מס. 1473, כ"ד בסיוון תשס"ה  1.7.05

 

לוירה במלאת לך 80 שנה

 

וירה, בשבילנו, צוות האולפן את דמות להערצה והערכה רבה. את זורמת עם החיים כשאת תמיד העגלון, קובעת  את המטרה ומנווטת בדרך קדימה.

החיים הם לא "סתם", הם חיים של תוכן ומשמעות.

לכן את לומדת כל השנים בקורסים, קוראת ושומעת. הכל חשוב, מעניין ושווה להתאמץ בשבילו. והזיכרון – את מתלוננת עליו ואנחנו מתפעלות ממנו.

 

כשאנחנו רוצים לטייל עם צוות האולפן למקום "שאף אחד לא היה בו עדיין", זה מסובך כי אין מקום ש"עוד לא היית בו". לכל מקום הסיפור ההיסטורי שלו , והסיפור הפרטי שלך עם הקשר שלך אליו.

את המאבק לנצח את מגבלות הגוף, את לוקחת ברצינות מעוררת הערצה: המטרה – להבטיח איכות חיים, עצמאות וניידות. אם זה מה שאת רוצה, שום דבר לא יעצור אותך.

והמשפחה – את אמא טובה ומסורה לילדייך וסבתא נפלאה לנכדייך. מדברת על כולם באהבה רבה ויודעת תמיד מה כל אחד עושה ואוהב. מהצד יפה לראות איך את משמשת כראש שבט גדול שהוא לך ואת לו.

 

תרומתך הגדולה באולפן היא בעצם נוכחותך וניסיון החיים שאת מביאה. בישיבות את לא מדברת הרבה, את אשה של מעשים, אבל כל מילה שלך חשובה, נותנת נקודת ראות שונה ממרום  ניסיונך.

התלמידים שלנו זוכים ממך להמון מסירות, בליווי הרפואי ובדאגה לכל הפרטים הקטנים, החל ממי יתרגם וגמור באיך לנסוע לקופת חולים. עובדת ביעילות שיא, הכל יודעת, הכל זוכרת.

המחוייבות שלך לנושא הכביסה והבגדים היא טוטאלית. אותו הדבר לגבי "הטיפול" במכשירי החשמל למיניהם. איזו הקפדה על כל פרט, על הניקיון, העטיפה, הקופסה, העיקר לא לזרוק, לא לבזבז.

אנחנו מאחלות לך וירה עוד הרבה שנים של בריאות טובה והנאה מהחיים.

באהבה – כל צוות האולפן.

 

 

   פרוטוקול אסיפה כללית

   מס. 4/2005

 

 

(נוסח ההסדרים יחולק בתאי החברים לפני הקלפי.)

 

תאריך: 23.6.05

נוכחים: 35 חברים

יו"ר: עזרא רון

מזכיר: אהוד פלד

 

סדר היום:

1. קבלת מועמדים לחברות.

2. קבלה למועמדות.

3. תקנון קלפי.

4. קרנות.

 

הוחלט:

1.      להמליץ לקלפי לקבל לחברות בקיבוץ את: איתי ומירב כרמון, סמדר אופק, רעות יבלונקה, יונתן דווידוביץ, הדס יפה, ענת פלד, אוריין זית, מיכאל שגיא, יואב עזריאלי.

2.     לקבל למועמדות בקיבוץ את: שירלי ושלומי עזרן, חלי יבור.

3.     אושר תקנון לקלפי בנוסח המצורף בזה.

4.     קרן לשיכון. הוחלט להקצות במסגרת קרן המילואים סכום של עשרה מליון ₪ כקרן שמורה להבטחת ביצוע החלטת הקיבוץ בנושא שיכון – בנייה חדשה, ושיפוצים במסגרת "צימצום פערים".

5.      קרן להבטחת לימודי בנים. הוחלט להקצות במסגרת קרן המילואים סכום של עשרה מליון ₪ להבטחת לימודי בנים על פי ההסדר בנוסח המצורף בזה. הנהלת הקהילה תדון בדרכי ניהול הקרן ותביא הצעתה בנדון לאישור האסיפה.

6.     קרן לרווחת החבר. הוחלט להקצות לקרן סך של עשרה מליון ₪. הסדר הקרן הוא על פי הנוסח המצורף בזה. הצעה לשנות את מספר שנות הוותק המקנות זכאות נדחתה ברוב של 17 נגד 2.

הנהלת הקהילה תדון בדרכי ניהול הקרן ותביא הצעתה לאישור האסיפה.

כמו כן, יובא לאישור ההנהלה והאסיפה נוסח המסמך עליו יחתום החבר כתנאי מוקדם לקבלת הכספים המגיעים לו מן הקרן.

הוחלט להעביר ההחלטות בסעיפים  6, 5, 4, הנ"ל לאישור בקלפי.

רשם אודי .

 

                                               

 

     דוח שבועי / א. פלד

 

 

1.      קרנות.

השבוע אישרה האסיפה הקמת שלוש קרנות. שתיים מהן באות להבטיח קיום החלטות קיימות בתחום  השיכון ובתחום לימודי הבנים. הקרן השלישית נועדה להיטיב עם תקציבו של החבר.

חשוב להדגיש שבמקביל למיסוד שלוש הקרנות, השקיע הקיבוץ בשנים האחרונות גם בביזור וביצור מקורות הפרנסה.

השקעות בפלרם בארץ ובחו"ל, הקמת מפעל חדש "תיבולים" שכבר השנה מעביר לקיבוץ מאות אלפי ₪ בצורת שכר עבודה ושכר דירה, הכפלת ענף הרפת והשקעות בתחום הנדל"ן המניב.

