מס. 1471, ה' בסיוון תשס"ה 12.6.05
חברנו
דב גולן ז"ל הלך לעולמו.
הובא למנוחות ביום שלישי כ"ט באייר תשס"ה 7.6.05
אנו משתתפים בצער המשפחה.
אבא,
אתה ביקשת, ואנחנו כמו בחייך, ממלאים אחר דבריך מתוך כבוד עמוק ואהבה גדולה.
ביקשת לקיים הלוויה ברוח יהודית, ללא הספדים ופרחים. ביקשת שיאמרו אחריך פרקי תהילים, "קדיש" ותפילת "אל מלא רחמים" .
ביקשת שלצידך נשמור מקום לאמא, ובין שניכם, מקום לברוך, שכה ייחלת להביאו לקבורה.
ביקשת להשמיע את שירו של נתן זך, המלווה אותנו למעלה משלושים שנה בכל אזכרה לברוך, בכדי שרוחו תיהיה עימנו כאן. ואתה, ההולך לפגוש את נשמתו היפה, חבק אותה בשמנו.
אמש, כשעמדנו בנצי, יצחקי ואני ליד מיטתך וקראנו פרקי תהילים, הדהד בליבנו הפסוק האומר עליך כה רבות:
"דָּלְפָה נַפְשִׁי, מִתּוּגָה; קַיְּמֵנִי, כִּדְבָרֶךָ. (תהילים קי"ט, כ"ח)
תהא נשמתך בצרור החיים.
אוּלַי עַכְשָׁו
תַּמּוּ שְׁנוֹת סָפֵק לזכרו של
טְעוּנוֹת גַּעְגּוּעַ דב גולן ז"ל.
שֶׁל תִּקְוָה לְחַבֵּק
וְלוּ רַק שַׁיִשׁ קַר.
וְכָךְ יוֹם אַחַר יוֹם
נוֹכָח נֶצַח הַזְּמַן,
וְהָרִיק שֶׁאֵין לְמַלְּאוֹ.
בְּתִקְוָה, בִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית
שֶׁאוּלַי, אוּלַי יָבוֹא יוֹם
בּוֹ תִּזְכֶּה לְמָקוֹם
שָׁם תּוּכַל לִבְכּוֹת.
מִמַּשָּׂא הַיָּגוֹן קוֹמָתְךָ שָׂחָה
וְעֵינֶיךָ צָפוּ אֶל מֵעֵבֶר לַזְּמַן.
אֶמֶשׁ אַתָּה מֵאִתָּנוּ נִפְרַדְתָּ,
אוּלַי עַכְשָׁו תִּפָּגְשׁוּ אֵי שָׂם.
ראובן עזריאלי 6/6/05
"וכיצד היו חוגגים?"
ביכורים של פעם / עזרא רון
מספר שנים היו חוגגים את הבאת הביכורים במשותף. שלושת המשקים יחדיו התחרו ביניהם ביכוריו של מי יהיו מרשימים יותר. האירוע היה מתבצע על מגרש הכדורגל רחב הידיים בכניסה הדרומית, במקום שהיום נמצאת שכונת ה"גטו".
היו מסדרים ריבוע גדול מחבילות קש "של פעם" (קטנות). בארבעת פינות הריבוע היו עושים במות קטנות מחבילות הקש, על החבילות היו יושבים החברים. כל משק היה מביא מן המיטב... הטרקטורים, המכונות החקלאיות ופלטפורמות שעליהן היו בונים תצוגות מרהיבות. עובדי השדה היו דואגים לצחצח את המכונות ולהתפאר ב"רכישות האחרונות".
ואז... בהינתן האות, היו מגיעים הילדים כשזרים לראשם, בידיהם סלסלות קלועות עם ביכורים, פרי גינה למינהו וגם... ארנבות מפינת החי.
באותם ימים לא היו חממות. כל החורף לא ראינו עגבניה או מלפפון, רק לקראת הקיץ היו מחלקים לחברים בצלחות חצי מלפפון או חצי עגבניה לאיש. הירקות האלה היו באמת ביכורים וכמותם ראשוני הענבים, המִשְמְשִים ושאר ירקות...
את הביכורים היו עורכים על הבמות. לקול נגינה היו מופיעות "הכוהנות" בכלי לבן מארבע הפינות, לבושות בשמלות שנתפרו במיוחד, לאה ברגשטיין עם הגונג בראשן ושיר על כל שפתיים: "קומו אחים...". הן היו מתקדמות למרכז ואחרי הגונג כולן היו משתחוות "...ונעלה הר ציון" ושוב הגונג ועוד השתחוויה וכך נמשך הריקוד "הפגאני", תסלחו לי על הביטוי.
בין השאר היו מגיעות גם חיות הבית, גדיים, עיזים וכבשים נמשכים בחבל אחרי הרועים, חמור רתום לעגלה עם ביכורים ואפילו הפרה "חלימה" עם שקיים על גבה שבתוכם כדי חלב.
