מס

מס. 1470, כ"ז באייר תשס"ה 5.6.05

יום ירושלים

כ"ח באייר תשס"ה

מְשַׁקֶּרֶת וּבוֹכָה

אָמַרְתִּי לָהּ אַל נָא בְּחַסְדֵּך, שֶׁרָאִיתִי שַׂעֲרַת כֶּסֶף בְּעֵינַיִךְ

וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הִיא מֵאֲלֻמָּתִי

אוֹ גְנוּבַת-לַיִל שֶׁהִשְׁאִיר לָךְ אֶחָד מֵאוֹרְחַיִךְ

"סְנוּנִית אַחַת אֵינָה מְבַשֶׂרֶת אֶת הָאָבִיב" אָמַרְת וּבָכִית

"שַׁחַף נוֹפֵל הוּא מִין סַכִּין נוֹגַעַת בְּיָם סְתָו"

אָמַרְתִּי לָהּ. וְיָפֶה מָשָׁל לַחֲכָמִים,

אֲבָל עַכְשָׁו, אַל נָא בְּחַסְדֵּךְ, אַל נָא בְּרַחֲמִים

בּוֹאִי אִתִּי, נִמְנֶה בְּשֶׁקֶט אֶת הַחוּטִים

עַד אֲשֶׁר יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף

וְיִפְנֶה אַחֲרוֹן הָאוֹרְחִים

וְאֲנִי אֵלֵךְ מֵעָלַיִךְ

וְאַתְּ מֵעָלַי תֵּלְכִי

כָּך אָמַרְתִּי לָהּ, אַל נָא בְּחַסְדֵּךְ

שֶׁרָאִיתִי שַׂעֲרַת כֶּסֶף בְּעֵינֶיהָ

וְהִיא מְשַׁקֶּרֶת לִי עַל סְנוּנִית אַחַת

סְתָוִית

שֶׁאֵינָה מְבַשֶׂרֶת אֶת הָאָבִיב

מְשַׁקֶּרֶת וּבוֹכָה

(נתן יונתן)

בשבת ירדה השכינה על ירושלים כולה...

ילדות בירושלים / מירה גלעד

תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים מתוך עשרה שקיבלה התבל כולה, ואלו ניכרו בה באנשיה, בחוצותיה, בקולותיה, באילנותיה, באוויר ובאווירה.

מעטים היו הרכבים שהפריעו את מנוחת הילדים, אותה עת, ילדים שיחקו ברחובותיה ובכבישיה ללא כל חשש, שדות שאינם ניכרים בה כמעט היו למכביר, ומרחבים נפרשו לילדים למשחק. אז לא הייתה ירושלים שלמת בטון, ובתי האבן היפים שעוד עמדו על תילם, בישרו את התקופות, הסגנונות, הנפשות שפעלו בה בתקופותיה.

על אווירה הצלול של ירושלים ידוע לכל, הוא מילא את ראותינו באוויר פסגות טהור.

ערב רב של של דמויות הילכו וחיו בה, גלריה צבעונית שהשתלבה ללא דופי, דתיים גרו לצד חילוניים בכבוד מבלי שאיש מנהל את חיי זולתו, עדות שונות חיו בכפיפה אחת בשכונות קרובות, ובליל השפות נשמע, מהיידיש, והגרמנית, והפולנית, והכורדית, והעירקית, והתימנית, והיו שידעו לתקשר ביידיש ובערבית כאחת. את המאכלים האתניים הכרנו ואהבנו, בעיקר ילדים כמוני שהגיעו ממשפחות אשכנזיות שאת תורת הקולינריה לא ידעו היטב.

בשבת ירדה השכינה על ירושלים כולה, על יושביה, בתיה ורחובותיה, רוחנית ומוארת. ירושלים של מטה הפכה באחת לירושלים של מעלה, אווירת הקודש הילכה בכל, בחילוניים כבדתיים. ניחוחות מטעמי השבת עלו מכל בית, רבים היו שהלכו בלבוש חגיגי לבית הכנסת.

לא שלא היו שהלכו לבריכת ירושלים שהייתה כמעט יחידה, ולא שלא רכבנו על אופניים, רבים אף הלכו לעיר העתיקה ולשוק הצבעוני , לכנסיות, ולכותל אבל השבת הייתה בה קדושה.

והאנשים בה- היו ערבין זה לזה, על צרת האחד ידעו רבים והכל השתדלו לנחמו ולהושיט יד. וכן גם לשמחתו. תחושת משפחתיות רווחה, עזרה הדדית הייתה עניין של יומיום ללא מילים - עניין טריוויאלי לחלוטין.

היחסים עם שכנינו הערבים היו יחסים טובים של אמון, יחסי מסחר שהכל יצאו מהם נשכרים ובתחושת סיפוק. הנשים הערביות הילכו בחוצות ירושלים בשמלותיהן הרקומות בשלל צבעים, כשהן נושאות על ראשיהן את סלי הקש הגדולים, בהם פירות שנקטפו לא מכבר. אלו היו מונחים על ראשיהן כשפקעת עגולה כשבלול בד מונחת על פדחתן, בהגנה על ראשן בנסותן למכור את מרכולתן החקלאית. ריחות הסברס והתאנים, הענבים והשזיפים, היו מהלכים כשובל בעקבותיהן. הן היו מתיישבות על רצפת פרוזדורי בתים או בשבילי הבתים עם סלן הכבד ללא כל קושי בתנועה ריקודית משהו, בינות עצי הברוש והגפן שהעניקו את צילם, ומוכרות, נושאות ונותנות על המחיר וזוכות בשתייה קרה מקוניהן. לא דיברו פוליטיקה, כללי המשחק היו אנושיים.

והקולות, לצד קריאות הנשים נושאות הפירות בימי החול - בהכרזה על מרכולתן, שמענו את קולו של ה"אלטה זאכן" שחפץ ביקרה של כל לוסטרה, ארון או כורסא עתיקה, שלימים התגלגלו לשווקי המציאות בפנים חדשות ומרעננות.

קולות המואזין, וצלצולי פעמוני הכנסייה ומתפללי הכותל נשמעו בהרמוניה, כאילו חיו אלו עם אלו בכפיפה אחת מקדמת דנא.

כילדה בירושלים זכורה לי חוויה מהמהנות שהיו לי בילדותי בה, לאחר מלחמת ששת הימים, החלו לנבור באפרה של ירושלים ולגלות מכמניה ההיסטוריים.

נהגנו להתקבץ קבוצת ילדים מן הכיתה במסע בעקבות הארכיאולוגיה וההיסטוריה של ירושלים ומדי יום שישי ("ליל שישי", כך קראנו להתכנסות זו), נהגנו להיפגש בשער ביה"ס במסע חיפושים אחר אתר חדש שכבר נחשף. נדמה היה לנו שאנחנו מגלים עם הארכיאולוגים, ולעיתים לפניהם, את ההיסטוריה. טבלנו רגלינו לראשונה וכמו חנכנו את ניקבת השילוח כשנחשפה, וכך את קבר אבשלום, וכו' ומדי שישי היינו מגלים תגליות ארכאולוגיות חדשות, כשכל יום שישי אחה"צ הלכנו לקראת משימה חדשה, שכל כולה נתחמה בעיר העתיקה, שהייתה מסתורית ומרתקת, והייתה קודש לתגליות העבר בלבד. מלאי סקרנות ועניין חזרנו לקידוש הביתי ולארוחת השבת שציפתה לנו, (לא לפני שננזפתי על הלכלוך שהבאתי עימי ממסעותי אלה בקבלתי את השבת) עד שלימים נחשפו האתרים הארכיאולוגיים לציבור כולו.