במקביל נמשכת ההשקעה בקרן הפנסיה, קרן ההשתלמות וביצוע ביטוח אובדן כושר עבודה וביטוחי הבריאות.

הקרן השמורה לשיכון מיועדת להבטיח המשך ביצוע בנייה חדשה ו"צימצום פערים" גם במקרה בו (חו"ח) לא תתאפשר ההשקעה השנתית ברמה הנדרשת במסגרת היכולות השוטפות של הקיבוץ.

כספים אלה מופקדים ב"קרן המילואים" באופן המקנה יתרון מס (מס מופחת) על פירות הקרן (הפרשי הצמדה וריבית).

הקרן למימון לימודי בנים מופקדת גם היא במסגרת קרן המילואים. זוהי קרן ציבורית בבעלות מלאה של הקיבוץ אבל בעלת "מנגנון הפעלה אוטומטי" שיקנה זכאות אישית במקרה של הפרטת לימודי הבנים בעתיד.

אם נחבר את סכומי הזכאות בקרן לגיל עשרים, פלוס פקדון הלימודים ליוצאי צבא, פלוס פירות עבודת הסטודנט שלושה חודשים בשנה ברמת שכר המינימום, מדובר בסכום נכבד של כ – 125,000 ₪ לכל צעיר המשתחרר מן הצבא (אם וכאשר יופרט כאמור לעיל).

הזכאות ללימודים נסמכת "אחד לאחד" על תקנון הצעירים הקיים.

את הקרן לרווחת החבר אפשר לראות גם כבונוס חד-פעמי השונה מן הבונוסים ה"רגילים" של השנים האחרונות בשלושה פרמטרים:

א.     הבונוס מחושב על פי ותק (המחושב על פי תקנון הוותק הקיים).

ב.     המענק הוא מותנה, דהיינו ניתן לקיזוז מול זכויות העשויות לצמוח לחבר בגין עזיבת הקיבוץ ומול חובות החבר כלפי הקיבוץ.

ג.      סכום המענק הוא חריג בגודל כלפי מה ש"הורגלנו" עד היום.

 

לפני הביצוע נחוץ לקיים עוד שני שלבים:

1.     ניסוח המסמך עליו יחתום החבר לפני קבלת המענק ובו הוא מסכים לקיזוז דמי עזיבה וחובות כאמור לעיל.

2.     הפצה לכל החברים של דף פירוט זכאותם, דהיינו מספר שנות הוותק על פי רישומי הקיבוץ כפול סכום הזכאות לשנת ותק (שווה לכולם), פחות חובות שיש היום לחבר בקיבוץ. (בירורים לגבי הוותק יוכל החבר לבצע מול ועדה שהוקמה לאחרונה ובירורים לגבי חובות – בגזברות).

אני מקווה שהתהליכים האחרונים יושלמו תוך שבועות ספורים ונוכל לגשת לביצוע ולהעברת המענק לתקציבים האישיים.

 

3.      השלמת המהלך של בחירת ממלאי תפקידים מרכזיים

לא מזמן בחרנו בקלפי מזכיר, מנהל מש"א, מנהל משק ושירותים בקהילה ומנכ"ל פלרם.

בימים הקרובים ניגש לבחירת מנהל כלכלי ומנהל כספים. בכך יושלם המהלך ו"יהיה לנו שקט" פרודוקטיבי לארבע שנים.

אנו חייבים לייצב צוות של ממלאי תפקידים שיאפשר לכולנו להמשיך ולסחוב ואפילו לשפר באופן מתמיד.

יש לנו הרבה נושאים להתגאות בהם ואחד מהם – ולא הכי פחות חשוב – הוא הניהול העצמי שלנו, דבר שבקיבוצים רבים כבר אינו מובן מאליו.      

 

הַמִּפְקָד   

הֶאָח מִפְלַגְתִּי, אַתְּ לֹא תַּאֲמִינִי

הִתְפַּקְּדוּ לָךְ: תַילֲאנְדִי, וְגַם פָלַשְׂתִינִי.

מִפְלַגְתִּי בְּשׁוֹמְרָהּ תִּפְאַרְתָּהּ וְהוֹדָה

פּוֹקֶדֶת הִיא רַק אַנְשֵׁי  עֲבוֹדָה.

 

מִפְלַגְתִּי מַנְהִיגַיִךְ פּוֹשְׂקֵי הַשְּׂפָתַיִם

עָלַי וְעָלַיִךְ עוֹבְדִים בָּעֵינַיִם,

בְּפִיהֶם לֹא חָזוֹן תִּקְוָה אוֹ בְּשׂוֹרָה

מִלְּבַד לַעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אֶת יוֹם הַבְּחִירָה.

 

זֶה בַּזֶּה מְטִילִים הֵם רֶפֶשׁ

מַרְבִּים צַחֲנָה מַמָּשׁ גֹּעַל נֶפֶשׁ,

פַּעַם צָעַדְנוּ גֵּאִים לַמִּפְקָד

הַיּוֹם אֶת רַגְלֵינוּ נִגְרֹר וְנִמְעַד.

 

בִּמְרוֹם הַצַּמֶּרֶת הַשָּׁמַיִם שְׁקוּפִים

הֵם דָּבָר לֹא רָאוּ, לֹא שָׁמְעוּ,

כְּמוֹ שְׁלֹשָׁה הַקּוֹפִים.

