מס. 1468, י"א באייר תשס"ה  20.5.05

 

עוד חוזר הניגון

עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר-אורח.

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת לכת - -

שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.

 

(נתן אלתרמן, מתוך "כוכבים בחוץ")

 

ברכות לאלישע

עם קבלת הפרס על תרומה לחברה

מטעם המועצה האיזורית זבולון.

 

 תמיד מוביל...  / יוסי זמיר

הוא לא יטעה בין שבילים מרובים ודרכים מצטלבות,

הוא מכיר את השטח כל ואדי ותל, הרים וגבעות.

כמצפן בכיוון הוא בטוח, גם אם דרך קוצים יעבור המסלול,

תמיד אל היעד יגיע בזמן, אפילו ההר הוא תלול.

 נוטע בכל רמ"ח איבריו בשדה, אבל, גם במשרד

לבוש בטריקו אפורה, ליד אדונים בחליפות שרד,

כפועל קשה-יום, למסתכל מהצד.

עד שמגיע תורו, להביע דעה, להשמיע דברו.

אז, מרוממים דבריו את דמותו.

דבוּר על אופניו, מתון, הגיוני ופשוט, אין אפור,

מול הלבן הזה יעמוד רק שחור.

תמיד ברורה המטרה, נכוחה מול עיניו,

כל תפל ושולי צונח, נושר מאליו.

 זה שנים שאני אחריו, הולך בשדות, אבנים מדרדר,

צלו הרחב, לו היה ויישאר.

 פריחות וקוצים בטיול ומסע

תמיד מוביל, הוא עודנו צעיר.

בלי רגשנות, בחישוב לוגי

הגיל הוא סיכום המצב הנפשי

ולא רק סיכום כרונולוגי.

הלואי וירבו קשישים כמותו,

צעירים, צעדיו לא ידביקו.

העתיד לפניו ואנחנו איתו

                         רבים השבילים, הגבעות יוריקו.

 

 (קטע מתוך מקאמה שכתב יוסי לאלישע  עם סיום תפקידו כיו"ר מועצת המנהלים של פלרם,

דברים נאים שהולמים גם היום את רוח הפרס.)

אלישע והאופניים /  עוז אלניר

 לפני מסלול הרכיבה האחרון בגליל העליון קפצתי אל אלישע "לסגירות אחרונות".

 הוא מקבל את פני בחיוך שובב, שולף דף נייר על מנת שאקרא וגם אומר: תגיד זה ( הפרס – ע.א. ) יספיק בשביל לקנות משהו לאופניים...

למי שלא הבחין עדיין במהפך שעובר על אלישע בזמן האחרון, מוזמן לראות במו עיניו את הלא יאמן – אלישע מפנק את עצמו באי אלו אביזרי מותרות: בולם מיוחד מתחת לאוכף על מנת שינעים לו קצת לישבן, מכנסי רכיבה אופנתיים מ"הסטודיו" של ניסים מנתניה ( חס וחלילה עדיין לא חולצת רכיבה במקום הטריקו האפור המהוהה.. ), מד מרחק משוכלל על מנת שיהיה בטוח יותר במיקומו בשטח ולא יסתמך רק על חוש הריח, צמיגים משוריינים כנגד "אייכמנים" מזדמנים ומזלג קידמי מודל שנות האלפיים.

לאלישע יש  הכרה והבנת שטח יוצאי דופן הבאים לידי ביטוי כבר בעת תכנון הציר עם מפות ולאחר מכן במסלול עצמו.

הניסיון, הידע בתחומי העניין הרבים בהם הוא מצוי, שיקול הדעת, השלווה והסבריו, הופכים את הטיול במחיצתו לחוויה.

 הרכיבה על אופניים משלבת בתוכה אלמנטים של טיול והכרת הארץ, מאמץ פיזי ונפשי וחוויה חברתית - כל אלה קיימים באלישע עצמו ומכאן החיבור הטוב ביניהם.

אנחנו, הרוכבים שלצידך, מאחלים לך להמשיך ולהעפיל בעליות, להתגלגל לאחריהן בירידות, להוביל ולדווש לעוד נקודות ציון רבות.   

ועכשיו אלישע זו ההזדמנות להתפנק עם כפפות, נעלי רכיבה ופדלים, להחליף שילדה או אולי את כל האופניים...

