מס. 1465 ערב ליל הסדר י"ד בניסן תשס"ה  23.4.05

בפרוס חג החירות תשס"ה

שלוחה ברכת בית רמת יוחנן

לכל החברים, הילדים והחיילים בסדיר ובמילואים,

לצעירים בשנות קשר, לשליחים בארץ ובחו"ל,

לידידים, למכרים, לאורחים ולתושבים,

חג פסח שמח, כשר ושקט לכולם!

 מסורת / אודי פלד

 

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע  לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים ... ועשו סייג  לתורה" (פרקי אבות א', א').

בא רבי עקיבא ופירש: "מסרת (היא) סיג לתורה" (פרקי אבות פרק ג', י"ז).

דהיינו מסורת היא הסייג – הגדר, החומה, השלשלת השומרת ומחברת את התורה ואת הדורות. היא הנשמה היתרה.

סדר הפסח וטקס קציר העומר מן העתיקים והוותיקים שבחגינו.

הראשון לזכר השיעבוד והיציאה ממצרים והשני  - והיה כי תבואו אל הארץ. בפועל חלפו בין היציאה ממצרים והביאה אל (על) הארץ, כארבעים שנה שהיו קשות כקריעת ים-סוף, ואנחנו חוגגים את שני האירועים בשני ימים עוקבים בלבד – ועוד מקטרים.

 סדר הפסח אינו תלוי במקום וקוּיים בכל שנות הגלות, והעומר "תלוי בארץ".

ואכן מיד עם "שבותנו" קפצו מתתיהו ולאה לקיים את מצוות "כי תבואו" וחידשו לנו את טכס העומר.

מאז עשרות שנים שאנחנו אוחזים ודבקים במסורת זו, עם אותם טקסטים מקראיים נהדרים, עם שיריו ונעימותיו המופלאות של מתתיהו והכוריאוגרפיה המקורית והשמלות של לאה.

לפעמים אוחז רפיון ביד המעבירה את המקל ולפעמים שואלת היד המקבלת "מה העבודה הזאת לכם", אבל המקל עדיין עובר מדור לדור כי זה כֹּחה של מסורת כמו האביב, שענפים שנראה כי כבר יבשו מלבלבים לפתע כל שנה מחדש. גם אם איננו מוּדעים לכך בלהט העשייה השוטפת, מסורת זו, היום כמו בימי כנסת הגדולה, היא הסייג ששומר על התורה, היא הרוח המשמרת את החומר שבלעדיה הוא רק חומר, אבק פורח.

וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיְצִיאַת מִצְרַיִם...

 

הקטע הבא הוצא מתוך יומן שניכתב על ידי "הקבוצה האמריקאית", קבוצת נערים יהודים בדטרויט, בימים של טרם עלייה לארץ. הם הכשירו עצמם רוחנית וגופנית לקראת הגשמת החלום הציוני, בניית הארץ.

היומן נכתב בשנים 1929 עד 1930 רובו בשפה העברית שלא הייתה שפת אימם. בין החברים היו: אפריים מלמד, אידה לוין (כתר) ואחותה דבורה נמרי, משה זמיר, מאיר בן צבי ויוסף מלאכי (היה נשוי לאחותו של שלמה יפה ועבר איתה לבית אלפא בפילוג 1940). ירמיהו.   

יום א' ז' באייר התרפ"ז

 

כרגיל האורח שלח בשורות משמחות את הלב על אודות בואו.

האורח הנעים הזה הינהו חג פסח.

עתה, הבה אספר לכם איך קבוצת החלוצים שלנו קיבלה את פני חג הפסח. כמובן, אין דבר יותר חשוב וטוב ממנו, אנחנו שואפים את כל העונג והשמחה ב"סדר" של פסח.

כולנו, כלומר החלוצים, התווכחנו באסיפותינו על אודות ה"סדר" שיהיה שלנו, מתי  ואיך נסדר אותו. הוחלט שה"סדר" יהיה ביום השישי בשבת, בבית משה זמיר. הזמנו גם את החלוצות ועוד אחדים ממכרינו להתענג איתנו יחד את העונג הגדול של ה"סדר" בליל פסח.

עכשיו אספר לכם איך ניהלנו את ה"סדר".

"סדר" של פסח, אתם יודעים, מתחיל, כרגיל אצל היהודים, במלך. המלך מתחיל את ה"סדר". לכן, הנני מציג לפניכם את מלך ה"סדר" של פסח שלנו – מאיר הריסון, חבר קבוצת החלוצים. לבוש בקיטל לבנה, שקוע בתוך הכסא, מסב על כר לבן, התחיל לקרוא את ההגדה מהתחלה.

על הקושיות העתיקות דילגנו, במקומן הקריא משה זמיר קושיות עולמיות, ציוניות דמוקרטיות, קומוניסטיות, בונדיסטיות ושאר ירקות. באופן משונה כזה דיקלמנו גם את דברי ארבעת הבנים מההגדה.

אכלנו את המאכלים הטובים, את המטעמים המתוקים ושתינו משקאות, כלומר היין, הכל רק מובחר וטוב.

בינתיים דיברנו ושרנו, וכל הפרוגראמה, מראשיתה עד סופה הוצאה.

חנה זאק, מהחלוצות, ששרה את השיר "די קולוניע פתח תקוה". אחרי זה ה"מלך" בכבודו ובעצמו כיבד אותנו בשיר או דיקלום... נשער נא כי זה היה מין שיר - זמר.

אחרי כל זה הופיע לעיני הקהל הלץ של קבוצתנו, גם כן חלוץ, שמעיין של ליצנות ובדיחות בקירבו, הינהו אפרים מלמד.

הוא הראה לנו את כישרונו כשהיה מעלה גירה את דברי הליצנות של שלום עליכם.

הוא הקריא לפנינו את הסיפור "דער פעשטערטער פסח".

ככה בלינו את ה"סדר".

אבל חכו רגע, לא גמרנו עוד, כי משחק האגוזים היה בפרוגרמה גם כן.

כולנו, בשורה אחת, שיחקנו באגוזים הרווחנו ואיבדנו אגוזים, וזה היה העונג האחרון שהיה לנו ב"סדר".

יוסף מלאכי.

 

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם...

    דיווח כלכלי משקי / עידו רודוי

 

תקציב 2005:

התקציב לשנת 2005 אושר בהנהלות, הוצג באסיפה והוא מתאפיין בשמירה על הקיים ופיתוח פעילויות חדשות.

בתחום העיסקי נמשיך לפתח את הנדל"ן, תיבולים ורפת זבולון. בקהילה מעבר לשוטף בכוונתנו לסיים את שכונת תאנה (18 יחידות), להתחיל 6 יחידות בשכונת רימון ולהמשיך לשפץ דירות במסגרת שיכון לטווח ארוך.

בתקציב האישי חולק בונוס 3000 ₪ לחבר, והגדלת התקציב בכ- 8%.

בתכנית המקורות והשימושים של הקיבוץ, המקור העצמי המתוכנן כ- 20 מיליון ₪, ובתוספת 7 מיליון ₪ נכסים כספיים סך המקורות כ- 27 מיליון ₪.

השימושים המתוכננים הם: השקעות במגזר העסקי- 7 מיליון ₪, שיכון- 8 מיליון ₪, השקעות שוטפות בקהילה- 3 מיליון ₪, פנסיה השתלמות וצרכים מיוחדים- 5.5 מיליון ₪ ו- 2 מיליון ₪ מיועדים לירידה בחוב ורזרבה תקציבית.

 כפי שניתן לראות יש לנו תכנית שימושים גדולה הלוקחת בחשבון השקעות גבוהות במגזר העיסקי  שאמור לצמוח, ובקהילה, בעיקר בשיכון.

נקווה שנצליח לעמוד בכל היעדים הכלכליים והחברתיים אשר נמצאים בתקציב.  

סיכום 2004:

הדוחות הכספיים של הקיבוץ ותאגידיו הוצגו ואושרו בהנהלות.

בשנת 2004 הכנסות הקיבוץ הסתכמו בכ- 78 מיליון ₪ לעומת כ- 71 מיליון ₪ ב- 2003. הגידול ב- 9% נובע מגידול בהעברות מפלרם ומהחקלאות, יש לציין את התרומה המשמעותית של גד"ש שסיים שנה מצויינת.

הרווח התיפעולי של הקיבוץ 36 מיליון בשנת 2004 לעומת 31 מיליון בשנת 2003, גידול של 15% המיצג את הגידול בהכנסות עם שמירה על  יחס הוצאות בדומה לשנת 2003.

הרווח הנקי לאחר מימון, מס, הוצאות בגין חברים וחלקנו ברווח פלרם עומד על –

כ- 23 מיליון ₪, גידול של כ- 10% ביחס ל- 2003.

מבחינת המאזן המשכנו לצבור הון עצמי, להגדיל את הנכסים הכספיים ולהקטין את החוב לזמן ארוך לבנקים.

בחקלאות בשנת 2004 חלק מענפים הגיעו לתוצאות יפות ולמחזור הכנסות כולל של 30 מיליון ₪ כשהרווח  הוא  3.3 מיליון לעומת 2.3 ב- 2003, גידול של 43%.

את תרומת המגזר העיסקי אנו מודדים ברווח לאחר פחת ובשכ"ע בגין חברי הקיבוץ, בשנת 2004 עמד על כ- 7.5 מיליון ₪.