אט אט החלו לבנות בירושלים, ושדותיה המופקרים למרחבים ולמשחקי הילדים, החלו להיבנות. כך הפכה חורשת הירח לתיאטרון ירושלים, שדות שכונת תלפיות ואלו שמסביב לארמון הנציב הפכו לשכונה עצומה, הבתים הערביים בני קומה אחת המעוטרים בסגנונות בנייה ייחודיים ומקוריים נחרבו, או שעליהם נערמו קומות נוספות כדי להכיל את כל תושביה, ויופייה הולך ומתכהה, ואווירה מתעכר, ומתחים הולכים ומתרבים בה. ובכל זאת, עשרה קבין של יופי ניתנו לעולם ותשעה נותרו עדיין בירושלים.

....אני זוכרת את חיימיקו האופה, בכל שבת היו מגיעים הילדים למאפייה לקבל את סיר החמין. חיימיקו ידע והכיר כל סיר ללא שום סימנים לאיזו משפחה הוא שייך.

אני זוכרת את המדרגות שהוליכו מרחוב יפו לנחלת שבעה, את הרחוב הראשי שרוחבו היה 3 מטר, כשהייתי מהלכת בו, הייתי פוגשת את אסתרלוצ'ה, את רחלוצ'ה, ואת הרב יוסף לוי לבוש הדר וזקוף שם ידו על ראשי ומברך.

והלאה משם בצד ימין בית הכנסת הספרדי ומצד שמאל האשכנזי, ובהמשך היה יושב לייזר הסנדלר שהיה מתקן בנאמנות כל נעל וכל כפכף, ואחר כך החצר של הבוכרים המרוצפת אבנים גדולות לבנות שהרווח בין אחת לשניה מסוייד בכחול כל ערב שבת.

(נחמה לוי, בברמה 795, י"ח בסיון תשנ"א – 31.5.91)

ביקשנו ב"אשתנור" כשרצינו ב"לאפה" ...

אלברטו בן בונאן מספר לאמיר סלייפר על ילדותו בירושלים

נולדתי בטטואן, עיר בצפון מרוקו הספרדית. ב- 1971 כשהייתי בן פחות משנה, עלינו לארץ למרכז הקליטה בקטמונים ירושלים, הורי ואני. כיום אנחנו שלושה אחים ואחות.

מאז ועד היום המשפחה גרה בירושלים באיזור גבעת התחמושת בצפון העיר. כילדים אני זוכר שרוב הזמן שיחקנו בשכונה מחבואים, תופסת, חמש אבנים, שלוש מקלות, הקדרים באים. הסתובבנו במרכז המסחרי השכונתי, שיחקנו בגבעת התחמושת בביצורים ובתעלות. לצערי היום, בגלל מעשי וונדליזם, סגרו את המתחם בגדרות ואי אפשר לטייל בו באופן חופשי.

המשפחה, שבאה מהווי מסורתי, חזרה בתשובה לאט לאט, זה התחיל בגללי. כשהגעתי לגיל גן חובה, בחרו לי הורי את הגן הטוב ביותר שהיה בשכונה, "גן רינה", שהיה ממלכתי-דתי, ממנו הבאתי הביתה את הדלקת הנרות, התחלתי לשאול שאלות, למה נוסעים בשבת וכו'. זה כנראה דחף אותם לעשות עוד צעד שתיכננו כבר... והם הגיעו למסקנה שזה הכיוון הנכון. שנה אחר כך עברתי לבי"ס שהיה שייך גם הוא לזרם ממלכתי-דתי.

איך נראתה השכונה של ילדותך?

השכונה שגרנו בה הייתה מעורבת. חלק מהחברים שלי באו מ"בני עקיבא" שזה דתי-לאומי וחלק היו חילוניים. באותם הזמנים לא היו הרבה נושאים שנויים כל כך במחלוקת בין דתיים לחילוניים. ההתנחלויות רק החלו להיוולד אז.

אני זוכר מהטלוויזיה את תמונות השבת, חסימת רחובות וזריקת אבנים על מכוניות. גם לך זה זכור?

גרתי בשדרות אשכול, ההמשך לכיוון צפון של רחוב בר אילן. רחוב בר אילן שוכן בשכונה חרדית הגובלת בשכונה שלנו. בשנות השבעים והשמונים, מי שרצה לצאת מירושלים לכיוון ת"א חייב היה לעבור דרך הרחוב הזה. היום יש כבישים עוקפים דרך הגבעה הצרפתית, רמות ובגין. הרחוב הזה היה הומה הפגנות של חרדים בשבתות ובחגים, מי שהיה עובר שם היה חוטף אבנים וצעקות שבאס, שבאס. המשטרה הייתה מתיזה בתותחי מים עם צבע כדי לזהות את המפגינים.

אתה יכול לתאר את הקסם המיוחד באווירה הירושלמית?

לא. בתור אחד שגדל בהוויה הזו קשה לי לזהות מה כל כך מיוחד בה. קשה לראות מה אחרים רואים בה מבחוץ. כל החיים שלי הייתי שם ואני לא זוכר שהיה בהם ייחוד.

אבל בסוף יצאת משם. יש משהו היום שאתה מתגעגע אליו בירושלים?

כן. אבא שלי הולך כל שבת לכותל. עד היום, כמעט 30 שנה, הוא ממשיך ואני הייתי מתלווה אליו. היינו עוברים דרך בית תורג'מן המחורר, עמדה של הלוחמים היהודים על הגבול עם ירדן, בין מלחמת העצמאות לששת הימים, שכונות ערביות, שער שכם ההומה אדם, דרך העיר העתיקה. בימים ההם לא היו בעיות ביטחון (יחסית כמובן לתקופה האחרונה), ישראלים מכל הארץ היו באים לטייל חופשי. היינו יוצאים כל שבת מוקדם בשעה 6 בבוקר ומגיעים לכותל להתפלל. הכותל זה באמת מקום מעורר יראת כבוד. אני נזכר עכשיו בריחות. הביוב שזרם ברחובות, ריחות של פלאפל ערבי מהעיר העתיקה. זו קוביית פלאפל שהיא פי ארבעה או חמישה בגודל ממה שרובנו מכירים כפלאפל. יש לה צבע ירוק עז וכשמגיע הרגע לאכול, לוקחים פיתה ומועכים לתוכה את הפלאפל הריחני. ילדים עוברים כשבידיהם מגשי תבשילים, בקלאווה וכנאפה. מוכר התה שנושא על גבו כד ענק המכיל תה מהביל... מזכיר לי את השיר של אהוד בנאי "הכנאפה מתוקה, יש ריח עדין של קטורת באוויר". זהו שיר על אותם המקומות בדיוק אהבתי את האווירה וחזרתי לזה לאחר שהשתחררתי מהצבא. עבדתי בהבטחה באיזור העיר העתיקה בליווי של משפחות יהודיות שגרות בין החומות ובכל רובעי העיר העתיקה. אם אתה שואל אותי היום מה מיוחד בירושלים או מה אני אוהב בירושלים, אז כן, בירושלים אני אוהב יותר את העיר ופחות את האנשים שבה. העיר עצמה מאוד יפה בעיקר העיר העתיקה והשכונות היהודיות הישנות כמו שכונת הבוכרים, נחלאות, המושבה הגרמנית (לא כל כך יהודית-אבל שכונה יפה).

