מס. 1467, ערב יום העצמאות ב' באייר תשס"ה  11.5.05

 

 

יום עצמאות תשס"ה

אלף פרחים עוד יפרחו בתוך השוחות...

 

 

הי הג'יפ הי הג'יפ

 

הן רק חודש וחצי בצבא אבל כבר מלאות חוויות. בראיון לקראת יום העצמאות מספרות התאומות סיוון וניצן שוהם לכרמל דרור על המסלול המיוחד בו בחרו להעביר את השירות בצהל. 

 

כמה זמן אתן משרתות בצבא?

חודש וחצי בערך.

ומה הספקתם לעשות עד עכשיו?

טירונות  וקורס קד"צ ל"המר".

("המר" זה ג'יפ  אמריקאי ענק).

כמה זמן טירונות?

חמישה שבועות.

איפה?

עשינו טירונות במחנה 80, חמישה שבועות והיה קשה. לא היה קל. אחרי זה עברנו לצריפין לבה"ד 6 לקורס נהיגה על "המר". היינו שם שלושה שבועות בערך במקום 10 ימים, כי היה פסח באמצע.חילקו את הבנות לשלשה מחזורים סיון סיימה את הקורס כבר לפני שבועיים  במחזור הראשון וניצן עושה את הקורס השבוע במחזור השלישי.

מה עשיתם לפני הצבא בשביל להגיע לתפקיד הזה?

הלכנו לזימון במחנה 80 למדריכות יחידות שדה ושם נפל עלינו ה"המרים". כל אחת רשמה את הדירוג העדיפויות שלה, בסוף קיבלנו את ה"המרים". בלי לדעת ובלי לתאם.

זה מה שרציתם?

כן. מאוד.

איך זה להיות תאומות באותו מקום בצבא?

נחמד. זה כוח. זה לעבוד על כולם ברמה טובה.

תנו דוגמא

עצם זה שאנחנו ביחד כל הזמן, מתבלבלים  בינינו, יש צחוקים עם המפקדים.

כמו מה?

למשל, המפקדת האישית שלנו בצריפין באה אלינו ואמרה: "סיון וניצן, אמרתי לך איך לעשות את זה". "אבל זו לא אני המפקדת"! גם אין דיסטנס עם המפקדים בבה"ד 6 וכולם לא מבדילים בינינו, זה אטרקציה וזה יוצר הרבה מצבים מצחיקים.

שמעתי שעשו עליכם כתבה בערוץ 10?

אכן כן. באו לצלם אותנו בבה"ד 6 ועשו עלינו משהו קצרצר לערוץ 10, כמובן בתאום עם דובר צה"ל.

מתי זה ישודר?

זה ישודר בערוץ 10 ביום העצמאות, ביום חמישי ב 20:30 בתכנית "כן המפקדת", קטע של כ 3 דקות. גם סבתא צפרירה משתתפת ומופיעה (בכבוד). זו היתה הפתעה בשבילנו. סבתא הייתה נהגת בצבא הבריטי במצרים. אנחנו סיפרנו את זה בתחקיר המוקדם, אין ספק שזה כבוד גדול ולקחו את זה כאייטם, הביאו את סבתא להצטלם איתנו בשטח האימונים בצריפין, ממש הפתיעו אותנו והיה נחמד ומרגש מאד לפגוש אותה בשטח.

איך היה הקורס על ה"המר"?

הקורס היה כייף. הכי כייף שעשיתי בחיים.

ניצן אומרת שהיה משעמם אבל היא לוחשת.

בגלל שניצן לא עשתה עדיין את הקורס וסתם היה לה משעמם. ניצן: אבל השבוע אני מתחילה  את הקורס וזה יהיה בסדר.

איזה נושאים נוספים עברתם בקורס?

יש תכנים של חינוך וערכים, גם על יום השואה דיברנו וכיוון שנשארנו בפסח בבסיס עשינו שם את הסדר. לא יצאנו הביתה התנדבנו להחליף בנות שהיו להם בעיות בבית, סגרנו שבת שכללה גם את פסח, היה ארוך ומייגע אבל לא נורא. חוויה.

ניצן את מתחילה את הקורס ביום ראשון, מה מתוכנן לכם?

הקורס עצמו הוא כשבוע. מגיעים ביום ראשון עושים תכנים של תיאוריה והכרת הרכב, מכירים את הרכב  על כל חלקיו מהקטן  ביותר עד  הגדול ביותר.  זה לא כמו לנהוג ברכב רגיל. יש דברים שונים שצריכים ללמוד להפעיל, להסתכל אחרת מבפנים.

איזה מערכות מיוחדות יש ב"המר"?

זה נלמד בהמשך שנגיע לבאל"יש (צאלים). שם ילמדו אותנו על המערכות ומה שיש בתוך המחשב. בתוך כל "המר" יש מחשב. מלמדים את זה בבאל"יש. עכשיו אנחנו לומדות נהיגה מבצעית, נהיגת שטח, לומדים לנהוג בשטח סלעי, חולי, דיונות וכל מיני מורדות ועליות קשות, גלגל באוויר וכו' בקיצור כל מיני דברים נחמדים.

לא מפחיד אתכן הנהיגה המבצעית וכל השאר?

לא זה ממש נחמד.  עשיתי את זה לפני שבועיים בערך, וזה היה הדבר הכי נחמד שעשיתי בחיים. זה נותן המון ביטחון.

את מרגישה שהנהיגה שלך השתפרה אחרי הקורס?

ברור, הרבה. למדתי אפילו לנהוג בלי שתי מראות בצדדים ובלי המראה העליונה. על כלי כזה רחב קשה לנהוג  בכביש אבל מסתדרים עם זה תוך כמה שעות וזה נותן המון ביטחון .

מה תעשו אחרי הקורס?

בעיקרון אין לנו הרבה אפשרויות. או ללכת להיות מפעילות של "המר", וכאלה יש רק בבאלי"ש בדרום, זה הרבה אימונים בשטח, תרגילים עם לוחמים סדירניקים ומלואימניקים, או בשטח. אין הרבה אפשרויות או זה או לא...

מה זה לא?

לא, זה לא להיות במפעילות וזה חבל. כי זה התפקיד הכי נחשב לבנות בצה"ל.

מה זה אומר. איזה תפקיד זה לא.

בגלל שעשינו רשיון על משאית לפני הגיוס שנקרא קד"צ נהיגה, התחייבנו לתפקיד הזה. אם עכשיו אנחנו עוזבות את התפקיד, ואנחנו מתחת לשנה בצה"ל, אנחנו צריכות לעשות משהו בנהיגה שזה אומר להיות נהגות, משהו מאוד רגיל, ולא אטרקטיבי, להיות בעזה או לשמור בכל מיני בסיסים. את זה אנחנו לא רוצות. עדיף להיות בתפקיד שאנחנו עושות עכשיו. זה גם כייף וגם תורם.

מה התכניות להמשך?

בהמשך, לסיוון תהיה עכשיו חופשה של שבועיים על חשבון המערכת וניצן ממשיכה את הקורס שהתחלנו לפני שבועיים, עושה את זה מהר ולעניין, מסיימת עם זה וגם היא מקבלת שבוע חופש על חשבון המערכת. אחר כך חזרה לבאלי"ש להתחיל את הקורס הגדול והעיקרי שנמשך כחודשיים, שבו נלמד את כל מה שנצטרך לדעת על ה"המר" לצורך המשך התפקיד. אחרי הקורס אנחנו נשארות בבאל"יש לשנתיים  ועושות את כל התרגילים והאימונים יחד עם החיילים בשטח.

מה כולל הקורס בהמשך?

הקורס הוא הקורס הכי קשה שהיה לנו עד עכשיו. כמעט חודשיים שהם רוב הזמן בשטח. כל השבוע נמצאים בשטח, ישנים בשטח, אוכלים בשטח, לא מתקלחים (שזה לא מטריד אותנו כל כך להתלכלך קצת), ואוכלים הרבה חול. ככה באוויר הפתוח.  יש הרבה דברים ללמוד, להתאמן על המערכות המיוחדות המורכבות על ה"המר", ואת ה"תחפושות" המיוחדות-  ל"המר" יש כל מיני תחפושות  כמו נגמ"ש, טנק וכו' לצורך האימונים.