סך המקור העצמי המאוחד של הקיבוץ בשנת 2004 כ- 20 מיליון ₪ בדומה ל- 2003 וכ- 5 מיליון גבוה מתקציב 2004, בנוסף קיבלנו דיווידנד מפלרם כ- 3 מיליון ₪.

השימושים בשנת 2004:

השקעות במגזר העיסקי- 3.5 מיליון ₪, השקעות בקהילה כ- 6 מיליון ₪, בפנסיה וקרן השתלמות כ- 6 מיליון ₪, החזר הלוואות 2 מיליון ₪ וגידול בנכסים כספיים בכ- 7 מיליון ₪.

 התפלגות הכנסות הקיבוץ:

65% מגיעות משכר עבודה, תגמולים , פנסיה. 35% מנכסים, רווחים והעברות מפלרם שאינן שכר עבודה .

בסה"כ  כ- 50% מהכנסות הקיבוץ הגיעו מפלרם ,16% מהמגזר העיסקי, 8% מתגמולים ופנסיה, 4% מהכנסות מימון, 15% שכ"ע בקהילה ו- 8% מעובדי חוץ.

לסיכום 2004, ניתן לומר כי הייתה זו שנה טובה בה עמדנו ביעדים ומעבר לכך.

מצבו הכלכלי של הקיבוץ השתפר ביחס לשנת 2003 וכך גם המצב הכלכלי והביטחון הסוציאלי של החברים.

קרנות לחברים:

לאחר מספר דיונים בהנהלות, קיבלנו החלטה על הקמת 3 קרנות בהיקף של כ- 30 מיליון ₪:

*  קרן ללימודי בנים בהיקף של 10 מיליון ₪ שתהווה עתודה כספית ללימודים גבוהים לילדי חברי הקיבוץ, על פי התקנון הקיים כיום.

* קרן שיכון בהיקף של 10 מיליון ₪ אשר תהווה עתודה כספית לביצוע תקנון שיכון לטווח ארוך (צמצום פערים בשיכון).

* קרן לרווחת החבר בהיקף של 10 מיליון ₪ אשר מוגדרת כאירוע חד פעמי ומיועדת לחלוקה לחברים עפ"י ותק.

התקנונים של הקרנות ואופן הביצוע יובאו לאישור האסיפה.

ההחלטה על הקמת 3 הקרנות התקבלה בהנהלות לאחר מספר דיונים, היא  נותנת מענה ויוצרת "צדק חלוקתי" בין האוכלוסיות השונות בקיבוץ בהתאמה למצבנו הכלכלי והפיננסי .

קרנות אלו באות בצד המשך הפיתוח והשקעות בתחום העיסקי כך שקימת חלוקה סבירה של המקורות העומדים לרשותנו.  חג שמח .

 

שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק...

   מדיוני המזכירות   14.4.05

נוכחים:

נציגי הציבור היוצאים: אתי, יובל כהן, דניאל פרי.

נציגי הציבור הנכנסים: רפאל דינ., יגאל אופק, דוד דווידוביץ, ישי קציר.

אודי, צור, אורית ב-נ, יוחנן, לינט, עידו.

1.     המזכירות נפרדה בתודה מנציגי הציבור היוצאים וברכה את הנכנסים.

2.     אושרה קבלת אמן צ'ולה למועמדות, יובא לאסיפה.

3.     אושרה קבלת ענת פלד לחברות, יובא לאסיפה.

4.     אושרה התקנת מזוזות בחדר האוכל.

5.     הוצגה הצעה להקמת בריכת שחייה חדשה ומרכז ספורט המים ברמת יוחנן.

הוחלט להטיל על דניאל פרי להכין הצעה מפורטת יותר הכוללת: מיקום, תכנית אב, עלויות ההשקעה ועלויות ההפעלה השנתית, לדיון משותף של הנהלת הקהילה וההנהלה הכלכלית, לגיבוש המלצה לאסיפה.

6.     הוחלט לבצע "ביטוח נושאי משרה" בקיבוץ עם השתתפות עצמית של הקיבוץ בסך 75,000$ למקרה ותקופה (שנה) ובעלות של כ – 3,000$ לשנה. הביטוח מבוצע ב"ביטוח חקלאי" המבצעת את שאר ביטוחי הקיבוץ.

7.     נרשמה בקשתו של דוד ד. לקיים דיון בנושא מעמדו של דייר בדירת קבע (או זמנית) ביחס להחלטת הקיבוץ (ו. שיכון) לגבי כניסת שכן, כדייר קבוע (או זמני).

8.     סוכם ששעות קיום ישיבות המזכירות הן כל יום חמישי משעה 7:45 עד 10:00.

         רשם – אודי.

 שָׁזוּר כְּרִקְמָה    

בְּמַסֵּכַת הַחוֹל, שָׁזוּר הַחַג כְּרִקְמָה                    בִּמְלֹאת 60  שָׁנָה

שָׁב וְעוֹלֶה בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כִּיבוּל הַקָּמָה.                             לְטֶקֶס קְצִיר הָעֹמֶר

כָּאן הוּא נִזְרַע בְּשַׁדְמוֹת הַחִטָּה                                 בְּרָמַת יוֹחָנָן

וְאִתָּהּ הוּא מַבְשִׁיל, בְּבוֹא עוֹנָתָהּ.

 

נִגּוּנָיו בְּעוֹרְקֵינוּ, לִבֵּנוּ הֵדָם

כָּל עוֹד יִזְרֹם בְּגוּפֵנוּ הַדָּם,

פּוֹרֵץ אֶל יָמֵינוּ הַטּוֹבְלִים בְּאָבִיב

אָרוּג בַּיָּרֹק וּבַתְּכֵלֶת, אֲשֶׁר לֹא תַּכְזִיב.

 

בְּסֶבֶב יַמֵּינוּ  הוּא אֶבֶן רֹאשָׁהּ

הוּא לְשַׁד נִשְׁמָתֵנוּ, אֲשֶׁר לֹא יָבְשָׁהּ.

הוּא לַחַן וַשִׁיר, תְּפִלָּה וְהִמְנוֹן

הוּא הָעֵדוּת כִּי לֹא תַּם הֶחָזוֹן.

              ראובן עזריאלי  31/3/05

  

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם...

  סקס, אלכוהול ובני הנוער  /  עדי מאירוביץ

 לפני מספר שבועות, חולקה להורי בני הנעורים, הזמנה מוזרה לפגישה בעקבות תופעות של התנהגות חריגה ומדאיגה. חשבתי לתומי שמדובר שוב בליכלוך או השתוללות בבתי הילדים. הגעתי לפגישה שנקבעה בחדר האוכל בשעה היעודה. אם כניסתי הבחנתי בנוכחות חריגה של פנים לא מוכרות לי. התברר כי היוזמה לפגישה הגיעה מבית הספר. הגיעו אליה היועצות החינוכיות של כל השכבות בחטיבת הביניים והחטיבה העליונה, ואיטה ממחלקת הרווחה במועצה.

אודה כי הנוכחות הזו עוררה בי מתח רב לקראת ההודעה העומדת להימסר, היועצות פרסו בפנינו מידע ועדויות של בני נוער המצטברות אצלן, עדויות המציירות תמונה מבהילה של נורמות שתייה על מנת להשתכר עד אובדן חושים. נלוות לכך תופעות של התנהגות מינית לא מבוקרת ולא מתאימה לגיל, אלימות ועוד.

הצוות החינוכי מצא לנכון לכנס את ההורים ולמסור להם את המידע הזה, מתוך ראייה שהאחריות לילדים היא שלהם ועליהם לדעת מה קורה איתם.

לאור חומרת המצב, הן הגיעו למסקנה שעל מנת להתמודד עם התופעות האלה נדרשת חשיפתן, הבאתן למוּדעוּת הציבור ושיתוף פעולה בין ההורים לגורמי החינוך השונים, ובין ההורים לבין עצמם.

בעקבות הפגישה התארגנו כמה הורים, ולקחנו על עצמנו לחשוב ולבדוק מה אנו, כציבור הורים וכקהילה, יכולים לעשות על מנת להגן  על ילדינו מהסכנות להן הם נחשפים, כפי שמתאר אותן הצוות החינוכי בשטח.

אחת המסקנות בפגישה שערכנו הייתה כי חשוב להציף ולפרסם את הדברים, לחזק את המוּדעוּת של הציבור כולו, של קוראי ה"ברמה" בכלל ושל ההורים לילדים מתבגרים בפרט.

המוּדעוּת חשובה, הן כאמצעי התמודדות והן כהכנה לגיוס ההורים והקהילה לפעילויות נוספות.

לשם כך קבעתי ראיון עם שני קרן ,עובדת המועצה האיזורית.

שני, בהירת שיער, עדינה ונשית, דמותה אינה מסגירה את עברה כחברת נבחרת ישראל בשחייה

ואת תפקידה במועצה בהווה. היא נענתה לפנייתי לראיינה בשמחה וקבעה את הראיון ליום המחרת.

שני, מה תפקידך במועצה?

אני עובדת כחמישה חודשים. יש לי שני תפקידים: דוברת ומתאמת קהילתית מטעם הרשות למלחמה בסמים, ריכוז, תיאום ושילוב כלל הגורמים במועצה לטובת הטיפול הרב מערכתי בבעיות הסמים והאלכוהול.

