חיוב עבור שימוש ברכב
למטרות פרטיות
לכו...לם / מרים
שחר
צריך להודות על האמת, והיא, שכן היה ניסיון לרתום העגלה לפני הסוסים, עם לחץ,
לא פיזי, וגם לא מתון, מצד ממלאי תפקידים. היה ניסיון, (שלא צלח), לעשות מחטף,
ולהעמיד את הציבור בפני עובדה מוגמרת, ללא שום דיון והחלטה במוסדות הקיבוץ
לגבי שינוי באופן הזמנת הרכב.
ההנחיה (הנחתה) הייתה להפסיק מיידית תליית הרשימות על גבי הלוח, ולהכריח החברים
להשתמש בשעות אחה"צ באינטרנט בלבד, מבלי להתחשב בכך שיש הרבה
"חורים-שחורים" במערכת המוצעת, ושהדבר יכביד מאד על חלק מהחברים, שאין
ולא יהיה להם שום מושג כיצד להשתמש בכלי זה.
ביטול הרשימות היה אמור להיות קרש קפיצה לחיוב עבור זמן.
נכון, שכמו שדניאל כותב, ה"החלטה להביא את הנושא לאישור ציבורי תחילה
התקבלה עוד לפני פירסום המאמר" (של ירמיהו). מה שלא נאמר הוא, שקדם לפירסום
של ירמיהו, לחץ כבד שהופעל על קצין הרכב במשרד הרכב, להריץ ומיד (לא כתרגיל), המערכת החדשה מבלי
שהנושא נדון והוחלט בפורום כלשהו תחילה. קצין הרכב עמד לפרסם כתבה בנושא, וגנז
אותה לאחר שניתנה לו הבטחה שהנושא יובא לדיון בהנהלת הקהילה.
אין טעם להכחיש שהיה כאן ניסיון להעמיד את
הציבור בפני עובדות, מבלי לקיים דיון דמוקרטי מסודר.
לדעתי, מגיע צל"ש למי שעמדו בפרץ והתעקשו, שכל שינוי בנושא חייב לעבור
בפורום המתאים לפני ביצוע.
אשר לשיטה המוצעת.
לפי דעתי, ההצעה עושה עוול לקבוצת החברים שלא נוסעים למרחקים, (אבוי,
משפחתם וחבריהם גרים בסביבה), ושומרים על הכללים.
כדאי לשים לב למשפט שדניאל כותב: "ניתן לראות שסה"כ התשלום
מהחברים לא השתנה" "מה שהשתנה זה החלוקה בין שני החברים".
כאן בדיוק הבעיה. הקיבוץ לא ייפגע ויקבל מהחברים את אותו סכום
שקיבל עד כה.
מבחינת החבר, מי שיסע למרחק קצר יותר יממן חלק מהוצאות הדלק של
מי שיסע למרחק רב יותר.
להמחשה אביא דוגמה משלי שלדעתי משקפת בצורה ברורה יותר את ההצעה הנ"ל.
1. פלוני נסע לחתונה, ביקור משפחתי, בילוי וכו' למרחק של 15 ק"מ
וחזר כעבור 3 שעות.
כיום הוא משלם: 15 ק"מ X 0.5
ש"ח = 7.5 ש"ח
לפי ההצעה ישלם: 15 ק"מ X 0.4
ש"ח
=
6 ש"ח
3 שעות X 1.1 ש"ח
=
3.3 ש"ח
סה"כ
ישלם
9.3 ש"ח לעומת 7.5 ש"ח כיום.
2. אלמוני נסע לאותה מטרה למרחק של 100 ק"מ וחזר כמו פלוני כעבור 3
שעות
כיום הוא משלם: 100 ק"מ X 0.5
ש"ח = 50 ש"ח
לפי ההצעה ישלם: 100 ק"מ X 0.4
ש"ח
= 40
ש"ח
3 שעות X 1.1 ש"ח
= 3.3
ש"ח
סה"כ ישלם
43.3 ש"ח לעומת 50 ש"ח כיום.