מה עם קצונה? יש אפשרות להמשיך לקצונה בתפקיד הזה?

בכל תפקיד כמעט יש אפשרות לקצונה, אבל בתפקיד הזה יש אפילו ייעוד  מראש. מאתרים את הבנות שיש להן את היכולת והרצון להיות מ"כיות וקצינות, לפעמים לפני הקורס באים ומבקשים, אם אנחנו מראות נכונות נותנים לנו גם להמשיך לקצונה.

אתן רוצות להמשיך לקצונה? או לפיקוד?

יכול להיות שכן. נראה מה יהיה בהמשך. נראה לנו שכן.....

 

 

 

קטעים מתוך רשימה של יונתן עזריאלי ז"ל שהתפרסמה  ב "ברמה" 10.5.70

 

איך פרצו את הדרך לנגב בלעדינו...

 

יושבים היינו בנגב, מלבד אכילת אבק מציות וסרדינים לא עשינו דבר. הנגב היה אז בגדר חו"ל, שלא להגיד ארץ גזירה, מאחר והצבא המצרי ניתק אותנו משאר הארץ. כדי להגיע לשם היינו מסתננים בין משלטי המצרים שירו המון רקטות, כנראה למנוע מאיתנו כל טעות באשר למיקומם. אדיבות מזרחית זו זכתה להערכה נאותה. הבודדים שעלו צפונה היו טסים במטוסים אשר הורידו הספקה לנגב וחזרו ריקים.

 

המחלקה שלנו חנתה באחד הקיבוצים הצעירים, משק שהכיל ארבעה צריפים וחמישה אוהלים עם קומץ דיירים, את התמונה השלימה גדר תיל דוקר ומרחבי חול ולס עד האופק.

התעסוקה הפרודוקטיבית היחידה הזכורה לי הייתה האזנה למ"מ הקורא באוזנינו קטעים נבחרים מ"אנשי פנפילוב". ספר רוסי זה היה אז ה"תנ"ך" של הפלמ"ח.

ערב אחד ניגש אלי המ"מ בבהילות ואמר כי עוד הלילה עליו לשלוח איש אחד לקורס ממכ"פים (מ"כים). "אתה תטוס צפונה!"

    

הקורס בג'וערה היה משותף  לשלוש חטיבות הפלמ"ח, 200 חיילים, מהחטיבה שלנו, "יפתח", היו רק 10. האימונים היו נסבלים והחניכים שבאו  כולם מגדודים קרביים לא לקחו אותם ברצינות יתרה. היינו יושבים סביב שולחן חול בצל וממציאים רעיונות מפולפלים איך לחסל חוליית אויב בעזרת הכיתה תוך התחשבות בתחנת המשטרה האנגלית שבדרך, אותם בני אלביון כבר מזמן עזבו את הארץ אבל ככה היה כתוב במערכי השיעור.

 

שבת אחת קיבלנו חצי יום חופש, החלטנו שיש מספיק זמן לקפוץ לחיפה ולחזור, ירדנו ברגל ליקנעם וחיכינו לטרמפ, לא היו אז הרבה מכוניות והצפייה התארכה. והנה הופיע משוריין עם צריח, כדי להבטיח שהוא יעצור, תפסנו עגלה רתומה לפרד נהוגה בידי מושבניק שנסעה לתומה בדרך, הצבנו אותם כמחסום חי על הכביש למרות המחאות הקולניות. ברגע האחרון ממש נעצר המשוריין לידנו בחריקת בלמים, מתוך תא הנהג הציץ יואל קוטלר שקרא אלי: "אלמלא זיהיתי אותך ונעצרתי מרצוני הטוב לא היו העגלה והפרד מהווים מכשול בפני המשוריין שלי". החבורה כולה טיפסה על המשוריין בו השתמש יואל לטיול שבת עם טלילה. כך יצאנו ברגל והגענו במסע משוריין לבילוי בחיפה.

 

עוד בטרם הספקנו לסיים את הקורס החשוב החליט מי שהחליט לפרוץ את הדרך לנגב, להופכו לחלק אינטגרלי של המדינה הצעירה. שתי החטיבות האחיות קראו מיד לרוב אנשיהם לחזור לגדודים, רק בחטיבת "יפתח" החליט מישהו, כנראה בטעות מצערת, שיסתדרו גם בלי עשרת הממכ"פים חדשים. לאחר מספר ימי לחימה בהם הלכו כוחותינו מחיל אל חיל, לא יכולנו יותר להתאפק, קמנו השכם בבוקר והתחמקנו לסרפנד, הגענו לשם בצהריים גאים ושואפי קרבות, ואז... התברר שההפוגה כבר נכנסה לתוקפה ועלינו לשוב לג'וערה.         

 

מרדכי כהן ז"ל / יונתן בן צבי

 

בעוונותינו לא הרבינו להזכיר את מרדכי ואף נשמט שמו מרשימת חללי צה"ל מרמת יוחנן. את המעוות הזה צריך לתקן ולהודות על כך למירי ולאהרון פיינשטיין שלא חסכו להפוך ולהפוך בזיכרון החשוב הזה.

 

מרדכי הגיע לרמת יוחנן עם קבוצה של ילדים מרומניה שהגיעו לארץ דרך קפריסין עוד לפני פרוץ המדינה. הוא "אומץ" כמקובל אצל הורי מרים ומאיר בן צבי והיה כאח לי, לאחי ולאחיותיי עד יום מותו.

 

מרדכי נהרג מפליטת כדור בהיותו בקורס מכי"ם בנח"ל במחנה נתן שליד באר שבע בתחילתו של חורף 1955 והוא בן 19 שנים בלבד.

נולד בפלואשט, בירת הנפט של רומניה, היה בן 3 כשפרצה המלחמה ובן 9 כאשר נגמרה. הבנו כי אחות אחת במשפחה נמסרה לאימוץ אצל דודתה והוא ואחותו ציונה היו בכפרים ההרריים בזמן המלחמה.

 אחרי המלחמה מצא את עצמו מופרד מהוריו ע"י "עליית הנוער" שריכזה קבוצות של צעירים וילדים לעליה בנפרד מהוריהם. סיפורה של הקבוצה הזו הוא סיפורו של מרדכי.

 

בדצמבר 1947 הועלתה קבוצת הילדים בגילאי 12 - 15 בנמל קונסטנצה על סיפונה של ספינת המעפילים "פאן יורק", שמה הוסב ל"קיבוץ גלויות" וביחד עם ספינה תאומה "פאן קריסטינה" ניסו ללא הצלחה לפרוץ את ההסגר הימי הבריטי שהודק על חופי הארץ באותם הימים.

 

שתי האניות הגיעו תחת משמר בריטי לחיפה והובלו לקפריסין למחנות שמולאו במגורשי עליה נוספים.

 

בינואר 1948, הייתה קבוצת הילדים מרומניה מראשוני המשוחררים מהמחנות בקפריסין שהועלו לארץ. המדינה טרם הוקמה אך המלחמות כבר החלו.

העבירו אותם זמנית למה שהיום בית החולים "מאיר" בכפר סבא.

במאי 1948 הובאה הקבוצה כולה לרמת יוחנן, ילד או שניים חולקו גם לאושה ולכפר המכבי.

הם נקראו "הרומנים" ושוכנו בתחילה בחדר הגדול של בית התרבות. כ - 20 ילד באותו החדר עד ההפצצה הגדולה של חיל האוויר המצרי שחשב כנראה להפציץ את בתי הזקוק אך הפצצות נפלו לא הרחק מבית התרבות. כ - 10 פצצות באשכול מרוכז. אחת לא התפוצצה והוצגה למחרת על יד ה"שער" לראווה. זכוכית החלון התרסקה מההדף, כמה מהם נשרטו קלות, ואז הוחלט להעבירם ולצרפם למגורי חברת הילדים. פנינה בהט הייתה המדריכה וטובה סמילנסקי  המטפלת.