מתי התרחש תהליך החזרה בשאלה שלך?

יותר מאוחר, בצבא.

איך הוריך קיבלו את זה?

בהתחלה כמו כל הפתעה, זה היה שוֹק, אבל מהר מאוד הם התאפסו על עצמם. שאר אחי דתיים.

אם היום היית רוצה להראות לטל את ירושלים, לאן תיקח אותו ותגיד לו זאת ירושלים?

הייתי לוקח או לבית השני שלי, בשדרות אשכול 36 שבשכונת רמות אשכול. השכונה הזו נבנתה בתחילת שנות השבעים. גרנו על הכביש הראשי, עם כל הרעש של המכוניות והאוטובוסים. צידו האחורי, לעומת זאת היה מלא פינות חמד ושטחים גדולים למשחקים ומחבואים. שם גם היינו בונים את הסוכות. בשכונה הזו היינו עושים "מלחמות" בין ילדי השכונות, היו שם כל מיני חניות ומחבואים, כל מיני מבוכים כאלה. הייתי לוקח אותו לשם להראות לו איך פעם היינו משחקים. נחל צופים הוא הנחל השכונתי, שמפריד בין שתי הגבעות של שועפט ורמות אשכול. הייתי מטייל בו עם אבא שלי ואחי וגם החברה.

יש שם מערת קבורה והיו שם צבאים וחורש. בחורף גם זרמו בו מים, היום יש שם כביש שמקצר בין הגבעה הצרפתית לרמות. הכביש מצויין אבל הרסו בבנייתו הרבה מהטבע. יש גם את איזור בקעה, דרך בית לחם ותלפיות בדרום ירושלים, סמוך לתחנת הרכבת ליד גן הפעמון ותיאטרון "החאן". באיזור ההוא הייתי מדריך של חברה צעירים בבני עקיבא. איזור מאוד יפה ארכיטקטונית. בתים אבן ענקיים שהיו שייכים לפני מלחמת השחרור או ששת הימים לתושבים ערבים עשירים שברחו. הבתים נשארו ועכשיו גרה בהם האריסטוקרטיה הירושלמית. בעיקרון האיזורים היפים בעיני, בירושלים הם האיזורים ששייכים לירושלים של פעם, שכונת הבוכרים, נחלאות, הרובע היהודי, העיר העתיקה, זו ירושלים שאני אוהב. בשכונות החדשות כבר אי אפשר למצוא את האינטימיות שהכרתי פעם.

עדיין אתה מדבר כמו הירושלמים?. איך זה שלא שומעים אותך אומר "מאתיים"?

כשהכרתי את כרמל עוד הייתי אומר "מאתיים" ו"אבּוּ יוֹ יוֹ" שזה "שק-קמח", או "עג'וּיים" שזה "גוגויים", "אשתנור" שזה "לאפה", או "מציצה" שזה פשוט סוכרייה על מקל...

מצד שני ואולי קצת בניגוד למה שאמרתי קודם,יש הרבה סחבקיוּת בירושלים. אנשים חמים. אתה הולך לבקר בשכונה או אפילו מחוצה לה, כולם מכירים את כולם.

"שוק מחנה יהודה" זו חוויה. מי שהיה בירושלים ולא היה בשוק הזה, לא יצא ידי חובתו. אלה הם הירושלמים האמיתיים. שוק אמיתי. הצעקות, המוכרים, ניחוח הירקות והפירות הטריים. גושי הבשר התלויים על אנקולים, דגים חיים וטריים מקפצצים להם בנחת עם חבריהם בתוך ארגזי עם קרח... אני בטוח שאם אעבור שם היום, חלק נכבד מהמוכרים יזהו אותי אף על פי שלא הייתי שם אולי 15 שנה. ההורים שלי קונים שם כל שבוע, על אף ההתפתחות הגדולה של רשתות המרכולים הגדולים. מחנה יהודה זה משהו אחר. בילדותי הייתי הולך עם אבא שלי לקניות בשוק לפחות פעם בשבוע. מצויידים בסלי רשת מפלסטיק, זה היה הסטייל. עד היום הולכים עם הסלים האלה, נושאים מכל טוב הארץ בכל סל. בלי עין הרע, במשפחה כמו שלנו עם 5 ילדים ותיאבון בריא, היינו מרביצים קניות רציניות.

כשאתה מבקר היום בירושלים קורה לך לפעמים שאתה אומר לעצמך "חבל שזה לא נשאר כמו פעם?

בשכונה שגרתי בה ובכל האיזור יש מגמה של התחרדות. גם ראש העיר חרדי. זה לא עושה טוב לעיר, גם מבחינת האווירה וגם מבחינת שימור העיר. אם הייתי יכול לחזור לשנות 70, לטלוויזיה בשחור לבן, מחיקון ואנטי מחיקון, לאינטימיות, לסמטאות הצרות, לריחות הבישולים לשבת, שהיו עולים מכל בית כבר מיום חמישי. לפחות רכבים על הכביש, פחות זיהום אוויר, כן, אולי לזה אני קצת מתגעגע...

שַׁבְתִּי אֶל הָעִיר הַזֹאת שֶׁבָּה נִתְּנוּ

שֵׁמוֹת לַמֶּרְחַקִּים כְּמוֹ לִבְנֵי אָדָם

וּמִסְפְּרֵי קַוִּים לֹא שֶׁל אוֹטוֹבּוּסִים,

לִפְנֵי הַסְּפִירָה, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. אֵלֶּה הַקַּוִּים

את ירושלים פגשתי לראשונה בסוף שנות החמישים, כשחיין צעיר.

היינו עולים כל חורף בחנוכה למחנה אימונים בבריכת ימק"א. הגיגית היחידה אז, שהייתה מקוּרה. צפופה, קטנה ומריחה מכלור, חומרי חיטוי ושתן. גם באולם לא מאוורר.

זו בערך הייתה גם התחושה בעיר עצמה, אליה הגענו ברכבת. משם מרחק הליכה קצר, בשקט מוחלט, (כדי לא להרגיז את הלגיונרים), כך אמרו לנו, היינו ממהרים לימק"א. ירושלים נראתה לנו עיר קטנה ואויבים סביב, אפורה וחשוכה, לא מריחה יותר טוב ממה שמצאנו בבריכה.