זה פשוט עובד כמו קסם / מאייקה

אלישע ופרסים. צירוף מוזר למדי, השמור בדרך כלל למי שפועלו מאחוריו. במקרה של אלישע מדובר ב"מפעל" שהוא עדיין יצרני מעין כמוהו. בעבודה, בטיולים ורכיבה על אופניים, במעורבות וההשפעה בחברה ובקהילה. כל אלה בעוצמה ובהיקף שגם צעירים במיטב שנותיהם יכולים להתקנא בו. אני מאחל לאלישע ולכולנו עוד הרבה עשרות שנים שכאלה.

אבל בכל זאת הזדמנות ראויה להגיד שִבחו של אדם בפניו, למרות המבוכה שתִגרם לאלישע מדברי, אני סבור שיש באמירת הדברים ערך עבור החברה שלנו כולה, כי הדברים אומרים משהו גם על כולנו.

אלישע הוא איש מופת.

חוכמה, שיקול דעת, ענווה, תעוזה מהולה בזהירות, כושר מדהים ללימוד עצמי בקשת רחבה של תחומים, כושר גופני, סיבולת, כל אלה מצויים באיש, אך לא הם עושים את העיקר.

הדבר המיוחד לדעתי נמצא ביכולת שקשה מאוד  להגדיר אותה, ביכולת לגעת נגיעה מעצבת ומשפיעה בחייהם של המון אנשים, מבלי לחנך ומבלי להטיף, פשוט ביכולת להמשיך ולהיות הוא עצמו.  התכונה הזאת, הנדירה כל כך, היא ההופכת את אלישע בעיני לדמות מופת.

ראיתי את הקסם הזה עובד על אנשים רבים, מהדור שלו ומדורות צעירים יותר, ששהו במחיצתו של אלישע בשתי זירות הפעולה העיקריות שלו, ברמת יוחנן ובצבא. זה פשוט עובד כמו קסם.

ועוד דבר אחד, ברכה לראש המועצה ולוועדה שבחרה להעניק את הפרס לאלישע. לא יכולה להיות בחירה קולעת מזו. רק לאחרונה ראינו על מרקעי הטלוויזיה ביום העצמאות את טקס הענקת פרסי ישראל על מפעל חיים לשורה של אישים. אלישע ראוי להיות ראש וראשון להם.  לצערי מדינת ישראל ומנהיגיה בנורמות השילטוניות והאישיות הקיימות היום, מתרחקים מלהיות ראויים להענקת פרס שכזה לדמות מופת כמו חתן פרס מא"ז זבולון תשס"ה.

  

 נוכחים : 45 חברים

יו"ר: עזרא רון

מזכיר: אודי

 

1.     קבלה לחברות ניצן רודוי.  האסיפה ממליצה לאשר. הועבר להצבעה בקלפי.

2.     קבלה לחברות ויקי ואיתי שלם. האסיפה ממליצה לאשר. הועבר להצבעה בקלפי.

3.     קבלה לחברות ענת פלד. הועלו שאלות הקשורות לנושא המעמד של סטודנטים שהם חברים/חברים שהם סטודנטים. נדחה להבהרת הנושא.

4.     קבלה למועמדות הילה טהר לב. אושר על ידי האסיפה.

5.     קבלה למועמדות אמן צ'ולה. אושר על ידי האסיפה.

6.     נוהל הצבעה בקלפי: התקיים דיון בהצעת המזכירות. דחה להמשך דיון והחלטה.

7.     קרנות: שיכון, למודי בנים, רווחת החבר.

התקבלה החלטה לגבי המסגרת הכספית (שלושים מליון ₪) וחלוקתה באופן שווה בין שלוש הקרנות.

נדחה להמשך דיון והחלטה לגבי פירוט הסדרים.

חברים מוזמנים להעביר הערותיהם לאודי.

רשם – אודי פלד

 

 

לצור עם סיום תפקיד ציבורי / עזי זבולון

 

בפגישת החפיפה עם דניאל פ. וצור התייחסתי כבר לתקופה בה כיהן צור כמרכז משק. ברצוני להוסיף מספר מילים גם מעל דפי "ברמה".

בשמונה-עשרה השנים האחרונות בהן אני עוסק בפיתוח ובאחזקה של שטחי נוי דרום ופיתוח וטיפול שוטף בנושא איכות הסביבה, יצא לי לעבוד לצידם של מספר מרכזי משק.

אני יכול לומר, ובכל הכנות, התקופה הנעימה ביותר הייתה לי עם צור יריב. לפעמים תהיתי איך צור, שהוא בגילו של הבן הצעיר שלי, יודע לשלב כל כך יפה יחס אישי והערכה לעבודה שאתה עושה בשטח, גם להיות ענייני, וגם לקבל החלטות הקשורות לראייתו הכוללת של הדברים עליהם הוא אחראי בתחום הקהילה.