השאלה שלי היא איפה כאן ההיגיון?
הייתי מצפה שלנוסעים למרחקים ארוכים, ישתלם יותר להשתמש בתחבורה ציבורית,
שהיא זמינה יותר ובמקרים רבים עולה פחות מאשר נסיעה ברכב.
אז מה כן ?
א. הצעתי בעבר (ללא שום התייחסות מצד הממסד) ואני מעלה זאת שוב.
כל מי שמחזיק רכב צמוד בענפים השונים כולל פלרם (באישור) ומשתמש
בו לצרכיו הפרטיים, ולצרכי בני ביתו מבלי לשלם על השימוש בו, יורד מתקציבו כל
חודש סכום שיוחלט עליו והוא יהיה אחיד לכו...לם.
בזמנו הצעתי 200 ש"ח. לאור עליה דרסטית במחירי הדלק, הסכום נראה לי
נמוך מדי, ואפשר להתפשר על יותר. ע"י כך גם ישלם את חלקו בעלויות וגם
"הצמידות" אולי תשתלם פחות והוא יפנה את הרכב לחברים אחרים לאחר שעות
העבודה.
אם מספר חברים אוחזים ברכב אחד, יחוייב כל אחד מהם באותו סכום כאילו הרכב
צמוד רק אליו, שהרי השימוש בו הוא פי כמה. החיוב יכלול גם חברים שמקבלים רכב צמוד
ממקום עבודתם כעובדי חוץ מאחר שהרכב הצמוד שלהם עולה לקיבוץ מאות ש"ח בחודש.
הסכום של מאות ש"ח בחודש יורד מהתמורה שהחבר מביא מעבודת החוץ שלו
ומועבר
למס הכנסה וביטוח לאומי כשווי רכב (הטבה) ע"י המעביד. מאידך נשאר
בסעיף תקציב הרכב של החבר סכום שנחסך על ידו מאחר שאיננו מוציאו למטרה
הנ"ל. די בכך שצמודי הרכב נהנים מזמינות הרכב העומד לרשותם בכל שעות היממה.
גם שכירים של פלרם שיש להם רכב צמוד מהחברה לא מקבלים אותו בחינם ומהמשכורת
המשולמת להם יורדים בנטו מאות ש"ח בחודש כשווי רכב למס הכנסה (למרות שחלק
מהנסיעות שלהם מיועדות להגעה לעבודה וממנה).
ב. להחליט בהנהלת הקהילה, בשיתוף משרד הרכב, שרכב שהוזמן
ע"י פלוני לשעה X ולא נלקח
מהסידור כעבור חצי שעה ומעלה, רשאי חבר אלמוני שזקוק לרכב, לקחתו לשימושו מבלי
לבקש רשותו.
המצב כיום הוא ממש אבסורד: רשום רכב לחבר פלוני לשעה מסוימת, משבושש לקחתו
(אפילו שעתיים), חבר אלמוני שרוצה הרכב הנ"ל, חייב להתקשר לפלוני ולשאול אם
הוא יכול לקחת הרכב, ובינתיים עומד לו הרכב כאבן שאין לה הופכין, וחבר אלמוני מת
לנסוע ואין לו רכב. אלמוני שכח בכלל שהזמין הרכב או פשוט לא התחשק לו לבטלו והוא
אפילו לא בבית.
ג. למצוא דרך לחייב עבור זמן (שעות X
ש"ח) "בטלה" בסכום שיוחלט עליו, בתקציבו של חבר שהזמין רכב, לקח אותו
מהסידור, נסע אתו עד חדרו (פחות מק"מ אחד) והרכב חנה שם שעה, שעתיים, חצי יום
או יום שלם (יעני רכב צמוד) ואח"כ נסע או שלא, והחזירו לסידור.
או מי שחזר מנסיעה, ולא החזיר הרכב מיד לסידור, אלא כעבור שעות. אפשר
להשתמש גם במלשינון (בעילום שם או לאו) ומשרד הרכב יבדוק ויחייב. לשם כך עליו לקבל
גיבוי מההנהלה.