אחרי ריקוד הכוהנות היו מופיעים כמובן ילדי הגנים בריקוד משלהם, "סלינו על כתפינו..."
גם מקומה של הציונות וערכיה לא נפקד, ההיפך הוא הנכון, בהזדמנות חגיגית זו נתנו לה את הכבוד הראוי, אחד מנכבדי העדה היה פודה את הביכורים כתרומה לקק"ל, תוך כדי נאום ציוני חוצב להבות ארוך ומשעמם על הפרחת השממות ועל "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה..." וגם בענייני דיומא.
יש לזכור שהימים היו ימי צנע, על המרכולית עדיין לא חלמו אפילו "חוזי השחורות" שבין בעלי החזון הקיבוצי, ואנחנו, ילדי בית הספר חיכינו בלי סבלנות לגמר הטכס כדי לפשוט על סלסלות הביכורים שזה עתה נפדו לטובת הקק"ל, ליהנות, לראשונה באותה השנה ממלפפונים טריים, מעגבניות בטעם של פעם, ומהפירות הראשונים. לא כל יום באו מטעמים כאלה אל פינו.
ערב שבועות תרפ"ז
(מתוך הספר "הימים הירוקים של חיינו" שנכתב על ידי ה"קבוצה האמריקאית" ב1929)
ערב שבועות, ליל-חג מלא מחשבות והרהורים. את הערב הקדשנו לזיכרון זמן "מתן-תורה".
לא תורת היהדות, שהיא היסוד לכל שאיפותינו האנושיות, כי אם תורת החלוציות, שהיא היסוד לשאיפותינו הלאומיות בדור הזה, דור התחייה.
בליל חג זה מלאו שתי שנים לקיום קבוצת החלוצים בפולניה שדוב הוא אחד מהם. בישיבתנו בחדר המואר למחצה, בשעת לילה מאוחרת, סיפר לנו דוב את סיפורו. סיפר בתמימות ובפשטות כדרכו תמיד. את הסיפור לא אזכור עוד, אך הרושם עדיין חדש במוחי: איך התקרבנו כולנו אל המספר, לבלי דלג על אף מילה, לבלוע כל מבטא מביע. הוא סיפר לנו איך נולד ונוצר הרעיון בליבות אחדים, איך התפתח הרעיון ובמשך הזמן התגלם במציאות. את קורות הקבוצה הגיד לנו, את הפרובלמות שהתנגשה בהן והשתדלה למצוא להן פתרון, את המכשולים שנפגשה בדרכה והתגברה עליהם. הגיד לנו גם את עבודת הקבוצה, על דבר הטיולים, המקהלה לשירה, האסיפות ותוכנן וכו' וכו'.
מאיר הירצה על עניין "הבאת ספרות לתוך הקבוצה". צריכה לנו קריאה רבה, בשביל ללמוד את החיים בכלל וחיי הקבוצה בפרט. גם מזניחים אנו את הקריאה על דבר גיבורי ארץ-ישראל, את ספרי גורדון וברנר, ובייחוד את "דבר" עיתון פועלי ארץ-ישראל. קריאת ה"דבר" היא דבר שכל אחד מאיתנו צריך להוציא לפועל בלי שום הכרח או השפעה מן הקבוצה, אלא שזה "הכרח עצמי"
בתור גזבר הבאתי לפני הקבוצה מכל ההכנסות וההוצאות של כספנו:
הכנסה – מיסים – מחודש שבט עד תמוז 10.25$
מס מיוחד לקניית האוהל 5.00 $
הוצאה בעד חתימה לחצי שנה "דבר" 7.00$
בעד האוהל 12.40$
נשאר חסרון בקופת הקבוצה 4.15
סה"כ 19.40$ = 19.40$
עוד פעם הציעו חברים שנתחיל לאסוף כסף לנסיעה לארץ. "זה יהיה לנו בתור נסיון אם נוכל לשים כסף בקופה הכללית בלי חשבון – כל אחד כפי שמגיעה ידו".
שבועות, זיכרון ילדות
אחרי סעודת הערב החגיגית, שהכילה מאכלי חלב ערֵבים לחיך, הלך אבא לבית הכנסת לתיקון שבועות שנמשך כל הלילה. אנחנו הילדים חיכינו להיבקעות השמיים שהייתה אותו לילה (בליל שבועות נפתחים השמיים לפני אמונה עממית), ואז כל אחד יכול לבקש משהו ובקשתו תתמלא. אבל צריך להכין את המשאלה, כי ההיבקעות נמשכת שעה קלה בלבד והמפגר מפסיד. אני הכנתי את הבקשה שלי, והיא: שיבוא המשיח במהרה בימינו, מפני שהרתיעה אותי המחשבה על גלגול המחילות, כלומר שאלה שמתו לפני ביאת המשיח יתגלגלו מתחת פני האדמה עד שיגיעו לארץ ישראל. אני רציתי להיות בין החיים וללכת על גשר הברזל בדרך לארץ ישראל. יוסף ירון
רותמות את הסוסים לפני העגלה
סתיו דינסטג ושהם ספיח מספרות לכרמל דרור על עבודתן באורווה
לפני שנתיים בערך התחלנו לרכב באורווה, ואז סתם בשעות הפנאי במקום ללכת לבית הילדים הלכנו לעבוד שם.