מה ניסיונך הקודם בתחום?

בהכשרתי סיימתי לימודי סוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה, וכשנתיים הייתי רכזת הדרכה של הנהגת צופי חיפה.

בשירותי הצבאי עסקתי בכתיבה ופיתוח של תכניות הדרכה , וכמובן הכשרות שוטפות מטעם הרשות למלחמה בסמים.

תארי את המצב במועצה

המועצה מורכבת ממגוון רחב מאוד של אוכלוסיות: קיבוצים, מושבים, דתיים, חילוניים, ערבים, יהודים, וישובים קהילתיים. מאפייני השימוש בסמים ואלכוהול דומים אך ההתייחסות הקהילתית לנושא צריכה להיות מותאמת למאפייני וצרכי הישוב.

בקיבוצים שעוברים תהליכי הפרטה, יש תופעות כלל חברתיות שמשליכות על בני הנוער. בקיבוצים האלה, ההורים עוברים טלטלה, הם טרודים ועסוקים בעצמם הן מהבחינה התעסוקתית והמקצועית והן בחיפושים עצמיים.

אין להם פנאי והם לא מספיק קשובים לילדיהם. תופעות השוטטות וההתנהגות החריגה מתגברות.

אין להסיק מכך שהמצב בישובים האחרים יותר טוב, אלא הגורמים שונים, מגורים נפרדים מההורים וחוסר יכולת לפקח על פעילות בני הנוער. גורמים נוספים המשפיעים על צריכת אלכוהול וסמים הם סקרנות, זמינוּת ולחץ חברתי.

חשוב לציין שגם במגורים מחוץ לבית חשובה אחריות ההורים, נוכחותם במגורי הילדים ומעורבותם.

אחוז בני הנוער המשתמשים בסמים עפ"י סקרים אחרונים עומד על כ- 10%, יש לנו יסוד סביר להניח כי המצב דומה גם ברחבי המועצה שלנו.

לצערי אנו נתקלים גם בילדים צעירים המתנסים בשימוש בסם.

סמים זמינים בכל ישוב וישוב, אנו מדוּוחים על סמים בבי"ס, ובכל הישובים.

האם תוכלי לפרט לגבי היקף תופעת השימוש באלכוהול?

הרשות למלחמה בסמים מתמודדות עם נגע האלכוהול. בהקשר זה נראה כי תופעת השתייה מדאיגה במיוחד ברחבי המועצה. כבר נתקלתי בהזמנה (בדיעבד) למסיבה לילדי כיתות ח' המזמינה אותם למסיבת "אורגיות ואלכוהול" (כך זה בהזמנה), 

כיום אין כמעט מסיבה לבני נוער, (אף צעירים ביותר) ללא הגשת אלכוהול.  בני הנוער שותים לשכרה וידוע לנו על מספר מקרים בהם בני הנוער מדווחים שאינם יכולים להנות ולתפקד ללא שתיית אלכוהול.

ספרי על מקרים הקשורים לשתייה ולסמים בהם נתקלת במשך עבודתך במועצה.

נער מאחד הקיבוצים דיווח על התמכרות לחשיש וביקש טיפול גמילה.

נערה שדיווחה על התמכרות לאלכוהול הפוגעת בתיפקוד יומיומי.

בני נוער הרוכשים סם בשטח ביה"ס.

נערה שדיווחה כי קיימה יחסי מין עם ארבעה נערים  תחת השפעת אלכוהול.

בני נוער המעשנים נרגילות ושותים לשכרה בתוך מועדוני הנוער (בהם חל איסור).

תופעות שוטטות, "רולטת כביש" ועוד.

(נא לזכור כי מדובר בילדינו, או חבריהם ובני שיכבתם – ע.מ.)

האם ישנם מאפיינים מיוחדים לשתיית אלכוהול בקרב הנוער?

בני הנוער (ילדינו שלנו –ע.מ.) שותים אלכוהול על מנת להשתכר עד אובדן חושים. הם מפתחים שיטות מתוחכמות ומסוכנות על מנת להשיג מטרה זו ביעילות ובמהירות המירבית. השתייה מתרחשת לא רק במסיבות, השתייה מתוכננת (על קיבה ריקה) ומביאה להשתכרות מהירה יותר, הילדים יודעים כיצד והיכן לרכוש שתייה (בעזרת חבריהם הבוגרים). האלכוהול הוא סם לכל דבר, לצערנו הוא חוקי אולם מוחם של הילדים הצעירים לא מבחין בין סם חוקי לשאינו חוקי.

בהקשר זה, חשוב לי להדגיש, נמצא קשר בין שימוש באלכוהול, סמים והתנהגות מינית שאינה תואמת לגיל. צוות בית הספר ביגור מדווח על מקרים בהן בנות מקיימות יחסים אינטימיים מזדמנים עם מספר בני זוג, כתוצאה מהשתייה המופרזת הן אינן זוכרות וכמובן מתחרטות על כך.

מה המצב במועצה ובקיבוצים לעומת איזורים אחרים בארץ?

התנהגות הנוער דומה בכל האיזורים ובכל שכבות האוכלוסייה (מלבד בקצוות משני הצדדים), וכן השכיחוּת של תופעות השתייה והשימוש בסמים. מקומות הבילוי משותפים לבני הנוער מכל המגזרים והרבדים וישנן השפעות הדדיות. כך גם הנוער במועצה.

כיצד מתמודדים כוחות החוק (יורם השוטר) במא"ז עם התופעות הללו?

במסגרת המועצה מתקיים שיתוף פעולה צמוד ביני ובין השוטר הקהילתי, אני מעבירה אליו מידע המצטרף למידע שבידיו, אנו מתאמים בינינו את דרכי הטיפול במקרים שאנו נתקלים בהם. חשוב להדגיש, טיפול משטרתי יעיל מתבסס על העברת מידע מדויק ומתן פרטים רבים ככל האפשר.

אנו קוראים להתנדב ל"סיירות הורים" שיסיירו ברחבי המועצה, בישובים ובמסיבות וישתפו פעולה עם גורמי האכיפה השונים.

ומה עושה המועצה האיזורית?

כל הגורמים הפועלים במסגרת המועצה חברו לשתף פעולה, למצוא ביחד פתרונות שיקטינו את היקף התופעה. חברנו יחד מחלקות ספורט ונוער, רווחה, תרבות, רב המועצה, השוטר הקהילתי, יחד עם בית ספר כרמל זבולון- שעושה עבודה יוצאת דופן, צוותי מניעת מצבי סיכון בישובים, הורים מעורבים וביחד אנו מציעים דרכי פעולה להתמודדות.

בנוסף, קיים צוות חשיבה המתכנס באופן סדיר, בו מועבר כל המידע.

צוות בי"ס כרמל זבולון, מספר הורים והמועצה מנסים להקים רשת מידע שתכלול את כל הגורמים.

מחלקת הרווחה במועצה מציעה צוות טיפולי רחב להורים ובני נוער המבקשים סיוע.

מחלקת הנוער מקיימת דיאלוג עם ועדות הנוער בישובים במטרה להציע פעילות אלטרנטיבית חינוכית לבני הנוער.

בי"ס מקדם תכניות מניעה רחבות.

כל הפעילות הזו נעשית בגיבוי מלא ותוך מעורבות של ראש המועצה- שלמה חבר (כאן חובשת שני את כובעה השני: דוברת המועצה –ע.מ.)

מידע על הפעילויות מתפרסם ויתפרסם באמצעי התקשורת הציבוריים והפרטיים. 

סדרת ההרצאות הקרובה הנה דוגמא אחת למגוון פעילויות בתחום.

מה אנו, כהורים, יכולים וצריכים לעשות?

על ההורים לגלות אחריות ומעורבות רבה ככל שניתן בחיי ילדיהם.להצטרף לסדנאות, לשאול להתעניין וללמוד על עולמם של הילדים. אני מוצאת שהתקשורת עם בני הנוער לוקה בחסר. כדאי לשמוע וללמוד אודות הסמכות ההורית ומאפייני בני הנוער של היום השונים במהותם מ"גיל הנעורים" של ההורים.

לשם מה זקוקים ההורים לסדנאות?

תמיכה וסיוע כדי למלא את תפקידם המאתגר. הנחיית הורים עשויה לסייע להורים לפתח יכולות ותיפקודים הוריים בכלל, יחד עם הדגשת תפקידיהם של ההורים כסוכני מניעת שימוש לרעה בסמים בקרב ילדיהם בפרט.

שני מבקשת למסור –

 היא עומדת לרשות ההורים ובני הנוער בכל שאלה ופנייה בטלפון  054-6833008

 

 

מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם...

 

    עלילות "חלימה" הזוללת /  עזרא רון

בימים אלה הורסים חלק מהמבנה ששימש בימיו האחרונים לסדנת תיקון האופנים של מיכאל.

בהזדמנות זאת נעים להיזכר.

המבנה הוקם כמחסן תבואות.

בחזית הייתה סככה גדולה ובמרכזה בור לקליטת התבואה. בהמשכו היו תאים לאיכסון הגרעינים משני הצדדים. את התאים סגרו בקרשים שניתן היה להרים או להוריד לפי כמות הגרעינים.

במלחמת השחרור, לפני ההתקפה על רמת יוחנן, הוקמה על הגג עמדה שהייתה החפ"ק של כל החזית המזרחית של הרמה.