חלפו שנים, והצטלבו דרכנו שנית אני והישות הזו, ירושלים. זה קרה במלחמת ששת הימים ביום שחרור העיר או אז חל גם יום הולדתי. כ"ח באייר. קורה.

לפתע הצטיירה העיר שהייתה חצויה באור אחר. העתיד הבטיח לה עולם ומלואו. מעין "וגר זאב עם כבש", יהודי וערבי ירבוץ או בקצרה והחצוי חבר לשלם.

אחת עשרה שנים אחר כך נפגשנו שוב. פרנסה, אתם יודעים.

מאז במשך עשרים ושבע שנים, אני כאן. קשה לי לומר שחוברנו, או חברנו. זה לא שלא ניסיתי, אמה-מה, לא עובד. ולא רק ברמה האישית.

העיר חצויה, חלוקה ומפולגת ברמות ובמצבים שמעולם לא נחוו קודם לכן. יהודים, ערבים וארמנים, יוונים ורוסים, מקומיים, תיירים, ס"ט, עולים וצוענים גם. ערב רב ולא מעורב. וכל אחד אומר שלי היא.

הנה היא ירושלים במלוא הדרה וכיעורה, עיר בירה מנותקת מהמדינה. מטאפורית ומעשית. כביש גישה אחד לכניסה ויציאה. אין שדה תעופה, רכבת אמיתית נראתה לאחרונה בפגישת הרצל עם קיסר גרמניה אי שם ב- 1900. תיאטרון קטן ולא משפיע, פסטיבל עירוני לעשירים בלבד, אוניברסיטה דועכת ומנותקת ועוד. עיר עניה פנים רבות לה וחלקים רבים עוד יותר. מעולם לא עלה בידי פרנסי העיר, או פוליטיקאי משופשף לאחדה לכלל כרך סואן וסוער, למשהו השווה לסך כל חלקיו ואולי גדול ממנו. כזה שיוציא את המיטב מכל הנכנס בשעריו, או כזה המקרין באור יקרות על העולם. ואם לא, אז לפחות על ישראל.

המצב החמיר בחמש השנים האחרונות. פיגועים מזוויעים רוע לשמו וכאב. כך מצטיירת ירושלים בעולם. כך היא באמת. הרוגים, פצועים ודם. לא נשאר בעולם מקום לתקווה.

בהתמדה הפכה ירושלים, עיר הנצח, זו הקדושה למגוון דתות ואמונות, עיר עם עבר ותקווה לעתיד מפואר לא פחות, למשהו אפור וכבד, כאילו חסר חיים או תקווה לחיים בשלום ושלווה.

ירושלים היום הפוכה וחפורה. מבטיחים לנו כי פעם תעבור פה רכבת. נו טוף....

התנועה ברחובותיה הצרים של העיר איטית להחריד ומסורבלת להרגיז. ליכלוך ועזובה במקומות רבים. בשוק ובכותל וברחובות עוני מרוד גמח"ים ועמותות, גנבים ושנוררים, קבצנים ואבטלה.

למתבונן מן הצד נדמה כאילו מעולם לא פסקו הקרבות הקטנים והמלחמות הגדולות מאז ימי דוד המלך.

כולם נלחמים בכולם. כל הזמן. בדת, בכלכלה, בחברה, בספורט, בתרבות, בשפה ובחינוך.

קשה לתאר כמה מפולגת והזויה היא אותה רוח אלוקית השורה כביכול על העיר ותושביה.

לכולם הדעה, הדעת, והצדק שאיתם. מוסלמים, ונוצרים, יהודים ויהודים. כתות וכיתות משיחיים קרישנה, מוחמד וישו ומשה הקטן מתבונן מן הצד משתאה.

אנשי ההר אני קורא להם, ואני כבר אחד מהם, קשים ומנותקים. האחר טיפש ולא שייך. ואלוהים שלי ורק שלי והוא היחיד. בקיצור לחוכמה בחרתנו.

אז לקראת יום הולדתי, ויום חג איחוד העיר ופיצולה, בשם החופש וחופש הדיבור, הדת והדתיים. בעד הביחד ונגד ההתנתקות או בעדה, בשם המפגינים החוסמים ובשם המשחררים בדרכים.

בשם מבקשי דרך ובוני בית המקדש. בשם המתפללים כולם למען שלום-בית ושלום מבית ושלמות הארץ והחזרתה לשפיות. בשם בוני הגדר, ומקימי ההפרדה שבליבה חומה, בשם כנסת ישראל מפורדת ומפוצלת במיוחד. בשם עיר ענייה ומפוחדת, בירת ישראל ומשורריה, זו המשמשת אבן שואבת למאות מקבצני ישראל המאמינים שכאן תהיה פרנסתם שפי.

בשם ובשם ולמען השם, אולי כדאי לשנות את השם ובא לציון גואל.

נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים, לֹא נוֹשְׂאִים וְלֹא נוֹתְנִים,

בְּקִמוּרִים גְּבוֹהִים בְּמַסְלוּלֵי פְּגָזִים מֵעַל רֹאשִׁי.

שנת 1965 הייתה שנת בחירות בארץ. לוחות המודעות, כמו הגגות והמרפסות בירושלים של מטה, היו מכוסים שלטי פירסומת בשלל צירופי אותיות וצבעים. בלילות החשוכים אפשר היה לראות את סימלי המפלגות מוארים כמו כוכבים זוהרים בשמי העיר. העיר שעדיין לא חוברה לה יחדיו הייתה מצומצמת מאוד, סמטאותיה צרות, קירותיה אבן, דלתותיה ברזל ומחסומי בטון מחוררי כדורים ניבנו בפתחי הרחובות להגן על תושביה מפני יריות. הצבא הירדני ישב בעמדותיו על חומת העיר העתיקה.

הר הצופים היה מנותק מהארץ, "איזור מפורז", ככה קראו לזה באותם ימים. פעמיים בחודש הייתה עולה להר "השיירה", תמיד באותו מסלול, מ"מעבר מנדלבאום" דרך שיח' ג'ראח, הגבעה הצרפתית, בית הקברות הצבאי מימי מלחמות העולם, עד הכניסה לרחבת בי"ח "הדסה".

מלחמת השיחרור הותירה אחריה הר מצולק ועזוב, בנייני פקולטות משמימים, סיפריה שתוכנה הוברח ל"טרה-סנטה", מעבּדוֹת, ובית חולים נטוש, פרוזדורים ארוכים וריקים. לבד מעמדות וביצורים בחלונות לא היה שם דבר.

בשלהי אותה שנה התמזל מזלי "לבלות" חודש ימים על ההר המנותק. ישבנו בצידו הדרומי מערבי של ההר כשהעיר העתיקה פרוסה לרגלינו, הר הבית, מוזיאון רוקפלר, הכיפות, הצריחים והמסגדים. מעל נשקפו קווי המתאר של העיר החדשה ובנייניה הבולטים, בנייני האומה, בית ההסתדרות, קינג דיוויד, ימקא וכו'. מראה שעד 1967 מעט מאוד ישראלים זכו לראות.

