מס

ב"ברמה" שלפני שבוע הודיע אודי כי התקיים דיון נוסף, על פי פנייה של עדי מ' ויונתן ב-צ, שגם השתתפו בדיון, בהנהלת הקהילה על הנושא של "ועדה לביקורת פנים" ברמת יוחנן.

בהמשך מוסיף אודי כי הנהלת הקהילה בדעה כי מבקר הפנים רצוי לנו שיהיה כפוף להנהלות הקהילה והמשק ולא לוועדת ביקורת שהיא גוף נפרד. כל זאת "לעת הזו"

לולא הייתי קורא לא הייתי מאמין. ל"עת הזו" משמע שיש מה שהוא מיוחד בעת הזו, דהיינו: שעת חירום. האם אנחנו בשעת חירום ?

שצריך לשמור את המבקר מפני ועדת ביקורת חס וחלילה עד כדי כך שהפעלתו וניהולו יהיו בידי ה"הנהלות"?

באופן טבעי, ההנהלות וממלאי התפקידים שמכהנים בהן עשויים להגיע אל בחינתו של המבקר. אבל לא רק הם. מכל מקום אין בכלל, בשום מקום, כפיפות ישירה איזו שהיא בין מבקר פנים לבין נושא בתפקיד מרכזי בפועל. לא באף קיבוץ שמקיים ביקורת פנים. גם לא בשום גוף אחר כגון: חברות ציבוריות, מוסדות מוניציפאליים, משרדי ממשלה וכו'.

ההנהלות תפקידן בעניין זה הוא לקבל את ממצאי הביקורת ולפעול לפיהן. ההנהלות יכול להיות להן תפקיד מרכזי, דרך שיתוף פעולה עם ועדת הביקורת לקביעת היעדים לביקורת.

הנהלת הקהילה החליטה מבלי משים להמציא מבקר שיופעל על ידה, ידווח לה, והיא תטפל במסקנותיו. הנהלת הקהילה כאן תהיה המחוקק. גורם הביקורת יהיה חבר המושבעים, הנהלת הקהילה תהיה השופט וגם התליין. ולא הבינו המציעים מה שהם מציעים

אין חיה כזו. אני לא מאמין שברמת יוחנן תימצא הסכמה לדבר כזה ב"עת הזו".

הנהלת הקהילה ניסתה כבר פעם להמציא את הגלגל בזה שרצתה מבקר בלי סמכויות ביקורת. "שיטפל רק בתקנונים שלנו". ממקורות מוסמכים למדה הנהלת הקהילה שאין דבר כזה. עכשיו מנסים להעביר לקהל הנאור שבכאן הצעה של מבקר שינוהל ע"י מי שיהיו, או עשויים להיות בין המבוקרים על ידו. לאותו גוף תהיה גם הסמכות להחליט מה לעשות עם הממצאים.

זה לא "חלם". זאת הונאה וניסיון לעקר מראש את כל פעולת ביקורת הפנים ברמת יוחנן בשם סיסמא שנודף ממנה ריח של "צווי חירום" ל"עת הזו".

יש לפני הנהלת הקהילה הצעה מלאה ושלמה להקמת גוף לביקורת פנים שכולל מבקר עם סמכויות המוקנות לו מעצם היותו מבקר. סמכויות שאינן כוללות שיפוט ערכי או בעניינים שבין חבר לחבר או עניין חברתי שמתעורר. במקרים כאלה על המבקר לחדול מהביקורת ולהתריע על מצב כזה למי שממונה על פעולתו בקיבוץ. לדידה של הנהלת הקהילה אליה.

לגבי דידי, הרי זו ועדת ביקורת שיכול להיות בה נציג של הנהלת הקהילה אך היא איננה כוללת אף אחד מממלאי התפקידים המרכזיים בקיבוץ. ועדת הביקורת יכולה, על פי שיקוליה, להפסיק מעשה ביקורת, ולהפנות הנושא לפתרון ע"י מי שתחשוב לנכון.

יכול להיות זה מנהל הקהילה, ועדת חברה, אם יש כזו. במקרים מסויימים יכולה זו אף להיות ועדת שיכון. הכל לפי המקרה.

חשוב לחזור ולהדגיש כי הביקורת איננה עוסקת ב"טוהר המידות". היא עוסקת במנהל תקין ויעיל ומשימת הביקורת היא להעלות מנהלים ותהליכים אצלנו ובכל מקום על תוואי תקין, יעיל וכלכלי לטובת שולחיהם.

בקטע האחרון בקשתי להביא בפניכם גם חלק מההצעה השלמה עליה אמרתי שהיא קיימת.

אני מציע לחברים שלא לתת להצעה של ה"עת הזו" אף לעלות כי איננה מקובלת אצלנו בימות שלום.

אני מקווה שהנהלת הקהילה תעשה שיקול חוזר ותביא את ההצעות האפשריות והלגיטימיות היחידות.

האחת:הקמת ועדת ביקורת ומינוי מבקר פנים כהלכותיהם. ויש הלכות

השנייה: לא להקים ברמת יוחנן בכלל ועדת ביקורת ומבקר. אבל את ההצעה הזו יש לנמק היטב. ולא בנימוקים של "שעת חירום" של ה"עת הזאת".

ההנהלות חורגות מן הסמכויות שניתנו להן / דניאל יפה

הדיווח מדיוני ההנהלות שפורסם ב"ברמה" לפני שבוע מצביע לדעתי על כך ששתי ההנהלות, כל אחת לחוד ובשבתן יחדיו, - חורגות מן הסמכויות שניתנו להן על ידי האסיפה.

לציבור לא ניתנה אפשרות להבין על איזה אגודה שיתופית מדובר. מי הבעלים שלה, מהו סוג הקשר שלה לחברי רמת יוחנן, מהי ההתחייבות שלה לחברים וכיצד היא תנהל את הכספים שלהם.

בד"כ הפרטים "המִשניים" האלה, אמורים להיות מוסדרים בתקנון האגודה החדשה ובהסכם כלשהו בין חברי רמת יוחנן לבין הגוף החדש הזה.

אף אחד מן הפרטים האלה לא הובא לדיון ציבורי וממילא לא אושר ע"י החברים באמצעות האסיפה.

בימים אלה אמורות להתפרסם תקנות מחייבות לניהול קרן מילואים בידי רשם האגודות השיתופיות. האם המבנה המוצע אצלנו לניהול קרן המילואים מתאים להוראות המחייבות שמוציא הרשם?

