מס 1445 ו' בכסלו תשס"ה 19.11.04

כל המציל נפש אחת...

מכתב לחברים

 אנו פונים אליכם בבקשה אשר מעולם לא חשבנו שנצטרך לבקש והאמת שלא קל להיות בצד המבקש, אך כשמדובר בבן כיתתנו וחברנו אנו מבינים את החשיבות ופועלים על מנת לעזור לו.

מיהו אמיתי ?

אמיתי טלמון, חבר רמת יוחנן לשעבר, בנם של דליה  ודניאל טלמון חברי רמת יוחנן כיום, בעל לגילי ואב לאור.

 אמיתי בן 43 גדל ברמת יוחנן התחנך בבית הספר היסודי וחטיבת הביניים גוש זבולון ובתיכון כרמל זבולון ביגור.

 בגיל 16, במהלך לימודי נהיגה על טרקטור, נפל אמיתי מהטרקטור. עגלה שהייתה רתומה לטרקטור עלתה עליו. אמיתי היה מאושפז במשך תקופה ממושכת בבית חולים תל השומר. מתאונה זו נותר משותק בפלג גופו התחתון ונותר מרותק לכסא גלגלים.

 למרות נכותו אמיתי התנדב לצה"ל ושירת שנתיים וחצי בחיל אויר, לאחר שחרורו יצא ללמוד בטכניון ובמקביל הקים ועבד ביחידת המחשב של פלרם.

 אמיתי סובל מאי ספיקת כליות סופנית ומטופל בדיאליזה כארבע פעמים בשבוע. מחלתו של אמיתי נגרמה עקב שלפוחית שתן נאורוגנית שהופיעה כתוצאה מהשיתוק. הטיפול המומלץ לאמיתי הוא השתלת כליה מן החי. השתלת כליה הוכחה כמאריכת חיים ותשפר את איכות חייו במידה רבה. למרבה המזל נמצאה לאמיתי כליה מתאימה (תרומת בן משפחתו).

בגלל בעיות בכליות הטבעיות ובשלפוחית השתן שנובעות מהשיתוק – יש צורך לבצע סידרת ניתוחים מסובכים שיסתיימו בהשתלת כליה, וחובה להבטיח שהשתלת הכליה תבוצע במרכז רפואי המבטיח סיכויי החלמה מרובים.

לאחר התייעצויות רבות עם טובי האורולוגים והמשתילים בישראל, הופנה אמיתי להתייעצות במרכז הרפואי הטוב בעולם בתחום – "מאיו קליניק" שברוצ'סטר מינסוטה ארצות הברית. בהתייעצות זו הוחלט חד-משמעית שעל אמיתי לעבור שיחזור של שלפוחית השתן והשתלת כליה לשלפוחית המשוחזרת. ניתוח זה הנהוג במרכז רפואי זה מזה מספר שנים, טרם בוצע בישראל בשל מורכבותו.

פרופסור הולצמן מנהל המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם מהמרכז הרפואי המשולב ע"ש ח. שיבא ממליץ לאמיתי לעבור את הניתוח במרכז הרפואי "מאיו קליניק". עוד הוא אומר שבניתוח הזה גלומים מירב הסיכויים להצלחה ולחיים ארוכים ואיכותיים.

 מהי מחלת אי ספיקת כליות ?

הכליות אחראיות לפינוי פסולת הנוצרת יום יום בתהליך של חילוף חומרים. כמו כן, הן אחראיות לשמירת מאזן המים, מלחים, וחומציות הדם. באי-ספיקת כליות תהליכים אלו לא מתקיימים וכך מצטברות בגוף פסולות וחומצות המסכנות את החולה. מצב זה מחייב עריכת בדיקות דם קפדניות וטיפול תרופתי מאסיבי. השתלת כליה מקובלת כטיפול גם כדי לשפר את חיי החולה ובמקרים רבים אף מצילה את חיי החולה.

 מה נדרש על מנת להציל את חיי אמיתי ?

כמו שתואר אמיתי סובל מאי-ספיקת כליות סופנית. מאחר ולאמיתי נמצא תורם מתאים ממשפחתו, עלינו, חבריו, למצוא ולאסוף את הכסף שיאפשר לאמיתי לעבור סדרת ניתוחים והשתלת כליה.