                                ראובן עזריאלי        23/6/05

 

הבהרות בנושא קופת בית / דניאל פרי

 

 

סיכום עונת הגשמים  2005-2004 / אמנון

 

כללית היה החורף השנה נוח למדי. לא הייתה קרה וגם סופות הרוח היו ספורות. תחילת העונה הייתה מאוחרת, לא ירד גשם בחודשים ספטמבר ואוקטובר. אבל לפי ניסיוננו, אין זה רמז מובהק לשנה דלה. בנובמבר הייתה הכמות גבוהה בהרבה מהממוצע הרב-שנתי וכן בחודשים המרכזיים, ינואר – פברואר. אחר כך חלה ירידה והחורף הסתיים בקול ענות חלושה במאי. סה"כ גשם פחות מהממוצע שלנו שהוא 560 מ"מ. ימי הגשם היו 35 (הממוצע 55 ימי גשם).

 

טבלת הגשמים לתשס"ה 2005-2004

 

 

ונקווה לשנים טובות יותר. שבת שלום

 

 

 

שנכנס לחנותו של *בשם* וקלט *ריח* הבשמים

כשיצא כל בגדיו מבושמים... / ירמיהו

 

השבוע "נוצר לי פתאום עודף זמן". ובאין דבר ראוי אחר לעשותו, אמרתי לעצמי, הבה וארד לשוח בערוגות הבושם...

עליתי על אופני ושעטתי דרומה, לראות מה חדש ב"תיבולים", המפעל שקורם עור וגידים באין רואה מאחורי קירות המדגרייה הישנה.

 

אני מאלה שעוד זוכרים את הדרך הזו בעיניים עצומות. שנים רבות היינו יורדים לשם בחושך, בחורף ובקיץ, בגשם ובחמסין.  כמו שעון מתייצבים לפקודתו של מיכה, מוכנים ומזומנים לכמה שעות של איבחון מייגע, מיהו זכר ומיהי נקבה. מסבים סביב קרוסלת האפרוחים, סובלים בשקט ונהנים מהריחות ה"ענוגים" שעלו ללא רחם מבין קליפות הביצים הסרוחות. מדי פעם היה צורך לרסס את חלל החדר בבושם זול כדי שיהיה אפשר איכשהו להמשיך לשרוד ללא נזקי גוף ונפש...

והנה כבר מרחוק נראה המבנה כחתן לפני חופתו, אוטוטו תגיע הכלה מבית לחם ואפשר יהיה להגיד לדבק טוב. נראה שהושקע פה ממון רב בחידוש ושיפוץ, הגג הוחלף הקירות הושפרצו, ניבנו דרכי גישה חדשות, רחבות, גדר, קשה להכיר את חורבת המדגרייה שפעם שקקה פה צפצוף בעלי פלומה זעירים.

 

נכנסתי בשקט, חלפתי על פני המשרדים הריקים שעדיין בתהליכי שיפוץ. פועלי בניין ונגרות דוברי רוסית היו עסוקים בכל פינה, אף אחד לא שאל אותי מה אני עושה פה, אולי נראיתי להם  כאחד מהם.

הסתובבתי באולמות המרווחים, הכל מסודר. נקי. משטחים משטחים עמוסי ערימות של שקים וקרטונים, וה"סופרמרקט" שעל מדפיו תבלינים וחליטות ארוזים בשקיות ניילון, מכל טוב הארץ וחוץ לארץ. והריחות והצבעים... כבר לא אותו ניחוח ביאושים. חגיגה לעין ולאף, כאילו נחתת בשווקים הססגוניים של אחת מארצות הלבנט... בדרכי חזרה למעלה אני נתקל בדרך בצור יריב הממהר למטה. הוא עוצר לידי מחייך ומציע לי סיור מודרך, ואני הרי לשם כך בדיוק ירדתי אלא שלא תיאמתי את זה מראש... כך יצאתי וחצי תאוותי בידי.

האמת שעוד היה זמן לתקן את המעוות אבל שעת הצהריים של יום שני כבר החלה לתת סימנים ברורים... וצריך להגיע מוקדם אל הצ'יפס... סחטתי מצור הבטחה לראיון מורחב על "תיבולים" בשבוע הבא.             

 

 

מהנעשה במכבסת המילים  / שחר שטייף

 

בתגובה לדבריו של אליעזר פארן ב"ברמה" 24.6.2005

 

זכותו של כל אדם לחשוב ולהאמין במה שיבחר ולרוב איני נוטה להיכנס לעימות פוליטי מעל דפי העיתונות המקומית, אבל דבריו של אליעזר פארן בגליון האחרון של "ברמה" חרגו מגבול הטעם הטוב ומצאתי לנכון להגיב.

גם אם תעביר את הציטוטים שמביא אליעזר מהעיתון "נתיב" במכבסת המילים פעם אחר פעם עדיין לא יהפכו ה"פינוי" או ה"התנתקות" ל"טיהור אתני". אני מצטט את אליעזר שמצטט את אריה סתיו: "טיהור אתני פירושו עקירתם בכוח של אזרחים מקבוצה אתנית אחת מאדמתם

ומבתיהם, ומסירת השטח המטוהר לקבוצה אתנית אחרת". הציטוט אולי נאמן למקור אבל לא כל דבר שנכתב בעיתון "נתיב" הוא בהכרח קביעה משפטית מדוייקת.

האם לא חסר משהו בהגדרה? 

הבה נתאר מצב עניינים דמיוני – שתי קבוצות אתניות: "המִשמָנָאִים" ו"המִרזָנַאִים" ואי המריבה שהמשמנאים קוראים לו "דֹשנַת צֶנֶם" והמרזנאים קוראים לו "צִנמַת דֹשֶן" שמאוכלס בבני שתי הקבוצות האתניות ולשתיהן טענות לגבי זכויותיהן ההיסטוריות על האי.