אח"כ הובא גם מורה מיוחד לכתה זו שהייתה מקבילה לכתה שלי אך למדו בנפרד מחמת הקושי הראשוני בלימוד בשפה העברית.

הילדים "חולקו" למשפחות מאמצות ואז הכרתי את מרדכי. הוא היה ילד לא גדול ומצעירי הקבוצה שלו. היה מאוד עירני וסקרן, הקדים להתערות בחברה של ה"צברים" לפני יתר בני הקבוצה, משימה שלא הייתה קלה לאף אחד וגם לא למרדכי. מה גם שהייתה לכל הילדים האלה "גאוות יחידה" שהביאה אותם לנסות ולשמור על השפה הרומנית כשפת דיבור וכמובן לקבל נזיפות על כך מהסביבה.

מההתחלה התבלט בחריצותו הן בלימודים והן בעבודה. בגיל 16 כשרוב בני קבוצתו הבוגרים יותר התגייסו לצבא הוא צורף עם עוד שלשה ילדים מקבוצתו לכיתה הרגילה של בית הספר המשותף, מאז היה מרדכי כאחד מאיתנו לכל דבר.

 

לא ידענו ולא הרגשנו איך למרות כל הרצון הטוב מצידנו, הוא עבר את דרך הייסורים שעובר ילד עולה עד שהוא מתקבל (אם בכלל) ונקלט בחברת ילידי הארץ, וקיבוצניקים על אחת כמה וכמה. מרדכי היה אחד מאלה שהצליחו. הוא היה מקובל מאד. היה תענוג להכין איתו שיעורים. בדרך ענוה ושקטה ידע את התשובות או לפחות היכן לחפש אותן. 

היה לו אומץ לקפוץ לתוך "מים קרים", לצאת עם כולנו לצבא שהיה מציאות מעט אכזרית באותן שנות ה-50.

 

את הוריו ואת אחותו הכרנו רק בהלווייתו בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. גם אח"כ לא נשמר הקשר.

 

ועל כך נאמר: "וי על דאבדין שמשתככין, ועוברים וכלים מן העולם".

 

 

כְּעַנְנֵי נוֹצָה    

הַיּוֹם לַחֲצִי הַתֹּרֶן הוּרְדוּ הַדְּגָלִים

רוּחַ לֹא נָשַׁב, בְּצַמְּרוֹת הַדְּקָלִים,

הַיּוֹם כְּמוֹ עָצְרוּ עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם

שָׁחוּ כַּפּוֹת תָּמָר, רָאשִׁים, וְעֵינַיִם.

 

שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה שֵׁמוֹת, וּפָנִים

צָפִים מוּל עֵינַי עַל מִרְקַע עֲנָנִים,

מְרַחֲפִים כְּעַנְנֵי נוֹצָה, קַלִּים לְבָנִים

מַשָּׂאָם עַל כְּתֵפַי כְּמִטְעַן לְבֵנִים.

 

הֵם לִי כּוֹכָב הַצָּפוֹן עֵת תֹּאבַד הַדֶּרֶךְ

מֵעוֹלָם לֹא בִּקְּשׁוּ כִּי אֶכְרַע עַל בֶּרֶךְ,

בְּנוֹתְנַם בְּלִי שִׁיּוּר, לֹא הִסְפִּיקוּ לָקַחַת

לָנוּ, לִי הֶעֱנִיקוּ אֶרֶץ פּוֹרַחַת.

 

הֵם שֶׁהָיוּ הַיָּפִים בִּפְרָחֶיהָ

טְמוּנִים כָּעֵת בֶּעָפָר אֲפָרֵיהָ

הַיּוֹם בְּיָד מְהַסֶּסֶת אֶמְחֶה דִּמְעוֹתֶיהָ.

                                                                                                ראובן עזריאלי         18/4/05                                    

עצמאות / אודי

 

אני מבקש להתייחס הפעם לא לעצמאות הלאומית ממלכתית אלא לעצמאות שלנו כקיבוצים וכתנועה קיבוצית.

מזה כחמש-עשרה שנה שהתנועה הקיבוצית (המוסדות המרכזיים כלכליים וחברתיים, המוסדות האיזוריים וקיבוצים רבים באופן פרטני) נמצאים במשבר עמוק.

משבר שהורתו כלכלית ופירותיו חברתיים, דמוגראפים, תרבותיים...

משבר זה פגע באופן אנוש בעצמאות התנועה הקיבוצית והקיבוצים מבחינת התלות הפוליטית, כלכלית, מבחינת הדימוי הקולקטיבי ועד לגאוות היחידה וזקיפות הקומה הקהילתית והאישית.

והנה מתחיל להסתמן מהפך.

אינני רוצה להיכנס לסיבותיו של המהפך, (כל אחד יפרש אותן על פי השקפת עולמו), אלא למופע ה"פיסי", העובדתי.

אליבא דכל הגירסאות, הקיבוץ והתנועה הקיבוצית מוכיחים כושר עמידה, חיוניות פנימית, כושר הסתגלות, יצירתיות כוללת ונקודתית, ערכיות וסולידריות וגם כישורים פוליטיים ועיסקיים, שאיפשרו לגוף הזה לא רק להישאר בחיים, אלא גם להתגבר על המשבר – בתהליך עיקבי של נחישות ותושייה – ולפרוץ מחדש.

באופן קונקרטי מתבטא המהפך בשלושה תחומים הקשורים זה בזה:

בתחום הכלכלי, הפוליטי והמוראלי מנטלי.

 

בתחום הכלכלי אנו רואים באופן מובהק,לפחות החל משנת 1998, שיפור דרמטי בכל הפרמטרים: תפוקה, הכנסות,רוח נקי, "עודף מישקי ממוצע לחבר", גידול בהון העצמי, ירידה בחוב, שיפור יחס מינוף ויחס הון לנכסים, יחס שוטף, תזרים מזומנים, השקעות...

נכון שמדובר בנתונים מיצרפיים לכלל הקיבוצים ויש עדיין לא מעט קיבוצים "בצרות", אבל נכון להיום כל הקיבוצים חיים בשוטף מתזרים חיובי, מה שמקטין מצד אחד את תלותם בנושים (הבנקים), ויוצר מצד שני ערך וכדאיות להסדרים.

 

בתחום הפוליטי אמנם קיימת שחיקה קבועה בכוחנו הפוליטי שהיא פועל יוצא בין השאר מקיטון במשקלנו הדמוגראפי (פחות מאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה), אבל עדיין משקלנו הפוליטי גדול לאין שיעור ממשקלנו המספרי היחסי וזאת עקב היותנו (למרות מה שנדמה לנו) בעלי תודה פוליטית מפותחת יותר מאשר ממוצע האוכלוסייה והיותנו ממוקדים במגזר מסויים של המפה הפוליטית.

מאחר ואנחנו – למרות כל ההפרטות – עדיין "מדינה מולאמת", העירנות הפוליטית שלנו, כולל התפקדות (לכל המפלגות) היא תנאי חיוני לשמירת מעמדנו.

 

בתחום המוראלי מנטלי.

כאן מתרחש, ממש בימים אלה, המהפך הבולט ביותר, המונהג בעיקר "מלמעלה", על ידי הנהגת התנועה.

מ"מוֹד אסטרטגי" של "מינוף חולשות", "מינוף מסכנות", אנחנו עוברים ל"מינוף חוזקות". אנחנו עדים לכך שבמקום אסטרטגיה קבועה של התבכיינות (בנושא הקרקעות, המים, חינוך התיישבותי, סיוע לאיזורי עימות וכו' – הכל זכויות שמגיעות לנו בצדק), אנחנו מתחילים לעשות שרירים ולהפגין כוח.

"מה לעשות", בתרבות הפוליטית של מדינת ישראל דהיום, מי שמראה חולשה, לא מושיטים לו יד אלא עוד דורכים עליו, ומי שמראה חוזקה – מקבל הערכה וסיוע במימוש זכויותיו.