עלות ההשתלה ושיחזור שלפוחית השתן הוא 350,000$.

אמיתי ומשפחתו גייסו משאבים רבים, אך עדיין מדובר בסכום כסף גדול, אותו אין באפשרותם לגייס.

 מדובר בניתוח להצלת חייו של אמיתי – אנו פונים אליכם בבקשה לעזור וכל סכום יתקבל בברכה ובתודה. 

תרומות ניתן לשלוח לפקודת: החברים של אמיתי (ע"ר) קיבוץ רמת יוחנן 30035                                            או להפקיד בחשבון מספר                   בנק הפועלים סניף קריית אתא

                                                                                                                                                    בתודה,

 נח בן נחום, עידו שלם, יובל כהן, ערן גלוסקא, עמית רון, מאיר יפה, ערגה קפולניק

                                                                                          עמותת החברים של אמיתי (ע"ר)      מספר עמותה 580435725

                                                                                                                   

 בהמשך למצבו של אמיתי,  כפי שנכתב פתחנו עמותה בשם "החברים של אמיתי" והתחלנו לרוץ לכיוונים שונים, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו.

לכן בתאריך ה- 27.11.04 אם ירצה שם (והגשם) נערוך אירוע התרמה לאמיתי.

האירוע יכלול שני מוטיבים עיקריים:

א)    תחרות  אופנועים אשר כל הכנסותיה קודש לעניין.

ב)     במקביל לתחרות האופנועים נערוך בזאר שיכלול אוהל טיפולים, דוכני מכירת מזון ושתייה, דוכנים שונים למכירת בגדים, תכשיטים ועוד.

האירוע יהיה בחסות המועצה האיזורית, אגף התרבות והספורט.

נשמח לקבלת כל עזרה ממי שרוצה, דיין זמיר אחראית על הבזאר ועל תיפעול שטח התצוגה, מי שרוצה להציג או מכיר אנשים שרוצים מוזמן לפנות אליה. כמו כן כל מי שיכול לפרסם את אירוע בקרב מכריו, נפתח עמדת התרמה במקום, כך שכל אחד יכול לבוא לצפות, ליהנות, לקנות לתרום.

                                                                             בתודה  מראש – ערן גלוסקא

  ישיבת מזכירות / 28.10.04

1.     תוספת לסטודנטים בגין ותק שנצבר בתקופה שלפני תחילת הלימודים (מתייחס       לסטודנטים במסלול צעירים או בגלישה ממסלול צעירים).

המזכירות החליטה שגם בשנים שבהן אין החבר זכאי לצבירת ותק בגין לימודים, יהיה זכאי לתוספת ותק בתקציבו בגין שנות ותק שצבר לפני תחילת הלימודים.

2.     אבנר אחיטוב.  המזכירות החליטה להמליץ לאסיפה על קבלתו של אבנר למועמדות לחברות בקיבוץ תוך הדגשה שמדובר ביוצא מן הכלל.

 3.   קרן יוצרים. חודש המנדט לצוות: צביקה ק., יוחנן , גדיא להמשיך בפעילות על פי ההחלטות.

4.   אופיר שהם. המזכירות אישרה יציאת אופיר שהם לשנת חופש.

 5.   דווח למזכירות על חתימת ההסכם עם חיימקה וסוזן בן טל.

 6.   תשלום   תקציב לחברים בגיל שמעבר לחובת עבודה. המזכירות החליטה לשנות מן ההסדר 

      הקיים:

א)     חבר מעבר לגיל חובת עבודה היוצא לחופשה מיוחדת של עד שנתיים שאושרה לו על ידי הקיבוץ יהיה זכאי להמשיך ולקבל את מלוא התקציב האישי כולל חיסכון וקרן השתלמות. (מקודם 70% מתקציב אישי בלבד).

ב)      קצבת זקנה ותשלומים אחרים בגין החבר יועברו במלואם לקיבוץ. מאחר ומדובר בהחלטת אסיפה יובא השינוי לאישור האסיפה.

 7.   בחירה בקלפי. המזכירות החליטה:

      א)  חבר בחופשה מיוחדת אינו רשאי להצביע בנושאים שוטפים לרבות מינוי ממלאי       תפקידים. לגבי נושאים מיוחדים (בהם נדרש רוב מיוחד וכד') יתקיים דיון נפרד.