 

נבחן מצב היפותיטי בו המשמנאים מסלקים בכוח הזרוע את המרזנאים מאי המריבה ומיישבים במקומם משמנאים מבני עמם. במקרה זה מדובר בטיהור אתני שאינו שונה מזה שנעשה למוסלמים ביוגוסלביה, ליהודים באירופה ולהינדים בפקיסטן (בנגלדש).

מדובר במצב בו קבוצה אתנית אחת (המשמנאים) מסלקת בכוח הזרוע את הקבוצה האתנית האחרת (המרזנאים) וזאת בניגוד לרצונם של כ-ל המרזנאים (אלה שגרים במדינתם וכמובן גם אלו שגרים באי המריבה – צנמת דשן).

 

ועכשיו הבה נבחן מצב היפותיטי אחר בו המשמנאים מחליטים, משיקוליהם הם, לסיים את נוכחותם באי המריבה ומחליטים להורות לכל בני עמם המשמנאים הגרים שם לעזוב את בתיהם בדשנת צנם ולהעתיק את מקום מגוריהם למדינת המשמנאים.

אי המריבה, דשנת צנם, אמנם נותר ללא משמנאי לרפואה, אבל האם מדובר בטיהור אתני?

האם מצב בו קבוצה אתנית מפנה שטח מרצונה הוא טיהור אתני?

ולצורך העניין – האם נטישת ערביי ישראל את בתיהם ב 1948 תואמת להגדרה "טיהור אתני"? הרי מלבד מספר קטן של כפרים שאכן פונו על ידי צה'ל בכוח הזרוע – נטישת מרבית הכפרים הייתה ביוזמה ועידוד של מדינות ערב או מיוזמתם של התושבים עצמם.

 

אין מנוס אלא לקבוע שההגדרה שלקוחה מהמאמר לוקה בחסר. ההגדרה הנכונה הייתה צריכה להיות אולי: "טיהור אתני פירושו סילוק בכוח של אזרחים מקבוצה אתנית אחת משטח מסויים ידי קבוצה אתנית אחרת, ונטילת בעלות על השטח המטוהר על ידי הקבוצה האתנית האחרת". שינוי קטן ומתבקש בניסוח, שמקעקע באחת את מכבסת המילים של מתנגדי ההתנתקות. לכאורה זו רק סמנטיקה אבל איזה הבדל במסקנות.

 

אליעזר משתמש גם במונח "גירוש" פעם אחר פעם אבל שוכח לציין שהצורך בשימוש בכוח, שמשתמע לכאורה מהמילה "גירוש", אינו מובן מאליו. ממשלת ישראל הנבחרת החליטה שישראל מסיימת את נוכחותה בעזה. ההחלטה התקבלה בהליך דמוקרטי  תקין, ברוב הנדרש, ותקפותה החוקית אושררה בבית המשפט העליון.

מדובר בהחלטת ממשלה שהפכה לחוק ואזרחי המדינה נדרשים לציית לחוק, גם אם הוא לא מוצא חן בעיני חלק מהם וגם אם משמעותו, עבור חלקם, היא ניפוץ חלומם ואבדן ביתם.

הרוב במדינה הביא באופן דמוקרטי להגדרה מחודשת של גבולותיה (הזמניים) של ארץ ישראל, למרות תחושת צער אמיתית על הקורבן שצריכים מתיישבי עזה להקריב כדי לממש את החלטתו. ניתן היה לצפות ממתיישבי עזה שיקבלו את הדין ויפנו את בתיהם באופן מסודר לפי לוח זמנים שיתואם עם המוסדות המטפלים בנושא מטעם המדינה. אלא שמנהיגי המתנחלים, בעידודם של מספר נבחרי ציבור (שההצבעות הוכיחו פעם אחר פעם שהם המיעוט) קוראים לצאן מרעיתם שלא לציית לחוק ולא מותירים ברירה בפני הרשות המחוקקת אלא להפעיל את הרשות המבצעת ולאכוף את החוק.

 

ולפיכך – לא "גירוש" ולא "עקירה" אלא "פינוי" כפשוטו וכמשמעו, ומי שמסרב להתפנות מיזמתו – יפונה על ידי בני עמו בניגוד לרצונו.

 

יאמר לזכותך, אליעזר, שאתה קורא לילד בשמו ומתאר את מעשיך כ"מרי אזרחי". עם זאת, אליעזר, עליך לקחת בחשבון שמי שקורא ומעודד אחרים לעבור על החוק עלול להיות מועמד לדין בעוון המרדה ואיש לא יתקע לידך שתרומתך רבת השנים למדינה (תרומה שאני מעריך ומכבד) תעמוד לצידך בבית הדין.

יש דרכים לגיטימיות להביע דעות במסגרת דמוקרטית. מותר להפגין, מותר לנסות ולשכנע בכתב ובעל-פה, מעל דפי העיתונות ומעל גלי האתר, אבל בין חילופי דעות לבין סרבנות בפועל עובר קו חד וברור של ציות לחוקי המדינה.

קריאתך למרד חוצה את הקו הזה ואני מקווה, באמת ובתמים, שהיא נעשתה בשוגג או אולי רק מתוך ייסורים והתחבטות שגרמו לך לאבד באופן זמני את שיקול הדעת והאחריות.

 

ומעניין לעניין באותו העניין: סרטים כחולים או ירוקים?