המחסן שימש גם כסטודיו חזרות להצגת "נבל כרמלי" שכתב מתתיהו שלם וביים שמוליק זבולון. השחקנים היו נערי חברת הנוער הארץ ישראלי.

הרבה עלילות קשורות למחסן הזה, למשל, מי בילה עם מי בתאי הגרעינים "על הגורן" , או, מה הוחבא בקירות וברצפת המבנה, הס מלהזכיר, הקירות ששתקו כל אותן שנים הורידו השבוע את סודם לקבר.

אבל את עלילות "חלימה" הזוללת היום כבר מותר לחשוף.

בימי מישקי ז"ל היו מערבבים את המזון בידיים, אחר כך היו ממלאים שתי עגלות, אחת לכל רפת שהיו צמודות למחסן. לרפת א' היה צריך להעלות בשקים דרך מדרגות ולרפת ב' העגלה הייתה חונה ומתמלאת במחסן. לפני שהפרות היו נכנסות מהחצר, הרפתנים היו מוציאים את העגלה ומחלקים לכל עמדה של פרה את מנתה. את העגלה הריקה היו מכניסים חזרה למחסן וממלאים לחליבה הבאה.

משתמה החלוקה, הפרות היו נכנסות, הולכות כל אחת למקומה ונקשרות בשרשראות.

לא כך נהגה הפרה "חלימה".

כדרך יתר ה"חריגים" בקיבוץ, "לה הגיע יותר!" בלי שהרפתן ירגיש, היא נהגה לרוץ דרך האבוס ישר למחסן התבואות לאכול ישר מהעגלה. עד שהיו מרגישים ומגרשים אותה למקומה, היה סיפק בידיה להכניס את פיה לכיס של הכלל.  

באותו יום מר ונמהר עבד בחלקת המזון חברנו הנכבד שלא ניתן עדיין לקרוא בשמו המפורש, הוא הבחין ב"מחבלת", רץ אחריה בקילשון שלוף להחזיר אותה לדרך הישר, אבל היא הייתה מהירה  ממנו והוא זרק בה את קילשונו שנינעץ באחוריה.

מרוב בהלה חלפה "חלימה" על פני העגלה וצנחה "דירקט" לבור המיועד לקליטת הגרעינים.

באותם ימים לא היו עדיין כלי הרמה כמו היום.

כדי להוציא את "חלימה "מהבור" נאלצנו למלא אותו בשקי סובין.  וכך, לאט לאט, רגל אחרי רגל, התרוממה "חלימה" ממעמקים עד שיצאה בשלום וחזרה למקומה.

 

היום על עיי החורבות תעבור דרך חדשה, עליה תעבור עגלת חלוקת המזון, הפרות ישכנו בסככה שתוקם מדרום למבנה ההרוס ורק חלקו הצפוני יישאר להזכיר נשכחות.

 

וְהִיא שֶׁעָמְדָה...

  הדיפרנציאציה ההפוכה / איתן שטייף

       (חרזן מסוג אחר – משהו שונה אומר – בתשובה לאותו משורר )

הסתר את רגליך, ואת יתר אבריך

ובעיקר - כסה היטב את עיניך,                             

ואז תרגיש נוח ותחוש היטב

כי מה שלא רואים - אינו כואב!                         

ומה המציאות, איך נגדיר את  הקיים

כאשר הדיפרנציאציה היא עימנו מאז ומעולם?      

אלא מה? בהתנהגות  "על פי ההלכה " -

אצלנו - מתרחשת הדיפרנציאציה ההפוכה:

 

כי מה אומרת דיפרנציאציה בין אחד לאחר ?

הכל שווים, אבל יש מי ששווה יותר.

וההבדל היחיד הוא - מה סיבות השוני ,

האם הוא מבדיל בין מי שמייצר עושר למייצר עוני ?

כי אם הזכות לקבל יותר ויותר,

נקבעת לא לפי המעשה אלא רק על פי הדיבר -

אזי הדיפרנציאציה ההפוכה כבר מזמן כאן שוכנת קבע -

וזה לא נאבלוס, ראובן יקירי, אלא בדרך הטבע .

 

יש חרוצים ובטלנים, זה אינו חדש

אך אם כולם נהנים מאותו תקציב  ממש ,

אין פרס למאמץ, אין  קנס  לבטלנות -

אז למה לעבוד אם ממילא יש לי "זכות" ?

ריבוי ילדים הפך להיות מקור לתקציבים,

והציבור - הוא ישלם עבור חינוך החביבים.

ועבור המעטים ה"משתוללים" עם  החשמל -

אתה המשלם, רק במסווה הכלל!

 

יש הרואים עצמם כעשירון עליון

נהנים מהוצאות ללא כל קריטריון.

יש מחזיקי מפתחות מכל סוג  ומין

נוסעים "על החשבון" בלי בקרה ודין.

ויש שנוסעים בקלנועית ובקלאב קאר

לא לצורך ממש - אלא בגין זכויות עבר.

ומה זה אם לא דיפרנציאציה הפוכה?

הרי  זה כבר יותר מ"שלי שלי ושלך שלך".

 

אבל -

הדיפרנציאציה הישרה שתבוא (ואני מקווה באמת) -

היא תביא לעימות המציאות מול האמת,

היא תחייב להתמודד עם קשיים מכל סוג

ותדרוש לבטל "זכויות" ו"סיווג",

וסיסמאות יפות שיוצאות מן הלוע -

המפיק אותן ייאלץ בחזרה לבלוע ,

 

כי  רק אמת, בלי כיסוי וחיפוי

תעמוד לנו ביום הקשה הצפוי,

אמת לדבר ואמת לעשות,

לא להסתיר ולא לכסות!

ומי שמעוות את זגוגית המראה

יפגוש במציאות הרבה יותר רעה.

ואז תיתם דיפרנציאציית השקר,  ההפוכה -

לכולנו אז ייטב, ונראה רק ברכה …

 

אֶחָד מִי יוֹדֵעַ...

 

 

 

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים... / ירמיהו

 הבטחות יש לקיים.

הבטחתי לאתי להכין מודעה יפה לקראת ה"סדר" בחדר האוכל ואני מתכוון לעמוד בכך, בכל לב, אבל משהו מטריד, מטריד מאוד השנה, וזה לא הולך להיות קל... הזמן לא מיטיב עם מעשה היצירה וקשה לאסוף כוחות נפש אל מה שכבר סר טעמו. אשר על כן לא השבתי את פניה ריקם, הבטחתי, אך לא יצאתי מגידרי מרוב שמחה, לך תסביר לה שפשוט כבר לא בא לך. מה שהיה פעם עיקר חייך, היום הוא טפל. מאוד טפל.

ואז זה נדחה, קודם משבוע לשבוע ואחר כך מיום ליום…יש דברים יותר דחופים, יותר חשובים והעדיפות, מן הסתם,  משתנה על פי נטיות הלב.

ואני שואל את עצמי שוב ושוב את השאלה הכל כך נדושה: למה?

ואני עונה לעצמי שוב ושוב את התשובה הכל כך נדושה: ככה. כי הפלקט השטוח הזה כבר לא מדבר אלי, לא הצורה, לא הצבע, לא האור, לא שמחת העין ולא חום הלב. לא היחד ולא הצוותא ולא החג. פעם הייתי "אומנות קיבוצית מגוייסת". היום אני כבר לא!!!

האם אני עושה שקר בנפשי בהתייפייפות הזו?

שהרי לא כלה יופי מן הארץ, צא אל הטבע ותראה, מלוא כל העין הדרו. הכל חגיגה של צבעים ופריחות ודמיון שעף עם הרוח על שדות הקמה, ומרפרף כמו פרפר מהלוטם אל דם-המכבים אל הדגניות וחוזר חלילה.

אז מה בכל זאת?

היופי הזה חולף, אחרי שרב אחד או שניים הכל יתייבש. הירוק יהיה צהוב וקוצים יבשים יוותרו בשדות ובצִדי הדרכים לדקור עוברי אורח תמימים.

מציאות ימי החול המתעתעת, הנפיצה, המכוערת שמחביאה עצמה בימי החג, תחזור חזרה באכזריות אל סדר היום בתום החג, אם לא קודם, לא תיתן לשכוח איפה אנחנו נמצאים ולאן אנו הולכים.

תסגור בפניה את דלתֵי הלב והיא תפלוש לך דרך חלונות המוח.

כל פרובוקטור קטן, פאנט, קיצוני, משלנו או משלהם, יכול במחי אקדח אחד, רימון אחד, מטען או בקבוק תבערה להרוס את השקט השברירי, היחסי, להבעיר את כל האיזור.

האם אי פעם היה אחרת?

ואצלנו בבית? גם כן לא כל כך מרנין, נדמה שספונים במשרדינו הממוזגים אנו שוכחים לפעמים איך נראה החבר הפשוט שלא יודע לעמוד על שלו כמו שצריך, או לא יודע להפוך שולחנות, ליבנו גס והמערכת חסרת אונים, "ככה זה", "אין מה לעשות", תשובות הגיוניות מנומקות היטב של המימסד בחִדלונו. אני לא בא בטענות לאף אחד כי זה באמת המצב אבל מאידך, כל "יושבי ביתך" חוגגים עם "בונוס" שמן שכל כך עמלו וטרחו בשבילו... אבל הס מלהזכיר, ביום חג לא מערבבים שמחה בששון.    