עמדת התצפית מוקמה במרפסת ה"מנזה" בבניין המוזיאון העזוב. כמה עצוב היה לראות את מרחבי אולמות התצוגה המאובקים, את ארגזי הספרים, הניירות וערימות של מוצגים אחרים מושלכים על הרצפה כאבן שאין לה הופכין. אבל אני מקדים את המאוחר.

ימים ספורים לפני העלייה להר סופחנו, פלוגת חיילי "גולני", גדוד 12, למחנה "שנלר", איפסנו את כל הציוד הצהלי ו"הפכנו" לשוטרים.

על פי הסכמי שביתת הנשק מ – 1948 מותר היה להכניס להר רק את מה שהיה עליו בתום המלחמה, שוטרים, רובים אנגליים, מקלעי אֶמ. גֶה. ובֶּזה, רימוני "מילס" מוטבעים כמו שוקולד, ועוד אי אלה כלים שאני כבר לא זוכר. לא יותר.

ביום המיועד לעלייה התייצבנו למסדר ברחבת "מעבר מנדלבאום" ליד "בית תורג'מן", עמדה ששמרה על מה שהיה למעשה הקשר היחידי בין שני חלקי העיר. שנה קודם לכן ב"קו העירוני", היינו מסתכלים במשקפת הגדולה שהייתה מוצבת בעמדה הזו אל עבר "החלונות ההוללים" של מלון "אמבסדור" ... חיי הלילה במזרח העיר היו הרבה יותר סוערים באותה תקופה מאשר בעיר העברית הישנונית, אלא שאנחנו הסתפקנו במראה עיניים ומעשה ידיים במחשכי אותה עמדה...

עכשיו היינו עומדים במסדר למרגלותיה, נבדקים בדקדקנות על ידי נציגי ישראל, שמא נותר זכר לצהלִיוּתנו, אחר כך נסקרים ונחקרים על ידי נציגי האו"ם ולבסוף הירדנים. לא פעם קרה שחייל ירדני היה לוחש על אוזנו של אחד ה"שוטרים": "אתם צנחנים או גולני?" אבל ממשיך לשחק את המשחק כששני הצדדים מבינים אחד את השני.

אחרי ה"בדיקה" עלינו למשוריינים. לכל משוריין נילווה חייל ירדני מזויין בתת-מקלע כשהמחסנית בחוץ. זה היה הנשק היחידי במשוריין. את כלי הנשק שלנו היינו אמורים לקבל למעלה, בינתיים השתדלנו לא ל"הרגיז" את הירדני.

הדלתות הכבדות נסגרו בחריקה והשתרר שקט מתוח, הנהגים התניעו, המכוניות התחילו לקרטע בקול חירחור, פירפור, וגירגור לכיוון ההר. ועדיין לא ברור היה אם נגיע בשלום. זכר שיירת הרופאים והאחיות שנטבחה כאן בדרכה אל ההר 18 שנה קודם, לא הקל על הרגשת חוסר האונים.

מטח אבנים שנחת על המשוריין באחד העיקולים החסיר פעימה בלב. הירדני נדרך, הכניס מחסנית. עכשיו, כבר לא על "אדמת הקודש", היינו נתונים לחסדיו של הגוי הזה לטוב ולרע. ובינתיים בפנים חם ומחניק, החלונות סגורים, לא ראינו לאן לוקחים אותנו. אבל המשוריינים בשלהם, זזו באיטיות מרגיזה ורעש מעצבן בין הסמטאות אל ההר.

לפתע עוצרים, הדלתות נפתחות, הירדני יורד ועולה מישהו מאנ"ש: "ברוכים הבאים להר הצופים" הוא אומר ואנחנו, בהרגשת הקלה מפליאה יורדים אל אדמת ה"איזור המפורז".

על ההר משמעת ברזל, ההיררכיה ברורה ביותר ונשמרת בקפדנות. "מלך ההר", המפקד, ו"נעריו" שולטים שלטון ללא מצרים ב"נתינים", תלונות מתעופפות באוויר כמו עדת פרפרי לילה סביב מנורה בקיץ ופגיעתן רעה. הימים ארוכים והלילות מתמשכים, רק קריאת המואזינים וצילצולי פעמוני הכנסיות קורעים את שיגרת התצפיות, הסיורים, השמירות והעבודה. בין לבין מסדרים קפדניים על ניקיון מחסני הנשק ה"בלתי לגאלי", החבוי במעמקי האדמה. בשעות היום חל איסור מוחלט ללכת גלויים על פני האדמה מחשש צליפות, התנועה מתנהלת במבוך של מנהרות ותעלות המחברות בין העמדות והמחסנים.

ובלילות, כשההר מתעטף לו בחשיכה, כל צל נראה חשוד. מפחידים במיוחד היו הפטרולים בין העמדה שלנו במוזיאון אל המכון לכימיה. הדרך לצילו השחור והמאיים של בניין אוגוסטה ויקטוריה עברה באמפיתיאטרון ההרוס, גזע עץ אורן ענק קרס לאורכו, נפל על המושבים וחסם את הדרך. היה צורך לדלג עליו כדי לעבור. בסוף המסלול היה צריך לחתום בדף השמירה לביקורת.וחוזר חלילה.

במשך כל החודש ההוא זכינו פעם אחת או פעמיים למקלחת, וזה היה מתבצע ככה: נשלחנו מצויידים בבגדים נקיים להחלפה לבית החולים "הדסה", נכנסנו לחדר מפוחם, חשוך וחצי הרוס, באותו חדר בדיוק היו מטהרים עד 48' את המתים ב"מים אחרויינים וואסער", מים קפואים ששאבו מהבורות. אותם מים שימשו גם אותנו אלא שבצוק העיתים חסכו באנרגיה לחימום או שסתם מישהו שכח להדליק לנו את הבויילר... על כל פנים שירה לא עלתה מהמקלחת הקרה ההיא והעונג היה מפוקפק. את ארונות הקירור הגדולים לשימור... גוויות, העבירו משם למטבח והיו מאחסנים בם, ר"ל, את ההספקה שהייתה אמורה להישמר בקירור, אני מוכרח לציין שהמידע הזה לא פגע כהוא זה בתיאבון שלנו. האוכל היה מצויין.

תענוג אחר שאי אפשר לשכוח היה ריח הלחם שנישא באווירו הצלול כיין של ההר. זה התרחש כל בוקר עם אשמורת אחרונה. מאחר וההספקה הטרייה הגיעה רק פעם בשבועיים, את הלחם היו אופים כל יום. לחם מיוחד שאין לו אח ורע בעולם בטעמו ובריחו, כך לפחות היה נדמה לי. מאז ועד היום לא זכיתי לאכול כמוהו, אבל יש מהלכים לסברה שהייתי קצת משוחד בעניין הזה בהתחשב בתנאים הקשים, שעות העבודה הארוכות והאווירה, אווירת מיסתורין שלובתה בסיפורים ואגדות שהתהלכו על ההר, שעשו להם כנפיים והתעצמו בדרך מהפה אל האוזן. "יודעי דבר" ליחששו על מנהרה שנחצבה מההר אל העיר העברית דרכה היו מעבירים "ציודים" אסורים שונים, על תול"רים ומסוקים שהצליחו להעלות להר. אנחנו לא ראינו כלום אבל האמנו לכל מילה.