 

יונתן ב.צ. קורא לנו לבחור בסרט הירוק מאחר ולדבריו הסרט הכחול-לבן מבטא הזדהות לאומית כוללת. להזכירנו – את המונח "המחנה הלאומי" ניכסו לעצמן בעבר המפלגות בצד הימני של המפה ובכך, למראית עין, הפכו את כל מי שאינו שייך לימין ל"בלתי לאומי" ולא היא!!! מצביעי המרכז והשמאל הם לאומיים לא פחות וחרדים לשלומה ולדמותה של המדינה לא פחות ממצביעי הימין. הכחול-לבן מייצג את השמאל לא פחות מאשר את הימין והוא מייצג נאמנה את כל מי שהוא "לא-נגד" ההתנתקות – דהיינו (גם) את כל מי שאינו כתום. תמיד קל יותר לגייס הסכמה "נגד" מאשר "בעד" לכן לא פלא שבעוד הכתום צץ לו תחת כל אנטנה רעננה, הכחול והירוק מקרטעים להם מאחור ומתווכחים מי יותר לאומי ומי יותר מתאים. על התומכים בהתנתקות לנצל את הטעות הטקטית של מתנגדי ההתנתקות (הבחירה בכתום שחוץ מהיותו בולט לעין אין לו כל קשר סמלי ללאומיות הישראלית) ולאמץ לעצמם את הכחול-לבן. בכך אנו אומרים, בלי התנצלות ובלי תחושות אשמה, בזכות ולא בחסד: נכון לשנת 2005 ההתנתקות היא הציונות האמיתית והיא שתבטיח את קיומו של הבית הלאומי לעם היהודי לאורך שנים.

 

 

מפקד העבודה בתנועה הקיבוצית / יהודה טל

 

הבהרות מרגיעות לכל המודאגים...

 

חוקת המפלגה מאפשרת לכל חבר שנתן פקודת קבע בכרטיס האשראי שלו להמשיך להיות חבר מפלגה מבלי שיהא עליו למלא מחדש טופס התפקדות.

על פי אותה חוקת מפלגה משלמים חברי הקיבוצים (והם בלבד) במרוכז את דמי החבר שלהם וזאת מאחר והקיבוץ הוא רשות כלכלית משותפת המשלמת במרוכז את כל מיסיה.

נוהל זה נבדק שוב לאחרונה מבחינה משפטית ואושרר פה אחד על ידי מרכז המפלגה. כמובן שכל חבר אשר יודיע בכתב על הפסקת חברותו ימחק מספר הבוחרים אבל במצב עניינים רגיל הוא ימשיך להיות חבר, כשם שהחבר העירוני ימשיך את חברותו אם לא ביטל את ההוראה לבנק, וזאת אפילו אם שכח בינתיים שהוא חבר מפלגת העבודה...

מכאן שאין לחברי המפלגה בינינו כל סיבה לדאגה וגם אם מאן דהוא שכח עובדה זאת או אחרת כאשר נשאל טלפונית, לא יהווה מבחן הזיכרון עילה להליכים משפטיים כלשהם כלפי החתום מעלה...

 

 

למה אי אפשר לישון בשקט /  יונתן בן צבי

 

האירועים במפלגת העבודה רודפים אחד את השני במהירות קצת קשה לעיכול. נראה שאין תחתית למצב המדרדר והולך.

לכאורה, הפריימריס נדחו למועד בלתי ברור ש"לאחר ההתנתקות" ואפשר להפסיק לענות בהם לזמן מה.

אבל זה לא כך. תופעות שהתגלו מחייבות התייחסות. ואפילו התייחסות שוטפת.

בוועידת המפלגה שהייתה ביום א' ה – 26/06/05, ותוך כדי מהומה ומהלומות "על אמת" שהליכוד לא היה בוש בהן, נפלה הצעתו של אמיר פרץ לדחות את הפריימריס "רק"  ב-3 שבועות ברוב של 60% כנגד 40%.

נכון שהשתתפו בהצבעה רק כ-40% מחברי הוועידה הרשומים, אך אם זה כוחו של עמיר פרץ, אנחנו צריכים לחשוב על זה.

אחוז תמיכה כזה מעביר בסיבוב ראשון של כל פריימריס את עמיר פרץ לפחות למקום שני אחרי ש. פרס, ומה שיקרה בסיבוב השני, קשה לנחש !  

העמדתו של עמיר פרץ בראש המפלגה או במקום הקרוב לו איננה טובה למפלגת העבודה, איננה טובה למדינה, והוא איננו נחשב ל"אוהב קיבוצים גדול".

 

בעתיד קרוב כל שהוא אולי עוד ארבעה חדשים, אולי שבעה ("אחרי ההתנתקות" לפי ההחלטה), יהיו בוודאי פריימריס במפלגת העבודה.

יש לנו עניין בהם ובמי שיבחר בהם ליו"ר העבודה כי הוא יהיה זה שיצטרך לבנות מחדש את המפלגה ה"חבולה בידי עצמה" ולהכין אותה לבחירות, לא הבאות, אלא אלה שלאחריהן ( בין - 4 ל - 6 שנים מהיום).

 

אינני מתיימר לתת רצפטים. אבל חשוב כבר היום לסמן את המועמד הרצוי לנו להנהיג את מפלגת העבודה וכזה שמוכן לעבוד קשה לשיקומה (שייקח עוד כמה שנים).

רק טבעי שיהיה מבין המועמדים שהביאו עצמם בפנינו.

 

אם יופיע מועמד חדש ו/או נוסף. נצטרך לעשות חושבים.

 

במצב דעכשיו ולפני הוועידה האחרונה היו המועמדים מסודרים עלפי סקר של מינה צמח אחד מול השני כך: פרס מול פואד פער של 35%. מול ברק 25%. מול פרץ 15%. מול מתן וילנאי רק 4%. אינני יודע באיזו אוכלוסייה עשתה מינה צמח את הסקר. ברור שלפחות באוכלוסייה זו היה מתן וילנאי, בניגוד ל"מקובל", במצב הקרוב ביותר לעבור בסיבוב ראשון ביחד עם ש. פרס.

