4)
טעות לעולם חוזרת.../
עזי זבולון
סיכמנו זה עתה את הרבעון השני של שנת
2005.
אדווח כאן על תוצאות הרבעון ומחצית
השנה הראשונה של 2005. הפעם אני מעוניין
להתחיל בשני נושאים מרכזיים וחשובים שקשורים ומשפיעים על כל חבר וחבר.
במסגרת עבודה פנימית שעשינו בפלרם
לשוק ההון ובה ניתחנו נתונים שונים בעשור האחרון, צפו גם נתונים על העברות פלרם
לקיבוץ (בעל השליטה).
העברות אלו כוללות: שירותי עבודה,
שירותים כלליים, (תשלומים כלליים על שירותים שהקיבוץ נותן כגון ארוחות, כביסה,
שמירה ועוד), דמי שכירות מקרקעין, בונוס (כאחוז מהרווח של פלרם), תמלוגים (כאחוז מהמכירות של פלרם), שכר
דירקטורים (עבור חברי הקיבוץ שאינם עובדי פלרם) ודיווידנד (שמחולק מריווחי החברה
שנצברו).
השוויתי בין 5 השנים שמתחילות במחצית
הראשונה של שנת 1995 ומסתיימות במחצית שנת 2000, לבין 5 שנים העוקבות, שמתחילות במחצית השניה של 2000
ומסתיימות בסוף המחצית הראשונה של שנת 2005:
ב- 5 שנים הראשונות הועבר לרמת יוחנן סך של כ – 138 מיליוני ₪ (צמוד למדד 12/03)
בעוד שבחמש השנים האחרונות הועברו 191 מיליוני
₪ (צמוד למדד 12/03).
זהו גידול של מעל 50 מיליוני ₪ (!!) , או באחוזים כ – 40% (!!).
אני מסתכל על התמונה הכוללת, ומעריך
כי מציאות זאת היוותה נדבך משמעותי בביסוס הכלכלי של הקיבוץ בשנים האחרונות.
נושא נוסף הוא הפעילות המתמשכת
והעקבית לשילוב חברי רמת יוחנן בכל הרמות.
אני מניח שכולם יודעים ומכירים את העבודה
השוטפת הברוכה והעיקבית, שעוסקים בה גופי משאבי אנוש מרמת יוחנן ופלרם, שמטרתה שילוב
חברים בעבודה בפלרם, ושמירה על מקום עבודתם של חברים שבמערכת (וזאת לעיתים מלאכה לא קלה).
לאחרונה סיכמנו על כניסה של מספר
חברים לתפקידים מרכזיים בפלרם. על מנת להצליח בפעולה זאת נפגשתי אישית מספר
פעמים עם כל חבר שהיה מועמד להשתלב ומלבד זאת
נערכו עוד מספר פגישות פנימיות בפלרם, הכל על מנת להבטיח כניסה מוצלחת והשתלבות
מלאה בחברה.
החברים הם:
1.
דניאל יפה – נכנס לתפקיד של כלכלן באיזור ישראל. אני בטוח שדניאל יתרום מנסיונו הרב וממרצו
לחיזוק ופיתוח מערכות הכלכלה, תיקצוב, תימחור ובקרה בחברה.
2.
עוז אל-ניר – נכנס לתפקיד של מנהל התחום החקלאי באגף השיווק של פלרם
תעשיות. הצד החקלאי הוא אחד המגזרים בעלי פוטנציאל עצום, שעוז יכול לפתחו ולהפוך
את פלרם לגורם עולמי מוביל בתחום זה.
3.
חגי לקח – שחזר משליחות בחו"ל, וסיכמנו על שילובו בישראל בתפקיד של מנהל רכש
תוצרת גמורה באגף השיווק. זהו תפקיד שהיה חסר לנו זמן רב עפ"י ההחלטות שלנו
ואני בטוח שחגי יוכל לעשות זאת, ותפקידים אחרים משמעותיים בעתיד, בצורה מוצלחת ביותר. אני מנצל הזדמנות זאת לאחל
למשפחת לקח השתלבות מוצלחת ברמת יוחנן.
4. אבנר אחיטוב – אבנר מועמד לחברות ברמת
יוחנן וסיכמנו עמו על השתלבות הדרגתית בפרוייקטים עיסקיים של פלרם, במקביל לעבודתו באוניברסיטת
חיפה.
אני בטוח שאבנר יוכל לתרום רבות
בתפקידים בפלרם ו/או בקיבוץ, במיוחד לאחר קבלתו
לחברות שצפויה בעוד מספר חודשים.
השתלבו בפלרם חברים ובמבחי"ם נוספים ואני מתנצל שאיני מציין את שמם הפעם.
בכוונתנו להמשיך המדיניות של שילוב
חברים בכל הרמות, המגזרים והמקצועות.
עיקרי התוצאות שסיכמנו היו:
מכירות במחצית הראשונה של
שנת 2005 הסתכמו בכ – 442 מיליון שקל, גידול של כ- 14%, לעומת מכירות בסך של
כ- 388.8 מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד.
הרווח הגולמי במחצית הראשונה של
שנת 2005 הסתכם לסך של כ – 118 מיליון שקל, לעומת רווח גולמי בסך של כ – 117
מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד, גידול של כ – 1%. שיעור הרווח הגולמי בתקופה עמד על 26.7% לעומת
כ – 30.1% בתקופה המקבילה אשתקד.
מרכיב חומרי הגלם מהווה את המרכיב
המהותי ביותר בעלות המכירות, והשינויים במירווחים בין מחירי המכירה לבין מחירי
חומרי הגלם מהווים את הגורם העיקרי לשינויים בריווחיות הגולמית.