כך עבר לו חודש הניתוק הזה לאט לאט בין שמירה לתצפית בימים הארוכים ובלילות המתמשכים, כל יום מחדש התעוררה לה ירושלים של מטה לעבודת יומה, כשאנו צופים הליכותיה, וכל לילה מחדש שקעה לה שמש אדמונית עייפה במערב משכיבה את העיר לישון, בלי להרגיש איך משק כנפי ההיסטוריה כבר מתדפק על שעריה. תוך שנתיים היא אמורה לשנות את פניה ללא הכר.

הַשּׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, מַסְתִּיר פָּנָיו מִבּוּשָׁה

מָה עוֹשִׂים רַבָּנָיו בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה,

חֲסִימַת כְּבִישִׁים, פָּשׁוּט לֹא תִּמְצָא.

הַשֵּׁם דּוֹבֵר גַּם אֵלֵינוּ, לֹא רַק אֲלֵיכֶם

בְּלִי כִּפָּה וְצִיצִית אֶפְשָׁר אֶת הַשֵּׁם לַעֲבֹד

בִּקְהַל חֲסִידָיו, שָׁוֶה בֵּין שָׁוִים לַעֲמֹד.

יַלְדְּכֶם אִם עֲזַבְתֶּם בְּבֵית אֲסוּרִים

גַּם בַּיּוֹם הַנּוֹרָא, לָכֶם לֹא יְסוּלַח.

בהמשך לאסיפה מיום 15.5.05 בנושא הקרנות לרווחת החברים, אני מבקש להציג לדיון הצעה לשינוי, הנראית לי הכרחית לניהול ציבורי תקין. המכשלה העיקרית שאני מוצא בתקנונים שהוגשו היא, אופן הניהול הציבורי של זכויות החברים. אני מוצא פגם ציבורי מהותי במסירת ניהול הקרנות לאדם יחיד. לפי לשון ההצעה - למנהל כספים או גזבר.

ניהול בידי אדם יחיד בנושא זכויות וחובות לפי תקנון, כאשר בו זמנית הוא אחראי לניהול הכספים בקרן - עלול לגרור טעויות, השמטות, טיפול נגוע במשוא פנים וחמור מכך.

מעולם לא טופלו זכויות חברים בקיבוץ רמת יוחנן על פי החלטת יחיד, אלא באמצעות וועדות ציבוריות, אשר שיקול דעתן הסתמך על דיון והסכמה בין חבריהן. יש לעמוד על כך, כי עקרון זה יחול גם הפעם ויהיה חקוק בתקנון.

1. כל ענייני הקרנות ינוהלו בידי וועדה ציבורית אשר על חבריה ימנו:

2. שלושה חברים יהיו נציגי ציבור שאינם ממלאי תפקידים נבחרים.

4. נציגי הציבור יוצעו ויבחרו ע"י האסיפה באמצעות קלפי.

1. הקצאות זכויות החברים ידונו ויאושרו במליאת ההנהלה.

2. הנהלת הקרנות תנהל את כספי הקרנות באמצעות שני מורשי חתימה.

4. חברים יהיו זכאים לערער על החלטות הנהלת הקרנות בפניה, ולאחר מכן בפני הנהלת הקהילה.

1. ניהול כספי הקרנות יהיה כפוף לתקנות "קרן המילואים" ככל שיפורסמו ע"י רשם האגודות.

2. הנהלת הקרנות תהיה חייבת בדין וחשבון שנתי בפני האסיפה.

3. כל קרן אשר תנהל חשבון זכויות של חברים ו/או פקדון כספי למימונם, תהיה חייבת בדוח כספי שנתי מבוקר.

4. כל קרן אשר תנהל חשבון זכויות של חברים לפי מפתח שמי, תהיה חייבת להמציא אישור שנתי לחברים על יתרת זכויותיהם לסוף השנה.

ביום שלישי,.05 7.6., נארח את שרת התקשורת דליה איציק לארוחת צהריים. בהמשך, נקיים מפגש בהשתתפות אנשי התקשורת הקהילתיית בגליל המערבי, העובדים בשיתוף פעולה עם אולפן הווידיאו שלנו. דליה איציק ידועה כשרה שפעלה ודאגה להתיישבות בתפקידים בהם כיהנה: במשרד לאיכות הסביבה, במשרד המסחר והתעשייה וכיו"ר סיעת "העבודה" בכנסת.

עם כניסתה לתפקיד שרת התקשורת, ובמסגרת תוכנית העבודה החדשה, פועלת השרה לקידום נושאים מגוונים שבאחריות המשרד, וזאת מתוך כוונה לתת מענה הולם לצרכים המשתנים של עולם התקשורת בהתיישבות ובפריפריה כגון: פריסת כבלים, הגעת אינטרנט רחב-פס, קליטה סלולארית, רדיו חינוכי/קהילתי ופריסת שירותי הדואר.

עד היום מטפלת השרה בפניות של כ- 60 ישובים מהפריפריה (קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים) בתחומים אלה.

השתתפותכם חשובה, על מנת שנוכל לקיים יחדיו שיח רציני בנושאים אלו ובנושאים שעל סדר היום הלאומי.

בשבוע שעבר נפטר בפריז, באופן פתאומי, מדום לב, דדה (אנדרי) שושן שהיה חניך בחברת הנוער ברמת יוחנן. הידיעה שודרה בחדשות שם והִכתה גלי כאב אצל רבים...

אנדרי, שכולנו קראנו לו "דדה", היה אדם מיוחד במינו. הוא הגיע אלינו, לחברת הנוער ממרוקו בראשית שנות השישים, לפני ארבעים וחמש שנים. נער גבוה ורזה, שואף דעת ושואל תמיד על הכל. הקשר אז עם המשפחה במרוקו הסגורה היה קשה, וגם העלייה הזו הגיעה לארץ בדרכים לא חוקיות. האֵם כבר לא הייתה אז בחיים והקליטה בעולם החדש של הארץ והקיבוץ הייתה לא קלה. אבל הוא, מהרגע הראשון, מתוך החלטה ברורה ובהירה – ולמרות שלא קטע את הקשר עם העבר – החליט להיות ישראלי. ישראלי גאה ושלם בכל מאודו ונפשו.

בלימודים בכיתה, בחברה ובעבודה – תמיד רצה לקחת חלק, תמיד שואל, תמיד רצה להבין עד הסוף ותמיד רצה להשאיר את ההחלטה הסופית, את המסקנה האחרונה, בידיו.

הקבוצה הייתה מאוד לא אחידה והיו איתה בעיות משמעת קשות. יום אחד, אני זוכר, הופיע אביו. הוא התייחס אליו בכבוד רב... שנים אחר כך, בליל שימורים ארוך בפריז, סיפר לי כמה כואב לו שלא הספיק לדבר איתו יותר... אז כבר כנראה היה האב חולה. "תשמור על הבן שלי" אמר "שילמד" "הוא יכול להגיע רחוק, למעלה" ואני הבטחתי, ותמיד, כל חיי, השתדלתי לקיים...