הבטחתי לאתי ואעמוד הבטחה.

והנה החג מתקרב לו במהירות, נושף בעורף, מה שקוראים בעגה הצבאית "רוח גבית", בלית ברירה אני ניגש לא במרץ לעבודה. עולה למעלה לסטודיו בעצם ימי החמסין והרוחות האיומות ומגלה שהמזגן "רק מחמם", מילא, אני אומר, צריך לקרוא לסטיוארט, עוד סיפור בהמשכים. ובינתיים מתחיל לגבב ניירות להתאים צורה לצבע לקרוע לגזור להדביק ובין לבין מספיג את היצירה בדם יזע ודמעות.

כבר מהתחלה אני מרגיש לא נוח עם המודעה הזו, ומעשה שטן, מה שהלב לפומא לא גליי, פורץ לו בלי משים אל הנייר. אוי לעיניים שכך רואות, שעטנז מוזר של קודש וחול. שום נסיון להצניע את ההקשר העכשווי במודעת החג לא יצלח הפעם. יוצאים דברים מהקשרם, מתחברים אל מקומות אליהם לא כיוונתי כלל. משהו שאולי לא כל כך יתקבל בעין יפה על ידי כלל הציבור.     

אבל הבטחתי לאתי ואעמוד בהבטחה.

ואני חוכך בדעתי, וגם כן מתייעץ עם חברים, האם בשם האמת הזו, חזקה ככל שתהיה, (שאין בילתה כמובן), מותר לי לפגום בשמחת החג של האחר, או במילים אחרות ב"רוממות החג", ב"אחדות העם", ב"אנשים אחים אנחנו", (יש דבר כזה?). להוותי כול היועצים מקמטים אף בשעט נפש, לא מלבּים מחלוקות בחג, הם אומרים, והם צודקים.

כן, אך ככל שרבה צידקתם גובר בי ה"דווקא", וזה כידוע פגיעתו רעה. 

ושוב אני נשאר בלי מענה. מנסה לשחזר חוויות חג ישנות, אולי זה יעזור, זיכרונות מימים אחרים, הכנות וניקיונות, את בגדי הקיץ והסנדלים החדשים שהיינו מקבלים כילדים לחג, את ריח המצות והעשן מתנורי הבוץ, נזכר בגיוסים של טרם חג לנקיון כללי של החצר מה"עשבים השוטים" וסתם "אשפה" שמשום מה "נדבקת" אלינו, קונה לה שביתה על קרקע פורייה... את הפרדסים המשגעים בניחוח פריחתם, את בושם הלילה הזה שאוצרות טללים נפתחים בו, הלילה הזה שכולנו מסובים בו ל"סדר", וכולנו יהודים, וכולנו חכמים, וכולנו נבונים, וכולנו מספרים ביציאת מצריים, ואני מתאמץ לחוות מחדש את ההרגשה הנפלאה והמשכרת הזו, את הרגשת השייכות, מנסה לזרום איתה, להתחבר... וזה לא הולך כי אני מפלל בכל מאודי ל"יציאת מצריים אחרת..." . וקשה להאמין...

ואני שואל את עצמי מי אני, החכם, הרשע, התם, או זה שלא יודע לשאול, האם בכלל מותר בימים אלה לא לשאול את הקושיות, האם יש "פטור" מהן בשם המחוּייבות לאחדות הלבבות הלילה.

האם "והגדת לבנך" הוא חזרה על מנטרות שאין להן כל משמעות, מהי החירות, למה אני צריך לזכור כל יום וכל שעה ובכל דור שהייתי עבד במצריים. מה קורה לעם שמענים אותו וסוגרים ומכתרים ומרעיבים אותו, מי היום הנוגשים ומי מלבני הלבנים. האם אפשר בשם ה"אהבה" הזו להתעלם? לצייר מודעות על אביב וליבלוב ופריחות ודמיון ושמחה ואושר?

אז כן, זה אפשרי, אבל אני לא רוצה להשתתף בחגיגת האחדות המדומה הזו.

אבל הבטחתי לאתי ואבטחות צריך לקיים.

אני ממהר לסיים את המלאכה לפני קריאת שמע של שחרית, גוזר, מדביק, מוחק, מנקה, מעיף מבט אחרון על המודעה החדשה, ככה בחצי עין סגורה סוקר את התוצרת אם לא דבק בה רבב, אכן, "משובבת" עין, כפתור ופרח, ובכל זאת משהו חסר... וכבר אני מנסה להוסיף לה עוד שכבה של מייק אפ לכסות את קמטי זיקנתה, עוד קצת אודם ללחייה החיוורות, עוד קצת פוך לעיניה העצוּמות, עוד קצת סומק לחוסר בושתה, צללית פה צללית שם, מחזק את קו השפתיים השותקות, מנסה להסתיר, להחביא, להצניע את כל מה שאנחנו לא רוצים לראות, לא רוצים לשמוע והס פן נוציא דיבת הארץ רעה. כי הלילה הזה כולנו מסובין... חג שמח.

 

חנה'לה כהן מרחוב מנדליי שטראסה.

 לפני מספר שבועות נסענו לתערוכה של אוֹרי רייזמן במוזיאון תל אביב. אחת התערוכות היפות שראיתי מאודי. בדרך חזרה כבר היה חושך וגשם טפטף, אורות העיר שלא נפסקת נצצו בצבעוניות מגרה דרך הטיפות שזלגו על חלונות האוטובוס. בפנים היה חשוך. במושב לפני ישבו שתי בנות תל אביב הקטנה, חנה פארן ותמר קנול. שתיהן שחו בהווי התל אביבי של אז והישוו אותו להיום. הן לא שמו לב אבל אני נשביתי בסיפוריהן, אלא שנהניתי רק מחצאי משפטים בגלל רעש המכונית. נשארתי סקרן. טל פארן ששוהה פה לרגל צילומי סרט לכיתת הבר מצווה, נענה ברצון לבקשתי להשלים לי את החסר, לראיין את חנה לעלון על העלייה הייקית מרחוב בן יהודה שטראסה וסביבתו.  (ירמיהו).         

וחנה מספרת –

זה היה בערך בסתיו של  שנת 1933,  אני לא באמת זוכרת ואין כבר את מי לשאול... עליתי ארצה עם הורי ואחי בגיל 6 מברלין לתל אביב הקטנה. בהתחלה לא הייתה לנו דירה, הורי שכרו תכנית של דירה על נייר, בעצם רק מגרש. בחודשים הראשונים, עד שהדירה נבנתה, גרנו אחי ואני בבית ילדים שהיה מיועד לילדים של משפחות שעלו ארצה עד שיסתדרו. ההורים גרו בחדר שכור והיינו נפגשים כל יום אחרי הצהריים. לא ידעתי טוב עברית והתחלתי את כיתה א' בגיל 7 במקום 6.  הייתי הילדה היחידה בכיתה של קרוב ל-40 ילדים שעלינו מגרמניה, הרגשתי די זרה בכיתה אבל במשך הזמן התאקלמתי והיו לי עוד חברות.

 - איזה עיר פגשת, אם בכלל אפשר לקרוא לזה עיר, מה הייתה ת"א של אז?

עיר קטנה מאד. ברחוב שלנו שהוא רח' מנדליי, הבית היחיד בן שלוש קומות היה הבית שגרנו בו, בין רח' בן יהודה לרח' הירקון היו בתים קטנים, צריפים ומגרשים ריקים, היה המון מקום לילדים לשחק, מקום אידיאלי למחבואים, שפע עצים לל"ג בעומר, ממש גן עדן. כבישים היו כבר ברחוב בן יהודה, ברחוב הירקון וחלקי ברחוב דיזנגוף, מכוניות כמעט ולא היו, התנועה העיקרית הייתה שיירות גמלים שסחבו זיפזיף הלוך וחזור לאתרי הבנייה. אחד המשחקים הנפוצים שלנו היה לעבור להם בין הרגליים בזמן שהם צעדו ברחוב, מי שהיה הכי מעיז, היה הכי גיבור.

שפת הים בשבילי הייתה כל הקיץ כולו, מקום הבילוי משעות הבוקר המוקדמות בחופש הגדול ועד הצהריים. לפעמים ירדנו בערבים לים עם ההורים שעבדו והיו עסוקים במשך היום ואכלנו שם ארוחת ערב ב"תנובה" קטנה.

הים היה האתר הכי אהוב ע"י ילדי ת"א, כולם היו שם, כולם נפגשו שם, שיחקו ושחו.
 - איזה מרחק זה היה ממקום המגורים שלכם?

בדיוק שתי דקות הליכה. לקחתי את המגבת על הגב והלכתי שלושים מטר ברחוב ואח"כ במורד גבעה ישר לשפת הים. מלון דן שהיה המקום הכי קרוב אלינו, היה בית בן שתי קומות ואולי 8 חדרים, מסביב היו רק חולות. המורד מרח' הירקון לשפת הים היה מן שיפוע, גבעה קטנה, רצנו למטה והיינו בים. בצפון ת"א היה איזור שקראנו לו "הבריכה", זה היה מקום מוקף בסלעים ובקטע הזה הים היה תמיד שקט ורגוע. הרבה מאד פעמים הלכנו לשם לשחות. שחיינית גדולה לא הייתי, פעם אחת קצת טבעתי, מזל שהיה שם מציל...