שיעור צריכת חומרי הגלם במחצית הראשונה השנה הסתכם בכ – 62%, לעומת כ – 58% ברבעון
המקביל אשתקד. (הרוב כתוצאה מעליה חדה במחירי הפוליקרבונט).
הוצאות המכירה והשיווק במחצית הראשונה של 2005 הסתכמו לסך של כ –
58 מיליון שקל, גידול של כ – 0.4 מיליון שקל לעומת המחצית הראשונה בשנת 2004.
הגידול בהוצאות המכירה במחצית הראשונה נובע בחלקו מגידול במכירות, וחלקו
מהתייקרויות עלות המשלוחים וההובלות, עקב עליית מחירי הדלק בעולם בשנה האחרונה.
הרווח התיפעולי במחצית הראשונה של
שנת 2005 הסתכם בכ – 28 מיליון שקל, בדומה לתקופה המקבילה אשתקד. שיעור הרווח התיפעולי
מהמכירות הינו 6.4%, לעומת כ – 7.3% בתקופה המקבילה אשתקד.
הרווח הנקי במחצית הראשונה של שנת
2005 הסתכם בכ- 17.6 מיליון שקל, לעומת רווח בסך 16.5 מיליון שקל בחציון המקביל
אשתקד.
יש להדגיש, כי ברבעון השני של 2005
מחירי חלק מחומרי הגלם, ובעיקר מחירי הפוליקרבונט הגיעו לשיא של שנים רבות כתוצאה
מהביקושים הגדולים בעולם לפוליקרבונט, והמירווח ביניהם ובין מחירי המכירה
מסביר את השחיקה ברווחיות הגולמית . יחד
עם זאת, הצליחה החברה לשמור על ריווחיות סבירה באמצעות המשך העלאת מחירי המוצרים.
ברבעון השלישי אנו רואים מגמת ירידה במחירי הפוליקרבונט לראשונה מזה שנה.
במידה ומגמת הירידה תימשך, אנו צופים שיפור בשיעורי הריווחיות של החברה.
שבת שלום.
"כאילו שכבר גמרנו לפתור את כל
ענייני הקיבוץ", ובכל זאת, פעם בשלוש שנים, כמה מילים – דעה אישית – על מה
שמתרחש מחוץ לגדר.
ב - 7.2.2003 לפני שנתיים וחצי, הרבה לפני "כנס
הרצליה" והמצאת המונח "התנתקות", ועוד לפני שנשיא העולם בוש נבחר
לקדנציה שנייה, כתבתי ב"ברמה" רשימה
תחת הכותרת "והקול קול השמאל והידיים ידי אריאל". זה היה מיד
אחרי הבחירות האחרונות, בהן ספג השמאל נוק-אאוט, הימין היה באופוריה ואריק נהיה
(שוב) מלך ישראל.
אותן בחירות היו כביכול ניצחון אדיר וחסר תקדים של הימין, וכך ראה זאת
רוב הציבור.
להלן כמה ציטטות מן הרשימה הישנה:
"מה שבולט ומבלבל בבחירות
האחרונות הוא שמחד – אולי בפעם הראשונה, אמר הציבור לאו ברור לאידיאולוגיה של
הימין, אבל מאידך הפקיד את ההגה בידיו של שרון"
"למרות הזעם והתיסכול - העם בחר בפוזיציה של מרכז הנוטה שמאלה. אפשר
לקבוע – בלי חדווה – שבנק הרעיונות הימני פשט את הרגל"
"אבל מדוע מעדיף הציבור שקבלן
הביצוע למדיניות השמאל יהיה דווקא אריק שרון? משתי סיבות טובות. הברורה יותר כרוכה
באמונת סוחרים פשוטה שאריק - המנוסה והקשוח – יביא לנו הסכם טוב יותר – בבחינת
"הרע במיעוטו"... באופן פרדוכסלי זו הנחה שגויה. ברור שדווקא אריק מסוגל
למסור יותר מכל מנהיג של השמאל... נכון, חלקים בליכוד יצביעו נגד (כפי שהצביעו נגד הסכם השלום עם מצרים שהביא בגין),
חלקם אפילו יתפלגו... אבל כידוע אריק לא מתרגש מנביחות – השיירה תעבור."
"הסיבה השנייה בהירה פחות אבל
עמוקה יותר. הציבור מבין שאסור – ממש אסור – שהשמאל יהיה זה שיכונן את המדינה
הפלשתינאית ויפנה התנחלויות. זו תהיה
בכייה לדורות, ואולי אפילו מלחמת אזרחים היום... אריק פינה את ימית, עדיף שהוא
יהיה גם זה שיפנה את דוגית ... אריק הקדיש את חייו למען המדינה ונותרה לו עוד
משימה אחת חשובה – להקים את המדינה הפלשתינאית ולפנות התנחלויות.
כל זאת כתבתי לפני שנתיים וחצי. מאחר
ו"הנבואה" הקטנה הזו התממשה ברובה אני מרשה לעצמי עוד נבואה קטנה להמשך.
נושא הגדה ו"הסכם הקבע" עם
הפלשתינאים הולך להיות תקוע לשנים.
ראשית מטעמים פוליטיים. כידוע
הפוליטיקה העולמית פועלת כ"מנוע שתי פעימות": לפני בחירות בארה"ב
ואחרי בחירות בארה"ב. לוח הזמנים הפוליטי (בחירות בישראל 2006, ארה"ב
2008) צפוף מדי.
שנית, מן הטעם המהותי. שום מנהיג
פלשתינאי לא יוכל, בטווח הנראה לעין, להסכים להסדר קבע על פי "ההצעה
הנדיבה" של ישראל, דהיינו ע"פ גבולות
הקבע שישראל (בתמיכה חלקית ומסוייגת של ארה"ב) מנסה להכתיב.
