מס. 1469, י"ח באייר תשס"ה  27.5.05

 

ל"ג בעומר תשס"ה

    התחלנו להרגיש חופשיות...

 

   

 

ל"ג בעומר התרפ"ז 1929

 

...התאספנו יחד בערב, החלוצים והחלוצות, לחוג את חג בר כוכבא, סמל הגבורה בדברי ימינו. לחוג את החג באנו, אך מי כאן, באמריקה, יכול לחוג חג כזה. פה אי אפשר שיהיה הדבר בלתי אם מעושה, מכאני. חסרים כל הדברים המאפשרים חגיגה כזאת. ישבנו כולנו, וכל אחד שקע לתהומות נשמתו, להעלות זיכרונות מימי הילדות, שם במזרח אירופה.

כל אחד סיפר איך חגגו את החג בעיירתו, על יום חופש, איך יצאו אל השדה, מה הצליחו לעשות לרבי, וכל יתר המאורעות המעניינים שקרו בל"ג בעומר.   

לפי המדובר, צריכה הייתה האסיפה להיות אצל מיכאל, אבל הטבע חילק את הקבוצה לשניים. אני ויוסף ישבנו אצל משה (זמיר) וחיכינו עד השעה כדי ללכת. מאיר (בן צבי)  ואפרים (מלמד) ישבו בביתו של מיכאל וחיכו לנו. ובחוץ – יפה, בהיר והטבע חי, וחטא באמת לשבת בבית בעת שהטבע קורא לצאת. החלטתנו לטלפן אל החלק השני ולהציע להעביר את האסיפה לחוץ.

תשובתם הייתה: "בחוץ, בחוץ! בגן, תחת השמים!".

אסיפה בטבע. כמה טבעיות יש באסיפה זאת. הגן לא עמוק, לא גדול, בלי שום סודות, אבל פעל עלינו. התחלנו להרגיש חופשיות. בין רגע נעשינו חופשיים, רוקדים וצוחקים, כל אחד מראה את כוחותיו בהרימו ספסל בשתי ידיים וביד אחת... עד שנפל ארצה ונגמר העניין. אפרים הביא "אפאראט" קטן, ולקחנו תמונות (אף על פי שאפילו אחת לא יצאה טוב).

לפי התוכנית היינו צריכים לדבר על גיאוגרפיה. את ההרצאה הכין הכין משה. אבל מי חפץ בגיאוגרפיה עכשיו? חפץ יש לשיר, לצחוק. כן, שרנו. מיכאל הביא ספר חדש עם שירי ארץ-ישראל, שירת הפועלים. כמה נעימים הם. ריח של מזרח עובר בם וריח של חסידות. החיים של החלוץ בשיר. יכולים לשיר אותם. לשיר בלי שום הפסק, ומרגיש אתה חיים, חיים של תנועה. מילים שמשתמשים בהם בחיים, ומילים בלי שמלה של כתב, תנועה מתוך עומק הלב. התיישבנו על שני ספסלים, אחד עם פניו לשני, ושרנו. יוסף הפריע. ביקשנו  שיפסיק והוא הפריע עד הסוף, עד סגירת האסיפה.

כמו כל סוף אסיפותינו, העברנו גם את זו בלי שום החלטה, בלי שום סדר, במהירות. ככה נגמרה האסיפה.

                                                                              דוב.

 

 

 

 

      דו"ח שבועי / א. פלד

 

1.                 הפרטת אנרגיה.

בימים אלה חולקו לנו דוחות מרץ ואפריל. בחודש מרץ השתנה התיקצוב ל"עונת מעבר" שהוא נמוך יותר מן התיקצוב לחורף ולקיץ  (פחות חימום/קירור). הצריכה הכוללת (175 בתי אב(  במרץ הייתה גבוהה ב- 1,482 ₪ מן התקציב. לעומת זאת באפריל הגיעה הצריכה הכוללת ל- 73%  מן התקציב בלבד עם עודף כולל לטובת החברים בסך 14,278 ₪.

 דהיינו במצטבר בחודשים מרץ ואפריל חולק לחברים עודף (וירטואלי בשלב זה) של 12,796 ₪ שהם בממוצע כ- 73 ₪ עודף למשפחה.

באופן פרטני קיימים כמובן בתי אב (רבים) שיצאו בחודשים אלה בעודף של מאות שקלים וגם בתי אב (בודדים) שיצאו בחוסר של מאות שקלים.

האביב השנה הוא נוח למדי וסביר שגם בחודש מאי המסתיים עתה יהיה עודף גדול לטובת החברים.

 

2.                צילום מסמכים.

מכונת הצילום הראשית עומדת היום ב"מבואה" של החדר ששימש כמזכירות "טכנית".

חדר המזכירות הטכנית נעול היום ועל השימוש בו יוחלט בשבועות הקרובים.  מכונת הצילום עומדת בשעות העבודה לרשות הציבור הרחב ללא שום הגבלות.

נשקלה וסביר להניח שתישקל שוב בעתיד אפשרות של הפעלת המכונה על ידי קרלוג, אם לא לצורך חיוב, לפחות לצרכי בקרה והתייעלות. כרגע אני פונה לכל ציבור המשתמשים לנהוג במכונה ובחדר בו היא נמצאת בכבוד דהיינו: לא לחבל במכונה, (אם יש תקלה לא לנסות "לתקן" אלא לפנות לעינת. איש שירות מגיע בדרך כלל מהר מאוד ויש מכונות נוספות אם זה  דחוף).

-         לפני ביצוע הצילום לוודא שהכיוון של המכונה (מספר העותקים, גודל הדף, צורת העמדת הדף לאורך או לרוחב) מתאימה, על מנת למנוע בזבוז (עלות של כל צילום מורכבת משני יסודות – הנייר אותו אנחנו קונים ותשלום לפי מונה לספק).

-         לשמור על ניקיון וסדר במקום. לא לזרוק ניירות על הרצפה ובכל עבר (ואם תשרה הרוח על מי מן המשתמשים ועתותיו בידיו, אפילו לעשות קצת סדר ולזרוק לפח את עודפי הקרטונים, סרטי הקשירה והניירות "המקולקלים").