מה אתן עושות בעבודה הזו? ומה זה כולל?
זה כולל ניקוי תאים, ניקוי סוסים, איכוף סוסים בכלל טיפול בכל איזור האורווה.
כמה שעות ביום אתן נמצאות שם?
בדרך כלל אנחנו מגיעות ב- 15:00-16:00 והולכות משם ב- 19:00 אחרי האכלת הסוסים.
מתוך הזמן שאתן באורווה, כמה שעות אתן רוכבות?
בעיקרון יש לנו שני שעורים, שעור אחד בשבוע שהוא קבוע ולפעמים אנחנו מקבלים לרכב לאחר שסיימנו את כל העבודות.
מבחינתכם, זה בא על חשבון דברים אחרים?
זה בא על חשבון בית הילדים וגם קצת על חשבון שעות הפנאי. הדברים שאנחנו עושות זה מתוך בחירה ואנחנו אוהבות את מה שאנחנו עושות ונהנות מזה.
מי אחראי על העבודה שלכן באורווה?
בעיקרון איילה אחראית על העבודה שלנו. היא אומרת לנו כל דבר מה ומתי צריך לעשות. אבל בדרך כלל אנחנו כבר יודעות. זה די קבוע.
יש לכן איזה סוס שנקשרתן אליו במיוחד?
אנחנו רוכבות על כל סוסי בית הספר. אבל יש לכל אחת סוס שהיא מתחרה עליו וזה סוס שאותו היא יותר מטפחת ומטפלת יותר מכל אחד אחר וגם רוכבת עליו בשעורים.
אתן מרגישות שיש הבדל בין סוס לסוס?
יש הבדלים . יש סוסים שיותר קשה להזיז אותם ויש כאלה יותר קל להזיז אותם. ישנם סוסים יותר חזקים ויש יותר חלשים. יש הבדלים בין סוס לסוס.
את מרגישה שהסוס מגיב אליך אחרת מאשר למישהו אחר?
לא אלי ספציפית. אבל למשל לרוכב מתחיל הוא יגיב אחרת מאשר לרוכב ותיק יותר.
אתן רואות את עצמכם ממשיכות את הקריירה שלכן באורווה?
סתיו: אני חושבת שכן. אני חושבת שאני אגדל, אלך לקורס מדריכים ואז אני אוכל להמשיך לעבוד וגם להדריך באורווה.
שהם: אני חושבת שאני אמשיך לרכב בתור מדריכה אבל אני לא חושבת שאפשר להתפרנס מזה.
אתן רואות את עצמכן בעוד 15 שנה מנהלות את האורווה?
אני לא חושבת שאני אנהל את האורווה, אבל לפי איך שאני אוהבת את זה היום אז אולי אני באמת לא יודעת.
דעת יחיד
(שם הכותב שמור במערכת)
למרות שכולנו ב"סירה" אחת והכל לכאורה נראה כאושר ועושר, אני מרגיש שהסירה שוקעת לאיטה מתחת לגלים. במה מדובר?
להרגשתי ההנהלות לא מתפקדות כראוי, או כפי שאנו מצפים מהן. ניתנים להם כלים סמכותיים ואפילו די נוקשים לטפל בנושא של "אי עבודה", אין "ביצים" להפעיל את התקנות שהחלטנו ואישרנו אותן.
אותו הדבר בקשר לתקנות בנושא הרכב, ועוד ועוד.
התשובות שניתנות בדרך כלל הן של עורכי דין המסוגלים לשכנע ששחור הוא לבן.
בלית רצון לטפל, הפיתרון הוא כמובן לשפוך עוד ועוד כסף. אם זה לא עובד, אז עוד יותר כסף.
אי טיפול נאות בבעיות גורם לדמורליזציה ותיסכול בקרב רוב הציבור ההוגן, שכן ממלא את חובותיו.
נושא שני הוא "העתיד שלנו" - הילדים. כולנו שומעים בוקר וערב על בעיות סמים, אלכוהול והתנהגות מאוד לא הולמת של השכבה הצעירה. איזור חברת הילדים שזור שיברי בקבוקים קטנים וגדולים, ממש סכנה לכל מי שהולך שם יחף, או רוכב על אופניו. והשברים לא נעלמים, להיפך, כל סוף שבוע נוספים עוד.
שיברי הבקבוקים הם רק הספיחים של התופעה.
אני מהדור שחינכו אותו על "חוסך שבטו שונא בנו...". תירוצי ה"גיל מגעיל" אינם תשובה הולמת לתופעות הללו. הורים ומחנכים נושאים באחריות.