אתה יכול לחיות שנים לצידם של אנשים ופתאום דרך מלוי תפקיד ציבורי אתה נחשף כלפיהם והם כלפיך ועם צור הייתה לי חשיפה טובה.

שתצליח גם בתפקידך החדש.

 מַכַּת הַחֶסֶד    

לֹא הַדָּר וְלֹא תֹּאַר אֲפִלּוּ קַמְצוּץ

נִצֶּבֶת חוֹרְבָה, בַּכְּנִיסָה לַקִּבּוּץ,

עַל מִשְׁמַר הַהִיסְטוֹרְיָה נִצָּב לְמִשְׁמַר 

חֲצִי מִבְנֶה, נַתּוּץ, מְכֹעָר.

 

הַאִם לֹא רָאוּ בְּוַעֲדַת אֲתָרִים וְתִכְנוּן

כַּמָּה מְיֻתָּר הוּא זֶה הַגַּבְנוּן.

חָשׁוּב לְשַׁמֵּר לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים

מוֹרֶשֶׁת קְרָב, אַךְ לֹא נְכָאִים.

 

כִּי חֲצִי הַבִּנְיָן הַנִּצָּב עַל קְרָעָיו

מְהַוֶּה זִלְזוּל  וְעֶלְבּוֹן לְבוֹנָיו,

מִמְרוֹמַיו תַּחַת אֵשׁ בִּלְבוּשׁ אֶזְרָחִי

פִּקֵּד אָבִי, עַל הַקֶּטַע הַמִּזְרָחִי.

 

כְּבָר נִצַּב בַּחֲצַר מוֹנוּמֶנְט צִיּוּרִי

לְמַה שֶׁהָיָה בֵּית שִׁמּוּשׁ צִבּוּרִי,

אָז אָנָּא, מָחָר מָחֳרָתַיִם בְּלִי קִינָה וְהֶסְפֵּד

תְּנוּ לַחוֹרְבָה אֶת מַכַּת הַחֶסֶד                     

 

ראובן עזריאלי  13/5/05

 

הבריחה הגדולה...

לפני מלחמת העולם השנייה, בית אלפא קיבוץ צעיר דל אמצעים בעמק המזרחי. החברים, צעירים שהשאירו באירופה משפחה חמה וגעגועים. ביקור קרובים היה בגדר חלום. מי שרצה לנסוע לבקר את משפחתו, ביקש, ובדרך כלל גם קיבל חופשה לצורך העניין. המימון כולו היה על המשפחה בחו"ל. ימי השלום האחרונים טרם פרוץ המלחמה מוצאים את אמנון קרניאל ואביו שמואל, עזרא רון אחותו עדה ואמא שולמית, מבית אלפא בביקור קרובים בפולין.  

 

 

אבל אבא התעקש... / אמנון קרניאל

(על פרוץ מלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של ילד)

חגיגות סיום מלחמת העולם השנייה (לפני 60 שנה), נופלות תמיד בסביבת יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. הקראת קטע מדברי שולמית חיות רון פולני לזכר אבא שלי הזכירו לי מקרה נוסף. היא כתבה: "שמואל בא מחו"ל בפרוץ מלחמת העולם השנייה באמצע הלילה, דפק על הדלת ואמר: "בואי, תארזי מה שאפשר, תיקחי את הילדים ונברח, כי בעוד שעה יכול להיות מאוחר מדי".

ביולי 1939, בחופש הגדול, לקח אותי אבי, שמואל, לביקור משפחתי בפולין. קיבלנו ויזה לשלושה חודשים. את הדרך עשינו באוניה "הר-ציון" לקונסטנצה ברומניה, המשכנו ברכבת דרך סטניסלבוב לבוצ'אץ. במסע הזה ניתנה לי אפשרות חד-פעמית להכיר את סבי וסבתותיי, הדודים ובני הדודים וכל המשפחה הענפה בבוצ'אץ.

בשבוע האחרון של אוגוסט יצאנו לנופש בקרפטים. כל בתי המלון היו שוקקים. לקראת סוף השבוע התחיל איזור הנופש מתרוקן לנוכח שמועות עקשניות על חיכוכים בגבול הפולני-גרמני. גם אבא החליט לחזור ולפנות ערב הגענו לבית סבא. בערב בא דודי מביקור חולים וספר ששמע כי יש חילופי אש על הגבול, גם הרדיו קרא לגיוס מילואים.