 

3.     "הקרנות". 

הנושא הובא לאסיפה בקריאה ראשונה ויובא לאסיפה הבאה להמשך דיון והחלטה (באסיפה ובקלפי). לטובת חברים שלא הצליחו להגיע לאסיפה (שנערכה בערב) להלן מספר הבהרות לשאלות שעלו באסיפה.

"קרן השיכון" – זוהי למעשה קרן שמורה הנשארת בבעלות מלאה של הקהילה ובאה להבטיח שגם אם בעתיד ישתנה לרעה המצב הכלכלי או יוחלט על שינויים מבניים, נוכל לממש את החלטותינו בנושא "עיקרי השיכון" כולל "צמצום הפערים".

קרן לימודי בנים. ההסדר לגבי קרן זו  נשען על תקנון הצעירים הקיים. הקרן באה להבטיח שבמקרה של הפרטת נושא לימודי תואר ראשון או הפרטת הקיבוץ כולו, יזכו הבנים ללימודים.

כל עוד הנושא לא מופרט הקרן היא ציבורית ובבעלות הקיבוץ ואינה מקנה זכות אישית לחבר או לבן. רק במקרה של הפרטה, יועברו סכומי החיסכון לזכאים. תקופת הצבירה היא עשרים שנה. אם ניקח בחשבון את סכום הצבירה, פלוס מענק הלימודים של יוצאי צבא, פלוס השתכרות ברמת שכר מינימום של שלושה חודשים בשנה (כ- 10,000 ₪ בשנה), במקביל לשלושת חודשי עבודה (לפחות) שהצעיר הסטודנט חייב היום לקיבוץ מדי שנה, עומד הסכום שיעמוד לרשות הסטודנט על כ- 125,000 ₪ והוא מכסה לא רק את שכר הלימודים אלא גם הוצאות מחיה ברמה סבירה תוך כדי תקופת הלימודים. (כ- 2,600 ₪ לחודש בלימודים של שלוש שנים או כ- 1,750 ₪ לחודש בלימודים של ארבע שנים). אם הסטודנט יעבוד יותר משלושה חודשים בשנה או ישתכר מעל שכר המינימום, תהיה הכנסתו החודשית כמובן גבוהה יותר.

קרן לרווחת החבר. מבין שלוש הקרנות, זו היחידה היוצאת באופן מיידי מבעלות הקיבוץ ועוברת לבעלות החבר. יש מי שמבקשים לקרוא להסדר זה "בונוס". אפשר לכנות זאת גם כך ולזכור ש"הבונוס" הזה, שונה מן ה"בונוס" שהיה מקובל אצלנו בשנים האחרונות בשלושה עניינים עיקריים:

-                    הסכום הוא חריג וגבוה מאוד יחסית לבונוסים הרגילים.

-                    הזכאות כאן מחושבת לפי ותק בעוד שה"בונוס" הרגיל חולק בסכום שווה לחבר בן יום וחבר בוותק מלא.

-                    הסכום מועבר לחבר כ"הלוואה" או "מענק מותנה" אותו ניתן לקזז מול דמי עזיבה – במקרה של עזיבת החבר את הקיבוץ (לא כולל פטירה) ומול חובות אחרים כפי שמוגדרים בתקנון.

עם קבלת הסדר זה מתבטלת תוספת הוותק הרגילה בתקציב.

תוספת הוותק הרגילה עומדת היום על סך של 50 ₪ לשנת וותק והייתה אמורה להגיע ל- 80 ₪ לשנת וותק.

דהיינו תוספת מכסימלית בוותק מלא של 2,600 ₪ לשנה היום (או 4,160 ₪ לשנה אם הייתה עולה ל- 80 ₪ לשנה). בכל מקרה ה"בונוס" החד פעמי על פי הקרן לרווחת החבר שווה בוותק מירבי למעל עשרים ושלוש שנות "תוספת וותק" על פי ההסדר הישן מה עוד שהתשלום ניתן היום במלואו ולא נפרש לעשרים שנה.

על פי ההצעה יחולק לחברים כעת רק 95% מסכום הזכאות "על החשבון" השאר יבוצע לאחר השלמה של סבב נוסף של "בירורי ותק" שממנו אין מנוס.

 

    פרוטוקול ישיבת

    ועד ההנהלה מס. 10/05

תאריך הישיבה: 5.5.2005
 משתתפים: אודי, ישי, איילת, צור (בחפיפה), אורית,

 יוחנן, יגאל, דוד, לינט, דניאל,רפאל, עידו.

נעדרים: אין

 1.   הוחלט שמי שהתקבל למועמדות (הוא וילדיו) הופך זכאי לפי "תקנון משקפים עדשות מגע"

     רק לאחר תום ששה חודשים מיום אישור מועמדותו על ידי האסיפה.

2. ישי קציר נבחר (במקום יובל כהן) לועדת פרט (מונה את אודי, יוחנן, אילת, ישי).

     (אודי ימסור בישיבה הבאה דו"ח לגבי הועדה לשנת 2004 ושליש ראשון 2005).

3. להנהלת החברה "י.מ. ייעוץ בע"מ" נבחרו יונתן מלמד, דניאל פרי, יגאל אופק.

    הנהלת החברה התבקשה לפעול ליישום ההסכם עם יונתן (8.3.05) בהקדם.

 

4. דו"ח מש"א 2004. נמסרה סקירה ע"י מנהל מש"א היוצא שחר צור.

     בדיון השתתף אמציה – נציג ציבור בהנהלת מש"א. נסקרה:
      - עבודת חברים מחוץ לקיבוץ – "עובדי חוץ".     - עבודת חברים בפלרם.   - עבודת חברים

      בענפים העיסקיים.   - עבודת החברים בענפי הקהילה.
      נדחה להמשך: - סקירת עבודת חברים + שכירים. - דיון כללי והמלצות.
                                                                                                 רשם – אודי.  
    