האם אנחנו כחברה אחראית מוכנים לראות את התופעות הללו כנסבלות?
האם אנחנו רואים את מה שנעשה בסביבת מרכז הקיבוץ, מגרשי הספורט החדשים, ובדרך לבית ההנצחה?
אני חושב שעונש חמור מתאים להתנהגות ומעשים חמורים.
לא צריכים לפחד, כאשר יש צורך בכך, יש להטיל עונש חמור.
שני הנושאים האלה קשורים האחד בשני, לשניהם חלק נכבד בשיבוש אורחות החיים. תופעת חוסר התגובה של הגופים הממונים חמורה במיוחד.
למי הסמכות על מי האחריות / ליאת אופק
לקראת סיום תפקידי כמדריכה בחברת ילדים, רציתי לשתף מעט את הציבור בתחושותיי לגבי המתרחש בחברת ילדים וקצת מעבר.
מהיום הראשון לעבודתי כחלק מצוות המדריכים בחברת ילדים, נפגשתי ביחס לא מקבל, שלא לומר מזלזל, מצד ציבור ההורים.
כדאי להבין, זהו תפקיד שמושך הרבה אש. אתה הופך להיות המוקד כלפיו נוח לבוא בטענות והאשמות, כאשר בבית ההורים יש ילד מתבגר, סוער, המחפש מרחק פיזי וריגשי. נראה שלרוב, ההורים חוששים להתעמת עם הנער/ה, או בעצם עם הפחדים שלהם עצמם.
נכנסתי לתפקיד "המבוקש" הזה בראש ובראשונה בגלל הקבוצה המסויימת הזו, כלפיה יש לי הרבה חיבה, אם לא לומר אהבה ממש.
תפקידו של המדריך בנעורים אינו לחנך את הנוער, זהו תפקיד ההורים.
לא עבר יום בשנה האחרונה שלא הופנו כלפי טענות על הזוהמה והבלאגן מחוץ לחדרי הנערים ועל הכביש זרוע הזכוכיות. טלפונים באמצע הלילה ביום כיפור ולילות שישי המלווים בתלונות שונות מהציבור.
על מנת שחברת הילדים במתכונתה הנוכחית תמשיך לתפקד, מתחייב שיתוף פעולה מההורים, ותתפלאו, שיתוף פעולה עם המערכת החינוכית ולא רק עם הילד.
חוסר שיתוף הפעולה הקיים מצד ההורים וחוסר הגיבוי לצוות, גורם לכבילת ידיה של המערכת החינוכית מול הנערים, גורם המעצים את כוחם עוד יותר ומחליש את בעלי הסמכות (כביכול).
לאחרונה מדברים הרבה על שיקום סמכות המבוגר וההורה!
אך כיצד משקמים אותה? –
האם בחוסר הצבת גבולות טוטאלית?
האם בהיענות מוחלטת לרצונות הנער/ה?
חלילה לא להעמיד את הילד בהתמודדות עם תיסכול ומול אמירת לא?
בשבוע שעבר פנה אלי אחד הנערים בדרישה, "את צריכה לעשות ככה וככה כי בשביל זה משלמים לך", והוסיף: "אפילו באחד מענפי הקיבוץ (שם הענף שמור במערכת) מלכלכים עליכם (המדריכים) ואומרים שאתם לא בסדר".
אני מזדעזעת מדבר אחד, לא מהליכלוכים, את זה שמעתי גם על קודמיי, אלא מהעוּבדה שהדברים נאמרים על ידי מבוגרים ליד הנערים, (ולא במקרה) אח"כ אינני יכולה לצפות מאותם נערים שיתנו לי כבוד מינימלי.
היחס הזה, המתקבל לעיתים מהילדים, מתקבל גם מהורים רבים ואני לא מתפלאת על כך.
קראתי בהנאה את הפירסום האחרון ב"ברמה", על המערב הפרוע בחברת ילדים. מיד שאלתי את עצמי, האם זה מופנה כלפינו, המדריכים, או שמא לנערים, או חס ושלום כלפי ההורים?
תחושת בטן שלי היא, שאותו מכתב יובן כמופנה כלפי המדריכים. הרי לא יעלה על הדעת שהורי הנערים יישאו באחריות מסויימת לזוהמה מחוץ לחדרי ילדיהם, או לוונדליזם המתרחש קבוע במועדון מידי סוף שבוע.
נכון עדיין קיימת לינה בחברת ילדים. גם אני תמכתי בכך לפני שנה. אך היום אני מבינה שחלק משיקום סמכות ההורה, היא החזרת הסמכות להורה.
הוצאת הילדים מחוץ לבית משמרת את דפוס "זריקת האחריות" על "שומרת הלילה", או "המטפלת".
הקיבוץ משתנה וצועד קדימה בתחומים רבים, אולם בתחום החשוב ביותר, הורוּת וחינוך הילדים, אין כל התקדמות. המדריך החברתי נשאר "הורה" כשנוח לציבור ולהורים לבוא בהאשמות. הוא אינו "הורה" במקרים הפחות נוחים. במקרים אלה אנו משוללי סמכות ואף גרוע מזה.