הבעיה האמיתית איננה נסיעות קצרות או ארוכות, אלא חניית רכבים במגרשי
החנייה השונים וליד חדרי חברים ו/או צעירים, ללא שימוש בהם במשך שעות. לכך יש
למצוא פתרון.
לדעתי הדיון בהצעות (שלי) צריך להתקיים בהנהלת הקהילה (ראיתי לנכון לפרסמן
כאן, אך אני רואה בהן הצעה רשמית לכל דבר), להעבירן לאסיפה ואם יהיה צורך גם
לקלפי.
אין להעביר ההצעות להנהלה כלכלית, שבה יש רוב (גדול?) לבעלי הרכבים הצמודים
הנהנים מהטבה באלפי ש"ח בשנה, ויש להניח שיצביעו נגד.
בסה"כ נגרם נזק לקהילה במאות אלפי ש"ח בשנה. הכסף הוא של כולנו
והנהנים מעטים.
הפקרות והעלמת עין הם מתכון בטוח לאנרכיה. איש הישר בעיניו יעשה, והנזק
לקהילה כקהילה מי ישורנו.
אני מצפה מהציבור הרחב, ששותק ומביט בעיניים כלות בנעשה, שלא יניח להנהלת
הקהילה שוב לטאטא אל מתחת לשטיח את הבעיה ההולכת ומעצימה, ויצא מאדישותו, ויפעל לא
רק במילות עידוד אלא ילחץ על הנהלת הקהילה לעשות מעשה. שלא יחפשו לנו פטנטים ששוב
יפגעו בציבור שמשלם עבור השימוש ברכב "כחוק". צר לי על אורך הכתבה, אך
אני מקווה שהיא חומר טוב למחשבה, ולאחריה לעשייה. חג שמח!
תמיד קם דור חדש ששוב חולם...
...בינתיים הוקמה המדינה העברית, אך
זו שוב איננה מדינת מופת, כמו שאנו המייסדים חלמנו, זו אשר עיני כל העולם מופנות אליה – עכשיו זו מדינה ככל
המדינות לטוב ולרע. אותם נכסי רוח ראשונים שאנו האמנו בהם ונלחמנו להם – קורסים
עכשיו.
לצערנו הם מתגלים כלא מספיקים לתקופה
מיוחדת זו...
וכך הגענו ליום שגם מפעלי חברת
העובדים, אותו גרעין הסוציאליזם היהודי – עומדים למכירה לכל המרבה במחיר...
וההסתדרות שהקמנו, לא רחוקה מהיום שבו תהפוך בפועל לאיגוד מקצועי גרידא.
חלום החזון הסוציאליסטי היהודי המיוחד
שנשאה בליבה העלייה השלישית – מת ואיננו
עוד.
נשארה רק התקווה:
כל המהפכות בעולם פרחו, אבל, גם קמלו
אחר כך – תמיד קם דור חדש, אשר חולם שוב, בנוסח חדש, ברוח חדשה. הוא שב ומתפרץ,
שובר כבלים מקובלים והולך שוב לקראת חזון חדש...
(מתוך דברים של דוד כהנא במסיבה
לעלייה השלישית 1990)
תפסת מרובה, לא תפסת!) / דלית
אתייחס לשתי נקודות שעלו בראיון של
דניאל פרי עם ירמי.
הראשונה, בנושא הרכב. לדעתי, החישוב שהציג דניאל, כדי להסביר את עמדתו בעד
חיוב על פי זמן, הוא חישוב מוטעה, אם נתייחס לצרכני סידור הרכב בלבד. כלומר, אותם
חברים שאין ברשותם רכב פרטי, וגם לא עומד לרשותם רכב צמוד מהעבודה. אינני מתייחסת
כרגע לנקודה האם וכמה הם משלמים על נסיעות פרטיות ברכב העבודה.