בבוקר, 29 לאוגוסט, קרא לי אבא והתחלנו לארוז. אסרו עלינו להוציא כסף מפולניה, לכן אספו בני המשפחה תכשיטי זהב (גם אני קיבלתי שעון זהב). אחרי ארוחת הצהריים רתם הגוי את הסוסים למרכבה ויצאנו לתחנת הרכבת.

הרחבה הייתה מלאה באנשי מילואים שיכורים מלאי רוח קרב.

אבא אמר לי: "אף מילה בעברית, זה מסוכן".

הרכבת התנהלה באיטיות, עצרה לדקות ארוכות בכל תחנה והתמלאה עד אפס מקום במתגייסים.

לאחר נסיעה של 7-9 שעות, (במקום 4 כרגיל) הגענו לסטניסלבוב ועלינו במרכבה הפרטית של האדון חיות לביתו, שם התארחו באותו זמן עזרא רון אימו ואחותו.

כבר בערב התחיל אבא לשכנע את המשפחה ואת שולמית שצריך להסתלק מהר. הדיונים נמשכו למחרת, השלושים באוגוסט.

בינתיים עזרא ואני התרוצצנו בבית על אופניים ושיחקנו מחבואים. הוא היה כבן 6 ואני כמה ימים לפני בר מצווה. האדון חיות טען בתוקף שלא תהיה מלחמה אבל אנחנו ראינו במרתף הבית ארגזי תה, סוכר, מלח וקמח ועוד מלאי מזון ל"ימים קשים".

אחר הצהרים גמר אבא לארוז לשולמית והגוי לקח אותנו במרכבה לרכבת של 19:00 לקונסטנצה.

הרציף היה הומה מאנשים עם הרבה מזוודות. הרכבת לא הגיעה. כל שעה יצא מנהל התחנה והכריז כי הרכבת תבוא בשעה הקרובה. לאחר 23:00 נשארו מעט אנשים ומנהל התחנה הכריז כי אם הרכבת לא תגיע עד חצות, היא כבר לא תוכל לצאת כי הפסים עמוסים.

הוא ניגש שוב לאנשים ואמר לאבא כי לא כדאי לחכות, האישה והילדים עייפים ואין הרבה סיכויים לנסוע. אבל אבא התעקש.

בשתי דקות לפני חצות, ב- 30 לאוגוסט, נכנסה הרכבת. עלינו חמישתנו ועוד כמה אנשים, מנהל התחנה נופף לנו יד לשלום ובחצות יצאנו.

ב- 00:30, באחד לחודש ספטמבר, עצרנו לבדיקה והחתמת דרכונים בגבול רומניה. מהרציף צעקו לנו אנשים כי כל הערים הגדולות בפולין ובהן גם לבוב הופצצו בדיוק בחצות וכי פרצה מלחמה.

בבוקר הגענו לקונסטנצה ונכנסנו למלון "עילית".

האוניה "הר ציון" כבר הפליגה לפני יומיים וההפלגה הבאה רק בעוד כשבועיים. אבא מכר את הכרטיסים וקנה כרטיסים למחלקה רביעית באוניה רומנית (מתחת לקו המים) לשולמית, עדה ועזרא ולנו על הסיפון.

לאחר 6 ימי הפלגה הגענו לתל אביב ומשם לחיפה. בנמל כבר חיכה לנו מושקו. (משה הרעד).

 והרכבת לא איחרה... /  עזרא רון

 פעם ברגע של חולשה באחד מטיולי החוג למיטבי לכת נתפתיתי לחשוף סיפור מעברי הרחוק. בהזדמנות זו, שבמלחמת העולם השנייה עסקינן אספר שוב הסיפור הנ"ל.

בקיץ 1939 לקחה אימי אותי ואת אחותי עדה לבקר את סבא וסבתא שחיו בפולין. איתנו יצאו למסע גם אמנון קרניאל ואביו שמואל ז"ל שגם להם משפחה בפולין.

בעוד אנו נהנים מהביקור, החליט הצורר לפלוש לפולין והתחילה מלחמת העולם השנייה.

שמואל שכנראה הבין מה צופן העתיד, הגיע בהול אלינו לבית של סבא וסבתא ודירבן אותנו לארוז ולחזור הביתה במהירות. סבא ניסה להניענו מנסיעה בהולה זו בתואנה שהפולנים תוך כמה ימים יגרשו את הגרמנים הפולשים.