 

נוֹרוּ חֲנִיתוֹת הַשֶּׁמֶשׁ    

 

נִבְלַע הָהָר בְּמַלְתְּעוֹת עֲרָפֶל

כַּנָּבִיא בִּמְעֵי לִוְיָתָן,

לֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֵל קִרְבּוֹ

מִי יִשְׁלֹף אֶת הָהָר מִן הַנָּדָן.

 

אִם יָקִיא מִתּוֹכוֹ אֶת הַגֹּלֶם

אוֹ שֶׁמָּא הָהָר מֵרִבְצוֹ יִתְנַעֵר,

נוֹרוּ חֲנִיתוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

בְּעוֹדִי מַבִּיט וּמְהַרְהֵר.

 

מְנַקְּבוֹת צְעִיפוֹ הָאָפֹר

כְּתַחְתִּית סְפִינַת שׁוֹדְדִים,

אוֹתָהּ הָרוּחַ תַּטְבִּיעַ

גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ בְּיַם  עֲנָנִים.

 

הָהָר יִתְנַשֵּׂא אָז בִּמְלֹא הֲדָרוֹ

עָטוּר בַּיָּרֹק הַנִּצְחִי, הוּא כִּתְרוֹ.

                             ראובן עזריאלי  20/5/05

 

מכת חסד או מגע חסד... / עזי זבולון

 

בשני עלוני "ברמה" הונחתו מכות חסד לאסם הראשון ברמת יוחנן. במכה השנייה שהונחתה בחרוזים, משום מה ההוראה של המשורר המקומי איננה מתחרזת (וְהֶסְפֵּד והַחֶסֶד) וכפי הנראה הסיום הזה מעיד שלא הושקעה מצידו  די מחשבה לגבי העניין כולו. אז מוטב שישאיר לאחרים  את הדברים הקשורים במסלול מורשת.

אני רוצה לתאר בקצרה את השתלשלות הדברים בהקשר לאסם ובהקשר לפיתוחה של הרפת.

כפי שרואים  מתרומם בצמוד לכביש  הכניסה ובצמוד לאסם הישן מבנה מגלומני שצריך לאכלס פרות. התיכנון המקורי גרס שצריך להרוס את האסם כליל, הצעת הפשרה נתקבלה כתוצאה מהצעתו של אוֹרי (מרכז הרפת), שהתקבלה בשמחה ע"י האחראי למסלול מורשת בר"י. כמובן שהמבנה לא יכול לעמוד במצב הנוכחי.

הצעתי, או מגע החסד שאני מציע לגבי האסם הישן: להחליט כבר היום על תאריך יעד, יובל ה- 75 לרמת יוחנן. בשנה וחצי עד לתאריך הנ"ל לשפץ את המבנה ואת עמדת החפ"ק שהופעלה על גגו בקרב על רמת יוחנן (12 לאפריל 48, שהלל עזריאלי אביו של ראובן ע. היה מפקדה).

מגמת השיפוץ תהיה בשני מסלולי שימור, אחד, שימור עברה של הרפת ברמת יוחנן, בתמונות ובאביזרים שונים מראשית הקמתה של הרפת ברמת יוחנן. עם כל  הקשור בשיטות עשיית התערובת באותם זמנים.

הנושא השני הוא הקטע של מורשת הקרב על רמת יוחנן, האנשים אמצעי הקשר, הסולם שבו עלו לעמדה (הסולם קיים).

בכל פעם שאני מבקר באילת אני ניגש לראות את המבנים שנותרו מאוּם רשרש, כפי שנמצאו במקום עם כיבושה של אילת במלחמת השחרור (אלה מבנים של ערבים שגרו בהם ללא שום מורשת יהודית) המבנים עומדים בתוך מִתחם שמור בין בתי מלון סואנים מתיירים ומשום מה העירייה במשך 57 שנים איננה מכה אותם במכת חסד לא בפרוזה ולא בחרוזים.

 

 

 

הבה נרגילה

ראיון שנערך עם יורם השוטר לפני מספר חודשים כחלק מעבודה סמינריונית. הביא לדפוס – איציק אדרי.

 

במועצה האיזורית זבולון פועל שוטר קהילתי יורם פרץ המסונף למשטרת זבולון ואחראי על הישובים בתחומי המועצה. כחלק מהגדרת עבודתו פועל יורם בנושא נוער בסיכון בשיתוף עם מחלקת הרווחה במועצה, עם מנהלי הקהילות בישובים, עם עובדות הרווחה בישובים ועם בתי הספר ברחבי המועצה.

בעבודתו נתקל יורם יום יום בנוער החשוף לסיכונים. על פי הגדרתו, נוער בסיכון הוא נוער שסיכוייו להיחשף לעבירות גבוה. העבירות כוללות: סמים, גניבות קלות, אלימות רכוש הכוללת ניפוץ בתי ילדים, ריסוס על קירות, השחתת ציוד וריהוט, פגיעה בעמודי תאורה, אלימות בין אישית ובין המינים.

בד"כ מדובר בגרעין מבצע שסביבו ילדים נספחים הנתונים להשפעה. קשה לחדור לחבורות אלה, יש קשר של שתיקה הן אצל הילדים והן אצל המבוגרים. הילדים בדרך כלל בגילאי כיתות ז'- י"ב. לאחרונה, מדווח יורם, יש תופעה של מפגשים אלימים מאורגנים ומתוכננים מראש בין קבוצות נוער מישובים שונים.

מאפיין הבולט  של הנערים האלה הוא: "נוער ללא גבולות", הם יבצעו עבירה ואח"כ הם יגייסו את אבא או אמא שיסייעו להם לצאת מההסתבכות אליה נקלעו.

נוער זה לומד ומסיק מכך שהוא יכול להמשיך בדרכו הסוררת. מדובר גם בנערות ובמיוחד בעבירות של גניבה בשווקים.

בתחומי ביה"ס האיזורי יש כיתות מיוחדות לחרשים. שם הולכת ומתפתחת תופעה של אלימות אינטרנטית. הסיכון בכל התופעות הללו הוא בכך שהילד או הילדה שעברו עבירה, בדרך כלל מתכחשים לעובדה שיש להם בעיה והם מסרבים להודות או להכיר בכך. יש כאן עיוות ערכי. פעם היה טאבו: אסור לגנוב. היום זה שונה.

