מס 1446 כ"ד בכסלו תשס"ה נר ראשון של חנוכה 7.12.04
נס חנוכה האמיתי / רפאל רפפורט בן אליהו
"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"
בית השואבה, זה מקווה המים של בית המקדש. בימי החנוכה נגמרו מי אשתקד, והחלו לחלחל מי השתא. וזה היה אות לשמחה רבה, על כי השם חנך מים חדשים. וקראו לחג חנוכה.
שמונה מעלות ירדו אל בית השואבה, ועל כל מעלה דלק נר, להאיר את החשכה. כאשר היוונים טימאו את כל השמנים, נשאר כד אחד, אשר האיר במשך שמונת הימים.
ואז נפתחה הסכנה הגדולה לעם ישראל, מבפנים. בית שמאי רצו להדליק את כל שמונת הנרות בערב הראשון, ולהפחית מדי ערב. בית הלל קראו לזה "מורידים בקודש".
וקבעו להדליק נר אחד בערב הראשון, ולהוסיף כל ערב נר. וזה נקרא "מעלים בקודש". צורת מנורת חנוכה דמתה למעלות בית השואבה.
וכאן הצילו חכמי הדור את העם ממחלוקת, וקבעו שהנרות יעמדו בקו ישר. כי שלום העם יותר חשוב מהאמת הנראית.
לא כמו בימינו, שיש רב אשכנזי, רב ספרדי, ורב חרדי. הרבים בניהם ומרבים את המחלוקת.
על כך קראתי לזה ,"נס חנוכה האמיתי".
דו"ח שבועי / א. פלד
חנוכה – חג האנרגיה.
משמתמעט הדור מתמעטים גם הנסים. מאז הנס הגדול שנעשה לאבותינו באותו פח שמן, שוקדים חכמים בכל הדורות לשחזר אותו פלא אנרגטי. הוותיקים ודאי זוכרים כיצד לפני שנים לא רבות נתבשרנו, והתבשרה האנושות כולה, על אותה המצאה ש"תאיר את כל רמת גן" - והתבדינו.
ובכל זאת אירע בנו נס קטן.
מ"דו"ח ביקורת וניתוח צריכת חשמל" שעורך עבורנו מדי חודש עדי מאירוביץ, מתברר שבתקופת עשרה חודשים, ינואר – אוקטובר 2004 חלה ירידה של 7.2% בצריכת החשמל של הקיבוץ (לא כולל פלרם). ההפרש הוא גדול יותר אם נזכור שכל שנה חל אצלנו גידול במספר האוכלוסין וברמת החיים האנרגטית: יותר מזגנים, יותר מכונות כביסה וייבוש, יותר חללי-גג מאויישים ועוד.
טבלת תיקצוב האנרגיה שתובא בקרוב לאישור האסיפה מראה שבעשרה חודשי 2004, כ- 90% מן הציבור היה חוסך ע"פ התכנית בין אלפי למאות שקלים ורק 10% שצריכתם בשמיים היו מחוייבים בתשלום. דווקא העובדה שאותם 10% צורכים חשמל באופן אסטרונומי – הרבה יותר מאשר "עובדי חברת-חשמל" – נותנת מקום לאופטימיות.
לא יקשה גם עליהם להיכנס לנורמה.
חג אורים שמח!
חנייה.
בצמוד למגרש החנייה הגדול ליד בית מוסדות, בצד הכביש, יש מפרדי חנייה המיועדים גם הם להחניית רכב.
לאחרונה מאיים אלמוני (באמצעות פתקים שהוא משאיר על הרכבים) להתנכל לרכבים החונים שם, אולי משום שהוא סבור שזהו מקום שאינו מיועד לחנייה – ולא היא.
כאמור זהו איזור חנייה מורשה.
בית הנצחה וארכיון.
אסתי פוקסמן נכנסה לארכיון (במשרה מלאה) כשולייתו של אמנון ק. בנוסף לכך קיבלה אסתי מידיה של שרה'ה גינס. את האחריות על בית ההנצחה.