 

וחשוב לתמוך בו באשר -

 1. פרס "באמת הגיע הזמן".

2. ברק, כהאשמותיו של אדיסו: "באמת ברח בעת צרה למפלגה" ועשה לביתו והרבה.

3. עמיר פרץ: "לא לנו ולא מאוהבינו".

ו-4. פואד: "מי שחושב לתמוך בו היום" שיקום.

מתן וילנאי: הגון, סולידי, ומבטיח יותר מכל המועמדים האחרים. אפשר לדבר איתו בגובה העיניים. ניתן לו הזדמנות לשקם את המפלגה, ועד הבחירות הקובעות, שיהיו המבחן האמיתי בין העבודה לליכוד נוכל להיווכח עד כמה הוא תואם את ציפיותינו. 

 

אני מציע לחברי מפלגת העבודה שבקרבנו להמשיך ולענות בנושא. ומי שחושב כמוני כי מתן אכן ראוי, אודה לו אם ייצור קשר איתי. .

 

 

לוקחים אחריות...

 

כניסת ילדי י"ב לחדרים בחברת ילדים /  מירה גלעד

 

לאחרונה רבו הכתבות ב"ברמה" שדיברו בגנותה של חברת ילדים, על "טיול משפחות", ואנדליזם רווח, "מצב חירום" ועוד, שהיה בהם כדי להכשיר את הקרקע לקראת אי מתן חדרים לנערים/ות העולים לכיתה י"ב.

ובמה אלו אשמים?

 למותר לציין שילדי י"ב העוזבים בימים אילו את החדרים בחברת ילדים, מעולם לא חתמו על אמנה כלשהי המחייבת אותם בהיכנסם לחדרים.

הם פירשו את העצמאות שלפתע ניתנה להם, לפי דרכם והבנתם.

לאור ההתנהלות הלקויה בעבר במעבר ילדי י"ב לחדרים, התאספנו כל הורי כיתה י"ב להכין את הילדים טרם כניסתם לחדרים, מתוך כוונה לממש את ההחלטה שהתקבלה בקלפי. החלטה מחייבת שטרם מלאה לה שנה.

עזיבת חדרי ההורים, היא הזדמנות למתן עצמאות, להתמודדות שיש בה לקיחת אחריות, להפעלת שיקול דעת ומתן אמון מצד המבוגרים לילדים שאנו אכן סומכים עליהם, ואלה האחרונים, יעמדו בציפיותינו.

כל הילדים העולים לכיתה י"ב, (בלי יוצא מן הכלל), והוריהם, היו שותפים ליצירת האמנה. לדעתנו זה יאפשר לינה מסודרת, קיום הסדר, הנקיון והאחריות האישית הראויים בחברת הילדים. חשוב להדגיש שהילדים היו שותפים מלאים לבניית ההסכם והם מתחייבים לעמוד בו.

בסופו של הערב נוצרה אמנה מחייבת את  ההורים והילדים.

תהליך זה ראוי לעשותו לפני כניסת ילדים לחדרים והוא הוא המפתח להצלחה. .

 

 

סיור מודרך מטעם המועצה

 

המועצה מארגנת סיור מודרך במועדון "הטרמינל". הסיור  מיועד להורי ילדים בגיל ההתבגרות. הסיור יערך ביום ה' 14/7/05.

התכנסות במועדון הנוער במועצה בשעה 22:00. הרצאה והסבר -ד"ר תמיר לאון.

נסיעה למועדון בשעה 24:00.

הרשמה לסיור בטלפון 8442965 (איריס). עלות למשתתף 30ש"ח. .

 

 

לידיעת הציבור

צוות המדבירים מגיע פעם בשבוע, ביום שני.

בערך בין השעות 11:30-12:30.

בקשות להדברה (נגד נמלים, ג'וקים, עכברים וכו')

 יש לרשום על פתק ולשים בתא  דואר של הרכש.

התור להדברה באותו יום ספציפי, נקבע עפ'י שיקול דעת כולל מתוך התחשבות ברצונות החברים ובאילוצי הרגע.          קיץ נעים. יהודית צוקרמן

 

היו קושרים אותי בחבלים לאופנוע...

לימור וישי חזרו לא מכבר מ"טיול שורשים" במרוקו עם בני קציר. לבקשת העורך, מנסה ישי לברר עם בני מה זכור לו מעיר ילדותו פאס. הזיכרונות והחוויות.

 

הכל התחיל לפני מספר שבועות בפגישה עם דן רודוי. הוא סיפר לי בהתלהבות על טיול שעשה עם אמנה במרוקו. בין השאר הוא אמר שאבא צריך לקחת אותנו לטיול שורשים.

הרעיון הועבר מיד לחמ"ל המשפחתי.

אמא התלהבה מאוד אבל  מיד הוציאה "פטור" מהנסיעה. זה לא הפריע לה להירתם למשימה בדבקות. העבודה התנהלה בצורה כזו: ההורים מארגנים הכל, לימור ואני נוסעים עם אבא.

מקץ שבועיים היינו כבר מוכנים וארוזים בשערי הטרמינל החדש בלוד. אבא, לימור ואני.

הטיול במרוקו, שנמשך שבועיים, היה מאורגן וכלל את הערים המרכזיות במרוקו, הרי האטלס והסהרה.

הקטע החשוב לנו אישית הייתה העיר פאס, מקום הולדתו של אבא.