לדוגמא, נניח שחבר ישר ואחראי, שיש לו רכב צמוד במסגרת עבודתו, מקפיד
להעביר קרלוג פרטי בכל נסיעה פרטית. האם הוא עושה זאת גם כאשר הוא צריך באמצע היום
לקפוץ לסידור זריז בקריית אתא? וגם אם כן, עדיין הזמינות של רכב כזה, בכל שעה, ללא
תלות בסידור רכב, היא פריווילגיה שלא עומדת לרשות חברים אחרים, התלויים בסידור
הרכב. לכן אני רוצה להתייחס כרגע רק אליהם.
נראה לי שרובנו לא עושים בהכרח את החישוב של כמה ירוויח הקיבוץ
מסידור הרכב הנוכחי, או לחילופין משינוי השיטה. את רובנו יותר מעניין, לפחות
ביום-יום, מה קורה בתקציב הפרטי שלנו. איך שינוי השיטה ישפיע עליו.
בדוגמא שדניאל הציג, החיוב מתחלק באופן שונה, כך שמי שנסע לקריית אתא למשל,
ובילה שם מספר שעות ישלם, ע''פ השיטה המוצעת יותר, בעוד שמי שנסע למשל לתל- אביב,
בילה שם שעה וחזר, ישלם יותר ממה שהוא משלם היום, אבל פחות באופן יחסי, כי לזמן
יהיה משקל גבוה יותר מאשר למרחק הנסיעה. נכון שהנהג הזה יוצא מורווח. אבל רק
הוא. מה למשל קורה עם מי שנוסע לחיפה וחוזר לאחר מספר שעות, או מי שנוסע
לתל-אביב, או רחוק יותר, ומבלה שם את כל היום, או מי שלוקח רכב לחבר למספר ימי
חופשה. כל הנהגים הנ''ל ישלמו בעצם יותר ממה שהם משלמים היום. לא רק על
הקילומטרז', אלא גם על זמן השימוש ברכב. על פי החשבון שלי, מתוך ארבעה מקרים
היפוטטיים, בשלושה החבר ישלם יותר מהיום. רק באחד פחות. מבחינה סטטיסטית נשלם כך
רוב הזמן יותר, ורק במקרים בודדים פחות.
ולכן לנו, צרכני הרכב, זה לא כדאי. השאלה האם לקופת הקיבוץ יכנס כך יותר
כסף (שיצא מהכיס הפרטי של כל אחד ויכנס לכיס המשותף של כולנו), היא פשוט לא
לעניין.
השאלה היחידה הרלוונטית היא, האם
זמינות הרכב תהיה גדולה יותר, והלחץ על הסידור קטן יותר.
לי יש ספק אם שינוי השיטה בצורה המוצעת
יגרום לכך. לדעתי הוא יחריף את הפער בין אלו שיש להם, לאלו שאין להם (רכב
כמובן), כי מעטים המקרים שבהם נסיעה למרחק גדול היא גם קצרה בזמן. אולי זה יצמצם
במעט את מספר החברים המשתמשים ברכב כדי לנסוע למרחקים קצרים לזמן ארוך, או, את אלו
שמזמינים רכב ושוכחים להחזיר אותו, גם אם החליטו לא להשתמש בו, אך גם כאן יש לי
ספק.
הנקודה השנייה היא בנושא הפנסיות המוגדלות לבעלי תפקידים. כל הסידורים
הללו, אם וכאשר הם נעשים היום, טרם החלטה על שכר דיפרנציאלי, הם בעייתיים, גם אם,
היום, הם מוצגים, כתקפים רק אם וכאשר החבר יעזוב את הקיבוץ או הקיבוץ את החבר.
הבעייתיות היא בשני מישורים:
1.
יצירת מצב דה-פאקטו של הגדלת פנסיות היום, למי שכיום ממלאים תפקיד, או
לחילופין עובדים בחוץ, שייכנסו לתוקף באופן אוטומטי אם נחליט למשל בעוד חמש שנים
לעבור לשכר דיפרנציאלי. היום זה מוצג כפנסיית מנהלים, שאם אפשר לסדר אותה כולנו
מרוויחים כי זה נכנס לתקציב הכללי (אני לא נכנסת לפרטים, אני לא יודעת אותם, וזו
אינה הנקודה הרלוונטית בעיני). הבעיה היא, שאם נחליט לעבור לשיטה אחרת, ייהנו מכך
חברים בודדים שהיום ממלאים תפקיד.