ג)       דינו של "פתק לבן" כדין "נמנע" כולל במקרה בו משמעות הימנעות היא "דה פקטו" כהצבעה "נגד".

 

רשם – אודי.

     ישיבת מזכירות / 4.11.04

נעדרים:  עידו, יובל פ., דניאל פרי.

 1.     קבלה לחברות: אושרה הבאתם לאסיפה של מוטי ויעל דינסטג עם המלצות המזכירות לקבלתם לחברות.

2.     ועדת פרט. אושרה החלפת שחר צור על ידי אילת מאירוביץ (הוועדה מונה את אודי, אילת, יובל כהן, יוחנן).

 3.     תוספת ותק לסטודנטים. בהמשך להחלטת המזכירות לפיה סטודנטים במסלול צעירים שהם חברים, מקבלים תוספת ותק לגבי תקופת החברות שלפני תחילת לימודיהם, הוחלט להחזיר התוספת למי שלא קיבל. (לא מדובר בהחלה רטרואקטיבית של החלטה אלא בקיום החלטה שלא בוצעה).

4.     עבודת ילדים ונוער. נדונה ההצעה שהובאה על ידי אורית בשם צוות החינוך. נקבע שמרכז המשק הקהילתי הוא הפוסק האחרון במקרה של מחלוקת אם מקום עבודה מסוים הוא בתמורה לצורך טיול סיום י"ב או לא.

כמו כן סוכם שטיול י"ב הוא באחריות חינוך גיל בוגר ולא באחריות ועדת צעירים. לגבי תקופת המעבר (נערים שלא יכולים להשלים התקציב באמצעות עבודה), יחליט צוות החינוך לגופו של כל מקרה.

הוצע שיהיה מבוגר אחראי על עבודת הנערים (אולי אחד מההורים) שיסייע בקישור עם הענפים וכו'. (פירוט יוצג ב"ברמה" על  ידי צוות החינוך).

 5.     קרן דור לדור. המזכירות דנה שוב בתקנון הקרן והכניסה בו שינויים קלים. המזכירות החליטה לצרף להנהלת הקרן שני נציגי משפחות הנוגעים בדבר.

הוצגה בפני המזכירות טבלת החישוב האקטוארי לסכומים הנדרשים לגבי כל נצרך בהתאם לנתוניו האישיים.

יוחנן נטל על עצמו לבדוק היישום הטכני של נושא החשבונות האישיים לקראת ביצוע לפני תום השנה.

 רשם – אודי.

     דו"ח שבועי / אודי פלד

 שיפוץ דירות קבע 2005.

על פי תור הוותק מיועדות לשיפוץ בשנת 2005 במסגרת "צמצום הפערים" דירות הקבע הבאות:

ורה ולנר, דינה ג., משה לקח, צפרירה שהם, מירה ריכטר, שלמה יבלונקה, צביה מלמד, שלמה  רייזנר, יחיאל שושני, ציונה כהן, יותם פלד, רחל יפה (לגבי זוגות נקבתי בשם החבר בעל הוותק הגבוה יותר).

קצה הרשימה הזו (רחל יפה) מתחבר עם ראש הרשימה המיועדת לעבור לשיכון חדש במחזור הבניה הבא (אחרי שכונת רימון).

אני מפרסם את הרשימה על מנת שאם יש למישהו השגות (זכאי ששמו הושמט חו"ח) יפנה אלי.

הטיפול בפועל לקביעת היקף הזכאות והביצוע בשטח (או ההחזר הכספי) יעשה על פי הקריטריונים  והנהלים הקבועים בתחילת השנה הבאה.

כזכור הצוות המטפל כולל את: אודי, עידו, צור, רם גל, יוסי זמיר, יהודית ע., מיכל ר.

במסגרת תכנית 2005 נכלל גם ביצוע כארבעה גגות בבתי הקבע שהם חסרי גג היום.

 קלפי.

התחדדות ההצבעה בקלפי (אם על רקע הנושא העומד להחלטה ואם על רקע פרסונאלי), מחייבת אותנו לחדד גם את הנהלים לגבי ההצבעה בקלפי, לרבות בשאלות כמו זכאות הצבעה לחבר בחופשה מיוחדת, הצבעה על ידי מיופה-כוח, מסירת מידע לגבי מי הצביע ומי לא ועוד.