מאידך, מאחר והעולם דורש
"מומנטום", עשויה לעבור באופן "מפתיע" נקודת הכובד שוב
למו"מ עם סוריה.
זה גם מתאים יותר למדיניות פנים וחוץ
של אמריקה, שהנושא המרכזי בה יהיה בבחירות הבאות לא הנושא הפלשתינאי (שבו נעשתה
כביכול התקדמות עם פינוי עזה, וצריך להמתין עד לעיכול הטראומה בצד הישראלי מחד,
ועד להתגבשות והתחזקות הרשות הפלשתינאית – כולל "מיגור הטרור"
ו"נשק אחד ביד אחת" מאידך), אלא כמובן הנושא העיראקי.
הטריז האסטרטגי שתקעו האמריקאים
בעיראק, בלב ליבו של העולם המוסלמי, על משטריו הרופפים (סעודיה, איראן, פקיסטאן,
סוריה...), הוא הנושא החשוב ביותר לביטחון המערב בכלל, וישראל בפרט.
על מנת להחזיק בעירק תצטרך המדיניות
האמריקאית להראות הישגים או לפחות "מומנטום". את המחיר ישלמו כנראה בעיקר סוריה וישראל,
במונחים של "ויתורים כואבים", והפלשתינאים במונחים של המתנה לפחות עד
אחרי הבחירות הבאות בארה"ב.
העולם בהנהגת האמריקאים עשוי גם לרדת קצת על אירן, אבל זה רק יגדיל את
התשלום שישראל תצטרך לשלם לצורך איזון..
אֶת
גּוּפָה יֵעֲרְסֶל
חָפְשִׁית
רוּחָהּ תְּשׁוֹטֵט בַּשָּׁמַיִם
עִם
אַלְפֵי הַמִּלִּים לָהֶן הִצְמִיחָה כְּנָפַיִם.
כְּאַבְנֵי
הַשָּׂדֶה נוֹתְרוּ הַמִּלִּים יְתוֹמוֹת
סְבִיבָה
מֵהֶן לא תִּבְנֶה שׁוּב חוֹמוֹת,
אֶל
גּוּפָה אֶת כְּנָפֶיהָ אָסְפָה כְּצִפּוֹר
לְעַצְמָהּ,
מְעֲצְמָה קָרְאָה הִיא דְּרוֹר.
אֶת
תּוּגַת עֵינֶיהָ לִרְאוֹת לא נוּכַל
כְּמוֹ
כֻּסָּה הַכְּאֵב בִּשְׂעָרָהּ הַמְּתֻלְתָּל,
לְבַד,
בְּחִיּוּךְ מְיֻסָּר נִפְרְדָה מְעֲצְמָה
בַּשַּׁלְוָה
הַנִיצְחִית לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה.
28/8/05 ראובן
עזריאלי
טעות לעולם חוזרת.../ עזי זבולון
בשבוע שעבר פורסם הרכבה של ועדת
התיכנון החדשה בראשותו של מרכז משק הקהילה.
בין שאר חברי הוועדה מופיע גם שמו של
מרכז/הנוי ברמת יוחנן. מוזר. מי שהרכיב את הרשימה שכח שמי שמייצגת כביכול את ענף
הנוי ברמת יוחנן, מייצגת אך ורק את נוי צפון.
ברמת יוחנן קיים, מזה כ- 16 שנה, ענף
גינון שנקרא נוי דרום ואת נוי דרום מייצג מישהו אחר.
בנוסף לנוי דרום, קיים ברמת יוחנן גם
ענף נוסף שקשור למרחב היישוב כולו. הענף הזה נקרא איכות הסביבה. גם הענף
הזה מנוהל ומופעל ע"י אותו צוות שבאחריותו נוי דרום. אין כוונתי להיכנס
לפירוט העשייה שנעשתה במשך השנים בשני הענפים האלה, את זה אפשר לראות בשטח.
לסיכום – אם קובעים שענף הנוי צריך
להיות מיוצג בוועדת התיכנון, אזי לנוי דרום יש מה לומר שם. (נכתב כחומר למחשבה
למרכז משק הקהילה ).
בצלאל אופיר קרא ב"ברמה" משבוע
שעבר את הרשימות על מעבר הפרות משבי ציון לרמת יוחנן והוא כותב:
בא לי ניצוץ. ישנם לי לפעמים נצנוצי
זיכרון שכאלה. בגילי ומצבי אני לא לגמרי זוכר מה היה אתמול אבל זיכרונות שכאלה אני
זוכר (?) – כמו-היה-זה-אתמול.
נכון? לא נכון? אני לא יודע. זה מה שאני
זוכר.
ומעשה שהיה כך היה-
בשנות המלחמה בהיטלר הייתה פלסטינה-א"י
(כך קראו בימים-הרעים ההם לארץ הקודש - פלסטינה-ארץ ישראל). ובכן פלסטינה – א"י
שימשה בסיס לוגיסטי מרכזי לאספקה ותחזוקה לצבאות בנות-הברית, שהקיזו דם ודמים
במלחמתם ברֶשע.
במפרץ חיפה היה קרנטין ע-נ-ק שריכז
מאות ואלפי ראשי-בקר למיניהם. שם עשו בהם מה שעשו, ארזו אותם בקופסאות-פח, והפיצו
את המוצר כ- 'בוליביף' (מה שהיום קרוי – 'לוף', אבל הרבה יותר טעים) ללוחמי בנות
הברית הנועזים.
את אותם ראשי-בקר (ג'מוסים
וחזירי-ביצות), היו מוליכים רועים מזי-רעב משבטי אל-ראוורנה (יושבי הביצה). אלה
היו כונסים אותם מעמק-הירדן, מביצות החולה, ומעמק הירמוך ומוליכים אותם דרך
וואדי-בירה (עמק-יששכר), עמק בית נטופה, נחל ציפורי, עמק זבולון – לקרנטין שבמפרץ.