יורם מעורב בנעשה בבתי הספר בתחומי המועצה תוך שיתוף עם הגורמים המחנכים. מעורבות זו בא לידי ביטוי בעיקר בישובים היהודיים של המועצה. בישובים הערביים כמעט ואין לשוטר הקהילתי מעורבות בתחום של נוער בסיכון למרות המצב הקשה השורר ביישובים אלה. הגורמים המקומיים ביישובים הערביים לא קוראים לשוטר לטפל בבעיות נוער.

עיקר העבודה בישובים אלה היא של מחלקת הרווחה במועצה.

 

עישון נרגילות ואלכוהול

 

תופעה מוכרת נוספת היא עישון נרגילות ושתיית אלכוהול. היא נפוצה בגילאים ח'-י"ב כשאחוז הבנים משתווה לאחוז הבנות. אין כמעט מסיבת נוער שלא ינסו להחדיר לתוכה אלכוהול.

האלכוהול הפך לקטר של המסיבות, כולם שותים, אין פרופיל של נוער שותה. מדובר בתופעה של לחץ חברתי. כשאתה שתוי, אתה מאבד שליטה, הכל מותר הכל חופשי.

עישון נרגילה על פי השוטר, מסוכן כי זה מוביל להתנהגות של תחנת סמים. נוצרת חברותא צריך להשיג ביחד את הטבק, יושבים ביחד בזוּלה, מעבירים את הנרגילה מאחד לשני, יש תמיד שומרים מפני זרים ומבוגרים, שופכים וודקה על הטבק. זה חוקי, זה מותר, אבל משם להיגרר לעישון מריחואנה או סמים אחרים המרחק קצר.

 

ההורים

 

התייחסות ההורים היא בעייתית והיא המפתח להצלחה או כישלון בטיפול בנוער בסיכון.

בדרך כלל רוב ההורים מאמינים בטוחים ש"הילד שלי בסדר הוא לא עשה כלום", זה כנראה הילד של השכן. זה לא מאפשר טיפול.

מתוך 20-25 תלונות על עבירות שונות המגיעות ליורם בחודש, אין ולוּ תלונה אחת על סמים, למרות שיש סמים.

ביישובי המועצה הקשר בין הבוגר 21-30 לצעיר ,לנוער, הוא חזק. יש חיכוך, כולם מכירים את כולם. אם הבוגר מעשן סמים הצעיר רואה, לומד, ומחקה. למרות שהתופעה קיימת, לא מלשינים, לא מדווחים. קשר השתיקה עובד חזק.

 

שיתוף פעולה בין הגורמים השונים

 

יש הרבה רצון וגם יכולת. מתקיים תיאום בין השוטר הקהילתי, מחלקת הרווחה במועצה ויישובי המועצה ברמת ההנהלות. ישיבות היגוי רבות. הקושי בטיפול צף ועולה כשיש בעיה חמורה. כשנעצרת חבורת צעירים ברכב גנוב, הטיפול מתרכז ב"איך" לשחרר אותם ופחות, אם בכלל ב"איך" לטפל בתופעה.

החיבור בין עובדת הרווחה בישוב הספציפי למועצה הוא טוב. הבעיה העיקרית היא כשיוצאים מהמסגרת הרישמית. יש חוסר נכונות לשיתוף פעולה מצד ההורים ולפעמים מצד מנהלי קהילה.

יורם מצביע על קושי קיים באכיפת טיפול משולב. היכולת של מחלקת הרווחה והשוטר הקהילתי לטפל בתופעה של נוער בסיכון, תלויה בהנהלת הקהילה בישוב הספציפי ובהורים ובעצם נתונה כמעט לחסדיהם.

אם היית מקבל תקציב גדול לטיפול בתופעת נוער בסיכון מה היית עושה בו? 

טיפול מניעתי הסברתי, "יש צורך בניעור המערכת בקהילות, לערער את המוכנות של ההורים להשתיק את התופעה".

 

לעזור למטופל לחיות בשלום עם עצמו...

 

דליה וולגיל, פסיכולוגית קלינית, מספרת לירמי על איך ובאיזה דרכים היא מנסה לעזור לאנשים, וגם עונה לו על כמה שאלות מציקות בענייני דיומא, חינוך והורוּת, ועוד "דברים" שגם בהם אנחנו לא שונים משאר האוכלוסייה בארץ ובעולם.    

 

מה זה פסיכולוגיה קלינית?

פסיכולוגיה קלינית זה תחום שעוסק באיבחון ריגשי פסיכולוגי  ובטיפול נפשי שלוקח בחשבון מרכיבים התפתחותיים, ריגשיים וקוגניטיביים, במטרה לעזור לאדם לחיות הכי טוב עם עצמו.

מה זה אומר מבחינה מעשית? דרך הטיפול?

דרך הטיפול עם ילדים היא בדרך כלל  דרך משחק, עם מבוגרים דרך שיחות מתוך רצון להבין את מקור הקשיים והמצוקה שהאדם בא איתם,במטרה לנסות ביחד למצוא  דרכים לשיפור ההרגשה, להתנהגות מותאמת יותר. במילים אחרות, לעזור לאדם לחיות בשלום עם עצמו ועם הסביבה בה הוא חי.

זה נעשה בדרכים הטיפוליות הקלאסיות? שכיבה על מיטה ודיבורים? איך זה מתבצע מבחינה מעשית?

הפסיכואנליטיקאים מטפלים בצורה הקלאסית. אני מטפלת בצורה של ישיבה מול האדם.

מה ההבדל?