בכוונת המזכירות לטפל בנושא זה בהקדם בעזרת יועצינו המשפטיים.

 הפאב נפתח.

הודות לעקשנותם של "צוות הפאב" שהפעילו על ממלאי התפקידים לחץ מתון ומתמשך, בנחישות אך גם בנועם הליכות, זכינו לחנוך השבוע את הפאב החדש.

תהא אשר תהא דעת כל אחד מאיתנו לגבי "תרבות הפאבים", נראה לי שמוסכם על כולנו ש"אלף" הצורך קיים ו"בית" שאם כבר – אז עדיף שצעירינו יבלו כאן בבית מאשר  ייסעו בשעות הקטנות של הלילה ללגום בשדות זרים.

בשיתוף עם צוות הפאב אנו מגבשים נוהל תמציתי שקיומו יסייע להבטיח את שלום המתקן ושלום ציבור הנהנים. לחיים!

ניירת משרדית.

יהודית צוקרמן קיבלה על עצמה הטיפול בכל נושא הניירת המשרדית (מקודם בחדר המזכירות הטכנית), כולל מעטפות ונייר מכתבים מכל הסוגים. הנזקקים מתבקשים לפנות בנושא ליהודית במשרד הרכש.

 

  מה באמת פוגע בדמוקרטיה  /  יהודה טל

 לצערי נבצר ממני להגיב בזמן אמת על כל ההכפשות שהוטחו כלפי ומאחר וכמאמר חז"ל "אין לו לאדם אלא שמו הטוב" אני מתכוון לעשות זאת בפריסה רחבה ובשקיפות מלאה.

דניאל ערער על תוצאות הקלפי בנימוק המצוטט במדוייק "שהגיעו אלי שמועות שיו"ר הקלפי פעל לשכנע חברים באיזור הקלפי שדניאל הולך לפרק את הקיבוץ".

כידוע לכל אני אכן חושב שהשקפותיו ומעשיו של דניאל אכן עלולים להוביל לתוצאה הנ"ל אלא שהמקום היחידי שבו לא השמעתי מעולם את דעותיי אלה הוא כמובן איזור הקלפי.

ואמנם משהגיע הנושא לדיון במזכירות התברר  שהנתון היחידי אותו הצליח המערער לגייס לאישוש טיעוניו היא העובדה שבאחד המקרים בהם הזכרתי לחברים לבוא למלא את חובתם ביקשני אותו חבר שאצביע במקומו עפ"י הנחייתו.

נכון שדרך זאת של הצבעה אינה חופפת את נוהלי ההצבעה לכנסת, אבל באותה מידה אסור בבחירות לכנסת לתת לבן זוג להצביע במקומך ואפילו יפויי כוח המקובלים אצלנו (ראה הצבעת עובדי פלרם שנסעו לתערוכה) אינם תופשים כלל ועיקר.

אבל במקרה  שלפנינו מגוון האפשרויות שנפתח בפני תומכי דניאל בשני סיבובי ההצבעה היה אפילו נרחב יותר. נציגי פלרם באוסטרליה ובאנגליה קיבלו אפשרות להצביע דרך חברים וקרובים  ואפילו משווק פלרם שהתעכב בת"א הצליח להצביע ע"י הנחיה טלפונית לתומכו הנאמן של דניאל שקיבל אישור להצבעה זאת דווקא ממני.

הגדיל לעשות דניאל עצמו אשר הצביע במקום בנו דותן בסיבוב השני (באישורי כמובן) וזאת כתוצאה מהנסיבות הבאות: לאחר הסיבוב הראשון נמתחה ביקורת במזכירות על הצבעת חברים בשנת חופש ולכן לא הצביע דותן בסיבוב השני. אולם משהתברר כי עקב אי עידכון ועדת קלפי הצביע חבר אחר הנמצא באותו מעמד, מסרתי את הנתון הנ"ל לדניאל וקיבלתי את הצבעתו ללא היסוס.

כל העובדות הללו פורטו בהרחבה כדי להראות שוועדת הקלפי נהגה בפתיחות מירבית מתוך כוונה לשמור על ההזדמנות השווה באיזור הקלפי, כאשר ברור שכל הקשחה בנוהלים הייתה פועלת קודם כל לרעת דניאל עצמו.