אנחנו מתחילים להאמין בעצמנו ובכוחנו, מתחילים להתנהג בהתאם והמסר נקלט.

 

כמה נתונים עכשוויים (שאינם מפחיתים מזכויות היסטוריות):

-         האוכלוסייה הקבועה בתנועה הקיבוצית מהווה פחות מאחוז וחצי מכלל אוכלוסיית המדינה.

-         הקיבוצים (254 בתק"צ ועוד 16 הנמנים על הקיבוץ הדתי) מייצרים כ – 33% מערך התפוקה החקלאית הלאומית (כ – 42% בענפי החי).

-         חלקה היחסי של התעשייה הקיבוצית בערך התפוקה התעשייתית במדינה כ – 9% וביצוא כ – 12% (בענף הפלסטיק 58%).

-         וגם – חלק המגזר הקיבוצי בקרקעות הלאום כ – 11%.

 

טכסי הזיכרון

תודה לעדה הממלאת שליחות רבת שנים בהכנת הטכס ליד מצבת הזיכרון, וגם ליורם שדואג לשיפור רחבת הטכס הן ליד המצבה והן ליד בית העלמין.

 

 

    מדיוני המזכירות / 28.4.05

 

נוכחים: אודי, דניאל פרי, אורית, צור, אילת, דוד, יגאל,

 רפאל, לינט, ישי קציר.

נעדרים: עידו, יוחנן

 

1.         תעריפי נסיעות "נהג בית" . אושר התעריף המפורט מטה:

א.   קרית אתא                      2.5 ₪

   מרפאת זבולון / קריון          5.0 ₪

   בי"ס יגור                        5.0 ₪

   לב המפרץ                      5.0 ₪

   רכבת ק. חיים/מוצקין          5.0 ₪   (קודם 3.5 ₪ )

   אורנים                           10.0 ₪ (קודם 5 ₪ )

   טבעון                                      10.0 ₪ (קודם 5 ₪ )

   חיפה                                       15.0 ₪ (קודם 10 ₪ )

ב.      נסיעות מיוחדות ("מחוץ לרדיוס") לפי 0.54 ₪ / ק"מ

ג.       נוסע בודד ("ספיישל") משלם תעריף כפול למעט חיילים ותלמידי ביה"ס ביגור.

ד.      נסיעות עבור ענפים לפי 1.35 /ק"מ

 

2.         דווח על ערעור חברים בנושא מזוזות בחדר האוכל. הוחלט להעביר לאסיפה.

 

3.         בהשתתפות אורית ש., שרה'לה ס., נירית ד., ועמר ס. נערך דיון בנושא חינוך גיל בוגר עם דגש "חברת ילדים" (י' – י"ב).

אורית וצוות החינוך מסרו דיווח על תופעות שליליות בחברת הילדים לרבות וונדליזם, שתייה חריפה ושכרות.

נדון הצורך בחידוש "אמנת חברת הנעורים", הגברת מעורבות ואחריות ההורים, גיבוי הנהלת הקהילה וממלאי התפקידים לצוות החינוכי (לרבות כלפי ההורים), צעדי הרתעה וענישה, לינת ילדי י"ב מחוץ לבתי ההורים.

הצעה מפורטת תובא לאישור המזכירות והאסיפה.

רשם אודי.

 

מנהל, פסיקולוג ולוכד נחשים לעת מצוא...

 

צור יריב משוחח עם יובל פיינשטיין לרגל סיום תפקידו בריכוז המשק הצרכני. מעין "שיחת סיכום".

 

כמה זמן כיהנת כמרכז משק צרכני וכיצד אתה מסכם את פעילותך ביחס לדברים שרצית להשיג?

הייתי בתפקיד קצת יותר משלוש שנים.

כשהתחלתי רציתי להגיע למצב שבו כל הנושא הקהילתי יתנהל בצורה עיסקית. לעבוד ולנהל את התקציב בצורה של תכנון מול ביצוע. את זה הצלחנו להשיג, היום אנחנו עובדים מאוד מדוייק. מטרה נוספת הייתה להעביר מכסימום ענפים לאגף העיסקי. ההבדל היום בין הענפים השונים הוא שבקהילה הם מתנהלים בצורה עיסקית אבל נתמכים ע"י הקיבוץ, אם ע"י מימון או אם ע"י סיבסוד או הזרמת כספים מהקופה הציבורית.

השאיפה שלי הייתה שהענפים יתנהלו בכוחות עצמם ובתזרים עצמי, בלי תמיכת הקיבוץ. ענפים צריכים לגמור עם רווח או מאוזנים אחרי ניקוי שכר העבודה. כיום, חלק מהענפים עובדים בתקציב ומסיימים באיזון אבל את העבודה הם לא משלמים. בפועל לא הצלחנו להעביר שום ענף לצד העיסקי. ענף אחד שלדעתי מתנהל היטב ויוכל לעבור לצד העיסקי זה חדר החלב.

בשלוש שנים האחרונות חדר החלב סיים פחות או יותר מאוזן. אני מעריך שאם נצא החוצה ניתן יהיה להשתפר. אנחנו מנסים לקבל רישיון של משרד הבריאות לשיווק גבינות, זה יהיה הצעד הראשון להגדלת המכירות.

זה לא ייצור בעיות עם תנובה?

לא. ברגע שנשווק החוצה נצטרך לקנות את החלב. לא נשווק בצורה סיטונאית לחנויות, אלא נעשה משהו כמו "חנות המפעל" או שיווק לאירועים וחגים כמו שבועות.  למעשה כבר כיום יש לנו הרבה הזמנות אבל כאמור עדיין אין רישיון של משרד הבריאות.

גם ענף הרכב עבר מהפך. בהתחלה עבד עם הוצאות שנתיות גדולות (הפסד של כמה עשרות אלפי ₪). זו השנה השנייה שענף זה מסיים בצורה מאוזנת, אפילו עם רווח קטן.

איך עושים את זה?

העלנו את מחיר הקילומטרז' לענפים, מחצי שקל ל- 1.35 ₪ שזה העלות בפועל של קילומטר של רכב. שיפור משמעותי נוסף הושג בעבודה מאוד מסיבית של איל להוריד עלויות בתיקונים.

להוריד עלויות זה אומר להוציא תיקונים החוצה?

לא בהכרח, אלא להקפיד שמה שתוקן לא יחזור לתיקון נוסף, ואם קרתה לרכב תקלה וצריך תיקון נוסף אחרי תקופה קצרה, לעשות את זה במסגרת של אחריות מהטיפול הקודם. היום ענף הרכב מנוהל באופן מאוד מקצועי בעזרת תוכנות מחשב "של המאה ה- 21". רוב הצי שלנו מורכב מטויוטה קורולה, מכונית יקרה בקניה וזולה בהחזקה. לכן עברנו לרכוש יותר קורולות. הרבה חברים שואלים, למה אנחנו נוסעים במכוניות גדולות מסוג טיוטה הייס. הסיבה היא שהן אמנם לא כל כך נוחות לחבר, אבל מבחינת אחזקה זאת המכונית הכי זולה.

עברנו לטיפול תקופתי במכוניות כל 15.000 ק"מ (בהנחיית היצרן), גם זה מוריד מעלות ההחזקה. חשוב לציין שצי הרכב גדל השנה וגם לפני שנה, ועם זאת אנחנו מסיימים מאוזן ואפילו טוב מזה, כולל שכר העבודה.

איזה עוד ענפים בעלי פוטנציאל להעברה לאגף העיסקי?

מרפאת השיניים. בשנתיים אחרונות בגלל מצב כלכלי במדינה ירד אחוז הטיפולים החיצוניים. כרגע זה ירד מהפרק. אבל בהחלט זה אחד הענפים שחשבנו לעשות אותו לענף עיסקי.

מה הסיכוי לשמור על רמת השירות לחבר במהלך כזה?

לא צריכה להיות פגיעה. הכוונה שלנו היא להגדיל את שעות הפתיחה. צריך לזכור שהענפים האלו לא פתוחים באופן שמנצל את מלוא יכולת עבודתם בצורה מיטבית, ניתן לנצל אותם יותר, אפילו להוסיף עבודה בימי ששי. אין שום סיבה שיפגע השירות לחבר.