ממשיכה הנהלת הקהילה בשלה, וממנה הנהלה "ציבורית" מטעמה, לאגודה המנהלת את כספי החברים.

האם אין זה תפקידם של החברים להביע את אמונם במנהלים האמורים לנהל את כספם? באמצעות האסיפה?

הדיווח השני קשור להמשך כהונתו של עידו כמנהל כלכלי.

האסיפה בלבד רשאית לאשר או לדחות את המשך כהונתו בתפקידו.

שני קבצי ההחלטות בנושאים אלה, אשר פורסמו בגליון "ברמה" האחרון, אינם מצויים לדעתי בסמכות ההנהלות וטעונים אישור האסיפה.

אשר על כן, אני מבקש להעביר את הנושאים הנ"ל לדיון ואישור באסיפה.

אבקש לזמן את האסיפה לשעה שתאפשר את השתתפותי ואת השתתפותם של רבים אחרים, אשר אינם יכולים להתפנות לדיון בשעות העבודה המקובלות..

זיכרון טוב מהקיבוץ

בתגובה על "אתה ניצול שואה? בסך הכל היית ילד" מאת דליה שחורי ("הארץ" 23.11.04)

גם אני אחד מילדי ניצולי השואה, ששפר גורלי להינצל ולהגיע לפלשתינה.

אני מוצא צורך וחובה אישית ואנושית להודות לקיבוץ רמת יוחנן, ובמיוחד למשפחת זבולון (קסטלנץ) ונצר, שקלטו אותי בחום וברגש כאשר הייתי ילד חוץ בודד עם ילדי הקיבוץ הצברים המחוספסים. יש ליאך זיכרון טוב מאותן השנים.

רק בזכותם של אותם חברי קיבוץ נקלטתי היטב מבחינה חברתית ותרבותית. אני, שבאתי מעולם ומרקע כה זרים ורחוקים, נהפכתי לצבר גאה.

מתי דוד, רמת אפעל.

דיווח ותודות מעמותת "החברים של אמיתי"

בשבועות האחרונים, עקב הנסיבות, נכנסנו לסדר היום ולתודעה של קהילת רמת יוחנן ואנו מבקשים לעדכן את הציבור במידע על פעולותינו.

כפי שצפינו, מסתבר שלאמיתי יש הרבה מאוד חברים. רבים מאוד מהם בקיבוץ רמת יוחנן. בפעולת ההתרמה שהתבצעה בשבועיים האחרונים ביותר מ 150 תרומות נפרדות של חברים ותושבים מרמת יוחנן נתרמו יותר מ 40,000 ₪. על התגייסות מדהימה ומרגשת זאת, שטרם הייתה כמותה בהיקף הכספי בכל התרמה אחרת ברמת יוחנן אנחנו רוצים להגיד תודה ענקית לכל חברי רמת יוחנן, שבצורות שונות רובם כבר בין התורמים.

בנוסף לכך, סכומים ניכרים גם נתרמו מרמת יוחנן ל"שעברים". הסכום המצטבר כרגע מתרומות שונות שהגיעו אלינו הכוללות גם את ההתגייסות של המשפחה הקרובה, כבר עברנו את ה 50,000 דולר שהם כ 220,000 ₪. לפנינו עוד דרך ארוכה לסכום היעד העולה על 300,000 $. העברנו מטעם העמותה גם פנייה רשמית להנהלת הקיבוץ לתרום למהלך כקיבוץ סכום של כ שליש מסכום היעד.

בתודה ובברכה שמלווה אותנו לאורך המסע הזה: שנזכה להיות תמיד בצד הנותן.

"הַשֵּׁבֶט הַשִּׁשִּׁי" אֵין מָקוֹם לְוִכּוּחַ

הוּא עִתּוֹן "מִטַּעַם" וּכְאִלּוּ פָּתוּחַ.

כְּמוֹ לֹא חָשׁוּב. הַתּוֹשָׁבִים מַה חוֹשְׁבִים

תְּמוּנַת הַיוֹ"ר מִכָּל עַמּוּד מִזְדַּקֶּרֶת

מַזְכִּירָה לֹא עָלֵינוּ עִתּוֹנוּת אַחֶרֶת.

"הַשֵּׁבֶט" מְהַלֵּל כְּהֶשֵּׂגֵי בְּעָלָיו

כִּמְעַט אֵין בּוֹ צִטּוּט מֵעֲלוֹנֵי הַיְּשׁוּבִים

כִּי בָּהֶם לֹא נִכְתָּבִים, דְּבָרִים חֲשׁוּבִים.

כַּתָּב עַל פָּפִּירוּס, וְלֹא עַל כְרוֹמוֹ.

לא מזמן מצאתי בתא הדואר את ההצהרה הבאה: "פלריג נאות תעשיות אריגי פלסטיק 8.12.04"

הננו להצהיר כי היריעה הקרויה אגריפל, המיועדת לחיפוי קרקע, יריעה זו הינה ידידותית לסביבה, אנו מספקים אותה בכל רחבי העולם לשימושים חקלאיים וכדומה. אין היא גורמת כל נזק לסביבה או לחקלאות. (סוף ציטוט).

כמובן שהדברים הנ"ל הם לעג לרש ובמקרה הנדון הרש היא האדמה.

הרמתי טלפון למפעל פלריג והופניתי לאיש השיווק שלהם העונה לשם ליאור. לשאלתי מהי מטרתה של היריעה, ענה לי כדי שלא יצמחו עשבים רעים.

תשובה ישירה שהיא בסתירה מוחלטת לשקר הנ"ל שאומר היריעה איננה גורמת כל נזק סביבתי.

השימוש ביריעות האלה מקובל גם ברמת יוחנן בשנים האחרונות וגם בגנים אחרים שאני מכיר בארץ וזו אחת התופעות המדאיגות לגבי התייחסותו של האדם לאדמה כגורם חי ונושם, כמערכת ביולוגית עשירה בבעלי חיים וצמחים הצורכים חמצן אותו היריעה מונעת מהם.

האדם מתכנן ומבצע מבנים וגנים שהטבע (שהוא הגנן המוכשר ביותר) איננו מבצע, יחד עם זאת ישנן דרכים אחרות המתחשבות במערכת האקולוגית בהן ניתן להשתמש כדי לטפל בעשביית הבר (עשביית הבר איננה עשבים רעים) וזאת מבלי להרוס את כל המערכת הביולוגית הנמצאת בקרקע.

בשורה התחתונה, צריך להבין שהיריעות בהן מדובר הן מוצר הבא לפרנס את אלו המספקים אותן והשימוש בהן הוא תוצאה של אגואיזם אנושי כלפי הטבע.