יום אחד, ג'מוס אחד עם משמעות זיכרית
בולטת, הריח את מושא-תאוותו ברפת של רמת-יוחנן. הוא זנח את העדר וזינק הרמתה,
(ג'מוס מיוחם הוא סכנה מוכחת בעליל). כל הרפתנים נזעקו, צרחו והניפו קלשונים, אבל כלום
לא עזר. הג'מוס התייצב במרומי ערימת זבל, הפגין גבריות, בטש בנחרצות והתכונן
לתקוף.
או-אז הזעיקו את רפאל פורמן, (לימים
דגן).
רפאל פורמן היה אביר החלומות של רבות
וטובות. רבות מאוד וטובות עד מאוד. כל כולו שרירים, בלורית וחזות של ג'נטלמן-אביר.
(אם היה פעם מישהו שרציתי להיות דומה לו – זה היה רפאל פורמן).
רפאל ביקש מישראל פייגין רובה וכדור.
פייגין דנן המציא את ה"יקיוּת". ישראל פייגין היה האחראי מטעם ממשלת הוד
מלכותו, המלך ג'ורג' השישי, על תחנת הגפירים שברמת-יוחנן. וכשרפאל ביקש רובה הוא
הזדעזע. למה? כי זה מנוגד לפקודות המלך (ג'ורג' השישי) במועצתו. אבל גם לנאמנות
יקית יש גבולות. נוכח המצוקה של רפאל, התכופפה הנאמנות, ורפאל קיבל רובה וכדור.
ובינתיים –
הג'מוס, מפסגת הר-הזבל, מפגין נחרצות
תובענית. מרחרח, גועה תמרורים, משפיל קרניים קרביות. קהילת הרפתנים מתגוננים
ומנופפים ידיים במסכנות כנועה.
לא כן רפאל - קר, נחרץ, ומחושב תפס
עמדה בשולי המתבן. דרך את הרובה. השחיז את להב הכוונות. כיוון ו- בום. הג'מוס צנח.
האבידה הייתה גדולה, אך החברים זכו
לארוחת צהריים בשרית שבוע תמים, ועוד נשאר...
הרצאה ייחודית, יישומית וחד פעמית- ללא תשלום, בנושא "חשיבה
עיסקית"
ההרצאה תתקיים ב"מועדון הפיס
" בתאריך 14/09/05 בשעה 19:45 במועצה
האיזורית זבולון.
תושבים המעוניינים להשתתף, מתבקשים להודיע
לי בטלפון- 054-6833008 או בדוא"ל shani@hcarmel.co.il שני קרן.
תודה
יבואו על הברכה והתודה חברים המביאים
בגדים ונעליים לנזקקים.
יש להביאם רק נקיים, שלמים ובמצב טוב.
כשמדברים על שיוך קרקעות – אז חבל למסור לזרים אדמות בסוליות של הנעליים...
בגדים קרועים – מקומם בפח אשפה.
תודה לאלוהים על שמצבנו כל כך טוב.
אפשר להמשיך להתלונן! עדה כץ.
מקץ חצי שנה לכהונתו של דוד דווידוביץ' כנציג ציבור במזכירות, הלכתי לקשקש איתו מעט בענייני דיומא.
וגם, לברר האם מה שהוא רואה מבחוץ, זה גם מה שהוא רואה מבפנים. כרגיל, כל שיחה עם
דווידוביץ' מתחילה ומסתיימת בסיפור, בדיחה, או קריצה קלה, שאומרים: "בוא לא
ניקח את עצמנו ברצינות כל כך גדולה. יש דברים יותר חשובים, יש פחות חשובים, העיקר
הוא לא הדיבורים...". (ירמיהו).
-
השאלה הטיפשית הראשונה ששאלתי הייתה, ומה עושה ר' יהודי בהולנד?
מה השאלה? כולם רוצים לעזור
לארה"ב אחרי סופת ה"קתרינה". ההולנדים שלחו לשם את "הנער עם
האצבע", אבל עד שהוא הגיע הסכרים
קרסו, ולא היה לו לאן לתקוע את האצבע.
אני חשבתי על רעיון אחר, אומר דוד,
חשבתי להביא לניו אורלינס סירות עם תחתית מזכוכית (כמו שיש באילת), להשיט אותן מעל העיר הטבועה, לטובת זרם התיירים
הגואה, כדי שיוכלו להסתכל עליה מלמעלה מבעד לזכוכית.
-
זו התרומה של ישראל הקטנה לארה"ב הגדולה?
כן. אבל האמת היא אחרת, האמריקאים
חשבו לממש סוף סוף את "החלום הרטוב" שלהם, לשלוח את כל הכושים חזרה
לאפריקה בשחייה.
-
והם באמת התחילו לשחות לאפריקה?
זהו, שהם לא יודעים לשחות.
ולענייננו:
-
מה הקשר שלכם לביקור הדליה שרה איציק ביום שלישי?
יהודה טל זימן אותה כדי שתכיר מקרוב
את הפעילות של קבוצת "גיל הצפון". גימלאים שעושים טלוויזיה קהילתית. אני
עובד איתם קרוב לעשר שנים.
- היא תביא תקציבים?
זה סיפור אחר. היא הייתה אמורה לבוא
עם צ'ק של 55 אלף ₪ לרכישת מצלמות ל"גיל הצפון", אבל זה כנראה יהיה בפעם
אחרת. היו אי הבנות בדרך.
-
מה צילמתם לאחרונה?
סיימנו סרט על מל"ח , משק לשעת
חירום.
-
שזה אומר מה?