ענף שאפשר היה לפתח אותו, אפילו שקשה לעשות את זה כרגע, זה המכבסה. שם ניתן להערכתי להביא לקוחות מבחוץ, זה לא פשוט אבל יש לנו את היכולת, צריך אדם שירוץ ויחפש את השווקים.

דוגמא שראויה לציון בנושא הזה היא נוי דרום. עוזי כל הזמן מוצא איך להגדיל את ההכנסות שלו, אם זה ע"י הכנת "הנווה" וסידורו ואחר כך השכרתו לפעילות של הצופים בשמיר, אם זה בגינון שטחים מחוץ לשטחים שלו, כמו בפלרם ואיזור הנדל"ן שיורם אחראי עליו, וגם איסוף ברזלים וגרוטאות ומכירתם.

בשלוש השנים האלה החלטנו להעביר את בתי הקומותים לדירות קרקע. המהלך הזה גרם לענף הבניין להפוך לענף שמגלגל את הסכומים הכי גדולים ברמת יוחנן. נוסף לכל הבנייה החדשה, עושים גם פעולות לצמצום פערים. לפעמים אני מרגיש שהענף הזה לא זוכה ליחס המתאים מצד הציבור. צריך להעריך את זה.

יש בעיות אופייניות לעבודה כמרכז משק צרכני?

כן. למרכז משק צרכני יש  תפקיד שנמצא בצומת, מצד אחד הוא צריך לשמור על הפן העיסקי, אחראי לתקציבי הקהילה, מצד שני הוא צריך להתעסק הרבה בנושא הריגשי והאנושי. גם להתנהלות הכספית יש קשר עמוק לאמוציות. התפקיד הזה הוא מאוד רגיש ואני לא הערכתי היטב את מידת הרגישות. בפועל נוצר מצב של חלוקת העבודה בין אודי לביני: אנשים שהיה להם נוח יותר לפנות לאודי היו פונים אליו, אחרים פנו אלי ונוצר קצת עירבוב תחומים, אבל להערכתי היינו די מתואמים.

מה הדברים הכי מוזרים או הכי פיקנטיים שיצא לך לטפל בהם?

יום אחד התקשרה אלי איזו גברת, אני אומר: "שלום, מה שלומך? מה נשמע?" והיא מספרת לי שיש לה  נחש בתוך הבית. אני פחדן גדול מנחשים. "מה עושים?" אני אומר לה. חשבתי לעצמי שאם אקרא ללוכד נחשים זה ייקח הרבה זמן, אז קראת לחסי. חסי מיד נחלץ לעזרה. הלכנו אליה הביתה. אני זזתי הצידה רחוק עם נעלים בגובה עד הברכיים וליתר ביטחון גם מקל ארוך, חסי בלי שום קושי נכנס לבית, אבל הנחש לא נמצא. הבאנו גם לוכד נחשים אבל עד היום הנחש לא נמצא. זאת רק דוגמא, היו הרבה אירועים כאלה ואחרים.

האם יש דברים מיוחדים אופייניים  למילוי התפקיד ברמת יוחנן לעומת קיבוצים אחרים?

אני לא חושב שהתפקיד הזה קיים בהרבה קיבוצים. בדרך כלל עושה אותו מנהל הקהילה. ברמת יוחנן בגלל נפח העבודות הוא קיים ויש לו משמעות. עמידה במערכת לחצים, ציפיות ודרישות מאוד גדולה בגלל הטענה שיש כסף. בקיבוצים אחרים פשוט אין, אז אומרים שאין ונגמר הסיפור, כך שגם אין ציפיות. יש ההבדל מהותי בינינו לקיבוצים אחרים ואני מקווה שימשיך להיות כך עוד הרבה שנים.

אם היית מתחיל את התפקיד היום – היית עושה את הדברים אחרת?

בוודאי, בעיקר בדברים היומיומיים. לימוד התפקיד ארך זמן רב  ולכן הזמן שנשאר לביצוע היה קצר יחסית. אני מעריך שהייתי משקיע יותר בבניית מערך  הדרכה למרכזי  ענפים על מנת שילמדו לנהל נכון. מרכזי הענפים ברמת-יוחנן הם אנשים מצויינים. חסרה ההכשרה המתאימה.

מבחינה עיסקית או מבחינת תודעת השירות?

מבחינה עיסקית. תודעת השירות סבירה ואפשר לשפר. זה אחד הדברים שאמליץ  לדניאל לעשות. התחלנו לגלגל את העניין ולא הגענו לביצוע.

מנהל משק צרכני הוא חבר בכיר במזכירות, ולא פעם (וגם אני כחבר במזכירות שמעתי את זה), מופנית טענה למזכירות שלא מצליחה להרים את הראש מעל פני המים לתכנן לטווח ארוך, לתכנן אסטרטגיה, להטוות דרך. מנקודת המבט של מרכז משק צרכני, עד כמה אתה חושב שאפשר בכלל בעבודה היומיומית הכל כך עמוסה, לחשוב או להתעסק באסטרטגיה או במנהיגות ?

אנחנו מאוד מוגבלים ביכולתנו לבנות אסטרטגיה שתהיה מקובלת על כל החברים. להערכתי היום רמת יוחנן חצויה ברוב הדברים שאני יכול להגדיר אותם כאסטרטגיים, הפרטות גדולות יותר, שכר דיפרנציאלי ושאלות אחרות שמהן נגזרת אח"כ מרבית התנהלות, קשה לקבל החלטות וזה משפיע על כל המערכת. הלכנו על פעולות שיכולות לכוון את רמת יוחנן לכיוון הפרטות, אבל ניתן להתקיים גם בלי ביצוע ההפרטות האלה. למשל  נושא הפנסיה עליו החלטנו עוד לפני הקדנציה שלי, חלוקת כספים מקרנות לחברים, קרנות הצטברות ללימודים גבוהים, קרן לנזקקים שהוקמה וכנראה במהלך השנה הזאת תתמלא בכל סכום הכסף הנדרש. כל הדברים האלה הם דברים אסטרטגים שנבנים ונעשים לאט. יש כמובן מספר דברים נוספים שקורים בעבודה יום יומית שלנו שישפיעו בעתיד.

מילוי תפקיד כזה לאורך שלוש וחצי שנים, משנה במשהו את הדעה האישית לגבי מה אני רוצה שיהיה במקום הזה בו אני חי, מה אני רוצה שיהיה פה לטווח הארוך?

באופן כללי לא. לפני שנכנסתי לתפקיד ידעתי מה אני רוצה שיהיה פה, פחות או יותר, התחזקתי בידיעה שזה מה שצפוי לקרות. ואני מדבר על משק הרבה יותר מופרט.

אתה אומר את זה בתור אידיאה או כהשלמה עם המציאות?

מתוך השלמה עם המציאות. אם לא נעשה את בצורה מושכלת אנחנו נְדחף לתוך מהלך הזה. יש ציבור מסויים שרוצה את השינוי ודוחף אותנו למהלך הזה באמצעות קביעת עובדות בשטח. היום אי-השוויוניות גדלה, לכן לא תהיה ברירה אלא ללכת לכיוון הזה, התפקיד הזה לימד אותי המון על הקיבוץ ועל האנשים.

מהו התפקיד החדש שלך?

ניהול התיפעול ב"תיבולים" שיעבוד ברמת יוחנן ובבית לחם הגלילית. תחילת העבודה אנחנו מקווים שבמהלך יוני.

יש כבר הזמנות?

המפעל עובד כל הזמן. אלא שעכשיו אנחנו מעבירים חלק מהאתר מבית לחם לרמת יוחנן.

אנחנו שותפים במפעל ב- 51%. התפקידים שיש לנו כרגע במפעל זה: עידו מנכ"ל, עמית גינסברג איש טכני, ואני – מנהל תיפעול. במפעל עובדים כ - 20 ומשהו אנשים. להערכתי זה מפעל עם הרבה פוטנציאל, אנחנו מקווים לקלוט עוד חברי משק לאחר שיעבור הנה ונוכל להרחיב את הפעילות.