הפסיכואנליטיקאים מטפלים כארבע פעמים בשבוע. הפציינט שוכב על המיטה כשהמטרה המרכזית היא להביא לרגרסיה. יש הנחה שאסוציאציות יבואו יותר  בקלות, שאפשר יהיה להיכנס למצב יותר רגרסיבי וכך לפתור את הבעיות המוקדמות שמשפיעות על הבעיות היום. כשאנחנו יושבים פרונטאלית אז ברור שמערכת היחסים היא יותר שיוויונית, יותר של זוג אנשים המבררים את הקשיים של הפונה וגם את היחסים ביניהם, זה מרכיב מאוד חשוב בטיפול. דרך  הקשר שנוצר, משתחזרים יחסים מוקדמים, תוך  בדיקת הקשר ובעיקר הפחדים והמשאלות שיש בתוכו, יש אפשרות לעשות שינוי מאוד משמעותי. גם בעולם הפנימי וגם בקשרים בהמשך. בעצם יש הזדמנות לשנות את מה שהיה בעבר.

מבחינת הניסיון שלך את רואה שאת מצליחה להביא לשינוי?

אנשים משתנים. האם זה בזכות הטיפול?  היום יותר ויותר אני יודעת  שלטיפול יש  השפעה משמעותית. זאת עבודה משותפת.

שלך ושל המטופל?

בוודאי. זאת אינטראקציה מאוד מיוחדת בתוך החדר שמאפשרת לו להרגיש יותר טוב עם עצמו ולברר לעצמו דברי ם שלא היה מודע להם קודם.

בלי שום אמצעי עזר אחרים?

בלי שום אמצעי עזר.

אני מתכוון לכדורים וכדומה?

במידת הצורך, לעיתים נעזרים גם בטיפול תרופתי.

מה ההכשרה שעשית, כמה שנים את עובדת ו מה הניסיון שלך?

בתואר הראשון למדתי פילוסופיה ופסיכולוגיה ובתואר השני פסיכולוגיה קלינית. אחר כך   עברתי 4 שנים של התמחות, שנה בבית החולים בעפולה במחלקה הפסיכיאטרית ושלוש שנים בתחנה בחיפה לטיפול בילדים בגילאי 6-18. אחרי זה התחלתי לעבוד בתחנה ב"אורנים" שם אני עובדת משהו כמו  13 שנים. בנוסף למדתי פסיכותרפיה שלוש שנים.

אז כמה שנים זה בסך הכל?                                                                                                 

סך הכל למדתי 5 שנים והתמחות  עוד 4 שנים. זאת אומרת סדר גודל של כ 20 שנה עבודה ולימוד, אם אני לוקחת בחשבון את העבודה המעשית בתואר שני .

המעמד שלך כחברה בקיבוץ, האם זה מאפשר לך להגיע יותר בקלות לאנשים? יותר בקושי? ומה ההבדל בין עבודה עם חברים שאת מכירה מקודם, לבין אנשים מבחוץ שאת לא מכירה בכלל?

עם אנשים שאני מכירה אני לא עובדת. זה קו מאוד ברור.

זאת אומרת בחברים את לא מטפלת

בחברים אני לא מטפלת. לא בחברים ולא בילדים של חברים. זה מאוד חד משמעי.

באים להתייעץ אבל טיפולים אני לא עושה. לגבי המעמד בקיבוץ זה לא שונה מכל אחד אחר.  זאת עבודה כמו כל עבודה אחרת.

את עובדת רק עם חברי קיבוץ או גם חיצוניים?

באים אלי ממקומות שונים. יש מטופלים  קיבוצניקים וגם אחרים.

האם דרך הטיפול בחברי משק שונה מטיפול באחרים?

מאחר ובטיפול החלק המרכזי הוא עיבוד היחסים והקשר עם ההורים, לבני קיבוץ עקב החינוך המשותף והלינה המשותפת,העולם הפנימי מורכב יותר ושונה, חשוב בטיפול להתייחס לשני המרכיבים. מי שבא מצורת חיים אחרת לא קיבוצית,  מתייחס בעיקר למוּרכבוּת הקשרים בתוך המשפחה עם ההורים או האחים. זה ההבדל המרכזי אבל כמובן בתוך זה יש עדיין המון שוֹנוּת בין כל אחד ואחד.  צריך לקחת בחשבון שהקשר עם ההורים בקיבוץ הישן היה מינימאלי ולקה בחסר.לעיתים המחיר היה יקר.

האם אפשרי מצב של התעללות, גילוי עריות במשפחה בקיבוץ ולא יודעים על זה? האם יש סטטיסטיקה  והשוואה על הנעשה במקומות אחרים?

אנחנו לא שונים מכלל האוכלוסייה  מהרגע שעברנו ללינה משפחתית. גילוי עריות לא היה בלינה המשותפת אבל התעללויות מיניות כן היו, כנראה היו הרבה יותר ממה

שאנחנו יודעים. הסטטיסטיקות מראות שאנחנו לא יותר ולא פחות מכלל האוכלוסייה. גם בעניין היכולת שלנו  לדעת אם זה קיים או לא, אין לנו יותר כלים  לדעת מבכל מקום אחר.

יש אפשרות של הוצאת ילדים ממשפחה "לא מתפקדת"?

אם המשפחה מתנגדת אז התהליכים הם משפטיים. זה מורכב ולא פשוט. צריך לזה רמות קיצוניות של הזנחה שמוכרות בחוק, התעללות נפשית או פיזית.

מי קובע את זה?

פקידת סעד לחוק נוער והמפקחת לילדים ונוער. אצלנו יש פקידת סעד במועצה, תפקידה להיכנס לתמונה כשיש איזשהו חשד סביר שקורה משהו לא תקין. היא עושה את כל הבירורים. במידה ויש צורך להוציא את הילד או הנער מהבית, מנסים לעשות את זה בהליכים של שיתוף פעולה עם ההורים. במידה וההורים מסרבים, ניכנס הגורם המשפטי שעל פי חוק הוא בסופו של דבר מקבל את ההחלטה. זה לא שונה מבשום מקום אחר בארץ.

היו תקופות שזה לא היה ככה, ניסינו לפתור את הבעיות בכוחות עצמנו, כיבסנו את ה"כביסה המלוכלכת" בבית?