מה קורה עם מי שמילא תפקיד וסיים אותו
לפני שנתיים? או מה עם מי שהתפקיד שמילא לא הוגדר כניהול? או מה עם כל יתר החברים?
הרי גם אם כולם היו מוכשרים ויכולים, לא כולם יכולים להיות מנהלים, וודאי שלא
באותו הזמן. לכן, יצירת שיטה שבחלקה כבר קיימת היום, של תיגמול דרך הפנסיה, יוצרת
מראש פערים כלכליים גדולים בין החברים, עוד טרם החלטה עקרונית על מעבר
לשיטה שמתגמלת כלכלית. (על מה? מאמץ? יכולת? אחריות? אינטיליגנציה? יכולת התברגות
לעמדות שיכולות להיות מוגדרות כניהוליות?)?
2.
מה יקרה אצלנו אם נחליט על תיגמול כזה, במצב של היום, ללא שכר דיפרנציאלי,
ומבחינתי אין הבדל כמעט אם התיגמול ניתן כתוספת או קנס על הפנסיה או בצורה אחרת,
רכב צמוד, אינטרנט חופשי בבית, טלפון נייד על חשבון הענף וכו'. ההבדל הוא רק
בגודל, ובמידת ניקור העיניים.
תיגמול כזה ייצור שני מצבים
אפשריים –
אחד שהוא כמובן רצוי, דחיפת אנשים צעירים ומוכשרים לקחת על עצמם אחריות
ולנסות להגיע למקומות שיתגמלו אותם, ויועילו לכולנו. אם יהיו לנו מנהלים צעירים,
מוכשרים, בכל הענפים ובכל הרמות, כולנו נתוגמל מכך לזמן הארוך.
המצב השני, שיתרחש במקביל, הוא שאנשים פחות מוכשרים ירצו גם הם להגיע לאותן
עמדות מתוגמלות. ואז מה נעשה? או שלא ניתן לאנשים פחות מוכשרים להגיע לעמדות הללו,
מה שנכון מבחינה עיסקית, אבל ייצור מצב חברתי בעייתי מאוד. או שניכנע לאינטרס
החברתי, או ללחצים, ונאפשר כניסת אנשים פחות מתאימים לתפקידים שונים, וניצור מצב
עיסקי בעייתי, וגם מצב חברתי בעייתי מכיוון אחר.
כך או כך החלופות אינן מרנינות.
לכן, מצב ביניים של תיגמול ללא מעבר לשכר דיפרנציאלי, יוצר יותר בעיות
מפיתרונות, ולכן איננו רצוי. זאת, כמובן, בהנחה שכאשר המערכת מתנהלת כולה בצורה
דיפרנציאלית, השיקולים הם עיסקיים טהורים, ואין מקום ללחצים חברתיים או פוליטיים.
הנחה תיאורטית, שלא בהכרח עומדת במבחן המציאות.
ברכות
צרור ברכות ללאה קוטלר לרגל זכייתה
בפרס החינוך לשנת תשס"ה.
לאה זכתה בפרס היוקרתי ותעודת הערכה,
מטעם משרד החינוך, שהחליט, על יסוד המלצות שהוגשו בפניו, להעניק לה ולצוות המוסד
שבראשו היא עומדת, את הפרס על פועלה כמנהלת ביה"ס "נרקיסים"
בטבעון. הפרס יחולק בבית הנשיא בירושלים. כה לחי!!!
ככה לא בונים שכונה... / חסי זית
ברוכים הבאים למשתכנים החדשים בשכונה החדשה, שכונת "תאנה".
הייתם שכנינו בשכונה הצפונית ומאוד התגעגענו אליכם. סוף סוף תם הרעש, האבק
שקע, וסיימו להטריד מנוחתנו.