שאלה לסיום, כמי ש(במושגים של רמת-יוחנן)לקח אחריות בגיל צעיר יחסית, עד כמה נראה לך חשוב להכניס צעירים לתפקידי ניהול בקיבוץ? מה צריך לעשות כדי שזה יצליח?

חייבים להכניס צעירים לתפקידי ניהול ברמת יוחנן, צריך לבנות מסלול לקידום ולשלב אותו בין המשק לפלר"ם ואולי עוד ענפים כמו גד"ש ותיבולים. מצאי האנשים ברמת יוחנן שעוסקים או מיועדים לתפקידי הניהול הוא קטן. יש להקים צוות שידאג ליצור מצב שאנשים יוכלו לסיים תפקיד ניהולי ללא חשש שלא יהיה להם לאן להמשיך.

ולסיכום: הרבה חברים שואלים אותי איך התפקיד הזה [מנהל משק צרכני – י.פ]. אני רוצה להגיד שהוא מאוד מעניין ומאתגר. זה לא אומר שאין ימים שבא לך לזרוק את הכל, אבל זה קיים בכל עבודה. נהניתי לעבוד עם מרכזי ענפים ועם החברים. אני רוצה להודות לאודי על שיתוף הפעולה והעבודה איתו. עבודה שהייתה מאוד טובה, גם אם קשה לפעמים. יכול להיות שאחרי מנוחה אחזור לעוד איזשהו תפקיד.

על כך נותר לי רק לאחל לצור: יישר כוח!

 

 

אני מזו-זע / בן ציון גולן

 

פתיחתא.

למען הגילוי הנאות אומר שאני משמש כחזן ראשון בבית הכנסת כפר המכבי, כולם מוזמנים להשתתף בתפילות שבתות וחגים, וכל זאת מבלי לגרוע כהוא זה מחילוניותם היום יומית. דבר שני ולא פחות חשוב הוא, לגנות בכל לשון את האלימות והאיומים באלימות ברב שיח הקיבוצי הקיים, וזה שעוד נכון לנו, ועוד איך נכון לנו.

דבר שלישי ובזאת אגמור, לילדי הייתי אומר חזור והבהור, "רק  למי שלומדת, מזוזה לעזור"

 

 אמצעיתא.

המרחב הציבורי הקיבוצי ראוי שינהג  על פי כללי המרחב הציבורי הכלל ארצי. בימים הטובים כאשר הקיבוץ נבדל טוטל מן החברה הסובבת הייתה התקנת מזוזה יכולה להראות כדבר מוזר ובלתי הולם. כיום בעוונותינו אנו פתוחים לכל רוח וחדר האוכל מארח קבוצות אוכלוסייה הולכות וגדלות שמחפשות מזוזה בכניסה כנהוג בכל מבנה ציבורי.

תהליכי ההפרטה וההפתחות שהחברה הקיבוצית עוברת מחייבות את הפקעת המרחב הציבורי

מידי הפרט הקיבוצי לנאמנות מטעמו וקביעת כללי התנהגות כנהוג במרחב הציבורי הישראלי-יהודי.

 

שורת הרווח.

על ידי קביעת נאמן מטעם הציבור על המרחב הציבורי. יוכל חבר חילוני להיכנס לחדר האוכל

כשם שהוא נכנס לתיאטרון. יוכל חבר חילוני, שכיר או שוכר לנשק למזוזה כמו שאצלו בסלון.

המרחב הציבורי כולל גם את הערוץ הקהילתי ולכן לא יוקרנו מערבונים בערב יום השואה,

או מיוסיקלס בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום כיפור כבר קיימת מספר שנים דממת עלחוט.

עוד נעסוק במרחב הציבורי בעתיד לבא ועד אז, שמרו מרחק מאלימות כדי שנוכל לשוב ולהפגש.

 

 

 

"כל המוסיף גורע..." / יהודה טל

 

בתגובה להצעתו של אודי להקים להקת מחול שתקל על "הרמת" נושא העומר.

אין ספק בדבר כוונתו הטובה של אודי אבל ישנם מקרים בהם אויבו של הטוב הוא היותר טוב ונדמה לי שזהו אחד מהם. כוונתי לומר שכנראה אין מנוס מקיומו של אותו תהליך מופלא שבראשיתו מכריז הג'ינג'י את הכרזתו הידועה ובסופו ובכל זאת "נוע תנוע" כדברי אודי עצמו.

כמי שבשנים האחרונות נפל בזכותו הכבוד להשתתף במקהלת העומר, הרי שיש לי גם את העונג לחזות "מטווח אפס" בחרדת הקודש הנשקפת ממבטן של המחוללות ותאמינו לי, שהדברים אינם נאמרים לתפארת המליצה בלבד. ולכן אם התוצר הסופי הוא כפי שהינו נשארת השאלה האם אותו שינוי שמוצע יקל על השגתו או שמא עלול הוא חלילה לפגום בו מאותו רגע שבו האחריות לקיומה של אותה התרחשות מופלאה תרד מכתפיו של הציבור כולו ותהפוך לנחלתה של קבוצה של קבוצה מצומצמת של מעין רקדנים מקצועיים.

נראה לי שזאת היא פשוט אשליה להניח שקיומה של להקת מחול קבועה הוא מעשה קל ופשוט יותר. גם כאן צפויים בוודאי קשיים שונים ומשונים אלא שלהם יתווסף עכשיו קושי נוסף העלול להכריע את הכף לרועץ. קושי זה נעוץ בעובדה הפשוטה ששוב לא ניתן יהיה לפרוט על נימי

 האחריות הקולקטיבית, שכן מי שלא ירצה להיות חלק מלהקת המחול הקבועה לא יסכים כנראה גם להשתתף על בסיס חד פעמי. מכאן שאנו עלולים לאבד את אופציית השתתפותם של רבים וטובים הלוקחים חלק באירוע מעת לעת ובכך יפגע קשות הבסיס העממי של הטכס שהוא "סלע קיומנו" ובמידה ולא יצליחו לגייס הרכב מלא ללהקה נגיע חלילה למצב שבו גם חיוכה של נעמי לא יוכל להציל את המצב ...

 

 

דיווח ממש"א / איילת מאירוביץ

 

1.  תורנויות מתורבתות

לאחרונה נרשמת פעילות תרבותית מוגברת בקיבוצנו. אנו נהנים  ומברכים על כך. רבים מאיתנו משקיעים מאמץ ומגלים מעורבות מגוונת בפעילות זו מתוך רצון ואיכפתיות.

כולנו מקבלים פתקים לבצע תורנות באירועי תרבות וכאן המקום להזכיר שעפ"י החלטותינו, תורנות זו מוטלת על כל תושבי הרמה, כולל חברים, במב"חים ונלווים.

אנא זכרו זאת ושתפו פעולה, פעילי התרבות עסוקים דיים ואין זה מתפקידם "לגנן" אנשים

מבוגרים. נזכור ש"סירובים" ו"הברזות" פוגעים במוטיבציה ומוציאים את הרוח מן המפרשים של העושים במלאכה. על-כן, אני פונה לכל מי שאינו יכול מסיבה זו או אחרת לבצע תורנות, 

להתחלף באופן עצמאי או להודיע לחרמונה מבעוד מועד.                   

 

2.  חילופי גברות

 ברצוני ליידע את הציבור כולו ואת הסטודנטים במסלול צעירים בפרט, על סיום הקדנציה

 של תרצה יפה  כאחראית על לימודי צעירים.                                                                                           תרצה מילאה את התפקיד במסירות במשך תקופה ארוכה והיא תמשיך לייעץ ולהנחות את

מרים וייס אשר נאותה למלא את מקומה ותהווה  מעתה כתובת לפניות בנושא.            

לתרצה תודה! למרים בהצלחה!