מעניין שדווקא בימים האחרונים, ממש לפני הסוף, הוא הספיק לסיים ספר בשם "שיחות שלא הספקתי לשוחח עם אבי"...

בשנים ההן התבלט דדה בכל. הוא למד, הוא עבד ארוכות וקשר קשרים מצויינים עם חברי הקיבוץ. כל הזמן פעיל, אהוב על חבריו (ועוד יותר על חברותיו) מבוקר ועד לילה, שאז היה בא לספר לי על חוויות האהבה הראשונה וגילויי עולם המבוגרים. הוא התעניין מאוד בכל מה שקורה בארץ ובעולם וכבר אז היה מכור לפוליטיקה. בכל שיחה עמו שאף לרדת לעומק, להבין עד הסוף, למצות את העניין, להגיע אל הגרעין של הבעיה.

בשלב מסויים חשב לנסות לפרוץ אל העולם הגדול ופנה אלי וביקש לנסות "להסתדר" לבד. לבחון את עצמו. אז יצא לדימונה. כאן השתלב במהירות בעבודה קשה במפעלי ים המלח והוכיח לעצמו את יכולתו – נער בודד בעולם של מבוגרים קשוחים...

יום קיץ אחד נפגשנו בכיכר העיר דימונה. "מספיק" אמר "אני חוזר לקיבוץ". אולי שתקתי רגע אחד יותר מדי. ואז אמר: "אני אוכיח לך שכדאי לך לקבל אותי בחזרה" ואכן כך היה.

עכשיו כבר יותר שקול, בוגר, עד שהסתיימו הלימודים והוא יצא לנח"ל, אל השירות הצבאי, שלא היה לו קל. הוא ידע לנהל בצבא מאבקים קשים ולעמוד על האמת שלו ויצא מחוזק מן המאבק. לאחר ההיכרות, כאן בקיבוץ, עם מירטה, ששהתה כאן כמתנדבת, יצא ללמוד בדנמרק. גם משם ידע כל הזמן לשמור על הקשר. היה גאה בהישגיו באוניברסיטה וביכולתו שם לקשור קשרים כה רבים. עבד בעיתונות ובאירגון התעשיינים ורכש לו קהל ידידים גדול. בכל ביקור בארץ התעניין ושאל על הנעשה. הרגיש שהוא חלק מהכל ובמיוחד מהקיבוץ, שאותו ממש ראה כביתו. אהבתי לטייל איתו ועם משפחתו בביקורים האלה. גם הורי מירטה באו והרגישו את האהבה הגדולה לקיבוץ וגם אנחנו ביקרנו אותו שם "אתם תמיד המשפחה שלי" אמר. "בכל מקום אני הולך עם רמת יוחנן".

בצרפת כתב כמה ספרים שזכו לפופולאריות. כן התפרסם בכתבות המצויינות שכתב לאחר שעשה ראיונות עומק בכל קצות העולם. סיפרו "מסיאדה" – שיצא בעברית בשם "המזימה הסופית", המתאר את ישראל בימים קשים עתידיים, תורגם לעברית ונעשה אהוב על טייסי חיל האוויר. בפתיחת הספר כתב: "ספר זה מוקדש בהוקרה לצביקה קרניאל ולצה"ל שנתנו לי תחושת כבוד".

הרעיון המרכזי בספר הוא שאנשי "הרמה" מצילים את המדינה ברגע האחרון. אחד הגיבורים המרכזיים בספר הוא סגן ראש המוסד, עוזי זבולון.

הראיונות העיתונאיים שעשה עם אנשי השילטון בארץ היו תמיד שקולים וענייניים. כשבאנו לרבין אמר: "אנחנו הרי שנינו מאותו הכפר ומאותו הקיבוץ". לפרס הזכיר לפרטיו את נאומו המבריק פעם אצלנו בקיבוץ. אצל שרון בחווה הרגיש ממש בבית, כך גם הרגיש אצל גדולי העולם באפריקה ובוותיקן, בוושינגטון ובקזבלנקה, בלונדון ובטוניסיה. בכל מקום רכש ידידים והגן על ישראל. גם בשיחותיו הרבות ברדיו היהודי והצרפתי בצרפת הרבה להזכיר את ימיו בקיבוץ. כשלימדתי בפריז, נפגשתי עם המשפחה הרבה. הופתעתי עד כמה היה אהוב וידוע – ברדיו, בעיתונות, בחוגי השלטון ובין הדיפלומטים, שלא פעם הוזמנו לארוחות שבת בביתם היפה ברובע ה- 17 בפריז, כשאשתו היא קונסול תרבות בשגרירות דנמרק שם.

בכל שיחה, בכל ויכוח, גם עם גדולי שלטון ומדינה – שמר על ייחודו, אישיותו, לאומיותו. תמיד התעניין בכל. בפוליטיקה, כלכלה ובקבלה, במחשבת ישראל ובכל הנעשה בקיבוץ. הוא ראה עצמו כאזרח ישראלי בשירות המדינה ורמת יוחנן, שאליה התייחס כל הזמן כבית אהוב שמעולם לא החמיץ ביקור בו. כאן, כאשר רק היה יכול – היה "גונב" יום מסדר היום העמוס – לובש בגדי עבודה ויוצא עם עוזי לעבודת השדה.

בניגוד גמור לכל מיני סיפורים שעכשיו כל כך מקובלים, מטופחים ואופנתיים על התעללות

וקיפוח של העולים מהמזרח – הרי לדדה מעולם לא הייתה הרגשת קיפוח. הוא ראה את עצמו כיוצא מרוקו גאה שמעולם לא התבייש בשורשיו. "אותי" נהג לומר, "לא קיפחו" "אבל כל מה שהשגתי – השגתי בזכות עצמי ובזכות החינוך שקיבלתי בקיבוץ".

לפני כמה חודשים ביקר כאן שוב, עם הילדים והנכדים. באושר ובשמחה וגאווה הראה להם את הקיבוץ, ולנו הזכיר את בקשתו הקבועה: אני רוצה להיקבר בקיבוץ הזה, שלעולם יהיה לי כבית"

אנדרי יחסר מאוד לכולנו, למשפחה, בארץ ובחוץ לארץ, לחבריו הרבים בעבודה שאת חלקם הכרתי בפריז, לידידיו הרבים בקיבוץ, שכל כך אהבו אותו ולחברים הרבים בכל רחבי הארץ והעולם... קשה לקבל ששוב לא נראה אותו ... קשה להשלים ... אבל הוא שב אל האדמה ונח בה בארץ שכל כך אהב. אני בטוח שאם יש שם למעלה עוד איזה עולם, הרי אנדרי שלנו כבר עומד שם, בין מלאכים ומתווכח איתם. הוא לא יעזוב אף אחד ממלאכי השמיים עד שלא יוכיח להם שהם צריכים לעשות יותר למען ישראל...