סרט שמראה איך מערכת מל"ח עובדת
במידה ותהיה מלחמה, או רעידת אדמה, או צונמי, לא עלינו.
-
מל"ח של כל הארץ או רק בצפון?
ארצי. מל"ח נוסד בשנת 1954
ע"י בן גוריון, הוא ראה בזמנו שיש צורך במערכת שתוכל לטפל בעניינים של העורף
בזמן מלחמה. זה אומר לדאוג שיהיה מספיק קמח, שיאפו לחם, שיהיו הסעות, מים, חשמל ,
תקשורת וכו'. בקיצור, שהעורף ימשיך לתפקד כשרוב העם מגוייס.
עשינו סרט תדמית שמסביר איך מל"ח
עובד.
-
היו לך חוויות מסעירות בשפרעם. ספר עליהן.
אני מצלם לערוץ 10 כבר זמן רב. העבודה
נעשית בדרך כלל בסופי השבוע, וגם באמצע אם יש צורך. הייתה ידיעה שהיה ירי בשפרעם,
נהרגו ארבעה אזרחים ע"י חייל. לא ידעו אם הוא חייל דרוזי או לא דרוזי. השמועה
הראשונה שיצאה ברדיו הייתה שחייל דרוזי פתח באש באוטובוס בשפרעם בשכונה דרוזית.
כתוצאה מכך המון זועם של מוסלמים ונוצרים נהרו לעבר השכונה הדרוזית והתחילה שם
מהומה. באותו זמן החייל היה עוד באוטובוס. בתחילת האירוע היו שני שוטרים מקומיים,
שעלו לאוטובוס, כבלו את החייל ושמרו עליו. ככל שההמון הגיע, אי אפשר היה להוציא את
החייל מהאוטובוס לשום מקום. היה חשש לפגיעה בחייל ובשוטרים.
החליטו לשמור עליו בתוך האוטובוס.
ההמון מבחוץ פשוט רצה את החייל הזה. היה שם מפקד משטרת שפרעם, סגנו, ועוד כמה
שוטרים שכיתרו את האוטובוס. כשהגעתי, החייל היה עדיין בחיים וליד האוטובוס היו
מוטלות שתי גופות, הנהג עוד היה על המושב שלו, הוא נורה מטווח אפס בראש. הגעתי לשם,
והאדם הראשון שנתקלתי בו היה האח התורן שלנו, ערן. שאלתי אותו איפה האירוע ואם זה
רחוק, חניתי ותפסתי טרמפ עם אחד משפרעם, המשכתי ברגל וצילמתי. ערן הגיע לשם עם מד"א. הם לא יכלו להיכנס
למקום האירוע וגם השוטרים חיכו מחוץ לזירה, לא היה כוח מספיק גדול כדי למנוע
מהומות. הייתה התקהלות והתבצע לינץ'.
זו הייתה קבוצה קטנה של אנשים וההמון
מסביב עודד אותם. הייתה לי מחשבה להיכנס לאוטובוס לצלם, אבל אחרי שריסקו שם שתי
מצלמות של צוותים אחרים החלטתי להימנע מכך.
-
כמה זמן לקח עד שהמשטרה הגיעה?
התגבורת הגיעה רק מאוחר בחצות.
-
רק אז עמדו על כך שמתרחש שם משהו חריג?
לא. אז רק הוציאו את הגופה. לא היו
מספיק כוחות לבצע את זה כי רוב הכוחות היו בדרום.
-
תתאר את האווירה למחרת, בלוויות.
היו שתי לוויות. אחת של המוסלמים ואחת
של הנוצרים. התחילו עם הלוויות של שתי האחיות, סטודנטיות באוניברסיטת חיפה,
אחייניות של אחד מעובדי פלרם. היה איפוק. הגופות נישאו באמבולנס ולא באלונקה.
העבירו אותן לבית הקברות דרך כל שפרעם, מסע די ארוך. היה יום חם מאוד. לאורך כל
הדרך אנשי שפרעם, ילדים ומבוגרים, חילקו בקבוקי מים, כל החנויות היו סגורות. היחס
היה מאוד ידידותי וחם, לא ראיתי יחס כזה בלוויות של יהודים.
כמה שעות אחר כך יצא מסע הלוויה של
הנוצרים מהכנסייה ליד העירייה. אחרי הלוויות, למחרת, הגיעו חברי כנסת ושרים לנחם.
-
דוויד, אתה חבר מזכירות כבר חצי שנה, מה פעלת למען האזרחים?
אני מאמין שהצעירים צריכים לקבל כמה
שאפשר יותר. בלי דור המשך המקום הזה לא יוכל להמשיך. ישנם כמה חברים במזכירות
שחושבים אחרת, ויש לנו שיחות מעניינות על כך. קשה לשכנע אותי אחרת...
-
כנציג שלנו במזכירות מה אתה עושה על מנת לקדם נושאים חשובים?
לאחרונה החליטו לגבות 15 ₪ בחגים לבנאדם. אני חושב שזה טירוף.
כיוון שמשפחה שרוצה להיות ביחד בחג, מזמינה את הילדים שלה מבחוץ, אין להטיל עליה
את הנטל הזה. חג עם שתי ארוחות זו הוצאה של
יותר ממאה ₪. את הכסף הזה לא הכניסו לתקציב. כל עוד אין החלטה כוללת, אי
אפשר לקחת מהכיס של החבר מבלי שמזכים אותו. היה ערעור, אני הצעתי שזה יהיה במתכונת
של יום שישי שזה סכום סביר.
-
איך תמנע הזמנת מספר בלתי סביר של אורחים?
אם מישהו מזמין הרבה אורחים שישלם
עליהם, אבל מחיר סביר. יהיה רישום כמו בקבלת שבת.
-
יהיה קשה להשתלט על זה.