כן, היום זה שונה. בכל אירוע שיש בו סיכון לילד או נער אנחנו מערבים את הגורמים האחראים  ברווחה. יש הליכים מאוד ברורים.

מה המקום של המשטרה בסיפור הזה?

המשטרה נכנסת לתמונה רק בתנאי שיש תלונה, אם קורה משהו פלילי או אחר.

מה זאת אומרת? על ילד מוזנח לא מגישים תלונה פלילית?

לא מגישים תלונה,אלא פונים לגורמים ברווחה.

אין מי שיכול "לעזור לילד" להתלונן?

אם ההורים הם הגורם המתעלל ויש חשד סביר שיש משהו לא תקין, אנחנו מיידעים את פקידת הסעד לחוק הנוער.

מה מצבנו בנושאי שתייה סמים ואלימות?

קיימות אצלנו בעיות שתייה ואלימות (יותר ונדליזם). אני חושבת שהטיפול הכי נכון הוא זה שמשלב מניעה עם תגובה מתאימה. אם הנערים יהיו עסוקים, יהיו להם אתגרים, עניין ותיקשורת טובה עם המבוגרים, הורים ומדריכים,הם יגיעו פחות לשתייה ואלימות.

המרכיב השני הוא תגובה מתאימה להתנהגות חריגה, הנערים מטבעם הם סקרנים ובודקים גבולות, הם משדרים, "תחזיקו אותי!"

השאלה היא האם אנחנו באמת "מחזיקים" אותם ומגיבים?

בדיוק. ופה חשוב מתי אנחנו מגיבים ואיך. אלה שאלות המפתח.      

ולדעתך?

אני חושבת שזה שונה ממשפחה למשפחה, אני הייתי מצפה להרבה יותר שיתוף פעולה של ההורים עם המערכת החינוכית .

ויש שיתוף כזה?

יש תקופות שיש יותר ויש תקופות שיש פחות, כשיש אמון במערכת החינוך, יש הרבה יותר סיכוי לעבודה משותפת ולתחושה של הנערים שיש להם גב אחד משותף עם מסרים ברורים. כאשר ההורים מאשימים את מערכת החינוך ולהיפך, נוצר הפתח לצרות. לכן חשוב שיתוף פעולה  עם  אמירה ברורה ותגובה עיקבית. אני חושבת שאם זה יהיה חד משמעי יהיו פחות ניסיונות נוספים למתוח את החוט הלאה. כשההורים ומערכת החינוך עסוקים בהחלפת האשמות, הילדים "עסוקים" בדברים אחרים. אלה דברים שכולנו לפעמים חוטאים בהם, הרבה יותר קשה לנו לבוא בדרישות לילד הפרטי שלנו, יותר קל לצאת נגד מי שביקר אותו.

הבנה בעניין זה יכולה מאוד להקל על הילדים, כי "להם מותר" לנסות, אנחנו נמצאים שם בשבילם, לעזור להם לעצור.

 

בארים מרכזי זנות וסמים על חורבות המסגדים...

 

היום מתקיימת תהלוכת השיבה אל שני הכפרים העקורים הושא ואל-כסאיר

 

מאת: מערכת מחסום, 2005-05-12

האזרחים הערבים בישראל יציינו את אירועי יום הנכבה ה-57. ועד ההגנה על זכויות העקורים מארגן תהלוכה לשני הכפרים הושא ואל-כסאיר, באזור שפרעם. שני הכפרים נהרסו בידי המדינה ותושביהם גורשו מהם, חלק מהם חיים כיום בשפרעם. הוועד מארגן תהלוכות כאלה לכפרים ההרוסים זו השנה השמינית.

המשתתפים יישאו שלטים המציינים את שמות כל הכפרים ההרוסים, ושלט המציין את זכות השיבה לפי החלטה 194 של האו"ם. המארגנים החליטו לקיים את התהלוכה בתאריך שבו מציינת ישראל את יום העצמאות שלה, ולא בתאריך הערבי של יום הנכבה, כדי להדגיש את הקשר הישיר בין עצמאותה של ישראל ובין הנכבה של הפלסטינים והקמת ישראל על חורבן העם הפלסטיני ופליטיו, אמרו בוועד להגנה על זכויות העקורים.

בהודעה לעיתונות נכתב: "ביום העצמאות של ישראל אנחנו מציינים את השנה ה-57 לנכבה הפלסטינית. אנו העקורים סובלים כפליים: אנחנו חיים במרחק השלכת אבן מכפרינו ומערינו ומביטים אליהם בעצב. צריחי המסגדים ופעמוני הכנסיות שותקים מאז נעקרנו מכפרינו, שנהפכו לחורבות ולמקום מרעה לפרות ביישובים היהודיים, לבארים ולמרכזי זנות וסמים. בתי הקברות של אבותינו מחוללים וקוראים למצפון האנושי כבר 57 שנים."

ועד העקורים אמר שהעקורים הפלסטינים החיים בישראל, במרחק לא רב מיישוביהם המקוריים, מתנגדים לכל הצעה חלופית ולפיצויים ורוצים לחזור ליישוביהם.

באירועים אלה ישתתפו משפחות העקורים ואירגונים יהודיים התומכים בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.

 

דע מה תשיב...

 

הושא, אושה

 

עמותת "זוכרות" עתירת הזיכרון מתאמצת להשכיח את מה שבאמת התרחש כאן לפני כמה עשרות שנים, ומציגה פושעים נמלטים כמגורשים תמימים, רבותיי, ההיסטוריה.

 

עמותת "זוכרות" לוקה בזיכרון בררני ביותר, כאשר היא מעלה על נס את "האובדן הפלשתיני" ואת "המחיר ששילמו ערביי הארץ הזאת במלחמות ישראל" ("החצר האחורית של העצמאות", הקיבוץ 10.5). ביום העצמאות היא מציבה בכפר "העקור" הושא שלט עם שמו, מארגנת שם תהלוכה, וחושבת שהיא מספרת מה באמת עבר על תושביו במלחמת ה"נכבה".