אנחנו שהבטנו מחלון הבית ראינו את חיילי פולין הולכים ברגל ברחובות במעיליהם וברוביהם המכודנים לחזית, כשאיתם כל הציוד והתותחים נסחבים בעגלות רתומות לסוסים. מראה שכבר אז לא הבטיח את הניצחון שעליו הצביע סבא. לכן סוכם שעוד באותו היום אנחנו עוזבים את ביתם החם של סבא וסבתא וברכבת יוצאים לרומניה, שם נצטרך לעלות על אוניה לארץ. נאמר לנו שעד 24:00 עדיין הולכות רכבות אזרחיות ואחר כך כל הרכבות יסיעו רק חיילים וציוד לחזית.

הגענו לתחנת הרכבת בשעות אחה"צ הרכבת הייתה אמורה לצאת בשש בערך, התיישבנו חיכינו. עבר שעה והרכבת לא הגיעה, עברו עוד שעה שעתיים ואין רכבת. סבא הפציר בנו לחזור הביתה לנסוע למחרת, אבל אנחנו ואני הקטן, משפחתי ובעיקר שמואל לא התייאשנו, 5 דקות לפני חצות הגיעה הרכבת ונכנסנו בחיפזון. לא היה מקום במחלקה שהיינו אמורים לנסוע בה. נכנסנו למחלקה נמוכה יותר, העיקר לצאת לדרך. כך בדקה האחרונה יצאנו את פולין, בהגיענו לרומניה שמענו שפולין נכבשה ע"י הגרמנים.

כשנסענו היו לנו כרטיסים לחזור באוניה הנושאת דגל בריטי אבל כשפרצה המלחמה, לא יכלו אוניות נושאות דגל בריטי לעבור בדרדנלים (היציאה מהים השחור), היינו צריכים לקנות ברומניה כרטיסים לאוניה רומנית שיכלה לעבור ולהגיע לארץ.

אלא שעדיין לא היו לנו "כרטיסי אשראי" וגם לא מספיק כסף. סבא צייד אותנו בזהב אבל כדי שלא ייקחו אותו במכס, הלבישו אותנו בשעוני זהב, טבעות, צמידים וכיוצא בזה.

ואמנם נמצא איזה מַכְר שהשיג עבורנו כרטיסים תמורת זהבנו. ההסכם היה שבארץ נוכל לפדות את תכשיטנו תמורת תשלום נאות.

שלושה ימים חיכינו ב"קונסטנצה" עיר הנמל.

אינני זוכר הרבה אך זכור לי שבמלון בו התארחנו הייתה מעלית דבר שהיה אטרקציה לפרובינציאלים כמונו, ניצלנו את ההזדמנות וכל היום עלינו וירדנו במעלית.

לא הייתה לנו שפה משותפת עם המלצרים במסעדה והצבענו על התפריט באופן מִקרי. ובכל זאת כשהגענו למנה אחרונה הגיע המלצר עם אבטיח גדול...

עלינו על האוניה הרומנית "דצייה". כשהתחילה ההפלגה הייתה סערה בים אמא ואחותי ועוד נוסעים בתא שלנו חמרמרו מעיהם והתחילו להקיא, אני הרגשתי לא נוח בזה שהרגשתי טוב, אבל לבסוף גם בי פגעה הצרה הזו.

כשהיינו בים  הודיעו שרומניה גם היא נכבשה ע"י הגרמנים. כשהגענו לים תיכון והים נרגע עלינו לסיפון. להפתעתנו פגשנו שם את המשורר טשרניחובסקי. אני כילד חמוד בן 6 מצאתי חן בעיניו והוא שהיה ידוע כחובב ילדים, היה באמתחתו שיר חדש. סוכם בינינו שאלמד את השיר בעל פה. כדי לתמרץ אותי הוא אמר שאם לא אדע את השיר בעל פה הוא לא יפרסם אותו. מובן שלמדתי אותו בעל פה וברשותי השיר בכתב יד של אחותי עם חתימתו של המשורר.

כשהגענו סוף סוף לארץ ועלינו על רכבת העמק, עד שאטה, ומשם בעגלה לבית אלפא, התקבלנו ברוב עם ע"י חברי וילדי גן הילדים. באותו לילה הייתי מלך הגן וישבתי במיטתי עטופת הקילה (רשת בד נגד יתושים) כמו באפריון ואיתי חברתי לגן עדה כתר וכל ילדי הגן עמדו לשרתנו.

סוף טוב הכל טוב, אך מה היה גורלנו אם הרכבת הייתה מאחרת בכמה דקות? מי יודע?