אני עדיין מאמין בחברים, אני מאמין
שבדרך כלל הם אנשים ישרים. יכול להיות שפה
ושם זה יתפקשש. אני שומע אנשים אומרים לחברים שלהם: "מה, אין לכם מה לעשות?
תבואו אלינו. זה בחינם אין בעיה". אז יש מוסדות וצריך לטפל בזה.
דיוויד זו הלא בדיוק הבעיה שלנו, חוסר
היכולת לטפל בחריגים, מביא לגזירות על כל הציבור.
גם אם לא יטפלו בחריגים, אני לא מוכן
שחבר יסבול בגלל זה.
-
דבר אחר. למה אתה חושב שההחלטה האחרונה בקלפי היא פגיעה בקיבוץ?
גם מש"א וגם המזכירות חשבו הרבה
איך למלא את שני התפקידים החשובים האלה. איציק היה יכול לעשות את העבודה היטב
כמחליף לעידו. הוא למד, יש לו ניסיון ניהול. כך גם ויוי. אף אחד מאיתנו לא מושלם,
עם זאת עדיף חברים שלנו בתפקיד על פני שכיר.
-
אני שואל אותך על ההשלכות לגבי המערכת בכללה, לא לגבי השמות ספציפי.
ראיתי את זה כהצבעת אי אמון במזכירות.
המזכירות הציעה, לא בחרו את המוצעים שלה. יכול להיות שצריך היום לטרוף את הקלפים
ולבחור הכל מחדש, מנציגי הציבור ועד המזכיר. הצבעה הייתה, לדעתי, לא נגד המועמדים
אלא נגד המזכירות. ככה אני מפרש את זה.
יש הרבה חברים שלגביהם לא משנה מה
המזכירות מציעה, הם תמיד יצביעו נגד. קשה לי לתאר שמש"א לא ידעה מה שהתברר
בדיעבד כדעתם של כ - 60% מהחברים.
-
דוויד, משהו אופטימי לסיום –
אפרופו כסף. היה יהודי אחד בעיירה
בפולניה שהלך והתעשר. ככל שהלך והתעשר הוא הפסיק לדבר עם קרוביו ומכיריו, עד שיום
אחד הפסיק לדבר גם עם הרב. תמה הרב על
שתיקתו של אותו יהודי, זימן אותו לשיחה ושאל: "יהודי, מה אתה רואה
בחלון?" ענה לו: "אני רואה את הנוף, את הקצב, את מחלק הקרח, את טוביה
החולב, את הילדים של השכנים".
המשיך הרב, הידוע בחוכמתו ולמדנותו,
ושאל: "ומה אתה רואה במראה?"
"מה זאת אומרת מה?" השיב
היהודי נחרצות, "את עצמי!"
אמר הרב: "גם המראה וגם החלון
עשויים זכוכית. מה ההבדל ביניהם?"
"לא יודע" ענה היהודי.
"מה שמבדיל ביניהם" אמר הרב, "הוא ציפוי הכסף שמאחורי המראה. ברגע
ששמו שם את הכסף, הפסקת לראות את האחרים, ואתה רואה רק את עצמך".
"זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המיילל
ואם אתה סתם ציניקן..."
רוחות חדשות מנשבות על הכבישים. השבוע נודע לי במקרה, על
"מחשבות" ב"חלונות הגבוהים" לשלב בחיוב הנסיעות הפרטיות ברכב
הקיבוץ את מרכיב הזמן על השימוש ברכב. זה אמנם לא חדש, אבל נראה לי שהעגלה נרתמת
פה לפני הסוסים. הדרך הנכונה, לדעתי, היא לקבל תחילה אישור ציבורי עקרוני למהלך
הזה, ורק אחר כך לנסות לטפל בנושא הרגיש הזה, אם "על יבש" ואם "על
רטוב".
שהרי מה הועילו חכמים בתקנתם?
יש היום כל כך הרבה "משתמשים" ברכב "על חשבון הענף".
הרשימה ארוכה ולא נפרט. כולנו יודעים, כולנו רואים. המערכת כנראה לא בנוייה לטפל
בהפקרות הזו.
"המהלך הזה יחסוך כסף לקיבוץ,
יביא לזמינות טובה יותר של הרכבים והחבר
לא יפגע" ככה הסביר לי דניאל את
הרציונל שעומד מאחרי הרעיון.
עלי זה לא מקובל.
מן הסתם, זו גזירה על החברים הישרים
שרושמים כל נסיעה, קרובה
ורחוקה, ומשלמים עליה במיטב תקציבם.
מי שאישר לכל אנשי פלרם קרלוג חופשי
בנסיעות "על החשבון..."
ברדיוס של חיפה,
צריך לחשוב עשר פעמים לפני שהוא
מציע הצעות שיגבירו עוד יותר את
חוסר
השיוויון בין המשתמשים.
ה"קולומביה" עומדת לרשות החברים בעלי רישיון נהיגה:
משעה 15:00 אחה"צ בימי חול.
משעה- 12:00 בצהריים בימי ו', ערבי חג שבתות.
ומשעה 6:00 בבוקר עד שעה - 22:00
בחגים.
הרכב מיועד להעברת חפצים ורהיטים בלבד. לא לפינוי אשפה ועבודות גינון.
הזמנת הרכב תיעשה דרך אופיר מרציאנו בשעות סבירות. לא בדקה האחרונה
ובוודאי לא בשבתות וחגים.
אנא החזירו את הרכב כפי שמצאתם אותו. דאגו לנתק את כבל החשמל לפני שמתחילים
לנסוע, ולחברו חזרה בהשיבכם את הרכב למקומו.
הנכד שלי נֹעם, היום כבר גדול,
גבוה יותר, חכם יותר, לקרוא – גם
יכול.