הנוער כיום, ובקיבוצנו בפרט, טובע בשפע ומותרות, קשה למצוא אטרקציות שישבו את ליבם (כשיש פעילות, אטרקטיבית לכל הדעות, האוטובוס מלא בחמישה חבר'ה). כיום המסיבות, האלכוהול, האינטרנט והטראנס תופסים את מקומן של הפעילויות החברתיות שהיו שגורות בעבר.
תפקיד המדריך היום שונה ומשתנה בהתאם לאופי הקבוצה הנמצאת בנעורים באותו זמן. יותר ויותר מוּדעים לחשיבות החינוך הבלתי פורמלי מבחינה חינוכית ולא רק במערכת החינוך הקיבוצית. בגיל ההתבגרות המדריכים ממלאים פונקציות חשובות ביותר, (מלבד סיפוק "אטרקציות") שאותן ההורים גם אם רוצים ומנסים, לא ימלאו. נערים מחפשים אדם חיצוני אך קרוב, שישמע, שיתייחס, שיפגין חום, ועם זאת יציב להם גבולות.
כאשר גם למדריכים אין אפשרות להציב גבולות ולאכוף כללים, חלק מהסימפטומים הם מערב פרוע ושברי זכוכיות.
אני האנונימי / ירמיהו השבוע תפס אותי על אם הדרך אחד ההורים של נערינו המתבגרים:
"מי זה כתב בעלון האחרון על טיול שבת בחברת ילדים?" הוא שאל בהתכוונו לקטע בסוף העלון האחרון שעניינו היה העזובה באותו מקום.
"אני" עניתי לו מצטדק.
"אז למה אין חתימה?"
"זה נכתב ברגע האחרון ממש, החתימה נשמטה בגלל החיפזון", עניתי.
"תיארתי לעצמי שזה אתה, לפי הסיגנון, אבל צריך לחתום".
"נכון, צודק, אין מה לדבר צריך לחתום", הסכמתי איתו תוך שאני מהרהר לעצמי האם הבעיה שלנו היא החתימה שנשמטה בטעות, או הליכלוך שמונח שם למעצבה לא בטעות?
על זה נשארתי ללא תשובה.
אז שוב, להסיר כל ספק. אני הוא אותו אנונימי, ולמנוע אי הבנה, אין לי ולוּ בדל של טענה למדריכים. את הסיבות והגורמים יש לחפש במקום אחר. לנו כחברה קשה להתעמת עם המציאות "המכוערת" הזו ולא בגלל "עילום השם", אלא בגלל שהבעייה היא אמיתית, רגישה, קשה לפיתרון, ותשובות מן המוכן ב"שיטה" הנוכחית כנראה אזלו
"טיול משפחות"
חברת ילדים - שמורת טבע או נדל"ן / צוות החינוך
צוות החינוך קרא בעניין את "החוויות מטיול המשפחות" שפורסם ב"ברמה" בשבוע שעבר.
ברצוננו להעיר, וגם להאיר, את אחורי הקלעים.
בחברת הילדים עבד בשנה האחרונה צוות צעיר ואיכפתי, בעל מוטיבציה גבוהה. צוות ו. חינוך מגבה אותו באופן מוחלט.
צוות מדריכים יהיה מוכשר ומתאים ככל שיהיה, לא יוכל להביא לתוצאות כבמטה הקסם.
אנו רואות צורך מיידי בשימת גבולות, מטרות מוגדרות, הגדרת תחומי אחריות ומיקוד "שמי" של הנושאים באחריות, כולל הכנת תוכנית עבודה מקיפה.
על מנת לזכות בהצלחות יש צורך בשיתוף פעולה מלא בין הצוות החינוכי, צוות המדריכים, ההורים, והקהילה.
לדעתנו לא כל ערוצי השותפוּת פועלים כרגע באופן סדיר.
בימים אלו אנו יושבות עם היועצת החינוכית החיצונית במטרה להוציא נייר עבודה הכולל את כל המטרות הנ"ל. אנו שוקדות להגדיר ולייצב את היעוד של ח"י, את התכוניות שתיגזרנה מכך בפועל. בהתאם להגדרת התכנית יאותר וייקבע צוות המדריכים. (עמוס יפה ניכנס השבוע, לתקופת החופש למשך כחודשיים, זאת על מנת שלא ייווצר חלל ריק עם יציאתם המתוכננת של עומר וליאת.)
במהלך השנה האחרונה,היינו עדים להתגברות של מעשי ונדליזם ואלימות של בני הנוער. לדאבוננו איננו חיים בבועה, אפילו "שאנחנו מהעשירון העליון", התחדדה אצלנו ההבנה בהגדרת האחריות ההורית על בסיס קבוע, כלומר שעות ביממה.