- נאוה סיימה את תפקידה כאחראית על המועדון. תלמה אחיטוב תמלא את מקומה.

- קריאה אחרונה למעוניינים ללמוד בשנה הבאה עלינו לטובה (לימודי מש"א), הזדרזו והגישו בקשותיכם (המפורטות והמנומקות) בהקדם.

- אנו חוזרים ומבקשים מחייבי תורנויות למיניהן, לגלות אחריות! אין להעדר מתורנות מבלי לדאוג להחלפה נאותה ומסודרת. תודה.

הרחק הרחק בין הרים וגבעות, בתוך עמק קטן, בין עצים לשדות, עומד לו בניין בעל שש קומות. הוא נמצא בקיבוץ שנקרא לימים הקיבוץ המתחדש.

בקומה הראשונה מתגורר בשלווה, עם משכורת נאה ומכונית די גדולה, חיים שהחליט שצריך להפריט. חיים ידע שהקיבוץ בצרה, הביא עורך דין שידבר באסיפה, שיבהיר ויסביר שצריך כמו בעיר ושקיבוץ זה אחד שהולך ונכחד. חיים מתכנן לבנות עוד חדר או שניים, בקיצור, אפשר לומר שחיים עושה חיים.

בקומה השנייה מתגוררת שרה. גם היא כמו חיים, רצתה הפרטה.שרה חשבה שבעזרת המשכורת תוכל לקפץ ממקום של שיוויון הישר אל העשירון העליון. אבל שרה, שאינה משתכרת כמו חיים, הצליחה בקושי לטפס למעמד הביניים. שרה, עדיין בטוחה שהפרטה זה נפלא ושיום אחד היא תהיה עשירה, אבל כעת היא נמצאת מעט מאחור. היא מתקשה את החודש לגמור. שרה חשבה שלא כך זה יהיה ושלא בכל יום תתעסק רק בזה.

בקומה השלישית גרה משפחת עולים. בעל, אישה וילדים רבים. המשפחה גילתה בתימהון, שקיום מצוות פרו ורבו עולה המון: לימודים, טיולים, חוגים, פעוטון, בית ספר, גנים. למשפחה הזאת הפריטו גם את הילדים.

בקומה הרביעית מתגורר יעקב. כשהגיע לקיבוץ היה מלא רצון טוב. חקלאי היה מאז ומעולם ואת חייו חי על פי "חצוב בסלע, חצוב באדם", אבל כעת הוא יושב מובטל וחסר כל, ובפלחה עובד תאילנדי, ממש ממש בזול.

בקומה החמישית מתגורר זוג זקנים, שיצאו לפנסיה לפני ח"י שנים. בלי כסף ובלי ילדים, בלי איש שיזכור מי את הקיבוץ הקים, עם המון זיכרונות ובלי שום יכולת לממן תרופות, מצבו של הזוג הולך ומחמיר. כך רצה, כנראה, הדור הצעיר.

הדירה השישית היא דירה להשכיר, שם גר גד שעזב את העיר, בלי סוציאליזם ובלי ערכים, בלי כל אותן שטויות של זקנים. מה זה קיבוץ ולמי זה נחוץ, סתם שטות שחלפה, סתם קישקוש.

כך חיים להם יחד הדיירים, זקנים, צעירים, עניים, עשירים – כל אחד על עצמו שומר, מסתכל ובוחן מה יש לאחר. העולם הוא אכזר וזה מה שיש.

(הקטע שפורסם בעיתון "הקיבוץ" מובא בזה על פי בקשה של כמה חברים)

המאבק בעד ונגד ההתנתקות עבר לכבישים. מתנגדי ההתנתקות מתהדרים בדגלוני רכב כתומים. מנגד מחייבי ההתנתקות מפרסמים ברבים שיפגינו בשקט בכבישי ישראל עם דגלוני רכב ירוקים ולא עושים כלום. (מי שיש לו מחשב קיבל את זה בדואר האלקטרוני), מי מחברי הרמה שחפץ להצטרף להפגנה השקטה הזו, יוכל לקבל החל מיום ו' זה דגלון עם מוט לרכב.

איפה ? במחסן הכללי. תמורת סכום סמלי של 6.00 ש"ח. כולם מוזמנים.- המלאי מצומצם.

תזכורת – יום ראשון 12.6.05 ערב חג השבועות הוא "יום גשר". כל מערכת החינוך תהיה סגורה.

* פעם בחודש – ביקור אורתודנט וכירורג . במקרים דחופים ניתן להתקשר : מרי - 33391

בשבתות וחגים: פינסקר (עזרה ראשונה) 8442618, מר"מ זבולון 8752244.

ובקשה נוספת: אנו משקיעים ברפואה משמרת, טיפולי שיננית ולכל אחד בדיקה שיגרתית.

לכן לפני שאת הפתק עם התור לתיבה אתם מחזירים, חישבו בליבכם האם טוב אתם עושים?!

אז האם לא כדאי להילחץ בזמן מלסבול מכאב שיניים טורדן? בהצלחה!.

והפעס טיול אתגרי בשטחי המערב הפרוע של חברת ילדים.

קח את אישתך והילדים, דאג שכולם ינעלו נעלי הליכה נוחות עם סולייה עבה. אם אתה בא מהשכונות הצפוניות, חלוף בלי לעצור ליד חדר האוכל ומשם על פי חוש הריח תתקדם בזהירות אל היעד. אם אתה בא מהשכונות הדרומיות קח את חדרי חולים כנ. צ. ומשם אזימוט צפונה, אין סיכוי שתפספס. שמש בוקר שבתית חמימה תקבל את פניך, בכל אשר תפנה כרי דשא ירוקים ורעננים ושיטחי נוי מטופחים, עליהם שרידי ליל הסער מפוזרים בכל פינה, שברי רהיטים, כריות וספוגים מרוטים, בקבוקים, "זוּלוֹת" כאלה ואחרות בשלבי פירוק או בנייה. אל תיגע במיצג הסביבתי המרשים הזה!!! אל תחבל! אל תנקה! אל תסדר! תשאיר גם לבאים אחריך את העונג השמיימי. המשך הלאה במסלול אל עבר חירבת ח"י הנשקפת מולך בכל תפארתה, שרידי חלונות שבורים, שרידי מדורות, שרידי מאכל ומשקה ועישון ... ועוד כיו"ב אודים מוצלים מפוזרים להנאתך מעידים על הפעילות התרבותית הלילית המאסיבית בשטח. בלב מלא גאווה המשך אל היעד הבא, "הליכה על זכוכיות", לשם כך אתה מצוייד בנעלי הליכה כנזכר לעיל, אם אתה רכוב על אופניך, כדאי שתיתן למיכאל התרעה מוקדמת, קרוב לוודאי שביום המחרת תיאלץ לבקר אותו בסדנתו. לאורך מסלול ההליכה יש מקומות ישיבה נוחים, שאריות כורסאות ופינות צל. אם הבאת סנדוויץ' מהבית, זה הזמן, תוכל לנעוץ בו שיניים על אחת הכורסאות האלה לא לפני שתבדוק היטב על מה התיישבת. טיול נעים.