דרום ת"א הייתה מיושבת בהרבה משפחות ספרדיות, הם היו אז האנשים העשירים של ת"א. היו להם בתים יפים והיינו הולכים לראות אותם, בנווה צדק ובסוף שדרות רוטשילד... ושם הייתה גימנסיה הרצליה, בשבילי זה היה רחוק אבל היינו מעיזים והולכים לשם לבדנו זה לא היה ביג דיל.. בכלל עשינו הכל לבד. גם בים היינו בלי הורים. כל היום, היו שני מצילים על שפת הים, יוסקה ואמיל, הם שמרו עלינו.

 - איזה ילדות את זוכרת?

זה היה כיף גדול. היה באמת חופש מוחלט, יכולנו לשחק ולעשות מה שרצינו ואיך שרצינו, נכון שמתחילת מלחמת העולם השניה ב-1940, במשך 6 שנים ת"א הייתה ב"האפלה" ובערב היה חושך, אבל בכל זאת שיחקנו בחוץ כמה שאפשר היה עד החושך ואכלנו במרפסת ארוחת ערב לאור הירח והכוכבים...

 - עכשיו ת"א ידועה כעיר שיש בה חיי תרבות, מה זכור לך מאז?

בזמני היה תיאטרון "האוהל", ראיתי בו אולי הצגה אחת שהייתה מיועדת לילדים. היה תיאטרון "הבימה" שאליו הלכתי לכמה הצגות כשכבר הייתי יותר מבוגרת, כיתה ח'. הייתה התזמורת הפילהרמונית שניגנה באולם "אוהל שם". אני לא הלכתי לאף קונצרט, כי למי היה כסף לשלם את זה? אולי פעם אחת.

ההורים שלי הלכו, כן, הם מאוד אהבו מוזיקה קלאסית עוד מברלין, שם היו קונצרטים ברמה עולמית, אבל מעט כי היה מעט מאד כסף. עשירים לא היינו. גם לא היינו עניים כי שני ההורים עבדו וכולם היו פחות או יותר במצב שלנו, חוץ מאותן משפחות שגרו בעיקר בדרום ת"א, בעינינו, הילדים, הן נראו עשירות כי היו להם בתים, כל היתר גרו בדירות שכורות.
היו בתי קולנוע, היה "מוגרבי" ו"מגדלור" שהיו שני בתי קולנוע מאד מכובדים וקולנוע "אופיר" שהיה קצת יותר דרומית ממקום מגוריי, לסרטים הלכנו כמעט כל שבוע. אני והחברות שלי. היו ג "גן רינה" קולנוע קיץ בלי גג שבו התקיימו גם הופעות תיאטרון "המטאטא" שהיה סאטירי בעיקרו. הילדים היו נוהגים "להתפלח" לבתי קולנוע, אני לא.

-        איזה סרטים?

סרטים עם דיאנה דורבין, עם צ'רלי צ'פלין, שירלי טמפל והשד יודע מה עוד... הלכנו הרבה פעמים במקום לנסוע באוטובוס לבי"ס, הלכתי ברגל וחסכתי את הכסף הזה בשביל ללכת לראות סרט, הלכנו להצגות יומיות לבד. אם היה משהו מיוחד שאמא רצתה שנראה ביחד אז היא הייתה לוקחת אותנו להצגה ראשונה בערב. היו שתי הצגות – שבע ותשע. אך הייתי כמובן גם תלמידת בית ספר חרוצה וטובה, הכינותי שיעורים בקפדנות רבה, קראתי המון ספרים, כל מה שהיה בנמצא אז בספריית ההשאלה (בעיקר תירגום).

 - איך האנשים התלבשו אז כיאות לעיר? או כמו החלוצים כאלה שרואים בתמונות?
קשה להגיד, האנשים במקומות שאני הסתובבתי, ההורים לילדים ששיחקתי איתם והרבה מאד חברים של ההורים שלי, היו כולם יוצאי גרמניה, כולם התלבשו לא בחליפות אבל בבגדים אירופאים עד כמה שאפשר היה לשאת אותם בחום, אבא שלי אף פעם לא הלך במכנסי חאקי ולאמא תמיד היו שמלות יפות, היא תפרה חלק מהן בעצמה והיינו לבושים בסדר.

 - מקררים היו אז?

המקררים היו על קרח, מה זאת אומרת, היה ארגז קרח שהתא העליון שלו הכיל את בלוק הקרח, העגלון היה עובר עם העגלה וצועק כבר מתחילת הרחוב "קרח קרח", כל בעלת בית הייתה יוצאת עם הסל או עם מה שהחזיקה בו את הקרח, עם המגבת, וקנתה חצי בלוק, או רבע בלוק לשים במקרר, ביום שישי קנו מנה כפולה וזה אף פעם לא הספיק עד יום ראשון, לפעמים בשבת אחרי הצהריים המקרר כבר התחמם כי הקרח נמס, בעיקר בקיץ כמובן. אני לא זוכרת מתי קנינו את הפריג'דר הראשון, זה לקח המון שנים, המון.

 - והאוכל?

ממש בשנים הראשונות, היו באים ערבים עם חמורים מיפו ומהכפרים בסביבה, הם היו הולכים ברחובות ומכריזים על מרכולתם, בעלות הבית היו יוצאות וקונות מהם, עגבניות, מלפפונים ובצל, תפו"א וכמובן תפוזים בחורף "מרנצס". והיו גם חנויות ירקות, ככל שעברו השנים היו יותר ואז קנו פחות אצל הערבים ויותר בחנויות, גם מאורעות 39 – 36 נתנו את אותותיהן. היו חנויות מכולת קטנות, ממש קטנטנות שבהן קנו לחם, מרגרינה, חמאה, גבינה וכל השאר. בכל האיזור שלנו, הייתה רק חנות אחת של בשר משחיטה טרייה, הוא היה פותח ב-8 בבוקר מוכר הכל עד 12 וסוגר, לא הייתה שום דרך לשמור בקירור. כל אחד קנה את מה שהוא צריך לאותו היום וזהו. הכל היה מאוד פשוט, מאוד חברתי, האנשים היו קשורים אחד לשני, בשלוש שנים הראשונות לא נעלנו את דלתות הבתים בכלל, עד שיום אחד הגיע בעל הבית ואמר לאמא שלי "גברת כהן כדאי לך לנעול את הדלת עם מפתח כי אומרים שיש גנבים".

-כמה עלה אז כרטיס לאוטובוס את זוכרת?

חצי גרוש. וגזוז וגלידה יחד עלו גם כן חצי גרוש, כרטיס קולנוע עלה גרוש וחצי. גרוש זה עם חור באמצע והכסף היותר קטן היה מיל, אז אם רציתי רק לאכול גלידה שילמתי שלושה מיל.

 - יש לך איזשהו סיפור או זיכרון שמסמל מה הייתה ת"א של אז?

אני זוכרת שהיינו ילדים קטנים מאד, גרתי ברח' מנדליי, רח' בוגרשוב היה רחוב אחד הלאה לכיוון דרום, בקצה שלו, זה לא היה כ"כ רחוק לכיוון מזרח היה מקום שקראו לו "סינדיקט", מה בדיוק עשו שם אני לא יודעת, אבל היו שם ערימות גבוהות של חול ואחד הדברים  האהובים עלינו בתור ילדים בשנתיים הראשונות שהיינו בת"א, היה לעלות למעלה ולהתגלגל עם החולות למטה. שם הסתובבו תמיד עשרות ילדים. כיכר דיזנגוף הייתה חולות עם שלט, קרש שהיה כתוב עליו "כיכר צינה דיזנגוף". על שם אישתו של ראש העיר, הכל היה חול וחול, כשגדלתי אני זוכרת את חנוכת המזרקה. זה היה לפנות ערב, מכל קצות ת"א באו לראות,  זאת הייתה חוויה שקשה לתאר אותה. המזרקה הצבעונית הראשונה בת"א.

והיה עוד אירוע טראומטי מאוד, זה היה כשהאיטלקים הפציצו את ת"א. בתחילת מלחמת העולם השנייה, בארבע אחה"צ, כל האנשים היו בחוץ ברחוב, לא הייתה הזעקה, לא הייתה שום אזהרה. פתאום הכל התחיל להתפוצץ, אנחנו היינו ממש במרכז, מסביב בכל מקום נפלו פצצות, בחצר של הבית שלנו נפלה אחת שלא התפוצצה, כל היתר התפוצצו, ברח' בן יהודה נפלו שתיים או שלוש פצצות באמצע הכביש, הרבה מאד אנשים נהרגו. הייתי בת 13. האח שלי צעיר ממני, היה בחוץ, אמא הכניסה אותי לתוך ארון כי היו לו דפנות עבות ורצה לחפש אותו, הוא התחבא שם באחת הפינות וראה את הפצצה שלא התפוצצה, ממש נופלת קרוב קרוב, זה היה סיוט. עוד באותו ערב החברים שלנו הזמינו אותנו ונסענו באוטו שלהם לירושלים, שהינו שם 4 שבועות מרוב פחד שזה יחזור שוב. אח"כ לאט לאט הבנו שכנראה לא והחיים חזרו לשיגרה. במשך כל המלחמה היה משטר "צנע" והמזון היה מוקצב ומעט, אבל לא היינו רעבים.