ומה הלאה:
נערי כיתה י"ב הנוכחית, ייצאו לחדרי הצעירים, ומשם למסלול הצבאי או לשנת שירות. נאחל לכולם הצלחה מלאה וסיפוק. הנערים שמתגייסים ראשונים כבר "אורזים" ויוצאים לדרך חדשה מהמתחם של חברת הילדים.
ובינתיים על מנת להרגיע את המציאות הסוערת בח"י, עד שיימצא צוות מדריכם קבוע, וגם להציב גבולות ברורים של אחריות, ילדי כתה י"א העולים לי"ב, לא יכנסו ללינה בחברת הילדים.
נעשה הכל על מנת לאשר בעתיד טיולי משפחות מהנים בחברת הילדים...אמן.
חג שמח!
דו"ח שבועי / א. פלד
הגברה באירועים פרטיים. הוחלט במזכירות (17.6.2004) ופורסם ב"ברמה" (2.7.2004) הסדר לפיו "באירועים פרטיים של חברי המשק בלבד, ניתן יהיה להשתמש בציוד שנקנה במיוחד לצורך זה ("הבידורית הקטנה") וזאת ללא תשלום ובתיאום מראש עם אופיר מרציאנו בשיטת "כל הקודם זוכה". ציוד נוסף יוכל החבר לקבל בתשלום על פי מחירון מוזל שיסוכם מעת לעת בין הענף ומרכז המשק הקהילתי.
עד כאן נוסח ההחלטה.
לגבי אירועים כגון בר-מצווה, חתונה, "גבורות", ניתן על ידי הקיבוץ תקציב מיוחד הכולל בין שאר הסעיפים גם הגברה, לביצוע מקומי או הזמנת שירות חיצוני. (השירות המקומי הכולל את הציוד, התקנה ופירוק וגם מפעיל, זול באופן משמעותי משירות חיצוני).
"הקיטור" לאחרונה הזמנו סקר של מומחה חיצוני בנושא הקיטור במטרה לבדוק אופציות שיענו על בעיית הזיהום הסביבתי.
נעשה מהלך ביניים של רכישת מבער מחודש עם ניצולת שריפה טובה יותר.
אנחנו יושבים על המדוכה בחיפוש אחר פיתרון רדיקלי יותר לטווח ארוך.
"והספינה שטה" התבקשתי להגיב למאמר "דעת יחיד" בגיליון זה. המאמר על אף קוצר יריעתו עוסק בעשרות נושאים. אשמח אם הכותב יפנה אלי ונוכל לדון יותר לעומק. "בגדול" תחושות פסימיות אינן דעת יחיד. הן משותפות לכל בני האדם בכל הדורות ובכל המקומות.
החיים מלאים בעיות ואתגרים, וכל אחד על פי אופיו צובע את המציאות (אותה מציאות) בצבעים שונים.
מבחינה אופרטיבית, המחשבה שכל מה שדרוש בכדי לנהל חיים מתוקנים הוא להתקין מערכת חוקים ולהפעיל בצידם מערכת סנקציות היא לטעמי תפיסה שגויה לחלוטין ובעיקר לא יעילה. דווקא המערכות המסתפקות בחקיקה ובאכיפה נוקשה הן בדרך כלל הגרועות ביותר שאיש מאיתנו לא היה רוצה להיקלע אליהן לשארית חייו. במיוחד הנושא מורכב כאשר מדובר בקהילה ולא באוסף של פרטים. קהילה בה מקושרים חבריה כל שעות וימות השנה בקשרי משפחה, שכנות, תרבות, חינוך וכו'.
אני אינני מנסה אף פעם לשכנע ששחור הוא לבן או להיפך. אני מנסה לשכנע ששחור ולבן הן אידיאות חשובות שכלל אינן קיימות במציאות. המציאות היא כל מה שבין שני הקצוות האלה – כל גווני האפור. אני לא רואה את יעוד "ההנהלות" בניהול תמידי של מלחמת בני אור (אני ואתה כמובן) בבני חושך (הוא והם), אלא במאמץ סיזיפי (גם הוא תמידי) לחפש מכנים משותפים ופשרות המעצימים את הקהילה ולא מפלגים אותה למחנות או מפוררים אותה למקבץ של יחידים.
הקישור בין החוק והסנקציה איננו מכני-אוטומטי, בין החוקים ובין האכיפה נמצאת תמיד המערכת "השיפוטית" – המערכת שתפקידה העיקרי הוא להפעיל שיקול דעת, והיא מחוייבת להפעיל את שיקול הדעת שלה, ללא מורא, ללא משוא פנים וללא היגררות אחר פיתרונות קלים (לכאורה) ו"פופוליסטים".
המערכת שלנו היא סופר דמוקרטית. גם החבר ששמו שמור במערכת רשאי וזכאי להעלות הצעות לפעולה בכל פורום: מש"א, הנהלת קהילה, אסיפה וכו'.. עוד לא אכלו אצלנו אף אחד על הבעת דעה.