אנו מודים לשרה'לה על שהתגייסה לגשר על חלל זמני שנוצר באחזקת בית ההנצחה.
כל המעוניין להשתמש במתקן יפנה בבקשה אל אסתי.
השבוע העבירה לנו מירי פיינשטיין לפירסום ב"ברמה" שיר שכתב אלישע, השיר שפורסם בעלון בית אלפא לפני זמן מה, עשה לו כנפיים והגיע גם אלינו דרך בוגרי ה"טרנספר" שעדיין מקבלים את העלון הזה.
את השיר, כך סיפר לי אלישע בשעה שטיילנו השבת ביערות אחיהוד, הוא כתב לפני חצי שנה בכנס של יומיים שהתקיים במדרשת שדה בוקר. הכנס נערך לכבוד עזרא אוריון (זוסמן) שפרש מעבודתו בהגיעו לגיל שבעים. עזרא ניהל את הבית-ספר שדה וערך עיתון בשם "סביבות" שעוסק בענייני שעה ורוח, סביבו ועליו נישאו ההרצאות בכנס. השיר אמנם לא הוקרא באותו כנס אך עשה את דרכו מהמגירות של אלישע אל המגירות של אמיתי שלם ומשם לבית אלפא לחגיגות ה – 82 של המשק.
ביקשתי מצביקה ק. שיכתוב כמה מילות רקע לתקופה נשכחת ההיא, ולספר לדור שלא ידע שהיו גם ימים אחרים... (ירמיהו).
צביקה קרניאל
הערות היסטוריות:
מה פתאום "ילדות בבית אלפא"?
רבים בוודאי כבר לא יודעים שבשנת 1940 עברו לרמת יוחנן מרבית המייסדים של קיבוץ בית אלפא, חברי מפלגת מפא"י (היום העבודה).
באותו יום עצמו עזבה קבוצת חברים גדולה, צעירה, מההשלמה, חברי מפלגת "השומר הצעיר" את רמת יוחנן ועברה לבית אלפא.
היה זה "הטרנספר" המפורסם, הראשון בתנועה הקיבוצית וכל הארץ דיברה רק על זה.
ל"העברה" הזו קדמו מריבות קשות בשני הקיבוצים. כל גדולי הנהגת התנועות ניסו לפשר ואף פסקו על "טרנספר הפוך" - שקבוצת הוותיקים תישאר בבית אלפא, אבל ה"שומר הצעיר" לא קיבל את המסקנות – וחברי מפא"י והבלתי מפלגתיים, בהנהגת אפרים רייזנר וחברים אחרים, החליטו לעבור. ההחלטה זורזה לאחר שהתברר שבסתר הקימו אנשי ה"שומר הצעיר" "קן" מחתרתי שהעביר אליו את ילדי בית אלפא "שלנו".
לחברי בית אלפא, שהקימו את הקיבוץ במשך שמונה עשרה שנים – היה זה משבר קשה.
רק במאמצים קשים הם התגברו.
אפרים רייזנר כתב אז: "נקום, חברים ונזרוק את כבלי העבר למען העתיד" ומתתיהו שלם (וינר) קרא להתחדשות חברתית מיידית מהירה. הלבני (לוזר) קרא ב"ברמה" להתלכד, להתמזג ולבנות ביחד קיבוץ חדש שיעלה על קודמיו. (אכן צדק). בשיר עצמו מעלה אלישע תמונות מימי "המאורעות" בבית אלפא, שהיה הישוב "האחרון" בעמק יזרעאל. ממרומי הגלבוע, ירו כל ערב ערביי פקועה, סנדלה וג'נין על הקיבוץ – ואנחנו, ילדי הגן, שכבנו לבדנו בחושך, על הריצפה, מתחת למיטות, אוטמים את האוזניים ורועדים לשריקת היריות. כמובן שאסור היה לפחד ובטח לא לבכות.
ילדי בית אלפא לא בוכים / אלישע
(תמונות מילדות נשכחת)