ובכן, הייתי רוצה לספר לכם מה אותה עמותה עתירת זיכרון מתאמצת להשכיח מכם (אולי במתכוון, ושמא קמעה מתוך בורות, שעדיין ניתן לתקנה, ואני ממליץ לה לעשות זאת) – את מה שבאמת התרחש כאן  לפני כמה עשרות שנים בלבד.

הכפר הישמעאלי "הושא" נבנה ממש על חורבות עיירת הסנהדרין אושה מתקופת בית שני, אשר שרדה את אימי גזירות השמד של הקיסר הרומי אדריאנוס (לאחר מרד בר-כוכבא) וכנראה הוסיפה להתקיים עוד מאות שנים, עד כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה- 7, שהצליחו להנחית עליה (ועל עוד יישובים  יהודיים רבים ברחבי ארצנו) את מכת המוות הסופית.

אושה עמדה בשיממונה כ- 1200 שנה, עד שבשנות ה- 80 של המאה ה- 19 בנו עליה מוסלמים שזה עתה הגיעו מצפון אפריקה (אכן, "פלשתינאים מדורי דורות") את הכפר הושא.

ב- 1948 הם חברו במצהלות ששון ל"צבא ההצלה" של פאוזי אל קאוקג'י (כנופיות חמושות היטב שפלשו מלבנון) ובמשך כשבוע ימים תקפו את שלושת יישובי גוש זבולון, כשהם גורמים אבדות הן בקרב חברי הקיבוצים והן עשרות הרוגים ללוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנחלצה לעזרה (בהם גם זוריק, אחיו של משה דיין). כשהגיע לבסוף היום בו עלו כוחותינו עם שחר לתקוף ולכבוש את שני קיני המרצחים (הושא וכסאייר) מצאו אותם ריקים מתושביהם, שנמלטו באישון ליל.

ברם עמותת "זוכרות" לא תאפשר לעוּבדוֹת המוצקות לבלבל את "זיכרונה", ההופך סובל לגורם לסבל, ומציג פושע נמלט – כמגורש תמים על לא עוול בכפו. ואף לא מקובל עליה, כמובן, שהתוקפן ישלם מחיר כלשהו על יוזמתו רווּיית הדמים שנכשלה, לא רק בהושא אלא כל מי שיצא עם נשק ביד נגד החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 והביא על עצמו את ה"נכבה".

כיום ידוע שעוד בטרם נסתיימה מלחמת תש"ח עזבו כמעט כל תושבי הושא ללבנון, כך שבעיית "נפקדים נוכחים" לא קיימת לגביהם. אבל אולי יימצא בין חברי העמותה איזה צדיק שיציע להעניק להם את זכות השיבה מביירות ובנותיה...

נכון, היו גם מקרים מחפירים שביצעו לוחמי ישראל ורשויות המדינה, כגון בכפרים דיר-יאסין, בירעם ואיקרית, אך מן הראוי ש"זוכרות" תתמקד בהם בלבד ולא תִתלהם בהכללות ובהצהרות, שהקשר בינן לבין מה שאירע לרוב היישובים הערביים שתש"ח  הוא דמגוגי ודמיוני לחלוטין.

ומה עוד לא מספרת לכם "הזוכרות", כדי לא לקלקל לעצמה את עולמה ההזוי? למשל, שקבר שייח הושאן, שהיה קדוש לתושבי הושא, ולידו מִתחם בית הקברות שלהם על מצבותיו – נוקו, תוקנו ושופצו מתקציב משרד הדתות. מבנה הקבר הפך לבית תפילה מסודר ונאה לתושבים המוסלמים באיזור, בעיקר אנשי הכפרים חוואלד, וראס עלי, שאף רשאים עתה להמשיך במסורת ולקבור שם את מתיהם.

הקימונו גם ביישובינו עמותה הנאבקת להשאיר את גבעות אושה העתיקה (כולל שרידי הכפר הושא) כפארק לאומי שימשוך מטיילים ומבקרים רבים, כנגד הכוונה להקים שם יישובים חדשים, מיותרים ומזיקים לאיכות הסביבה (חרוב ויששכר).

האם כל הדברים הללו אינם תורמים לשימור הכפר  בפועל ובזיכרון, ולהעלאתו מתהום הנשייה – לאין ערוך יותר מאשר תליית שלט (שבוודאי ייעלם מיד על ידי גורמים קיצוניים לא פחות מ"זוכרות" אך מן הצד שכנגד) ו/או עריכת תהלוכה פתטית?

אני מזמין בזאת את חברי העמותה לנסות ולדמיין מה היה קורה אילו תושבי הושא היו כובשים (כפי שזממו וניסו)  את  קיבוץ אושה, למשל (ולנו לא הייתה לבנון לברוח אליה..). איזו עמותה (אם בכלל), הם היו מקימים? ומצד שני, תארו לכם שהם כן היו מקבלים, כמונו, את תוכנית החלוקה, ואזי אושה והושא היו אולי חיים בהרמוניה כשכנים קרובים משני עברי הגבול בין שתי מדינות ידידותיות ומשגשגות? אבל המציאות שנתהוותה היא אחרת, ומומלץ מאוד גם לעמותת "זוכרות" להכיר בה ולחדול מלשגות  בהזיות.

שמעון רכס (אושה) מתוך "הקיבוץ" 19.5.05

 

הנעלם הגדול מה הוא?

 

הנעלם הגדול בשבילי הוא העצלות.

של מי? של מספר אנשים ההולך וגדל.

לדוגמא: תופעה שחוזרת על עצמה יום יום, יושבים במרפסת המעשנים של חדר האוכל, מפטפטים, מעשנים ושותים קפה. לרוב אין מחזירים את הכוסות מהן שתו זה עתה, ואני שואל למה? זה רחוק? הרגליים  מסרבות לשאת אותם לאותו כיוון שממנו באו? למה?