אוסיף עוד משפט, גם הציפורים, הזוחלים למיניהם והפרפרים, מדירים את רגליהם ממקומות בהם האדמה הוחלפה ביריעת אגריפל או כל יריעה אחרת.

יורם לנקרי משוחח עם סשה דון ושומע ממנו משהו על העבודה בפלרם, על אחריות, על ערכים, למה הוא רוצה שהקיבוץ יישאר קיבוץ, מה הוא רוצה שיישתנה, למה טוב לו פה, למה צריך ללמוד להעריך את מה שיש לנו, וגם משהו על הצבא והבנים.

ברקע אירה, כוס "גלין-ווין" שזה יין חם עם קינמון, סוכר וציפורן, "חימו" הכלב והחתולה גם, ראיון שמחמם את הלב.

סשה, מה אתה עושה במפעל?
אני אחראי על שתיים ןחצי מחלקות, המיקסר, המגרסה ופרה-מיקסר. בפרה-מיקסר בדרך כלל אין אנשים – מאיישים רק כשיש צורך, לכן הוא נחשב לחצי מחלקה. במיקסר עובדים שני אנשים בשלוש משמרות, במגרסה עובדים שמונה אנשים בשלוש משמרות בשתי מגרסות בנפרד לפוליקרבונט ולפי.וי.סי. במיקסר עושים "בצק" - וזה לב המפעל. יש לי גם סגן ובחור בשיקום שעובד אצלנו במחלקה וגם אנשים מהאולפן – שזו עזרה גדולה. המיקסר נותן שירות לאולם הייצור. משנת - 1996 אני עובד במגרסה, ומשנת - 1998 גם במיקסר.

אתה מבסוט בעבודה? יש לך סיפוק?
בטח.

אירה מוסיפה: בשנים הראשונות סשה עבד בפלר"ם. הסתובבנו בקיבוץ וכשסשה ראה צינורות (הוא מהנדס בניין) הוא ממש רעד, כל כך בא לו להתעסק בזה. אני חושבת שהוא מימש את עצמו פה, יש לו עכשיו המון צינורות במפעל.

איך אתה מסתדר עם שתיים וחצי מחלקות?
אני לא רוצה לתת לעצמי ציון. אם לא הייתי מרגיש שאני מסתדר לא הייתי עושה את זה ...
צריך לשאול אנשים אחרים... אני חושב שבסדר.

עובדים אצלך חברי קיבוץ במחלקות?
לא, רק שכירים.

יש דברים שהיית רוצה לשנות?
תראה, בוא נגיד... דווקא היום דיברתי עם חיים קירש על הטמפרטורות במיקסר ומה אפשר לעשות...במיקסר אתה צריך כל הזמן להסתכל קדימה, לנסות להקדים. אסור לפספס שום דבר, אסור לישון שם. אתה לא יכול לחכות עד שמתקלקל אצלך משהו. אם מתקלקל זה כבר מאוחר. אתה צריך לצפות מה קורה ולתקן מראש, לחשוב היטב מה אתה עושה. אין לנו יום, אין לילה, אין שעון. כל יום משנים משהו, מתקדמים. במגרסה זה שונה, הכל מחושב, מתוכנן, קצב אחיד, חומר, גריסה, הכל לפי תוכנית וזורם ברור ואין הרבה מה לשנות, צריך רק לראות שהכל בסדר. במיקסר הכל בלתי צפוי ודורש ערנות מתמדת, האיכות והבקרה משתנים כל הזמן ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו, לבדוק את עצמנו, לתקן טעויות, חומרים וכו'. עכשיו רוצים להכניס קו חדש, רוצים לשפר ולשנות תפוקה. אנחנו עומדים על 1450 טון תערובת בחודש, זה טירוף. כך שאנחנו מדברים על עליית תפוקה מאותם מיקסרים שקיימים, זו אחריות עצומה. מכניסים עכשיו גם מערכת קירור חדשה ותחנת מייצבים, אם לא נצליח לספק את הכמות יצטרכו עוד מיקסר וזו השקעה גדולה מאוד. אולם הייצור "רעב". אנחנו בגיוס מתמיד...

איך נראה לך היחס אל השכירים בפלר"ם?
קשה לי לענות כי אינני שכיר. אך אני יודע

                                                                                  מאד.

                                                                                   מה דעתך על הצעות לשינויים בקיבוץ?
                                                                                  לי היה טוב מאז שנת 1991 כשבאתי לקיבוץ והוא היה קיבוץ במובנו המקורי. יהיה לי מאד קשה ועצוב אם הקיבוץ ישתנה ולא יהיה מה שהוא היום. אפילו המשכורות הדיפרנציאליות... אינני יודע... אני חושב שזה כבר לא יהיה קיבוץ. אני יודע שצריכים שינויים, זה בטוח. צריך להתקדם עם העולם המודרני, אין מה לעשות. אבל צריך לראות שלא נעבור את הגבולות.

איך אתה רואה את הקיבוץ של היום לעומת מה שהגעת?
טוב לי בעבודה, אני לא צריך לדאוג, יש לי ביטחון סוציאלי, הכל מסודר – זה הכי טוב בשבילי. חשבתי, לדוגמא, כמה אנשים בעיר הולכים כל שנה לנקות אבנית מהשיניים?? ומי בכלל חושב על דברים כאלו בחוץ?! פה קוראים לך ואתה כאילו מקבל את זה כמובן מאליו, אבל זה לא בדיוק צריך ללמוד להעריך כל רגע מחדש את כל מה שיש לנו פה, את כל מה שנוצר פה, את התרבות, את הכיף, הכל נתון לבחירה, מצד שני זה ביזבוז שלא לנצל את המצב הכלכלי הטוב ולשנות. החיים משתנים, מה לעשות?

יש מספר חברים שלא ממלאים שעות עבודה ולא מתפרנסים כמו שצריך.
זה מפריע לך? אתה שם לב לדברים האלה?
כבר אמרתי פעם שזה לא מעניין אותי. לדוגמא: אם יש לך שני בנים בבית אחד. אחד שנותן את כל כולו ואחד שלא, אז מה, תזרוק אותו? אני חושב שבכל מקום יש כאלו ויש כאלו.

איפה הבנים?
סשה, הגדול, בשריון וסלאבה בתוכנית "תלפיות" – לימודים גבוהים לתחומים שונים בצבא. הם הגיעו לארץ בני 7 ו- 6.