 

מחלקת צימרים מודיעה / דינה כרמון

כחברה בוועדת-שיכון מזה כמה שנים, וכאחראית על דירות האירוח ברצוני לעדכן את כל המעוניינים להשתמש בדירות האלה:

יש לנו 3 דירות אירוח, 2 קטנות  ו - 1 גדולה, באופן טבעי בחדשי הקיץ יש יותר אורחים מאשר בשאר ימות השנה, (אף על פי שדירות האירוח אצלנו לאורך כל השנה לא מתקררות לרגע).

יש לנו מחוייבות חד-משמעית לתת פעם בשנה לתקופת הקיץ דירה לשליחי פלרם בחו"ל (מאחר והם מסרו את דירת הקבע שלהם לשימוש הקיבוץ). לכן נשארות רק שתי דירות קטנות ואין ספור הזמנות ובקשות של חברים. אני משתדלת לתמרן ולרצות את קהל המשתמשים עד כמה שזה ניתן, אבל לפעמים עם כל הרצון הטוב אין ברירה אלא להשמיע את המשפט הידוע: "אין לי"!!! וזה סימן שבאמת אין!  כמו כן, מי שכבר זכה בדירה, אחראי לנקות לפני ואחרי לרווחתם של הבאים אחריו.                        

 

בשביל זה יש חברים

ערן גלוסקא מספר לירמי על האירוע המוטורי שנערך על גבעת ה"בית הלבן" ומורדותיה לאיסוף כסף לניתוח של אמיתי טלמון בארצות הברית.

על התיכנונים, הציפיות, ההתרוצצויות, העזרה, ההתנדבות, ההצלחה והתודות.

 

כמה זמן אתם כבר מתכוננים לאירוע הזה ואיך נולד הרעיון?

לפני כחצי שנה בערך התחלנו לעבוד על הפרוייקט של אמיתי, כל אחד תרם ממה שהוא יודע לעשות. התרומה שלי הייתה באירגון תחרות אופנועים.

מי זה כל אחד?

בני הכיתה ומאייקה שהיה המדריך שלנו בזמנו. האירוע היה אמור לקרות לפני חמישה חודשים ובוטל בגלל תנאי מזג אוויר. עכשיו הזמן התאים בדיוק לתחרות של אופנועים וטרקטורונים ויצא לפועל.

איך הגעתם לרעיון הזה?

אני מתחרה בשתי מסגרות של אופנועים. אנדורו שזה אופנועי שטח המתחרים בתוך יער כמו השביל שיש בתוך היער שלנו, ובתחרויות ניווט על אופנועים.

מה ההבדל?

ניווט זה רכיבה מהירה בדרכים שצריך גם לנווט במכשיר ניווט, וביער בלי ניווט זאת דרך מסומנת וצריך לרכב כמה שיותר מהר.

וכל אחד עושה את זה לבדו.

כן, זאת ליגה ואני משתתף בשתי ליגות.

איפה אתה מדורג בליגה?

בליגה של אנדורו אני מדי פעם מקבל מקום שלישי בגילאים.

מה זאת אומרת גילאים?

מעל גיל 40. בניווט אני בין ששת הטובים, כל פעם מישהו אחר מנצח. הגעתי כמה פעמים למקום שלישי. שזה מאוד טוב. בשנה שעברה בתחרות הכי חשובה הגעתי שלישי.

וזה ארצי?

כן ארצי. לא רק מהזקנים אלא מכלל המשתתפים.

מתי זה קורה כל התחרויות האלה?

כל הזמן. פעם בחודש. כל פעם במקום אחר בארץ, הבעיה – זמן להתאמן וכסף עלויות האופנוע.

איך התארגתם?

למעשה חילקנו את רוב הדברים ביני ובין מוטה. הוא לקח על עצמו לארגן את התחרות עצמה, ואני את כל הדברים שמסביב. האישורים, בניית הבזאר, בית הקפה  ואת כל האירוע עצמו, על כל תחום מונה אחראי ועמו עבד צוות אנשים בהתנדבות כמובן.

מה זה אומר?

בהתחלה חשבנו שזה אומר מעט אבל אחר כך הסתבר שזה הרבה. התרוצצות אדירה. המשטרה בהתחלה אישרה לנו את האירוע בלי בעיות, אבל לפני שבועיים התקשר אלי שוטר היסטרי ואמר: "עצור! כל מה שאמרתם לנו אינו נכון והאירוע לא מאושר".

למה?

מפני שבהתחלה הגשנו להם את החלק המוטורי כמופע. אין חוק מוטורי בארץ ולכן אסור לעשות תחרויות. המשטרה לא מאשרת. מה שעושים כולם, בכל הליגות, זה הסכמה בהעלמת עין של המשטרה, המשטרה לא מפריעה והם לא מבקשים אישור. אנחנו היינו חייבים לבקש אישור מפני שזאת  עמותה וצריך היה לעשות ביטוח שלפחות חלקו קשור באישור של המשטרה. כמו כן לי אסור לקחת סיכון לערוך אירוע  ללא ביטוח על חשבון הקיבוץ.

איך המשטרה נותנת אישור אם זה לא חוקי וגם משתתפת בשמירה?

עד לפני שבוע היה נראה שאין שום סיכוי שנוכל להעביר את זה.

ועם זאת עשיתם כבר פרסומות והכל, על סמך מה?

על סמך הידיעה והאמונה שנצליח להעביר את זה. לפני שבועיים קיבלתי מהמשטרה ערימה של טפסים למילוי, כל מעשה פיזי בשטח היה זקוק לחתימות של מהנדסים, כולל הכנת מפות של האתר ואישור המסלול. היה צורך בהרבה התרוצצויות כדי למצוא את האנשים הנכונים.

איך באמת מצאת מהנדסים?

חלק יש לנו בפלרם, דורון ק. וחיים קירש,  נעזרנו במהנדס חבר של אמציה שהוא מומחה לבטיחות, יונה שעובד בבניין גם הוא חתם לנו, וכן הלאה, כל דבר אולתר על המקום, אין בארץ ספורט מוטורי ולכן גם אין אנשים מוסמכים לעניין. על כל דף שהוכן והוחתם על ידי מהנדס קיבלנו עשרה דפים חדשים למלא.

את האישור קיבלנו רק ביום שישי האחרון שלפני האירוע.

זאת אומרת התחלתם את כל ההתארגנות לפני שהיה ברור אם זה אכן יתקיים?

לפני חודש קיבלנו למעשה אישור שנפסל אחר כך אבל המשכנו לעבוד כאילו יש אישור ובמקביל הכנו את התחרויות וכל מה שקשור.

מה זה אומר מבחינת פירסום? ואיך הבאתם קהל?

האמת היא שהיה צריך להיות פירסום הרבה יותר גדול ואיכשהו העסק לא עבד. לא יודע למה. אי הבנות בינינו לבין הגורמים המפרסמים.

מי זה הגורמים המפרסמים?

המועצה בעיקרון. מצד אחד הייתה תמיכה מאוד גדולה של דני אלימלך שבלעדיו העסק לא היה קם. זה אומר כסף לפירסום, לגביעים והפנייה לאנשים הנכונים.

היה פירסום חוצות?

לא ממש. היה רק דרך אינטרנט. אנחנו פירסמנו באינטרנט לכל החנויות של האופנועים פלוס חלק מהישובים של המועצה חילקנו דפים כמו שעשינו בקיבוץ. ביום האירוע זה היה בחדשות ברדיו.

לרוע המזל במקום להתעסק בפירסום ואירגון של התחרות, הייתי בישיבות במשטרה, יום אחד מאייקה הצטרף אלי ויום אחד עידו שלם אבל בינתיים הזמן הלך ואזל.

איך הבאתם את האופנוענים הנה?

דרך אתרים שונים של אינטרנט, ודרך פירסום האירוע בתחרויות השונות, כל מי שהכרנו התקשרנו אליו. האמת היא שציפינו להרבה יותר משתתפים. היו שבעים אופנועים וזה בעצם האירוע הכי גדול שהתקיים בארץ בשנים האחרונות.

התאכזבתם?

הרבה אופנוענים אמרו לי שיבואו ולא באו.

כמה הם שילמו על השתתפות?