 

חוויה שלא רואים בה כלום... / אסתי פוקסמן

 ביום א' ה 15.5 התאספנו קבוצה של חברים לנסיעה לתערוכה מיוחדת בחולון, לנסות ולהבין מה פירוש המשפט  "אני לא רואה...".הוכנסנו לביתן בו מסלול ההליכה נערך בחשכה מוחלטת, כמה שלא תפקח את העיניים עדיין לא תראה, מציידים אותך בתחילת המסלול במקל הליכה ועם זה צריך להסתדר. המדריכה של המסלול היא עיוורת ובמקום הזה הפלא ופלא היא המובילה, מכירה ויודעת כל פינה וכל רחש ואילו אנו מגששים באפלה ומנסים ללמוד ולהכיר את השטח דרך השמיעה והמישוש כשלא ברור מה זה קדימה, ימינה או שמאלה. בדרך למדנו להכיר את החפצים היומיומיים שאנו רואים דרך המגע והמישוש, גילינו שבשוק אנו מזהים כמעט את כל הירקות והפירות, בבית הקפה קיבלנו את התפריט בשמיעה וכל אחד יכול היה להזמין, המלצר, בחור עיוור נתן לנו את מבוקשנו ללא כל בעיה. התשלום התבצע בכסף קטן כדי שיהיה קל יותר למשש.

יצאנו משם שמחים לראות אור יום ומבינים, אולי קצת יותר, מה זה אומר להסתדר באפלה מוחלטת, וכמה כוחות נפש נחיצים כדי להסתדר במצב הזה.למדנו מפי מהמדריכה שלנו (מורה ומרצה באוניברסיטה, עוסקת ברפואה אלטרנטיבית,

ונוסעת לטייל ברחבי העולם) שאם רוצים הכל אפשרי, וכשצריך... לבקש עזרה.

מי שלא נסע ומזדמן לחולון מומלץ ביותר להגיע למוזיאון הילדים לביתן דיאלוג B חשיכה.

ולנו נותר אלא להודות לאל שאנחנו רואים...

  

יש ברמה אדם

(שם הכותב שמור במערכת)

יש ברמה אדם          אשר נולד ישראלי לפי הצהרת בלפור.

יש ברמה אדם          אשר שבר חצץ בכביש חיפה-ג'דה.

יש ברמה אדם          אשר עלה לבית אלפא בתחילתה.

יש ברמה אדם          אשר היה במחזור ראשון בעמק הירדן.

יש ברמה אדם          אשר נושא דרכון פלסטין מס' 1.

יש ברמה אדם          אשר טבל באש מאורעות 1929.

יש ברמה אדם          אשר שרת במשטרת הישובים העבריים 1936.

יש ברמה אדם          אשר עלה ליישובי חומה ומגדל באלונים.

יש ברמה אדם          אשר חיבר את הרמה למקורות.

יש ברמה אדם          אשר בנה את בריכת השחייה.

יש ברמה אדם          אשר הנהיג את עגלת הילדים.

יש ברמה אדם          אשר היה מאחורי מגיני עמדת היער.

יש ברמה אדם          אשר פיקד בפועל על המוצב בקסייר.

יש ברמה אדם          אשר הקים ותיפעל את המכבש בפלרם.

יש ברמה אדם          אשר תרגם ספרי הדרכה לפרלם.

יש ברמה אדם          אשר הקים גן פסלים.

יש ברמה אדם          אשר בנה עגלת עיתונים.

יש ברמה אדם          אשר בנה גגון אנרגטי.

יש ברמה אדם          אשר ממשיך לעשות שרירים.

יש ברמה אדם          אשר את שמו לא ידעה.

 

קרבי זה הכי...

בן כהן, קצין, מספר לאמיר סלייפר על המסלול הקרבי המיוחד והארוך שהוא עושה בצבא, מה זה קשר"ג, על התפקיד, איך הגיע אליו, על הקרביות, על ההתנתקות, על הקשר עם הבית והקשר עם החבר'ה.  

מה אתה עושה היום בצבא?

כרגע אני נמצא בגדוד נ"מ (נגד מטוסים) שתפקידו הגנה אווירית על שמי ישראל. אבל עכשיו סיימנו לדוגמא 4 חודשים של תעסוקה מבצעית בדרום הר חברון. תפקידי בגדוד הוא קשר"ג (קצין קשר גדודי) שזה בעצם קצין אג"מי שאחראי על כל תחום הקשר בגדוד.

איך הגעת לתפקיד הזה?

הגעתי לחיל הקשר שעכשיו נקרא חיל תִקשוב במגמת קצונה ייעודית. לפני הגיוס לא ידעתי הרבה מה זה אומר אבל הבנתי שזה מסלול אתגרי ומעניין ושיש בו הרבה קורסים. התגייסתי עם עוד כ- 50 חבר'ה למסלול הזה במרץ 2003.

רגע, למסלול לקצונה התחייבת לפני הגיוס או אחרי?