איך אתה מרגיש עם השירות שלהם בצבא?
גם ברוסיה היה צבא ולא היה קל, התנאים קשים. אם אתה רוצה שתהיה לך מדינה אז אתה צריך להגן עליה, מה אתה יכול לעשות?! אחד רצה קרבי וגם השני רצה קרבי. אתה לא יכול להגיד לא. לילדים יש את הראש שלהם, גם אם זה קשה לך לקבל, מישהו הרי צריך לעשות את העבודה. בדיוק כמו בקיבוץ.

בטח היית רוצה שיישארו פה בקיבוץ אחרי הצבא?
אם הם יחליטו להישאר בקיבוץ אני אהיה מבסוט מאד. אם הם יחליטו לצאת מהקיבוץ אני אצטער אבל מה אתה יכול לעשות? יש הרבה בנים שחוזרים... למה... פתאום התעוררו וראו שבקיבוץ לא כל כך גרוע, גם משפחות חוזרות אחרי הרבה זמן. יכול להיות שלילדים שלי יהיה אותו הדבר. יכול להיות שיישארו אחרי הצבא, אינני יודע. הייתי מעדיף שהילדים יהיו לידי. אך בגדול הכי חשוב שיהיה להם טוב.

אתה חושב שיהיה להם פה טוב כשיחזרו מהצבא?
לאחד יש עוד שנתיים ואח"כ, כמו אצל הצעירים, עוד איזה שנה טיולים...יש זמן. השני חתם תשע שנים צבא, אז עוד רחוק היום.

בתנאים של היום, אתה חושב שיהיה פה מספיק אטרקטיבי?
אני חושב שהקיבוץ נותן לצעירים הרבה אופציות. למרות שאני רואה את זה רק בפלר"ם ולמרות חוסר היציבות של הצעירים. בעיר לא היית מוצא גמישות כזו בשום מקום – שם בקושי מוצאים עבודה. פה בקיבוץ לילדים זה טוב. אם בן אדם מרגיש שהוא יכול לתת משהו לחברה ונהנה מזה, זה דבר אחד ואם לא, שיעזוב. הייתי מאוד רוצה את בני ונכדי לידי - זה החיים וזה טבעי!

מבחינה חברתית אתה מרגיש נח, בעבודה, בבית?
טוב לי למרות שאני לא כל כך פעיל חברתית... טוב לי. בפועל אני בעבודה 11-12 שעות. מ-6:30 ועד 17:30 או 18:30. זו אחריות גדולה. אם עומדת מגרסה זה לא נורא... אם עומד מיקסר – עומדים חמישה קווים!!! זה רציני.
טוב לי ואני מקווה שיישאר כך, שלא יהיה יותר גרוע. אני אוהב את העבודה שלי , אני לא סובל. אולי במקום אחר לא הייתי מרגיש ככה. רק שיהיה שקט, שקט ושלום.

מתוך מכתב שהתקבל ב"ניצני זבולון"

לכבוד ציפי להט, מנהלת ביה"ס "ניצני זבולון"

הנדון: ביקור מנהל המחוז וצוות הפיקוח ביום 2.12.04

בשמי ובשם צוות הפיקוח שהשתתף בביקור, ברצוני להודות לך על האירוח והצגת העשייה הלימודית והערכית בבית ספרך, אותה את מובילה יחד עם הצוות החינוכי.

התרשמתי מאוד מטיפוח הסביבה הלימודית, מהפעלת תכניות חברתיות ערכיות ומפיתוח צוות מקצועי מעודכן בתהליכי הוראה, למידה והערכה, בהתאם לקדימויות המשרד, המחוז וביה"ס וכמובן תוצאות המיצ"ב.

במהלך הביקור צפינו בהפעלת תכניות לימודים הנותנות מענה לצרכים היחודיים של קהילת התלמידים, תוך כדי עמידה בסטנדרטים ובהישגים נדרשים.

ברצוני לציין, את התכניות לפיתוח מעורבות ושייכות לסביבה, לטבע, לשורשים בארץ ובחברה.

הביקור איפשר לי מפגש עם צוות מורים מקצועי ומסור ועם תלמידים נציגי ועדות חברה, שתארו פעילויות התורמות ליצירת אקלים נעים ונוח.

אנא מיסרי תודה והערכה לכל צוות שותפייך לעשייה החינוכית.

בברכה והצלחה אהרון זבידה, מנהל המחוז.

קטעי יומן

את הלילה החמישי אנחנו מעבירים בסיקה – כפר נפאלי אופייני חביב, שוכן בצלע הוואדי הגדול עלום-השם. הדרך עוברת במרכזו והוא נמשך ונמתח לאורכה, אילוצים שמקורם נטיית-לב מוזרה של איתי מפצלים אותנו לכוחות משנה, "הפרדת כוחות" מה שנקרא מחוסר מקום לכולם יחד, חלק מאיתנו יישן ב'גאסט-האוס' במבואות הכפר והשאר ימשיכו לנדוד עד שימצאו את נחלתם.

אנחנו כמובן בנודדים, אבל לא הרחק הלאה במורד הכפר גם אנו מוצאים מנוח לעייפותנו תחת צל קורה אחרת. הסבלים כבר מחכים שם עם הציוד.

...ופתאום אנחנו לבד, "לילה ראשון בלי אבא..." עזובים לנפשנו. מוזר, זה לא נאמר אבל בהחלט מורגשת תחושה לא נוחה של בדידות. ואתה אומר לעצמך הרי חיים פה לא מעט אנשים, מה זה לא מעט, מיליונים, אנשים שאולי לא יצאו מדלת אמות הכפר מעולם, כל הקשר המיידי שלהם אל הציביליזציה הוא סבל או חמור, אפילו סוס לא תמצא פה לרפואה, שלא לדבר על טלפון, פלאפון, לכל אשר תישא עיניך, שום אנטנה סלולארית לא מפגינה פה נוכחות מתנשאת, וזה ממש ממש לא מפריע לאף אחד. יותר מזה, סביר להניח שמשהו חשוב מאוד מתרחש בדיוק בדיוק עכשיו בארץ או בעולם והוא קורה בלעדינו, בלי שיהיה לנו שמץ של נגיעה או מושג או ידיעה, בלי להתחשב בכלל במצבנו המנותק. אז ממה נפשך?