- את יכולה להשוות את החיים בתל אביב של אז לחיים  היום?

גדלנו בחופש מוחלט, באווירה נינוחה, לא פחדנו משום דבר ושום דבר לא הטריד אותנו, הלכנו מאחד לשני לבד ובלי ליווי. ההורים אף פעם לא ליווי אותנו לשום מקום, כי לא היה ממה לפחד. הכל היה קטן וקרוב אחד אל השני. היום כל זה דבר שונה לגמרי, אף ילד לא יוצא מהבית בלי שההורים מובילים אותו במכונית, הכל מסוכן והכל מפחיד והכל גדול ואוטובוסים ומכוניות, סכנה לעבור את הכביש, אי אפשר בכלל להשוות את זה, אי אפשר... עולם אחר!


יעל רוצה להיות סופרת

טל פארן ומוטה מצלמים סרט ווידאו על כיתת בר המצווה של השנה.

כל ילד מצטלם בקטע הקשור בנטיית ליבו או רצונותיו. יעל גלדשטיין רוצה להיות סופרת מפורסמת. היא כותבת סיפורים. השבוע נחת צוות הצילום בחדר הדפסות, לפי התסריט יעל אמורה להגיע עם סיפור שכתבה לחדר הדפסות ולהציע אותו לפירסום ב"ברמה". מה קרה ליעל  בחדר הדפסות וכל יתר מוצאותיה שם, נוכל לראות בסרט שיושלם לקראת המסיבה. בינתיים לפנינו סיפור עם מוסר השכל ככתבו וכלשונו.         

 בבקשה / יעל גלדשטיין

היה היה ילד ששמו אורי, הוא היה ילד גס רוח במיוחד.

כמו שהוא היה גס רוח גם דיבורו לא היה משהו.

כשהיה רוצה לבקש משהו, היה  אומר: "... אני רוצה חמאה!" או: "זוזי ממקומי"... כך הוא דיבר.

לאורי הייתה אחות קטנה ששמה מיליסנט היא לעומתו הייתה מנומסת.

"אני רוצה בבקשה את הדובי הזה ..." כך היא דיברה.

מה שאתם ואנחנו לא יודעים הוא שבתוך כל ילד ומבוגר יש "בבקשה" קטנה  שמסתתרת בו.

כל פעם שאנו משתמשים בה היא צוברת כוח וכך היא נשמעת טוב, אך ה"בבקשה" של אורי ממש לא בריאה. לעומתה ה"בבקשה" של מיליסנט הייתה הכי בריאה שהכרתי מימי, באמת!

יום אחד ה"בבקשה" של אורי רצתה לצאת לנשום אוויר צח. וואלה רעיון מבריק! אך לא כל כך קל לביצוע. ה"בבקשה" הקטנה רצתה לצאת מפיו של אורי וללכת לפיה של מיליסנט שבפה שלה גרה "בבקשה" קטנה שבמקרה הייתה חברה של ה"בבקשה" של אורי.

ה"בבקשה" של אורי קפצה בהזדמנות הראשונה, ורצה לפה של מיליסנט. ה"בבקשה" של מיליסנט קיבלה אותה בשמחה רבה. הם עשו עיסקה, תורנות, כל אחת תצא החוצה בתורה.

הראשונה יצאה ה"בבקשה" של אורי ואחר כך ה"בבקשה" של מיליסנט, אך זה נשמע כמו בבקשה מצוננת וזקנה במיוחד. כולם התחילו לחשוב שמיליסנט חולה אבל כל פעם שה"בבקשה" שלה יצא חשבו שהיא הבריאה.

אחרי כמה יציאות נעימות ומרעננות ה"בבקשה" של אורי הרגישה יותר טוב ובאיזשהו שלב אורי רצה לנסות לבקש כמו אחותו, אך לא יצא לו. כל מה שיצא לו היה: "אמא את יכולה לתת לי את הקנקן?..." הוא לא הבין איך הוא לא מצליח להגיד בבקשה!!! הוא ניסה כך כמה ימים טובים, אך הכישלון נראה בעיניו והוא היה מאוד עצוב.

יום אחד יצאה ה"בבקשה" של אורי מחוזקת ובריאה במיוחד, היא נכנסה לפה שלו בפעם הראשונה שהוא פתח אותו.

אורי ניסה לומר "בבקשה" ולהפתעתו הוא הצליח. הוא היה מאושר אך לא הבין למה?

מאז אורי אומר כל ארוחה "בבקשה" ואני מעודדת אותו וגם את משפחתו. אורי הבין שעשה טעות גדולה בכך שהיה גס רוח ולא חזר על כך יותר.

אני מספר את הסיפור הזה מפני שאני גר בחור קטן – אני בעצם עכבר.

 

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל...

 

טיול רכיבה תלת יומי לאיזור השפלה ודרום מדבר יהודה / עוז אלניר

 במסגרת פרוייקט הרכיבה של שנת 2005 "פורסים את ישראל לפרוסות" יצאנו 35 רוכבים/ות בוגרים וילדים לרכיבה בת שלושה ימים לאיזור השפלה ודרום מדבר יהודה.

תחילת המסלול בישוב צור הדסה בפאתיה הדרום מערביים של ירושלים, לאורכה של דרך הפטרולים הישנה, המתחדשת כעת והופכת לתוואי של גדר ההפרדה החדשה.

ביום הראשון רכבנו, במורד שלוחת סנסן לכוון חבל לכיש עד למערות חזן ליד מושב אמציה שם "קינחנו" בזחילה במחילות ולנו את הלילה הראשון.

ביום השני המשכנו ברכיבה דרומה למרגלות הרי חברון לכיוון קיבוץ שומריה בנופי הגבעות הירוקות המחליפות בעונה זו של השנה את צבען לצהוב ( אפשר לדחות את הנסיעה לטוסקנה...) וליער להב. חצינו את הר סנסנה וסיימנו את הקטע הנופי הזה בקיבוץ כרמים (קיבוץ צעיר של השומר הצעיר ).

היום השלישי והאחרון הוקדש לאיזור אחר, דרום מדבר יהודה, לרכיבה מדברית בעלת אופי שונה מזה של היומיים הקודמים, שתחילתה מזרחית לצומת צפית לאורך בקעת צבאים, הר קומות, חציית נחל עמיעז, והמשכה לכיוון מזרח מעל גדתו הצפונית של נחל חימר עד למפגש עם כביש ערד – נוה זהר.

מזג האויר הנח והנופים הנפלאים היו איתנו.

הרבה הרבה תודות ל:

צביקה גזית על הניצוח הלוגיסטי והגסטרונומי אשר היה לעילא ולעילא.

חיים ארזי על ההובלה, העמסות והפריקות של האופניים וכל הציוד האישי.

דיין זמיר המלווה הצמודה והמסורה.

להתראות ברכיבה הבאה.

 

 

ראש העיר הוכפלד

והפואמה על מריצ'קה ממגדונובה

 רוני פלד משוחחת עם ירמיהו על החיים פה ועל ה"שורשים" שם.

 לא מכבר לקראת ימי החום הממשמשים ובאים, נעצר ה"מיול" האדום של עובדי הנוי בחזית המכבסה. רוני פלד ירדה לה לאיטה, ה"נייד" היה חפון בידה צמוד לפה ולאוזן, היא דיברה, ודיברה ודיברה, לא הפסיקה, אבל בין דיבור אחד בנייד למשנהו היא נעמדה ליד השִׁיבֶּר המרכזי שבין הבוגונביליות, חוככת בדעתה איך לסדר צינור השקייה חדש במקום זה שנעלם. הצינורות האלה יש להם טבע משונה, אף אחד לא יודע איך הם "מצמיחים רגליים" במשך החורף, נעלמים ומופיעים בגינות אחרות. אחד משבעת פלאי עולם, ניצלתי שבריר שנייה שהנייד לא היה בפעולה לתפוס את תשומת ליבה, להחליף כמה מילות דיסקוס על בעיית ה"העלמויות" המוזרות, ואיך מתגברים עליה. 

בין כה לכה שאלתי אותה אם בעקבות מחקרי השורשים שלה, היא גילתה משהו חדש מעניין לספר לנו בעלון של פסח. "לאו דווקא קשור לפסח" היא אמרה "אבל מעניין", והתחילה לספר לי על הסבא העלום שאף אחד לא ידע עליו...והפואמה על מריצ'קה מגדונובה.  

הכל התחיל מהפואמה "מריצ'קה מגדנובה", שיר שנכתב ע"י המשורר הלאומי הצ'כי פטר בז'רוצי.

השיר מספר על נערה מסכנה ואומללה שהתאבדה בעקבות מות אביה בתאונה מצערת ברחובות העיר סטארי האמרי. בבית השמיני של השיר מוזכר ראש העיר "היהודי הוכפלדר". הכוונה היא לסבא של פרנצי, ישראל הוכפלדר. הפואמה, יש לציין, מאוד מדכאת, היו מלמדים אותה בבתי הספר כשנימת האנטישמיות לא נעדרת ממנה. פרנצי מאוד לא אהב אותה.

רוני מספרת:

בשנה האחרונה לפני שפרנצי נפטר, ראיינתי אותו על כל מיני דברים שרציתי לדעת על סלובקיה והסביבה. פרנצי  סיפר על הסבא שלו שכמעט לא הכיר, והוסיף: הוא היה איש מאוד חשוב,  אישיות רמת דרג משהו כמו ראש עיר. (נו...וזה מיד החדיר בי מוטיבציה).