לפני הגיוס. היו כמה מבדקים בבה"ד 7 שם עשו את מבחני ההתאמה וראיונות אישיים. בהתחלה אמרו לי שלא התקבלתי מפאת חוסר מקום. זה היה מאכזב, מאוד רציתי להתקבל וויתרתי על הצלחה בגיבושים אחרים כמו לצנחנים ולצוללות, כדי ללכת למסלול הזה. התעקשתי, דיברתי עם האחראים למיון, אחרי שבוע התקשרו ואמרו שהם מקבלים אותי. לא ידעתי בדיוק לקראת מה אני הולך, בכלל לא חשבתי על קצונה עם כל היתרונות והחסרונות שבזה, בדיעבד הלכתי די על עיוור- לפני הצבא אתה לא מבין כלום ולא יודע למה לצפות.

אני מניח שלא סתם הגעת לקרבי?

הרצון להיות בקרבי הוא תופעה שקשה להסביר אותה כי אתה הולך כנגד הסיכוי להיות במקום בטוח, לי היה חשוב להתקבל למסלול קרבי מאחר ויש לי את הנתונים והיכולת, מה גם שישנה מוטיבציה גבוהה בקרב רוב החבר'ה לפני הגיוס וכל אחד מספר לקראת מה הוא הולך וזה נותן השראה ורצון ללכת למסלול קרבי ולתרום למדינה. לא הייתי מרגיש בנוח  כג'ובניק או תומך לחימה, בלי לזלזל בהם, כשאני יכול לתרום כקרבי, זה גם יותר חוויתי לדעתי.

אתה מרגיש שהקיבוץ נתן לך כלים מבחינת ההכנה לפני הגיוס?

אני בטוח שזה עזר לי. בתור אחד שגר שנתיים בנהרייה כשהייתי בכיתה ח'-ט', מכיר את האוכלוסייה העירונית, רואים את ההבדל. לא סתם אומרים שבני קיבוצים נחשבים לפייטרים שהולכים לקרבי, רואים את זה בשטח וזה נכון.

ספר לנו בכמה מילים מה זה קשר"ג?

התפקיד עצמו הוא קשה. יש לך חיילים תחתיך, אתה צריך לקבל החלטות, תיאומים, אישור תוכניות, אחראי להרבה תחומים בגדוד בתחום הקשר, לסדר שיהיו טלפונים, לסדר תקשורת נתונים, שהמג"ד יהיה מסודר ולא יצעק עליך: "למה אין לי מייל?" "למה לא היה לי קשר?" אתה צריך לתת מענה בתיאום עם הרבה גורמים חיצוניים. ויש עוד הרבה דברים שצריך ליישם בשטח. יש הרבה עבודה, ואתה צריך לדעת לגעת בכל התחומים ולבזר סמכויות בין שאר החבר'ה וכל זה מלווה בחוסר הניסיון שלך כקצין צעיר שלא מכיר עדיין היטב את כלל המערכת.

המסלול שעשית עד שהגעת לקשר"ג הלך לך חלק או ש...

בפירוש לא. זה מסלול אחד הארוכים שיש בצה"ל. שנה ושמונה חודשים. אחרי שנה אתה מקבל את הקצונה. אתה נתון בלחץ נפשי ופסיכולוגי עם המון עליות וירידות, לעבור מקורס לקורס, כל פעם להתחיל מחדש. ציפיות חדשות, מפקדים חדשים זאת אווירה שונה. אחר כך זה סיפוח לגדודים, בפעם היחידה אתה חווה מה זה להיות חייל בגדוד במחלקת קשר. שם אני על תקן של חייל במפקדה אשר מבצע את כל המטלות שכרוכות בכך ומנסה ללמוד על תפקיד הקשר"ג בשטח. לי אישית יצא להיות בגדוד "שקד" גבעתי בעזה. יצא לי להיכנס לכל המוצבים,לראות את רפיח, חאן יונס,  כל המקומות המדוברים בחדשות ולהבין את הקושי שם.