200 ₪ למשתתף.

מה עוד היה שם?

היה בזאר, דוכנים, אוכל והפעלות לילדים.

הגיעו בסביבות 3500 איש, האמת היא שלא ידענו כמה יבואו. הערכה הייתה בין 400 ל- 2000 איש.

כמה כסף אספתם?

כשלושים ושתיים אלף שקל.

נקי?

לא זה ברוטו.

אז מה נשאר מזה?

נשאר. היו כ- 8.000 ₪ הוצאות, אוכל, ביטוח ושירותים כימיים. כל האנשים פעלו בהתנדבות. הרבה אנשים שהם בכלל לא מהקיבוץ, קבלנו גנרטור חינם והנחות על כל דבר.

מי למשל?

יועץ בטיחות למשל שבלעדיו לא היינו יכולים לזוז, הוא גם נתן לנו המון טיפים לאירגון השטח.

לפי מה באמת תיכננתם את השטח?

בחרנו שטח שיאפשר גם צפייה נוחה בתחרות וגם שליטה מבחינת המסלולים.

ספר על המתנדבים שבאו מחוץ לקיבוץ.

היו המון. באירוע היו 80 איש. ההתנדבות הייתה הרבה מעבר למצופה, לא רק באירוע עצמו. לכל מקום שהגענו ואמרנו את השם אמיתי זה פתח דלתות, זה מדהים איך אנשים עזרו לנו. יום אחד היינו צריכים להקים את האוהלים. חצי פלרם ועוד מלא אנשים באו לעזור ובנו יחד איתנו. רוב הזמן עבדנו 4-5 אנשים, בעיקר מוטה ואני אבל בשבועיים אחרונים התגייסו רבים לעזור לנו, זה המקום להגיד המון תודה -  למיכאל שגיא, לאוריין זית, לשרון שטיפנסקי ולכל האחרים שהגיעו מדי פעם  לעזרה.

מבחינת העמותה, האם היא סיימה את תפקידה?

בגדול יש עוד סיכומים לעשות אבל מבחינת הפרוייקט הגדול זה היה אירוע הסיכום. הביקורות שקיבלנו על האירוע היו מצויינות.

ממי קיבלתם?

מכולם. אפילו הערה צינית אחת לא שמעתי. יש המון לתקן ולעשות, אבל יש לזכור שזאת הפעם הראשונה שאנחנו מפיקים אירוע בקנה מידה כזה. מעט מאוד אנשים התעסקו בצורה מלאה, ויתר האנשים עסקו בזה בזמנם החופשי.

האירוע יצא בדיוק כמו שתיכננו אותו בראש. בדיעבד אפשר להגיד שיכולנו לעשות אותו הרבה גדול ויותר כלכלי.

אתם מתכוננים לעוד אירועים מהסוג הזה?

דיברתי עם דני אלימלך והוא חושב לעשות את זה כאירוע שנתי של המועצה. עוד לא סגרתי עם עצמי אם אני נענה לאתגר. כאמור למעשה התחרויות האלה נעשות בהעלמת עין של המשטרה, האירוע אצלנו היה באישורה. 

זאת פריצת דרך. המשטרה, מכבה-אש, מד"א לכל אלו שילמתם?

לא. כולם באו בהתנדבות. גם מד"א ואמבולנס מאושה, הרופא ערן בראונר, אף אחד לא קיבל כסף באירוע זה.

 

מילת סיכום

מבחינתי בא לי להגיד שרמת יוחנן הוא מקום שטוב להיות בו, וכשצריך עזרה אז יש מי שיעזור, יש על מי לסמוך. ותודה רבה לכל מי שעזר ותרם מזמנו.

ולא נותר לנו אלא לאחל לאמיתי הרבה הרבה הרבה בריאות והצלחה בניתוח, עשינו מה שיכולנו ואנחנו מחזיקים לך אצבעות. עכשיו תור הרופאים לעשות. 

 

 

עמותת "החברים של אמיתי" – סיכום ביניים

 האירוע המוטורי שהופק בניצוחו הווירטואוזי של ערן גלוסקא בחג השני של הפסח, היה לא רק מוצלח ברמת גיוס הכסף, כ 30,000 ש"ח, אלא קודם כל כאירוע מרגש של נתינה והתנדבות של רבים ללא גבול. עבור רבים שהיו מעורבים בנגיעה כלשהי באירוע,  נוצרת תחושה, שמעבר למשימה שבכותרת, עבור כולנו, אירוע כזה הופך את כולנו למקום ולחברה יותר טובים וחזקים.

האירוע  המדובר פוגש אותנו בשלב מתאים לסיכום ביניים.

לפני כחצי שנה, לאחר פגישה עם אמיתי, בה הוא הציג בפנינו את המצב, התחלנו לפעול. המטרה שעמדה לפנינו הייתה לגייס למען הטיפול הנקודתי שיכול להציל חיים, כ 350 אלף דולר.

כיום, לאחר ובזכות התגייסות ברמת יוחנן, במשפחה הרחבה, ובעמותה, ובזכות הרבה אנשים טובים בציבור הרחב,  אנו מוצאים עצמנו קרובים למטרה.

בחישוב הכולל, גויסו כבר קרוב ל 220,000 דולר, שהם כ 65% מסכום המטרה. 

100,000 דולר נתרמו על ידי קיבוץ רמת יוחנן, 20,000 דולר על ידי פלר"ם, כ 12,000 דולר על ידי חברי רמת יוחנן כפרטים מתקציביהם האישיים. מעבר לסכומים אלו, כספים רבים נוספים שנתרמו, קשורים ישירות לרמת יוחנן דרך המשפחה החיה עמנו כאן,  ודרך בני רמת יוחנן שאינם במקום. ניתן לייחס לרמת יוחנן כ  150,000 דולר בתוך הסכום הכולל.

מקרב חברי ותושבי רמת יוחנן תרמו באופן אישי כ 170 איש, כמעט כל אחד מאיתנו.  כ 40 מבני רמת יוחנן שאינם עוד בקיבוץ, גם כאלה החיים בחו"ל, הרימו תרומה.

הגיעו אלינו גם כ 30 תרומות מקיבוצים אחרים, חלקם מבודדים וחלקם מהתרמה מאורגנת שפשוט נענו לקריאה שלנו ללא כל הכרות מוקדמת או קרבת משפחה, תופעה שמחזקת את התחושה שבתנועה הקיבוצית יש משהו מתחושת המשפחה המורחבת. 

היו עוד ביטויים רבים ומרגשים של תרומות שקצרה היריעה מלתאר את כולם, כ 200 תרומות שונות נכנסו מתורמים מחוץ לרמת יוחנן ואינם נמנים בקטגוריות השונות שציינתי קודם.

סה"כ קיבלנו תרומות מ  376 תורמים שונים.

לסיכום (הביניים) נאמר: המשך הדרך תלוי מאוד במצבו הרפואי של אמיתי ובלוחות הזמנים לניתוח שעדיין אינם סגורים. אנחנו ממשיכים את פעולתנו, ובמידה ויהיה צורך גם נצא למבצעי גיוס נוספים.

צוות עמותת החברים של אמיתי .

 

 

לתרצה

תתגמדנה המילים ותקצר היריעה

 להביע לך מילות הערכה

 על תשומת הלב האישית והחמה

 על ההתחשבות בכל פרט ופרט

שאולי אצל מי מאתנו לא ניקלט

 

עם היחס האישי וסבלנות האין קץ (ממש אימא של כ ו ל ם !!!)

לא ויתרת על אף סטודנט מעולם

 

לא חסכת במאמץ והעבודה ראויה למחמאה

 ואנו מרגישים היטב את התוצאה

 אם נביע לך תודה וברכה

 היא ודאי לא תקיף את מלוא ההערכה

 אבל דעי לך כי כך כולנו מרגישים בכנות

 תודה רבה, ובהצלחה בהמשך!!

 

ולמרים וייס- שיהיה לך בהצלחה בתפקידך החדש – אנחנו אתך

מכל הסטודנטים והסטודנטיות

ומכל צוות ועדת צעירים.