לבדו מתלבש, את אחותו – הוא מרים
משחק במחשב ויש הרבה ... חברים!
חשוב לו מאוד איך הוא נראה
הוא בודק זאת היטב אל מול המראה.
חולצה הוא לובש, בהתאם למכנס,
עם "קוצים" בשער ... למסיבה
הוא נכנס.
עכשיו לבית ספר! הגיע הזמן...
הוא מצפה ... והוא מאוד מעוניין...
למרות שחושב ש... הכל הוא יכול –
מוכן הוא ללמוד ויודע לשאול!?
לפעמים – מתמרד, לפעמים הוא זועף,
אפילו לא פעם – להורים מתחצף,
לבסוף הוא נרגע, נעצב אל נפשו
מבין שחרג ... ויקבל את עונשו!
אז, כן, הוא גדל, הוסיף עוד שנה,
רואים זאת ברור מתמונה לתמונה.
בן 6 הוא היום, ילד מאוד מיוחד!
האם זה הילד – לחופש נולד?
מה יהיה בעתיד? מה צופן המחר?
האם יש סיכוי? האם לא מאוחר?
בקיצור – הלוואי שיהיה .. כך בערך...
שיצליח בכל, עד ממש "סוף
הדרך"!
אנשים "איכותיים" לא יוצאים
לנופש ללא הכנה מדוקדקת.
מה משמע? הם צריכים לדעת בדיוק היכן
יבלו את השעות הארוכות בין ארוחת הבוקר עתירת המעדנים לארוחת הערב עתירת המעדנים.
ועל אחת כמה וכמה, כשהשמש תצנח אל הים, הרוח תשקוק להצן את חום היום, והנפש תשתוקק
למזון רוחני משלה.
אז אם לא פאב, לא תיאטרון, לא תל ברוך
וחמודותיו, מה נותר לך? סינמה.
או-אז, ראשית חוכמה, יש לברר מה
מציגים הערב, מי ראה, מי שמע, מי יכול להמליץ. אנשי רוח יש אצלנו לא מעט, לא כולם
התברכו ב"רוחניות" מספקת, יש מהם שנחשבים בעיני עצמם, ויש שנחשבים בעיני
אחרים. אנחנו פנינו אל האחרונים, ביקשנו: "עוצו עצה!" אמרנו: "נשמע
ונעשה" ויצאנו לסינימה.
הגענו בזמן. בדיוק.
במבט ראשון הקולנוע נראה "קצת
ריק", אבל מה זה חשוב, אין לנו שאיפות מיוחדות להתחכך ב"עמישראל".
קונים פופקורן ונכנסים.
האולם שהיה אמור להיות מלא מפה לפה
ב"שוחרי תרבות", נראה שממה. מה זה שממה? מדבר סהרה הומה יותר. זה
כשלעצמו אמור היה להדליק נורות אדומות, אבל אנחנו, כרגיל, ממאנים לראות נכוחה.
בינתיים עוד מוקדם, פרסומות מעצבנות,
רעשניות, רצות בזו אחר זו על המרקע. אנחנו תופסים מקום טוב באמצע, ליד קומץ
נופשים, שכמונו הלכו שבי אחר ה"המלצות". יחד עימם אנו מתנחמים בעובדה
שלא הכמות חשובה... אלא ש"שוחרים" נוספים לא נראים נוהרים... סביר מאוד
שהם כבר יודעים, מה שאנחנו נדע בעוד כמה רגעים, כשנפנים את הטעות הטראגית
שעשינו...
חושך. הסרט מתחיל. "דרכים
צדדיות". האין-עלילה שמתרחשת מול עינינו, היא בילוי של שני צעירים אמריקאים
בכרמים, ביקבים, ובפאבים בסביבות עיר המלאכים, שבוע לפני החתונה של אחד מהם. הרבה
דיבורים, פילוסופיה אמריקאית בגרוש, שיעמום המחץ. התמונה מטושטשת, אבל זה קורה
לעיתים בסרטי "איכות", קוראים לזה "צילומי אווירה", יכול
להיות שזה חלק מן העניין. הכיסא דווקא היה נוח מאוד, מה שאיפשר שקיעה ברוכה
בנימנום איכותי בין "בירבורי האיכות". שהרי אחרי הכל, אם ישאל השואל:
"איך היה הסרט?" אוכל להגיד, בלי חשש, כמו שאומר ידידי מיכאל: "סרט
מעלף" או: "כעומק הסרט – עומק השינה". אלא שמנת היסורים לא תמה, אי
משם עולים קולות נחירה עזים שמפריעים את מנוחת השכנים. ולא די בזיון וקצף, גם לא
נותנים הפסקה באמצע, לצרכי גוף הכרחיים.
קיצורו של עניין, יצאנו מהסרט אבלים,
יגעים, וחפויי ראש. "מכה איכותית" שכזו. מי היה מאמין. בלי להרגיש
נשאבנו לצד השני של הכיכר, שלט גדול וזוהר באור יקרות הזמין אותנו ל"גלידה
באר שבע". נחמה פורתא לפני הצעדה חזרה למלון.
ויהי בוקר ויהי ערב. יום שישי.
הפעם, החלטנו, לא קונים יותר
"חתול איכותי בשק". אותנו לא יסדרו. רוצה תרבות? "לך תכין
שעורי-בית".
ויתרנו על השוּק, על יפו, על המוזיאון
והים. אולי בנופש הבא. כל הבוקר סקרנו את העיתונים. תיחקרנו, שאלנו, התייעצנו. כל
גורמי התרבות המוסמכים, ללא יוצא מהכלל, גמרו את ההלל על סרט חדש שמציג בסינמטק
"אישה טובה".