 

ואבא סיפר:

העיר שמחוץ לחומות היא עיר מודרנית. ה"מלאח", מקום השכונות היהודיות שהיו מוקפות חומה, נשאר כמו שהיה, שום דבר לא השתנה. בנייני אבן צפופים וסמטאות. מכוניות לא נכנסות. בכניסה ל"מאלח", במקום שהיו החנויות ובתי המלאכה הקטנים של החייט, הסנדלר, השען וכו' יש היום שוק לבגדי עור, נעלים וכו'. בזמנו זה לא היה.

לתיירים או מקומיים?

גם וגם, שוק תוסס אבל לא גדול. משמרים את המקום באופן מיוחד. בית הקברות למשל משומר בצורה מדהימה על ידי הממשלה ועל ידי היהודים. מסיידים, מנקים, יש שם קברי צדיקים בחדרים נפרדים. יש עליה לרגל מהארץ, הישראלים שבאים להשתטח על קברי צדיקים וקרובי משפחה נותנים לשומר כמה "דרמים" ואתה

יודע שזה שמור. השומר הוא ערבי. יש גם יהודי, אבל הוא לא נמצא במקום. יש לו מסעדה או עסק אחר, כשבאים תיירים, הוא מכין אוכל כשר. הערבי מטפל.

בית הקברות הוא מחוץ ל"מלאח" רק החומה גובלת. העיר החדשה מלאה שטחים ירוקים, גנים, שדרות, תעלות מים (בלי מים), הבניינים נמוכים. יש כבר כמה בתי מלון מודרניים 5 כוכבים. באים הרבה תיירים, צרפתים, גרמנים וכו'. על יד ה"מלאח" יש מה שנקרא ה"מדינה" העיר הישנה שמוקפת חומה. גרים שם חצי מיליון תושבים מוסלמים. נכנסים לשם בחמורים. לתיירים לא מומלץ להיכנס כי קשה להתמצא בסבך הרחובות הצרים. ראינו שם איך צובעים עורות בידיים, בתוך גיגיות גדולות. מאוד מסריח שם, מסתכלים על משטחי העיבוד מגבוה וכשאתה נכנס לאיזור אתה מקבל  נענע להריח. העסק הזה הוא משפחתי, העבודה קשה מאוד וכנראה גם לא בריאה. מי שעובד בעבודה הזו לא מאריך ימים.

הייתי ילד שלישי מתוך חמישה. גרנו בפאס עד גיל 10. עד גיל 8 למדתי ב"חדר". חיינו בתוך ה"מלאח" אבא היה נגר, לא היינו עשירים אבל לא חסר כלום. הבית שנראה בעיני כמו ארמון גדול, היה בעצם בית קטן. 

למדנו "בחדר" עד שעות אחה"צ, קבוצת ילדים בגילאים שונים. המשמעת הייתה מאוד קשה.

 אני, שהייתי ילד מופרע קיבלתי הרבה מאוד מכות  עם הסרגל, ועוד שיטות עונשים מעניינות.

ב"חדר" המורה היה מרביץ ובבית אבא היה משלים את החסר.

תתאר את ההרגשה של ילד בן שלוש שבא בבוקר ל"חדר"

מרגיש איום ונורא.

למה?

יום "לימודים" ארוך. כל היום לחזור אחרי הרבי, אם אתה מפספס משהו אז זה מכות. הרבי מקריא ואני חוזר, הרבי מקריא ואני משנן, ככה כל היום.

אז אתה יודע עכשיו את כל התנ"ך בע"פ.

מילה אני לא זוכר. מי שנרדם היה ישר מקבל על הידיים עם סרגל. מי שמפריע היו קושרים לו את הרגליים למעלה ומרביצים כמו באינקוויזיציה. נשכבים על הגב, הרגליים קשורות למעלה והרבי היה מרביץ על הרגליים. שני ילדים היו מחזיקים את הילד המוכה.

חוץ מפיפי כמעט ולא היו הפסקות כל היום, תתאר לך כמה זמן יכול ילד כזה קטן להחזיק מעמד. אני מעריך שבערך בארבע היינו הולכים הביתה. אז הייתה מתחילה התפילה.

עד גיל 8 למדתי ב"חדר". אחר כך למדתי בבי"ס צרפתי "אליאנס". זה כבר היה משהו אחר, כיתות ממש, עם ספסלים ושולחן, היו מורים ומורות. הכל בצרפתית. היום בית הספר הזה כבר לא קיים. הורידו אותו ובנו עליו את הארמון של המלך חסן השני, האבא של המלך הנוכחי.

בסוף הלימודים היינו מתרוצצים ברחובות ה"מלאח" לבושים בגלביות ומשחקים עד הלילה בכל המשחקים הרגילים : 5 אבנים, סוס ארוך, קפיצה על חבל ומכות לערבים.

מה היה היחס של המלך ליהודים?

מצוין. הספר של המלך והחייט היו יהודים.

הייתם רואים אותו לפעמים?

בטח, בחגיגות, הוא היה עושה תהלוכות. כולם היו יוצאים לרחוב עומדים משני הצדדים של הכביש. אין אחד שלא היה יוצא. אני חושב שזה היה בפקודה. היינו מנפנפים בידיים.

חגים?

חגגנו את כל החגים, הכל היה מתרכז סביב בית הכנסת, התפילה ואחר כך הסעודה בבית.