השלווה, אתה לוחש לעצמך, תראה כמה שלווה, אף אחד לא רץ, לא ממהר, אין לאן וגם אין למה, הכל יגיע במוקדם או במאוחר, וכשזה יגיע, זה יהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון. מין הגיג פילוסופי שכזה שלא שייך לעניין נתקע לך לראש, מעצבן, אתה מתחיל להבין מה אנשים פליטי-ציביליזציה מחפשים במקומות נידחים כאלה, מקומות בהם התובנה האנושית קצת אחרת, והמושגים על מה שחשוב ומה שלא, מה עיקר ומה טפל שונים, ובכל זאת משהו מההרגשה הטובה של הלילות הקודמים נפגם.

אולי זו הסיבה שלמחרת, אחרי ארוחת הבוקר שלא הייתה כל כך מלהיבה, כשכוח החלוץ של הקבוצה השנייה מגיע אלינו, שמחת ה"איחוד-מחדש" שמתרחשת בינינו מאוד חמה ונרגשת.

מסיימים לאכול ויוצאים לדרך, היעד טאטו-פאני כפר גדול שיושב על נתיב מסחר מרכזי (עוד נזכה לטעום מה המשמעות של ה"ייחודיות" הזו), שעובר לאורך הערוץ העמוק והגדול של נהר הקאלי גאנדאקי. דרך ראשה לשינוע מקנה וסחורות ואל יהא הדבר קל בעיניכם, כשאומרים נתיב מסחר אתה מעלה בדמיונך אוטוסטראדה, או לפחות דרך רחבה למשאיות, מכוניות, אופנועים, רעש ועשן ופיח וכל כיוצא בזה זיהום למינהו. אז לא! זה לא זה, אפילו לא ריקשות לא תוק-תוקים ולא אופניים רק... סבלים וחמורים. מחר נפגוש אותם.

רוב היום עובר עלינו בירידה נעימה קלילה יחסית בוואדי לכיוון הנהר הגדול, השמש איתנו והגשמים והקור מאחורינו, אם נפנה לרגע מבט לאחור לעבר המסלול שעברנו, נראה במידה רבה של חוסר איכפתיות ואפילו אדישות את העננים השחורים והמאיימים שעוטפים עכשיו את ההרים מהם ירדנו... ואנו כבר מחוץ לתחום פגיעתם הרעה.

לקראת צהריים מגיעים אל הקאלי גאנדאקי, והוא באמת גדול בכל קנה מידה, שוצף וקוצף ורוגש מזרים את מימי השלגים והקרחונים האפורים מרכסי האנפורנה דרומה אל המישורים של הודו.

במפגש הנהרות שני גשרים צרים תלויים. מי שרוצה להגיע אל העוגות הנפלאות שאיתי מבטיח לנו כבר כמה ימים, שמחכות לנו בטאטו-פאני חייב לחצות את שניהם. אין ברירה אחרת.

האחד ישן וקצר וקצת שבור וגם כן לא מעט חלודה אוכלת בו בכל פה, קשה להתעלם ממצבו העגום כשאתה נע ונד קדימה בזיגזגים על ליווחי הברזל המוברגים ברווחים קבועים ורואה דרכם את המים הזורמים מתחת.

השני חדש וארוך ונראה יותר בטוח משהו. שניהם אמנם מעוגנים בכבלים וגם יש רשת ביטחון מכל צד ובכל זאת שניהם מתנדנדים כדבעי בשעת ההליכה, זה מה שנקרא גשר-נד על פני מים סוערים, אין לך אלא לשים מבטחך בשם (גם תפילת הדרך לא תזיק), וקדימה תוך הפעלה מידה ראויה של שיווי משקל ואומץ.

לעזאזל, אתה מבטל באחת את מידת פחדנותך, הרי כולם עוברים פה, גם חמורים, אז למה שדווקא עכשיו יקרה חלילה משהו... ואתה מסכם בהשלמה ובהכנעה שאם בכל זאת ניפול למים בגלל עייפות החומר של הגשר... אז לפחות אנחנו קרוב לדרך המסחר הראשית... התרופה הבדוקה היא כמובן הסחת הדעת מסיכוני הדרך, איך עושים את זה? בעיני ורוחך אתה כבר הרחק הלאה, רואה ומרגיש את הטעם והניחוח והנימוחות של עוגות התפוחים הנאפות עכשיו בכפר וזה עובד קשה על בני המעיים וגם מיצי הקיבה עושים את שלהם...

אני שם את נפשי בכפי, ועובר כמו גדול, כמו כולם, כמו החמורים...

עכשיו לפנינו עוד עלייה אחת קטנה כשהשמש קופחת והזיעה ניגרת ואנו כבר במבואות הכפר. אתה הולך בחוצותיו ונדמה לך שזה מסלול בטבע, כולו טובל בירק וצמחייה, עצי פרא ועצי נוי ופרחים, הרחוב הראשי מרוצף אבן ובאמצע זורמים מים צלולים מאוד בתוך תעלה פתוחה, במרחק מטרים ספורים שומעים את מי הנהר שלא נח לעולם. הגאסט האוס שלנו בתחילת הכפר מוקף גדר אבן, בשער כבר רואים את השלט המזמין למעיינות החמים, אבל ראשית חוכמה מתיישבים לנוח בחדר האוכל עד שנקבל את החדרים.

חם, חללי החלונות פתוחים, אין לא רשת לא תריס ולא שמשה, האוויר עומד. קירות הערוץ הקניוני העמוק שבו יושב הכפר גבוהים זקופים לא נותנים לשום משב רוח קליל להשיב נפש יגעה, בחדרים הרטיבות פושה בכל, ריח טחב ועובש עולה מהקירות והמזרונים, למזלנו נשהה פה רק לילה.

בינתיים, לא יאמן, זה מגיע, נפאלים קטנים יוצאים מהמטבח עם מגשים עמוסים עוגות טריות וחלות שרק יצאו מהתנור, הריח נשפך ונישא לפניהם מגרה...אין מה לדבר... בדיוק כמו שאיתי הבטיח. במצב הזה התכונה הפבלובית האינסטינקטיבית נכנסת לפעולה מיידית ולא נותר לך אלא לנגב את הריר שכבר מתחיל לזלוף במורדות סנטרך, להזמין מה שצריך מתוך המגש העמוס כמו פירמידה, ולטמון את כל כולך בתוך תענוגות הרגע.

יותר מאוחר יוצאים למעיינות החמים שמפכים ליד הנהר מהלך חמש דקות מהגאסט האוס, פשפש קטן ומדרגות תלולות מורידים אותנו אל ה"חלום הרטוב" עליו חלמנו בלילות הקרים בהרים. התשלום הוא 10 רופיות לראש, אין שום זכר לשירותים בסביבה ולא כל כך ברור על מה בדיוק גובים פה כסף אבל זה המחיר אז משלמים.