יביא את הצעותיו הקונקרטיות, נדון בהן (מן הסתם כבר דנו) ותתקבל החלטה ציבורית. זה מחייב כמובן קצת יותר מכתיבה אנונימית ב"ברמה".
אני מזמין את הכותב אלי ומתחייב, כל הצעה לפעולה שתציע, תובא לדיון והחלטות במוסדות הקיבוץ.
פרוטוקול מזכירות מס. 11/2005
תאריך הישיבה – 26.5.2005
משתתפים: אודי, דוד ד., יגאל, עידו, אורית ב.,
איילת מאירוביץ לינט, רפאל דינ.,
נעדרים: דניאל פרי, יוחנן, ישי קציר.
סדר היום:
1. מועמדים: שירלי ושלומי עזרן, חלי יבור.
2. וועדה לעידכון ותק.
3. תקנון קלפי.
4. זרם שיתופי / מעגל שיתופי.
5. שיכון – התנגדות דייר לכניסת שכן.
6. הצעת צוות חינוך גיל בוגר.
הוחלט:
1. להמליץ לאסיפה לקבל למועמדות את שירלי ושלומי עזרן.
להמליץ לאסיפה לקבל למועמדות את חלי יבור.
2. לאור העברת הטיפול בנושא הוותק מ"מזכירות טכנית" (טלילה) למש"א (עירית + שחר
צור), החלפת התוכנה וההחלטות בנושא "קרן רווחה לחבר" הוחלט להקים ועדה לעידכון
ותק בהרכב: שחר צור (יו"ר) אמנון קרניאל, טלילה קוטלר, יגאל אופק.
הוועדה לא תדון בערעורים שכבר הושמעו בעבר ושכבר התקבלה לגביהם החלטה קודמת. ערעורים על החלטות הצוות יובאו למזכירות.
3. תקנון קלפי. אושר התקנון עם מספר שינויים. יובא שוב לאישור האסיפה.
4. הוחלט שאיננו שולחים נציגים רשמיים לפורומים של "הזרם השיתופי" או "המעגל
השיתופי". יחד עם זאת, חברים המעוניינים בכך יכולים להשתתף בפורומים כאלה עד כמה
שהשתתפות כזו מותרת על ידי "הזרם" ו"המעגל".
5. בהשתתפות יוסי זמיר ועל פי המלצת ועדת שיכון התקבלה החלטה בנושא התנגדות דייר לכניסת דייר שכן, בנוסח המצ"ב.
6. נדון שוב נושא חינוך גיל בוגר. אורית התבקשה להביא נוסח החלטה לאישור המזכירות.
החלטה בנושא כניסת דייר לדירה פנויה בבית מאוכלס - ישיבת מזכירות 11/2005 מיום 26.5.05
1. התנגדות לקבלת דייר/משפחה כשכן בבית משותף אינה מתיישבת עם נורמת חיינו
המשותפים.
2. באחריות ו. שיכון לשכן דייר/משפחה בכל דירה פנויה, ע"פ תור הוותק ותוך שיקול דעת
הוועדה.
3. הקצאת דירה לדייר/משפחה תיעשה תוך תיאום מוקדם ככל שניתן עם השכנים באותו הבית.
4. דייר/משפחה העומדים לפני כניסה לבית "חדש" יעשו מאמץ להתחשב בדיירים הקיימים.
הכוונה לדוגמה, במקרים בהם מחזיקים חברים בבעלי חיים ו/או בתחביבים מרעישים, כגון
כלי נגינה, אופנועים, טרקטורונים וכו'.
5. סירוב דייר לכניסת שכן או שכנים לדירה בביתו המשותף יובא לדיון והחלטה במזכירות.
משדה הבטיחות / אמציה כרמון
מטפים הם לא משחק
לאחרונה ספגנו "היעלמות" של מספר מטפי כיבוי בכמה פעוטונים ותלתונים ובבתים הסמוכים להם.
ניסיונות לברר את מיקומם של המטפים החסרים, או לפחות את הסיבה להיעלמותם, לא צלחו.
היות שאסור לנו להשאיר בתי ילדים ללא מטפים, ביצענו השלמה מיידית של החוסרים (בעלות לא קטנה). משמועות שהגיעו אלי כעבור יומיים, עולה שכנראה נערים חיצוניים שביקרו חבר'ה שלנו, הם שלקחו את המטפים כדי להשתעשע בהם. אני פונה בזאת לנוער שלנו בבקשה שיקפידו על התנהגות אורחיהם ביחס לרכוש הקיבוץ בכלל וציוד הכיבוי בפרט. מהורי הנוער אני מבקש שישוחחו עם ילדיהם על הנושא, כדי שלא נגיע למצב של צורך במטף והוא יחסר.
בהזדמנות זו אזכיר שבזמן הקרוב נבצע במשק את תחזוקת המטפים השנתית (ע"י חברה חיצונית), ואני שוב מבקש שחברים המחזיקים מטף בתוך ביתם או מחסנם (במקום לתלותו בחוץ), יוציאו אותו החוצה כדי שיהיה נגיש לאיש השירות. מטפים שלא ייבדקו אין לנו ערובה שיפעלו בעת הצורך.