אבל השמחה והגעגועים מהולים בכמה
תהיות.
גם לפני שהתחילה הבנייה הנוכחית, היינו שכונה חסומה כלפי דרום. אבל, היה
מקום חנייה, מרכז אשפה וכו'. כשהתחילו לבנות, נאמר לנו שמבטלים את מרכז האשפה
ויעשו אותו במקום אחר.
קיבלנו, וציפינו ליום שלא נצטרך לכתת רגלינו עם כל שקית אשפה עד למגרש
החנייה שליד האורווה, או בדרך לחדר האוכל. לפי זיכרוננו (אם הוא לא מטעה),
בתוכניות שפירסמו לפני התחלת הבנייה, היו בתשתיות מגרש חנייה ומרכז אשפה.
הבנייה הסתיימה, חלק מהדיירים מתחילים לעבור, והנה הפתעה! אין שום דבר
שמזכיר חנייה או פחי אשפה.
ולא שאין להם זכר, אלא שהיום אנחנו חסומים גם לאתרים הנ"ל.
כל המדרכות של הבתים החדשים נגמרות בדיוק ליד הכניסות של המשתכנים. אין
מעבר לכביש. נכון שאנחנו בשיכון קבע ולא צריכים כלום, אבל הכניסה היחידה, אם רוצים
להגיע עם רכב כדי להוריד, להביא, או לקחת משהו מהבית, או כניסה לאמבולנס או
מכבי-אש - אין דרך. הכניסה היחידה הייתה
דרך מטע האבוקדו, וגם שם כבר חונות באופן קבוע שתי מכוניות חוסמות-כניסה.
אם כבר הצלחת לעבור אותן, המדרכה צרה ומפותלת, אתה חייב לרדת לשוליים, וגם
שם נטעו עץ.
ואם אחרי הכל הגעת ליעדך, לא תוכל להסתובב. אין מקום.
כיום אין גינות ואין דשאים, אבל עוד
יהיו! וכך יהיה עוד פחות, אם בכלל, מקום להסתובב ולצאת.
בינתיים הולכת ונבנית שורה נוספת של בתים. נראה שגם היא תהיה מנותקת,
כלומר, שום מדרכה לא מובילה אליה וממנה. כך היה עם שכונת "זית",
וכך ממשיכים הלאה...
השאלה היא- האם ועדת תכנון, או כל ועדה שאחראית על הבנייה ברמת יוחנן,
מודעת לעניין, או שרק אלה שיסבלו מהמצב? ואם כן מה מתכוונים לעשות.
חלק מהדיירים שהמדרכה אמורה לעבור ליד ביתם, אומרים: "על גוויותי!!!
הם לא יעברו!".
אז מה לעשות? לייצר עוד גוויות שאפשר יהיה לעבור עליהן? והשאלה לאן?
ל"אין כביש"? ל"אין מגרש-חנייה"? ל"אין מרכז אשפה"?
ככה לא בונים שכונה.
"עושה
עלייה..."
בשנים האחרונות, בגיליון ראש השנה של
"ברמה" מוקדש מקום לסיפור אישי
שהוא בבחינת "התחלה חדשה".
באולפן הנוכחי, כמו הקודמים, יש הרבה
התחלות כאלה... רחל יפה, מרכזת האולפן, מביאה סיפור, אחד מיני רבים.
סיפורו של סמי קרן, שהוא, בעצם, לא אולפניסט טיפוסי: הוא
מדבר עברית שוטפת, נראה ישראלי, בן 26 (מעל הגיל הממוצע באולפן), ביקר בארץ פעמים
רבות, לא עלה מארץ מצוקה וגם לא מחוסר
ברירה.
הסטאטוס שלו בארץ הוא "אזרח
עולה". מעמד זה מקנה לו זכויות בדיוק
כמו לעולים חדשים. סמי נולד בגרמניה לאם ישראלית והיה בעל תפקיד בכיר בקהילה
היהודית בדיסלדרוף.
סיפורו נוגע בקטעים המיוחדים של יחסי
היהודים עם גרמניה.