בפסח היינו מקריאים את ההגדה שני לילות בשביל להיות בטוחים שלא מפספסים. ל"ג בעומר היינו חוגגים עם קשתות וחיצים ומדורות. שבועות היה חגיגה של מים, לשפוך מים. אין אחד שהיה יוצא יבש. היו עומדים עם מכשירים כאלה כמו שהיו פעם של פליט, ומתיזים אחד על השני. היינו מתחבאים לאנשים ומרססים אותם, או שופכים עליהם דליי מים מהגגות. זה היה מקובל ואף אחד לא היה כועס. פורים גם הייתה חגיגה גדולה. על הרחבה שהיינו משחקים היו יוצאים כולם לבלות את החג, היה הרבה אוכל, עוגות, שתייה, קלפים ומשחקי הימורים.

אני לא זוכר שהתחפשנו. גם המבוגרים לא היו מתחפשים, היו קוראים את המגילה בבית הכנסת והיו עושים ברעשנים כמו שצריך. במימונה, בצאת הכוכבים ביום האחרון של פסח, הערבים היו מביאים לנו את החמץ, ממנו היו עושים את המופלטה ואת החרינגו. למחרת היו עוברים מבית לבית והיה שמח. לא עבדו, היו קמים מוקדם בבוקר בשביל לתפוס עצי זית מחוץ לחומה כדי לעשות בצילם את הפיקניק. היו מוציאים את כל הבית. היום קוראים לזה מנגל, אז היו משתמשים בפרימוסים.

איך נראה לך הבית בו גרת כשהגעת לשם בפעם הראשונה?

כשביקרתי במרוקו בפעם הראשונה זה היה בתקופת הרמדאן. הם היו קצת עצבניים בתקופה הזו. לא היה נעים לדבר איתם, אז את הבית ראיתי רק מבחוץ, לא נכנסנו פנימה.

כשאתה קטן הכל נראה לך גדול, כשאתה בא אחר כך כבוגר, אתה רואה שהכל פתאום נעשה קטן, אני זוכר את המדרגות הרחבות של אז ואומר, מה במדרגות האלה הייתי עולה? זהו משהו כל כך צר?

פאס נמצאת בערך במרכז, בין ההרים והים. לא היינו נוסעים לים אבל היו בריכות עירוניות. בחופשים היינו הולכים להתרחץ. לדוד שלי הייתה וילה בעיר קטנה קרובה כ- 20 ק"מ מפאס, הייתה לו בריכה. אחרי שההורים עלו לארץ ונשארתי לבד היינו נוסעים לשם.

איך נסעתם?

היו קושרים אותי בחבלים לאופנוע וככה הייתי נוסע לדוד שלי.

בסירה?

לא בסירה, על האופנוע. זה היה בתקופה שהורי עלו לארץ ואני נשארתי "יתום" אצל סבא וסבתא. פינקו אותי.

איך מזג האוויר?

יש חורף וקיץ. החורף לא קר במיוחד, לפעמים באמצע הקיץ יורד גשם, מזג אוויר הפכפך. בקיץ חם מאוד. כילדים היינו עולים בלילות הקיץ החמים לישון על הגג. פורשים מזרונים ושמיכות. היינו משתוללים על הגגות השטוחים ומשחקים, אפשר היה לקפוץ מגג לגג. בחורף היינו סגורים בבית, הגשם לא היה רציני, היה יורד ומפסיק. התחממנו תחת השמיכות. אני לא זוכר תנורי חימום. לא היה דבר כזה.

בבית היו שני חדרים, אחד לילדים ואחד להורים. היינו ארבעה ילדים יחד, החמישי היה אצל סבא וסבתא כל הזמן. ישנו כולם על הרצפה, אחד על השני.

ספר על בית הכנסת

בתור ילד בית הכנסת נראה לי מאוד גדול, יש ספסלים, עזרת נשים, תיבה לחזן וארון לספרים. אז הוא נראה לי הרבה יותר גדול, בערך 8-6 מטר. היום הוא מאוד קטן. היו נכנסים לשם הרבה אנשים בעיקר בשבתות ובחגים, אז היה שם צפוף. היו הרבה יהודים בפאס. למי שלא היה מקום בבית הכנסת הזה היה הולך לבית כנסת שהיה מחוץ לחומות ה"מלאח" שהיה יותר גדול.

איך עליתם לארץ?

הכל היה סוד. יום אחד הלכנו להצטלם, לא ידענו למה. ראיתי "חדר-חושך", ישר נכנסתי פנימה ונגעתי בנגטיב. העונש היה מכות כמובן, אבל טביעות האצבעות עדיין נשארו על תמונת הפספורט עד היום. לאחר כחודש נסענו בתוך טנדר מכוסה בברזנט לקזבלנקה. בדרך אמרו לי ולאחותי  הגדולה, שהייתה אז בת עשר, שעולים לארץ ישראל.

כשהגענו לאוניה בדקו אותנו ומצאו לי דלקת עיניים. לא נתנו לי לעלות וחזרתי עם הורי לפאס. אחותי עלתה לבדה. לאחר חודש עלו גם ההורים. אותי השאירו עם סבא וסבתא. לבד, ילד בן 8.

התקופה עם סבא וסבתא הייתה נהדרת.

לאחר שנתיים, בגיל 10 עליתי גם אני לארץ במסגרת עליית הנוער עם עוד ילדים. הפלגנו לצרפת שם למדנו עברית במשך 3 חודשים. במרוקו דיברנו ערבית וצרפתית והעברית הייתה שמורה ללימודי קודש.

משם עלינו לישראל והגענו לרמת יוחנן.

פה קיבלו אותנו יפה והפכו את חיי למאושרים בזכות חברי המשק ובעיקר הצוות המטפל. באותו זמן אבא ואמא גרו במעברה, לשמחתי לא הוציאו אותי ממסגרת עליית הנוער כמו שעשו לאחותי ואחי.