אחרי הסיפוח הזה הולכים לקורס מ"כים. עלייה דרגה, אתה כבר בקורס פיקודי, אחרי זה הכנה לבה"ד 1 יבשה, לימודים עיוניים על מלחמות ישראל, נשיאים, ראשי ממשלות, ניווטים. כל מה שעשינו במבחני כניסה עשינו גם בהכנה שזה שלושה שבועות שרצים ולומדים בלי הרבה לנוח. אחר כך בה"ד 1, הייתי במסלול לוחמים. שוב לימודים על תולדות צה"ל, מה הוא מפקד בצה"ל ותורת הלחימה. אתה יושב בשיעורים ומשתדל להחזיק את עצמך ער. מרצים שם קצינים גבוהים ובסופו של דבר זאת הנאה, מסתובב עם תיק על הגב, כומתה על הראש, הנשק נעול בחדר, מרגיש כמו סטודנט (בהזדמנות זו נאחל הצלחה לרזי שנמצא שם עכשיו). כשמסיימים מגיעה ההשלמה שזה התכל'ס, 4 חודשים, ההשלמה הכי ארוכה בצה"ל, מאוד קשה לאו דווקא פיזית אלא בגלל רצף התכנים שעוברים. מרגישים מצויין כשמסיימים את התקופה הזו.

יש לכם הרבה תעסוקה מבצעית, האם יש גם זמן לאימונים והכנות להתנתקות?

כן.

בעבר צהל נתן הרבה יותר חופש לגדודים לאימונים. אחרי האינתיפאדה הנוכחית הגדודים באמת נשחקים והאימון הוא בעצם "אימון" שזה לא ממש. הוא מוגדר לחודש וזה יותר להתאווררות,  בתוך החודש יש רגילה ופעם בשנה נופש. עושים קצת תרגילים בדרום ואחרי חודש עוברים לקו אחר.

ואיפה ההתנתקות נמצאת בסיפור הזה? יש הכנות?

מדברים עכשיו על ההתנתקות  כמעט בכל מקום בצבא. זה נוגע לכולנו. אי אפשר לדעת איך זה יתפתח ואיך יפעילו את כל המערכת. כרגע יש כמה מערכות שפועלות ביחד. גוף שיבצע את הוצאת האנשים מהבתים, יש גוף שיאבטח ויש את המעגל היותר חיצוני. הגדוד שלי לא אמור להיות פעיל בהתנתקות, אנחנו נפעל במידה שתהיה איזו פעילות חריגה. אנחנו קשורים לפיקוד צפון במידה ותהיה התחממות ויהיו תגובות חריגות מעבר לגבול אנחנו נפעל.

נעשתה שיחה בין הקצינים להבהיר לנו את המצב שיחות עם פסיכולוגיות שהסבירו את המצב איך זה הולך להיות גם מבחינת החיילים, סרבנות, איך מטפלים בזה, איך הצבא רואה את זה. ויש דיבורים בינינו הקצינים בגדוד. מה זה התנתקות, מה זה יגרום.

יש זמן גם לדעת מה קורה בקיבוץ?

כן ,אני זוכר כמה שניסיתי להתחבר למשפחה לשאול מה קורה, משתדלים בסוף היום להתקשר, אם ההורים עוד ערים.

את ה"ברמה" שומרים לך כל שבוע?

את ה"ברמה" האמת אני קורא אצל סבתא שלי שיש לה תמיד מאגרים של ה"ברמה" ואני קורא ומתעניין ואת הכתבות של אודי אני לא מצליח לקרוא, חוץ מזה יש שם ראיונות שבהחלט נהניתי לקרוא. שומרים איך שהוא על רמת ידע מסויים על מה שקורה בקיבוץ. לא שוכחים איפה גדלת ואיפה אתה חי.

מעבר לזה, האם גם הקיבוץ שומר על קשר, חוץ מהחבילות הנפלאות שמכינים לכם?

כן החבילות זה באמת משהוא וכל מי שיש לו יד בדבר שיבורך. לקיבוץ אין קשר רציף עם החיילים. אבל כל פעם שרואים אותי בבית מתעניינים בשלומי, במה שאני עושה בצבא עכשיו, ומאחלים לי הצלחה. תמיד זה נעים לשמוע, זה נותן לך הרגשה שאתה לא סתם עוד חייל.

יצא לך לעשות איזה שהוא חג בצבא?

את החגים העיקרים יצא לי להיות בבית. רק ביום העצמאות לפני שנה נשארנו לאבטח את הטקס בהר הרצל במסגרת בה"ד 1. אם אני זוכר טוב חג המים והעומר הייתי בבית וכשחזרתי לבסיסי לימדתי את החבר'ה את השירים של העומר וחג המים והם חשבו שאני משוגע.

עוד כמה זמן נשאר לך עד שנראה אותך פה על המדרכות?

עכשיו אני חמישה חודשים בתפקיד ויש לי עוד כמעט שנתיים. השירות הסדיר נגמר בעוד 11 חודשים ועוד שנה בקבע.

את הקבע אתה עושה מבחינת הקיבוץ כבמב"ח?

עד כמה שאני מכיר את הנוהל כן.