בטיחות הבנייה הפרטית
כפי שאנו רואים, בנוסף לבנייה ולשיפוצים שמבצע ענף הבניין בחצר המשק ובמספר בתי מגורים, מתקיימת גם בנייה פרטית, גם עליה חלים הכללים השונים שנקבעו בחוקים.
ברצוני לציין פה ש"הבונים החופשיים" אכן נוקטים באמצעי הבטיחות הסבירים (בדרך כלל), שהחשוב בהם, מבחינת השכנים והאוכלוסייה בכלל, זה תיחום האתר שלהם בגדר "יוטה" ושילוטו כנדרש בשלטי 'סכנה בונים'. עם זאת, אני מוצא לנכון להזכיר לציבור, ובעיקר לשכנים של אתרי הבנייה האלה, יש להקפיד לא להיכנס לתחומם מחשש לפגיעה, ובמיוחד יש לשמור על הילדים שמסקרנות גרידא עלולים להימשך לביקור דווקא במקום התחום כמסוכן.
סכנות בבית המוסדות (רשימה חלקית)
בית המוסדות (בימים וזמנים מסויימים) הינו אחד מהמקומות היותר הומים אצלנו, חלק גדול מבין השוהים בו הם ילדים ופעוטים. לתשומת לב ההורים: בקומה העליונה בין חנות הבגדים למשרד מנהל הבית, מותקנת גדר ביטחון שמיועדת למנוע נפילה לקומת הכניסה. גדר זאת מסתבר, סובלת משני פגמים מסוכנים: היא נמוכה מאד – 74 ס"מ ממעקה הבסיס (כשהחוק מחייב לפחות 90 ס"מ), והשלבים בנויים אופקיים וניתן לטפס עליהם (החוק מחייב שלבים אנכיים). זהו מצב שכל פעוט שובב יכול לטפס ולעוף למטה. כנ"ל מסעד המדרגות המשמש כ"מגלשה" מאולתרת, הגולשים הצעירים עלולים להישמט לצד השני. מנהל הבית מכיר את הנושא ויטפל עם גורמי המשק הרלבנטיים לניטרול הסכנות. ובינתיים, ההורים מתבקשים להשגיח על הילדים, למנוע מהם להסתכן בטיפוס על הגדר וגלישה על המסעד.
הבטיחות – למי היא מפריעה
לפני כ- 3 שבועות פירסמתי בדפים אלה מידע לציבור אודות סכנות שונות שבסביבתנו, עם המלצה להורים לנקוט בזהירות המתבקשת ולשמור על ילדיהם הפעוטים.
מבין התגובות שקיבלתי החלטתי לספר על אחת :
בעת שביקרתי בענף מסויים התפרץ עלי חבר וטען כלפי שאני מנסה (כביכול) למנוע מילדינו הפעוטים להשתעשע בקרוסלה ש צויינה ברשימתי כמסוכנת.
לא ממש הבנתי ממה נובע כעסו, כי לאותו "נזפן" כבר מזמן אין ילדים בגיל הקרוסלה, וככל הידוע לי גם נכדים בגיל הזה עדיין אין לו. אף שבחרתי לא-להיעלב מהתנהגותו והלכתי משם, עדיין נשארה במחשבתי תמיהה מטרידה: למי הבטיחות מפריעה ומדוע? מי שיש לו תשובות והסברים לכך מוזמן להודיע לי.
חידושים באתר האינטרנט של רמת יוחנן :
אפשר ומומלץ להשתמש באתר שלנו כאתר הבית.
מה יש בו?
- קישורים שימושיים לחברים כגון קישורים ישר לאתרים של הרכבת, האוטובוסים, והטיסות. -
- ניתן להזמין רכב (במשרד הרכב) דרך האתר.
- יש ספר טלפונים, תפריט יומי ויהיו עוד.
- כמו כן אפשר לשוטט באתרים נפוצים כמו GOOGLE בעברית ואנגלית, יש גם וולה, YNET ועוד. בצד ניתן לראות גלילה עם הודעות עדכניות. ניתן לראות עבודות יצירה של 12 חברים.
כדאי להכנס.כל מי שרוצה לפרסם או להודיע משהו באתר ההולך ומתרחב מידי שבוע, מוזמן ליצור קשר עם רון או לשלוח ל... memorial@ry.org.il
RYPD
הסדרה המשטרתית בהמשכים
יורם פרץ "השוטר שלנו" מספר לירמי על האירועים האחרונים בגיזרה. על ההערכות לקראת ההתנתקות בעוד חודשיים. על האלימות הגוברת. על ילדים וסכינים וסכנות אחרות. על המשך המלחמה ברוֹכלוּת, על הקלות הבלתי נסבלת של העונשים, על ההצלחות והכשלונות. הראיון.