סיימנו בחופזה את ארוחת הערב העתירה,
התלבשנו היטב ל"יציאה". ה"בל-בוי" בכניסה היה מספיק אדיב כדי
להזמין לנו מונית, שאספה אותנו אל חיקה בדרכנו לסינמטק. והדרך ארכה עד מאוד, והדרך
קשתה עד מאוד, לא ברור איך, אבל כל הרמזורים "נתקעו" באדום בתנועה
הדלילה של ליל שבת, דווקא לפני המונית שלנו.
והמונה ליד הנהג דופק ודופק, לא נח
לרגע.
אחרי "סיבוב ניצחון" בכל
העיר, הגענו לרחבת הסינמטק המוארת. רצנו לקנות כרטיסים. הנופשים האיכותיים לא נראו
בסביבה. הפעם נהיה לבד בטוב וברע, יהיה מה לספר לחבר'ה! כשנחזור. אלא שהתור
המדולדל לפני הקופות לא הבטיח ניסים ונפלאות, מה שהתחיל כהבטחה גדולה, הסתיים
בפיאסקו גדול.
"נגמרו הכרטיסים!" "אם
אתם רוצים יש סרט חקלאי, לא ידוע, שמשחק באולם אחר".
איזה באסה! ובינתיים גם השעון לא עומד מלכת, עוד מעט עשר
ואנחנו קרחים מכל הצדדים. אבל לא אנשי תרבות כמונו יוותרו על תרבות.
עלינו על מונית ששוב "תעתה"
בסמטאות העיר שלא מפסיקה, שהביאה אותנו ל"דיזנגוף-סנטר".
נכנסנו לקניון, שקט מסביב. כל החנויות
והדוכנים סגורים. החלונות חשוכים. במרחק נראתה איזושהי התגודדות של אנשים, אמרנו
ניגש ונראה מה קורה. ובאמת מה קורה? אותם עשרת "שוחרי התרבות" מאתמול
מצטופפים ליד הקופה, אף אחד לא נדחף, אנשים סבלניים הולכים לסרט אנגלי. אין צריך
לומר שהאנגלי זה לא אמריקאי, אפשר לסמוך עליו.
קונים פופ קורן ונכנסים.
ושוב האולם ריק. בוחרים כסא טוב באמצע
ומתיישבים. המקומות מסומנים אבל באולם נמצאים, עד לרגע זה, רק אותם עשרת נופשים
"שוחרי התרבות" מרמת יוחנן, כך שאין נפקא מינה היכן תשב. לא עוברות
דקותיים והנה גברת נכבדה, שלא מכוחותינו, משרכת את דרכה בכיווני, נראה לי שהיא
"חותכת" ישר אלי. האולם ריק מפה אל פה, אבל אני יושב דווקא במקום שלה!
היא דורשת במפגיע את הכסא שלה.
אין אלוהים! בהתחלה חשבתי להתנגד,
למחות, לילל בקול, להניף איזה סרט צבעוני, להתפלל, רציתי ששני שוטרים שריריים ושתי
חיילות יפות ישאו אותי על כפיים ויגרשו אותי מנחלתי, אבל לא היו שם מצלמות וצריך
להיות מציאותי. קמתי ועברתי בכוחות עצמי למקום אחר.
קיצורו של דבר, הסרט היה לא רע.
גם הפעם לא קיבלנו הפסקה לצרכי גוף.
אני מתפלא על התל אביבים האלה, לא בנאדם, איך נותנים לאנשים להתאפק כל כך הרבה
זמן. מה, הם לא שותים? אין להם לחצים לאו ברי כיבוש? מה קורה להם?
כך או כך הסרט נגמר.
לא היה צריך להצטופף ביציאה. הקניון
היה דומם. גיששנו את דרכנו אל השערים ומצאנו, אבוי! ש"כמעט" כולם
נעולים. סגורים על מנעול ובריח ואנחנו בפנים. אבודים בקניון... לך תמצא במבוך
הענק, החשוך והמאיים, את היציאה היחידה...
פועלי הניקיון היו עסוקים לא-במרץ-רב
בניקוי שאריות השבוע, אזרתי אומץ ושאלתי אחד מהם: "איך יוצאים מפה"
התשובה בעברית עילגת בניב קשה הייתה: "אני מרוסיה, לא יודע".
השבח לאל, למזלנו את השירותים השאירו
פתוחים. הגברת נזקקת לנקביה, אני מחכה בחוץ. היתר הלכו להם. כולם נשא הרוח, נשארנו
עזובים לנפשנו, לבדנו. ה"עיר ללא הפסקה" הפסיקה לנו באמצע ואנחנו
כלואים. עולים לפה יורדים לשם וחוזר חלילה, נעים ונדים בין השערים הסגורים, מחפשים
את ה"כמעט" הבודד הזה ולא מוצאים אותו. חוויה מסעירה לסופו של יום. חלל
הקניון הענק ריק מאדם, סגור ומסוגר, אורות הניאון ממשיכים לרצד, להזמין, לעבוד על
ריק, אף אחד לא יכנס ואף אחד לא ייצא. אחרי חצות, נעולים... ממעמקים קראתיך יה...
מאין יבוא עזרי?.
בלית ברירה אני מנסה 100 בנייד. ברוך
אלוהי הסלולר, מהמשטרה שולחים לנו חילוץ.
כשקולות הסירנה מחרידים את העיר
העברית הראשונה משנתה, בדהירה לקניון הסגור, אנחנו מתחילים להבין חבלי משיח מהם...
השוטרים היו חביבים מאוד הפעם, את
הדרך חזרה למלון עשינו בניידת...
"ברמה"
עריכה – ירמיהו בן צבי.
הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית
הגהה – אורה שורר
שבת שלום !!!
הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת
יוחנן
www.ramat-yohanan.com/barama