על גדת הנהר שתי בריכות קטנות לא עמוקות, המים שמגיעים עד המותניים חמים אבל לא מסריחים, מתקלפים ונכנסים לאט לאט כדי להתרגל לחום. אנחנו היחידים בשטח נהנים מהבלעדיות על המקום, שקט הרחק מההמון הסוער ותלאות הדרך, מין רגיעה שבאה לאחר התכוננות גדולה, אוטוטו רואים את סוף ה'טרק'. זה לא היה קל ועמדנו בו.

יודעי דבר הזהירו ש"יהיה שם צפוף", "תשתדלו להגיע בשעות הבוקר שאז הצפיפות יותר נסבלת" אמרו, אלא שלא מינהו ולא מקצתיהו, אנחנו השליטים היחידים במקום, רובצים כמו ג'מוסים מתבשלים במים ומעלים אדים.

והנה יורדים להם הסבלים שלנו, גם כן עם כלי רחצה אבל שלא כמונו, פניהם ל"מקלחת הציבורית", בור חפור בין שתי הבריכות שזורמים בו מים, חמים מן הסתם.

הם נכנסים פנימה פושטים את בגדיהם, חוץ מאיזור החלציים, מניחים אותם בצד על הסלעים ושופכים על עצמם מים בעזרת צלחת עמוקה, אחר כך מתחילים להתקרצף בסבון ולשטוף, להתקרצף ולשטוף... נראה כמו פולחן שנמשך ונמשך בלי סוף כאילו ששנים לא ראו מים, נדמה לך שעוד מעט לא יישאר כלום מהגוף הדקיק שלהם מרוב שפשוף, גוף שאין בו שום פיסה מיותרת של שומן. הם בהחלט לא בריונים ואתה שואל את עצמך מה מכשיר את הגוף הקטן הזה לסחוב משאות כל כך כבדים... אבל כבר למדת שלא לכל דבר אתה יכול לצפות לתשובה הגיונית בנפאל.

כך או כך, הרבה זמן אי אפשר לשהות במים החמים האלה, הערב מתחיל לעשות קולות של לילה וגם ארוחת הערב שמצפה לנו למעלה קוראת לנו לשוב. אנו עולים מן הרחצה עם הרבה טעם של עוד...

בלילה בלילה אחרי האוכל עוד נשוב הנה עם פנסים להמשיך בחגיגה. (המשך יבוא).

גם ב- 2005 כבכל שנה מזה 16 שנה, נקיים בינואר את השתלמות הנהיגה הנכונה / מונעת (אפשר לבחור…). ההשתלמות תיערך בבית ההנצחה ותכלול 2 מפגשים (כ"א כ- 4 שעות):

על המשתתפים להביא איתם את רשיון הנהיגה, ומי שקיבלו זימון חובה חיצוני לעבור את השתלמות (בגלל נקודות או לצורך 'ריענון שלוש-שנים'), עליהם להביא את הזימון מוחתם באישור התשלום (בלתי משולם לא יתקבל).

אני מבקש להדגיש שחובה להגיע ל- 2 המפגשים, כי החסרת מפגש תבטל את רישום ההשתתפות. כמו כן מתבקשים המשתתפים להגיע בזמן שנקבע (איחור לא-סביר יבטל את ההשתתפות). ותזכורת לנהגים החדשים: חלה עליכם חובה להשתתף בהשתלמות כחלק מהכשרתכם לנהיגה ברכב הקיבוץ (עפ"י החלטה שהתקבלה אצלנו לפני מספר שנים).

מודעת ההרשמה לקורס תהיה על לוח המודעות בלובי חדר האוכל. אמציה כרמון

בימים אלה מתנהל מבצע של המועצה במסגרת מבצע ארצי לעיקור וסירוס חתולים (זכרים ונקבות) והחזרתם לשטח.

כדי שנוכל לקדם את הנושא גם אצלנו אני מבקשת מכל מי שיודע על ריכוז חתולים באיזורנו שיודיע על כך לאסתי פוקסמן או לעפרה רודוי עד יום שני 27.12.04.

המבצע הוא על חשבון המועצה כך שכדאי להתאמץ ולטפל בכמה שיותר חתולים. נוסף על כך ברצוני ליידע כי יצא חוק ארצי האוסר על לכידת חתולים והשמדתם, אלא אם כן הוכח שהם מהווים סכנה לציבור.

וקצת מידע על יתרונות הימצאות החתול בסביבת האדם: זאת חיה שנחשבת כסניטארית של הטבע, חיסול לא מבוקר של החתול גורם לעלייה מיידית של אוכלוסיית עכברים חולדות ונחשים.

בכל המקומות בהם השמידו חתולים, נאלצו לייבא אותם מחדש למלחמה בחולדות שהן כידוע אויב הרבה יותר גרוע לאדם.

אריאלה וולק, מנהלת את מחלקת החינוך במועצה מזה עשר שנים, חברת יגור, מספרת לירמי בראיון טלפוני על משמעות המהפכה של דו"ח דברת . מה זה אומר לנו כהורים, כתלמידים וכמורים במועצה שלנו. על מה רוגשות הרוחות במערכת החינוך בישראל. למה אירגוני המורים השונים כועסים ומאיימים שוב בשביתות . מה עומד מאחורי זה . ואיך נערכים לקראת יישום הדו"ח. הראיון.

דו"ח דברת, או בשמו הרישמי "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" מונה ע"י ממשלת ישראל, ביוזמת שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור ליבנת, ובתמיכת ראש הממשלה, אריאל שרון, ושר האוצר, בנימין נתניהו, והחל לפעול באוקטובר 2003.

בראש כוח המשימה עומד שלמה דברת ומטרת הקמתו הינה בשלב א' לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת, מיבנית, אירגונית ופדגוגית ובשלב ב' להתוות דרכים ליישומה.

במליאת ועדת ההיגוי משתתפים 18 חברים ומומחים מתחומים שונים: חינוך, אקדמיה, כלכלה, משפט, התחום העיסקי ואנשי ציבור.

בנוסף מונו ועדות מקצועיות שכללו כ- 60 איש ושעסקו כל אחת בנושא מרכזי אחר.

חברי ועדות ההיגוי מייצגים מִגוון רחב של זרמים בחברה הישראלית.

שלב א' של הדו"ח פורסם במאי 2004 וכלל תמונת מצב, חזון הנדרש למערכת החינוך ואת עיקרי התכנית – עקרונותיה.