וזו רק דוגמא אחת של הוצאת כלים מחדר האוכל והמטבח. כל יום נעלמים לכל עבר עוד ועוד כלים, בלי הגזמה. מישהו הולך למכוניתו עם הקפה ביד, מישהו הולך עם כלים נחוצים לטיול משפחתי, לרוב הכלים לא חוזרים, במקרה הטוב, הם מוצאים את דרכם אל פחי האשפה של מגרש החנייה. אלו אמנם מקרים לא נפוצים ביותר, אבל זה קורה כל הזמן. כלים של חדר האוכל נמצאים בכל פינה במשק עם שארית הקפה בתחתית עם הכפית זרוקה על יד. זו תופעה שהרבה הרבה חברים משתתפים בה. והחגיגה נמשכת ,עד מתי?

 

ולכן

אנו חוזרים ומזכירים אין להוציא מתוך חדר האוכל והמטבח שום כלי ללא רשות מצוות ענף המזון העייף כבר מלחזור על הריטואל הזה. האקונומיה .

 

חנוכת פינת העישון / יונתן בן צבי

 

נשאלו שאלות לגבי הקמת "פינת עישון" במשרד המחסן הכללי.

להלן התשובה:

א.     החיובים החדשים נעשים על פי החלטת המזכירות והאסיפה.

ב.     "פינת העישון" לא הוכנה על חשבון כספים אלה, שהיו כ – 15,000 ₪ בשנה. ההוצאה הייתה כ – 5,000 ₪.

ג.      מטרת הפינה הזו היא לאפשר עבודה סימולטאנית שלי ושל אביהו בה בעת, ומאפשרת תוספת של לפחות 14 -16 ש"ע שבועיות. מי שביקר במחסן הכללי יכול היה להבין כי לא הייתה אפשרות לשני אנשים לעבוד קודם יחד במשרד המחסן הכללי.

ד.     מאחר ופעילות המחסן הכללי הכוללת הועלתה על מחשב, קניות, מכירות ומעקב על המלאי, אנו נזקקים ליותר זמן עבודה הן בפעילות השוטפת של המחסן, והן לביצוע המעקב במסוף המחשב.

ה.     גם אילו הייתה התקנת הפינה הזו מכוונת רק ליצור מקום עבודה עבור מי מאנשי רמת יוחנן, ולו אף לגמלאי, זו השקעה אכן מפוארת, אבל רק יחסית.

נראה לנו לפיכך שהשאלה, גם אם הייתה במקומה, לא היה לה מקום בפומבי. מי שרצה לדעת יכול היה לשאול והיה מקבל תשובה אינטלגנטית.

זה שהעישון שלי יפריע פחות למבקרים במחסן מעכשיו היא תוצאה רצויה (ההתקנה מבטיחה זאת במידה רבה), אך לא הייתה בין הסיבות להחלטה על התוספת הזו.

המעוניינים מוזמנים לבקר במחסן הכללי ולראות.

 

אז מה היה לנו? / עפרה גלעד

 

חגגנוּ הרבּה וּלְלֹא לאוּת

לַמדינה – 57 שנוֹת עצמאוּת

רִיקוּדִים וזִיקוּקים - עד לשמיִים

"נִפנוּפִים" (בנווה) כּואבוֹת הידיִים!

 

"חפלוֹת" וקוֹנצרטים הֵבּיעו אוֹמר,

מחוֹלוֹת לרֹב ... היוּ בעוֹמר?!!

בּקיצוּר, הרבּה - תרבּוּת! אפשר לוֹמר -

יפה, יפה!! בּזה "הכּפר".

 

רק ה"מֲחשב" של יִרמי – לא עבד...

"תקע רגליִים" --- נעמד??.

עוֹד משהוּ, היה לֹא יצִיב,

שוּב ... אֵחרוּ עם ה"תקצִיב".

 

צוּר יריב, - תָפקִידו סִיים

דניאל, עדיין .... משתוֹמֶם?!

לכן נֹאמר... נוֹסִיפָה עוד –

לעידו ... ממש, כל הכבוֹד!!!

 

וכּן! כּולם יצאוּ לעבוֹדה...

למוֹטי בּלוּ... נוֹלדה נכדה!

נוֹסדוּ "קרָנוֹת" לקהִילה –

מחִיר הנסִיעוֹת – עלה!

 

בַּמזכּירוּת -- טִיכּסוּ עצה

חוּלקוּ פרסִים --- במוֹעצה!

לחברִים... וחיילִים...

עשוּ-כּבִיסה וטִיולִים.

 

ב"תנוּעה" הוֹכַחנוּ כּוֹשר עמִידה

כּל הנְצִיגִים היוּ בּוועִידה

ופֹה הייתה מִין תֶזוּזה...

כשעִרְעָרוּ... על המזוּזָה.

 

ובבּריכה... שחוּ בּמים

וגם זכוּ בכּדוּר-מים, -

כּך, בְקבוּצוֹת ויחִידִים

הבִיאו כּבוֹד = הילדים!

ועוד אחד! אחרון חביב,

גאה אימו וגם אביו -

כי, היה "טורניר" שם, באילת,

שישה ימים, זה לא מעט.

עשר קבוצות, הנבחרים -

תיחרו ב-כדורגל-נערים!

ומור יצחק  - היה כוכב

הבקיע 2 שערי – זהב!

וּקבוּצתוֹ ל"טוֹפ" הגִיעה

כּך מִסתבר, לקחה גבִיע!

אז, כּל הכבוֹד והערכה -

למור... וגם למִשְׁפחה.

 

בצבא, עדיִין, בלי דרגוֹת -

"התאוֹמוֹת" כבר... נוֹהגוֹת..! !

וסבתא צפרירה זאת מרשה

כי זה אצלם בתוֹרשה!!!

 

טוראית אגם, הולכת לגל"צ

חנה לסלאו, עשתה תפקיד - "מוּמלץ"

מכּבי-תל אביב - לקחוּ גבִיע

ו... שירי, רק לגמר הגיעה!

 

אז... בואו יחד נסכם

   שלא יהיה ... משעמם!

       ולא צריך יותר לסבול

          צריך בריאות בסך הכל!

 

וגם יכולת להקדים

     ולעשוֹת עוֹד ילדים

        כי הם, רק הם זו התִקווה

            וגם הסוֹד לאהבה!!!!