הוא לא ידע מה הוא היה?

לא בדיוק. ואפילו לא זכר את שמה של סבתו. מכיוון שהפואמה כבר הייתה בידי וכיוון שישראל הוכפלדר מוזכר בה, שאלתי אותו אם מוכר לו השם הזה. הוא חייך, עיניו נצצו  ואמר: "כן זה סבא שלי". כשהראיתי לו את הפואמה הוא מאוד התרגש.

באיזו שפה הפואמה?

בצ'כית. בידי  התרגום לעברית. יחד עם ההתרגשות והפליאה  הגדולה,  פרנצי אמר שהוא שונא את השיר הזה וזה עושה לו רע, כי הוא בעצם מדבר בגנות היהודים.

איך זה מתחבר לכל הסיפור?

ישראל הוכפלדר נולד בשנת 1832 בויסוקא נאד קיסוצו שבסלובקיה. כפר בהרים הגבוהים (ויסוקא= גבוה) שבמחוז טרנצ'ין נפת מקוב ליד הנהר קיסוצו.

הוא היה בעל עסק גדול ומשגשג של מנסרות עצים. העסיק הרבה מאוד עובדים, וסיפק פרנסה להרבה משפחות.

כשהיה בן 50 נבחר כחבר מן המניין לרשות המוניציפאלית של סטארי האמרי, בצ'כיה.

(מרחק של כ- 30 ק"מ במונחים של  היום עם כבישים מסודרים. אז, נסיעה עם סוס וכרכרה בדרך לא דרך.... ).

איך הוא הגיע לעמדה הזאת?

 בתור איש עסקים מצליח שיודע קרוא וכתוב ובעיקר שיודע לטפל בכסף, קראו לו שיעשה סדר,  (מרבית היהודים ידעו קרוא וכתוב).

האצילים הכירו אותו, הוא סחר איתם  והיה צריך לקבל רשות מהם לעסוק בסחר בעץ, היער היה שייך להם. ועוד דבר חשוב: ראשי הערים לא היו ראויים, אחד לא ידע קרוא וכתוב, והשני לא ידע לטפל בכספים...                

בתחילה הוא נבחר להיות העוזר של ראש העיר, אחרי ארבע שנים התפטר ראש העיר, במקומו בא ראש עיר אחר שהיה גרוע מקודמו בעיקר בכל מה שקשור לניירת וכספים.  פנו לאדון הוכפלדר בשנית וביקשו שיעזור גם לראש העיר הכושל הזה.

 אחרי שנתיים  הכומר של סטארי האמרי שיחרר את ראש העיר מתפקידו, ובשנת 1888 נבחר ישראל הוכפלדר לתפקיד. יהודי כראש עיר היה מקרה יוצא דופן בימים ההם, למרות שבהונגריה השכנה, יהודים נהנו משיוויון זכויות מ- 1867 . 

בעיר הוא חי ללא קהילה וללא מניין. אני מניחה שנסע בחגים לויסוקא.

ישראל הוכפלדר כיהן כראש עיר 11 שנים! ביושר והגינות, סיפק עבודה ופרנסה לכולם, והעיר שיגשגה ופרחה.

מן הסתם היו לו גם אויבים שרצו להדיח אותו. וכך באמת בשנת 1899 הוא סיים את תפקידו וחזר לכפרו בהרים.

הוא בנה לעצמו אחוזה גדולה והקים עסק נוסף למרצפות, בית כנסת לקהילה היהודית וחדר טהרה בבית הקברות.  הוא מת ונקבר בשנת 1912  בגיל 80.

אז על מה הפואמה?

האינפורמציה על ישראל הוכפלדר נלקחה  מתוך ספר היסטוריה צ'כי שפורסם ב- 1927  ע"י אליוס אדמוס. סופר צ'כי ידוע.

בשנת 1895 התרחש   מאורע טרגי לפני הפאב המקומי של סטארי האמרי, איש צעיר נהרג מתחת לגלגלי עגלת סוסים ששעטה ברחוב. המשורר שכתב את השיר שינה את שם האיש שנהרג  מ"ברטונו" למגדון.

האלמנה מריה מגדון (נובה) הייתה המוכרת והמפורסמת ביותר באותו הזמן, הייתה ידועה

כ"כמריצקה". המשורר שינה את השמות המקוריים והשתמש בשם מריצקה –אבל הנסיבות והעובדות לא שונו.

העובדה שהשתמש בשם "ישראל הוכפלדר" בפואמה זו נובעת מסיבה פשוטה, האנשים דיברו עליו המון. הוא היה מפורסם, מצליח, ובעיקר יהודי. יהודי "הררי" שהגיע מסלובקיה.

איך הגעת לספר הזה?

יצרתי  קשרים בצ'כיה  ואני נעזרת בחוקרים אחרים. ביקשתי שישלחו לי את הספר, אולם אין להשיגו. במשך שנה שלמה אני מנהלת התכתבויות על הנושא  עם אנשים רבים. ממש בשבועות האחרונים הגעתי לחוקר נוסף שגר בצ'כיה לא רחוק מסטארי האמרי, סיפרתי לו את הסיפור, הוא התלהב  מאוד ונרתם לעזרתי. ניהלנו  התכתבות רחבה על הפואמה הזו, היא כלולה בתכנית הלימודים בבתי הספר המקומיים, וזה כנראה מה שגרם לו להתגייס ולעזור לי בחיפושים.

אגב, העיר סטארי האמרי הוצפה בתחילת המאה העשרים. היום זה אגם גדול. את העיר המקורית העבירו לצד השני ובנו מחדש.

 

מריצ'קה מאגדונובה

(קטעים מהפואמה)

אל ביתו עזב מאוסטרבה מאגדון
במסבאת ברטוביץ הוא עצר
נפל לתוך בור עם ראש שבור
בכתה בתו עליו, מריצקה מאגדון

אחורה נפל קרון פחם.
מתה תחת המטען אלמנת מאגדון
חמישה יתומים בכו בהאמרי הישנה
יתומה בכורה היא, מריצ'קה מאגדון

מי עכשיו תדאג, תספק אותם כעת?
האם את אם עבורם תהי?
החושבת את. שיש לעשיר לב
כמו שיש לך, מריצ'קה מאגדון?

יש בלי סוף יערות של הרוזן,
המכרות שלו הרגו את האב;
האם לאסוף עץ רשאים יתומים?
מה אם כן את אומרת, מריצקה מאגדון?

מריצקה, קופאת וחסרת אוכל...
ביער יש די עץ...
לגנוב אותך רואה ראש העיר הוכפלדר,
האם הוא ישתיק זאת, מריצקה מאגדון?

שם בפרידק אדונים, עלמות
בלעג יקראו לך במילים מרושעות
יראה אותך גם היהודי הוכפלדר
איך את מרגישה, מריצקה מאגדון?

ליד קיר בית הקברות בסטרי האמרי
קברים נטושים בלי צלבים ופרחים.
שם נחים המתים בידיהם עצמם
שם נחה אם כן מריצקה מאגדון..

 

הפנינג יום העצמאות

מלבד אירועי יום העצמאות המתוכננים של רמת יוחנן, עליהם נדווח שבועות הקרובים, מתכננת המועצה אירוע משותף לרמת יוחנן,

יגור, אושה, כפר המכבי ונופית.

הפנינג שיתקיים בכל שטחי בית הספר ביום העצמאות משעה 10:00 עד 17:00 ויכלול:

* 14 מתקנים מתנפחים

* 2 מתנפחים עם מגלשת מים

* הופעת קוסם סיני ומעגל מתופפים כל שעה עגולה

* שירי מיימון כזמרת אורחת.

כמו כן יהיו משחקי שולחן, אוהל בדואי, פינת אוכל, פינת פעוטים, ליצנים, פאלפל, פופקורן, סוכר מתוק, גלידות ושתייה.

יתכנו שינויים. פרטים נוספים בהמשך.                                                            ו. תרבות.

 

 

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל...

 

 

כבר מותר לספר...

לאחרונה התגלה "סליק" נוסף בקיבוץ, מטמון היסטורי ובו כמה סרטים ישנים (פילם 16 מ"מ) אודות העומר ורמת יוחנן בכלל.

ביניהם, קטעים מריקודי העומר השני (על פי ניחושנו) משנת 1947. מי שלא ראה את טלילה קוטלר, אסתר לוין וחברותיהן רוקדות, וכן את חברי חברת הנוער "של מתתיהו" מאז, לא ראה שמחה מימיו.

אנו נעשה להכנת הסרט לשידור בערוץ המקומי, סרט בו ישולבו הקטעים הישנים עם קטעים היסטוריים אחרים, חלקם בשחור לבן, להנאת הציבור.

ובינתיים, קלטת סרט העומר משנת יובל השבעים לרמה ממשיכה להימכר ולהכות גלים מסביב, להלן מצורפת תגובתה של איילה בִּתה של גורית קדמן, שהייתה אי אז בין רקדניות העומר וּלהשומע ינעם.

 

 

 

מזל טוב

ללימור ורועי רימון

להולדת הבת מיקה

ולכל המשפחה.

לובש מדים

אופיר גולן מתגייס לצהל

צאתך ושובך בשלום.