חיזוק החינוך הציבורי, צמצום פערים, שיפור משמעותי במקצוע ההוראה ובמעמדו של המורה, חיזוק מעמדו ועצמאותו של בית הספר, ביזור ניהולי, מדידה והערכה, אחריותִיוּת ושקיפות, חיזוק שלבי החינוך המוקדמים, ותיקצוב ריאלי.

אחריות מלאה למיצוי הפוטנציאל של התלמיד – אני מדברת על האחריות של המדינה – של

מערכת החינוך בישראל על כל ילדי ישראל מגיל 3 עד 18. המשמעות המעשית של הנושא הזה שמתקצבים את הילד במערכת החל מגיל 3, היום הוא מתוקצב מגיל 5. ביה"ס יהיה מוקד העשייה החינוכית, המשמעות היא שיפור והארכת יום הלימודים, חמישה ימים בשבוע יום לימודים ארוך משמונה בבוקר עד ארבע אחה"צ. על פי הדו"ח יהיה שיפור משמעותי במקצוע ההוראה ובמעמדו של המורה, הגדלת יום עבודתו של המורה ל-40 שעות לעומת 24 או 30 שעות שבועיות היום. המורה ישהה יותר שעות בין כותלי בי"ס, שבחלקן הוא ילמד, ואת כל יתר השעות הוא יקדיש לפגישות עם הורים, עם תלמידים, להכנת חומר וכו' ובהתאם לכך הוא גם יתוגמל. הוא יקבל משכורת יותר גבוהה בהתאם למסלולים האקדמיים של מדינת ישראל.

כותרת נוספת: חיזוק משמעותי של מקצועיותו ומעמדו בית ספר – הרצון הוא להפוך את בית הספר לניהול עצמי, למקד את כל הסמכות והאחריות בין כתלי ביה"ס כאשר ביה"ס מקבל ישירות את התקציבים מהמדינה והוא מחליט איך ולאן הוא מנתב את התקציבים. בסמכותו קליטת מורים, ופיטורי מורים וכו' יינתנו יותר סמכויות למנהלים. המנהל יהיה הדמות מובילה.

אחת הבעיות ששמו לב בזמן הבדיקה של המערכת היא שיש הרבה מאד תקציבים ההולכים לדברים שונים במקום למעשה עצמו. רוצים לצמצם את כל תיווכי הביניים של מפקחים של משרד החינוך כאלו ואחרים, לצמצם את כל המעגלים התומכים בבתי הספר ולרכז את הכל בידי בתי הספר עצמם שיקבלו את מירב התקציבים כך שיוכלו להתמודד עם הבעיות והעניינים שצצים בשטח, להם יש את הידע, הניסיון והיכולת להשפיע על דברים בתוך בית הספר. כמובן שבשביל זה צריך להכשיר מנהלים שיהיו בעלי יכולת מאד גבוהה.

אירגון מחדש של המערכת.
היום בגדול יש את משרד החינוך המרכזי והשלטון המקומי שאלו הרשויות לצורך עניינו. יש מחוזות, אנחנו שייכים למחוז חיפה, ויש אותנו המועצה ובית הספר, רוצים לצמצם את הסיפור הזה ולהביא לכך שהמערכת תהיה מאורגנת במחא"ות (מִנהל חינוכי איזורי) להקים מנהלי חינוך איזוריים במדינה שיהיו בהם נציגים של משרד החינוך, של הרשויות, ושהם יהיו שותפים לכמה רשויות או לעיריות ובתוכם תתבצע האחריות לכל בתי הספר אשר בתחומם. רוצים לבטל את חטיבת הביניים. לעשות רצף חינוכי. שיהיו רק שני מעברים: אחד מהגן לבי"ס והשני מבי"ס יסודי לעל יסודי (ז' – י"ב) מדברים על ריכוז משאבים, התייעלות, גודלי ביה"ס אופטמלים. בתי ספר יסודיים גודלם האופטימלי נע בין 250 ל-600 תלמידים. ז"א לסגור למעשה בתי ספר קטנים שבהם פחות מ-250 תלמידים. אצלנו 360 (לא בסכנת סגירה).

איך כל זה ישפיע עלינו?
כרגע איננו יודעים כיצד זה ישפיע קונקרטית עלינו. מכיוון שדו"ח היישום יתפרסם רק בינואר 2005. הרעש התקשורתי סביב העניין מקורו בכך שיתכן והביצוע יפגע בזכויות המורים גם משום שחלקם יפוטרו וגם משום שאלו שישארו יעבדו ימים יותר ארוכים ויוכלו להשתלם רק ביום השישי (הפנוי).

הסתדרות המורים שתפקידה להגן על זכויות המורים עושה אכן את תפקידה וברור כי כל השינויים חייבים להיעשות ב תיאום ובהסכמה איתה.

יש הרבה מורים במערכת החינוך שהם מורים ותיקים ושחוקים ושבעצמם רוצים כבר לצאת מהמערכת, צריך להסדיר זאת כך שזכויותיהם לא יפגעו ומאידך פרישתם תאפשר כניסת כוחות חדשים, צעירים, מלאי מרץ ורעננים.

אחת ממטרות התוכנית היא להחזיר לבתי הספר את האחריות והסמכות ואת ההכרה שהם חייבים להציב לעצמם סטנדרטים, מה תהיה דמות התלמיד שיגמור את בית הספר, אם אין סטנדרט וחזון ומטרות, לא יוכלו לקבוע אילו מורים יתאימו לתוכנית החדשה. וזה מתחיל מהגן לכן זו נקראת מהפכה. זוהי סיבת הדאגות של הסתדרות המורים.

זה לא אומר שלא מסכימים, הדיונים נערכים עם אנשי אקדמיה ואנשי חינוך שאינם שוללים את הדו"ח.

דו"ח דוברת נולד כתוצאה ממשבר רציני במערכת החינוך, על זה אין ויכוח. על כך כולם מסכימים, גם הסתדרות המורים. המשבר אינו רק סביב תקציבים. יש ירידה בציונים בבתי הספר, יש ירידת הישגים לימודיים בהשוואה ארצית ובהשוואה להישגים בין-לאומיים. המשבר הוא גם סביב עליית האלימות במערכת החינוך והאקלים בבית הספר, סביב הירידה בסמכות ואחריות בתי הספר, המשבר הוא גם סביב הסטנדרטים שאינם ברורים. כל זה מחייב דיון ושינוי ואכיפה.

בבדיקות שנעשו התברר כי בממוצע חלה ירידה ביכולות והישגי בוגרי מערכת החינוך המגיעים לצבא ועוברים את המבחנים הנדרשים, במיוחד בתחומי השפה העברית. הירידה המשמעותית מסתמנת בין מה שהיה בשנות ה-80 ובין שנות ה-2000. כמו כן מתברר כי התקציבים אינם מושקעים ישירות בחינוך, קרי במה שקורה בין כתלי הכיתה ששם מתרחשת מלאכת החינוך, אלא בכל מיני דברים מסביב. התוצאות הן שמורה חדש מקבל פחות ממשכורת מינימום, זה מביא לכך שהטובים לא יכנסו למערכת והפחות טובים ישארו...

סביר שנעבור ל-5 ימי לימודים בשבוע, לכן הקמנו ועדת היגוי לנושא זה וחשבנו שאם יהיו מחאו"ת איזוריות אנחנו צריכים לחשוב עם אילו רשויות נרצה להיות ביחד. עוד לא הגענו לשלב דיבור ממשי רק מחשבות וכיווני מחשבות.
קיים מתח לקראת פירסום הדו"ח. לכשיפורסם נהיה יותר חכמים, נדע כיצד להיערך. לא ברור מה יהיה בשלב הראשון, לא ברור אם השלביות תהיה רק בעניין של שנים או בפיילוט של איזור ניבחר. רב הנסתר על הגלוי בקטע היישום.

דבר אחד ברור: שהחל מינואר 2005 נעסוק בלימוד בעיות היישום של הדרך החדשה – הלמידה תוך כדי צעידה שתתחיל בשנת תשס"ו. בנושא התיקצוב מדברים על תיקצוב לפי שכבות סוציו- אקונומיות. מדברים על שיוויוניות בחינוך. אין ספק שזו תהיה שנה של שינוי, וראוי להביא לידיעת החברים ברמת יוחנן כמו בכל מקום אחר שהולכים לקראת דבר אחר, חדש וזה רק פרק א. ועליך, ירמי, להבטיח שיהיה פרק הסבר נוסף. או כתבה יותר מעודכנת בהמשך לאחר יציאת הדו"ח המסכם של משרד החינוך.

לאורית בן נחום על יוזמתך ונדיבותך על הזמנת ששת תלמידי הכיתה המקדמת מבית הספר והמחנכת בלינדה קוטלר, להשתתף יחד עם ילדי רמת יוחנן בפסטיגל שנערך בחופשת חנוכה בחיפה. תרומה זו זיכתה את התלמידים בחוויה מרנינה ומרגשת והוסיפה להם אור ושמחה בחג האורים. תודה מיוחדת לצוות החינוך המשלים ולילדי רמת יוחנן שתמכו ועזרו למורה ולילדים לפני, במהלך ובסיום המופע.

דרך הטבע

היה קררר מאוד השבוע, גל כפור ממרחבי סיביר או איזשהו קוטב אחר נחת עלינו בלי כל אזהרה, רוחות קדים נשבו והקפיאו. החזאים אומרים שהגלים האלה באים בינואר פברואר, הפעם זה הקדים, ארץ ללא רחמים, גם באילת לא היה חם ובמקומות מסויימים ברמת הגולן ירדו הטמפרטורות למינוס 7 מעלות. וכמו להרגיז זה "נפל" דווקא על שבת המוּעדת לטיולים ובילויים ושאר תענוגים, חבל על הזמן, פשוט היה אפור ומדכא, הפעילות האולטימטיבית היחידה המתקבלת על הדעת לזמנים קשים אלה הייתה - כוס קפה חם, ספר טוב ותנוחה מאוזנת במיטה הרכה, בין לבין, אפשר היה להגיח החוצה לאסוף קצת אגוזים מתחת לעץ של גן שבולת בלי מאמץ מיותר ולברר אם יש למזג איזה כוונות נסתרות להשתנות. ככלל זה היה חסר סיכוי לחלוטין. "לא היה מצב".

שאלתי את אלישע מה היו נזקי ה"מזג" אצלנו במטע, הוא מספר ש 20% מפרי ה"האס" שלנו נשר. את ה"אטינגר" כבר סיימנו לקטוף.

סך הכל נאספו מהארץ בערך 120 מיכלים, וכך, בעזרת הרוחות הגענו למחצית הקטיף כאשר 30% פלוס מהפרי נקטף בידי אדם והיתר בדרך הטבע.

מה קורה עם הפרי הזה?

חלקו הולך לשוק המקומי וחלקו לנזקי טבע. למזלנו הרע העונה הטובה מבחינת המחירים באירופה היא לפני הכריסטמס והנשירה הזו "נפלה" עלינו ממש ממש לא בזמן הנכון.

מאידך מן הגד"ש מדווחים שלא היו כל נזקים ממשיים... וכבר שכחו שרק לפני חודש ריחפה על ראש שמחתם סכנת הארבה... חקלאים עבריים מי ידע חייכם... ירמיהו.

התבקשנו להודיע לציבור שבלילות שבת לא גשומים, יוגשו העוגות לאחר קבלת השבת במועדון לחבר ולא בחוץ או בלובי כפי שהיה נהוג לאחרונה.

יש לא מעט ילדים בישראל שהולכים בחורף בלי נעליים בגלל מצוקה כלכלית.

קיבלנו פנייה לעזרה. כל מי שברשותו זוג נעלי ילדים או יותר, בכל מידה במצב טוב מתבקש להביא למחסן בגדים ולשים בארגז המיועד לכך.

כתבנו לענייני עבודה ורווחה מוסר מפי מקורות מהימנים ביותר, על הדיונים המרתוניים המתקיימים מזה זמן ביחידה למשאבי אנוש. דיונים שעיקרם "פריצת גדר" ושינוי דפוסי מחשבה בנושאי עבודה ופרנסה להם היינו רגילים עד היום.

עקב החלטות קודמות שלנו המטילות את האחריות לפרנסה על החבר, היחידה רואה לכבוד לעצמה להמליץ על אות הוקרה מיוחד מטעם היחידה לחברנו "היקר" בגין חדשנות מפליאה בענייני... פרנסה ותקציב, וממליצה על מועמדותו להדלקת המשואה ביום העצמאות, משואה שתוקדש ל"מוח היהודי ממציא לנו פטנטים" ולתפארת מדינת ישראל.

חלקנו לכם רשימת מוצרים לשידרוג החבילות החודשיות. אנא החזירו את הטפסים בהקדם.

מי שמעוניין שהחבילה תישלח ליחידה בצבא, מתבקש ליידע אותנו.