משהוחלט לקיים דיון במזכירות על הערעור הודעתי לאודי כי איני מתכוון להשתתף בישיבה מאחר ואני חולק עקרונית על קיום בירור מעין משפטי שאינו נשען על עובדות משפטיות מוצקות. את עמדתי זאת הבהרתי בכתב ולכן אני מביא לסיום את מכתבי זה לידיעתכם:

 

 

ואיפה אנחנו: ?/ יונתן בן צבי

 כהמשך פעילות של מחשבה לאחר ולאור הסדנאות שערכנו באביב 2004, הציעה הנהלת הקהילה לעסוק מחדש בנושא "הפרנסה". החלטה על כך התקבלה גם באסיפה.

אינני מזלזל ח"ו בהחלטה כזו, אך מאחר והצוות שייקבע לעסוק בנושא יצטרך בוודאי למעשה להביא לנו הצעות כיצד לטפל במיעוט שאיננו מתפרנס די צרכו, דהיינו להציע מערכת חדשה של קנס - פרס על אי עבודה ועל עבודה, נראה לי כי עלולה להיות כאן, שוב, "עבודה על ריק". הנושא טופל ונלעס רבות בשנים האחרונות. נתקבלו החלטות שלא היה ברור כיצד לבצע אותן, אף אחד לא התאמץ ממש לבצע אותן, ולכן גם לא בוצעו. (קשה מאד להעניש חברים שאתה חי איתם בצפוף).

 אולי צריך גם לדעת להשלים עם תופעות של "בטלנות" מצד מיעוט די זניח, ולהסתפק ביצירת דעת קהל נגד תופעות שכאלה. ברור לי שאין צורך לעסוק בדברים אלה בפול ווליום. זו בד"כ הוצאת רוב אנרגיה על ריק.

מי שדואג שכך נפעל, נראה לי כי לא רק שהוא מחטיא את המטרה אליה מכוונת דעת הציבור בכלל ואלי כוונה גם  בסדנאות. יש לי הרגשה כי הדבר נעשה בכדי שלא נעסוק בדברים אחרים.

 למה הכוונה ??

קראנו בעיתון ה"קיבוץ" מהשבוע שעבר על ה"שינויים" שנעשו בקיבוץ "שמיר".

שינוי מתוך רווחה.  נדמה לי כי זהו הנושא אליו כוונו כל או רוב משתתפי הסדנאות. התברר כי יש חשש משינויים קיצוניים כשלעצמם ולתוצאותיהם הסופיות, אך לא פחות מכך קיים גם חשש מהתהליך הארוך, הקשה, המייגע והמתסכל, עד שמגיעים למטרה אותה קובעים ברוב עם וקשה, קשה להנהגת הקיבוץ להעביר בפועל.

אינני גורס דווקא שצריך לעבור את כל הגשרים בבת אחת ולנחות על השכר הדיפרנציאלי אליו הגיעו בקיבוץ "שמיר". יתרה מזו, ישנן עוד הרבה תחנות בדרך שאפשר וראוי להתעכב עליהן, שמא אף לחנות בהן לזמן ממושך או עד בכלל. 

מתוך היכרות מה עם הנעשה בשמיר, וגם עם הנפשות הפועלות שם, למדתי כי אפשר וגם ראוי בהחלט ללמוד מהניסיון המוצלח של שמיר.ישנם הרבה קווי דמיון בין שני הקיבוצים. שניהם "עשירים" (מילה גסה?), שניהם איתנים ומבטיחים מבחינה מישקית, עיסקית וכלכלית, שניהם מתנהלים ברמת רווחה גבוהה (איזה עשירון ? לא ממש חשוב !)

 בשניהם הניהול הכלכלי והתעשייתי: "ניהול תעשייתי קפיטליסטי מבוקר ויעיל, עטוף בארומה קיבוצית - סוציאליסטית" (ההדגשה שלי. הציטוט מדברי כותב המאמר). ניכר בהם באנשי רמת יוחנן ושמיר כי עיניהם נשואות אל העתיד. המשק מתנהג בהתאם לכך. החברה ?.... אינני בטוח כי ברמת יוחנן אנחנו משכילים לעשות זאת.

אינני חושב שרמת יוחנן נופלת משמיר.

בקריאה בין השורות, מסתבר כי הפנסיה שצברו עד כה בשמיר היא  4,300.00 ₪, רמת יוחנן כבר עברה את זה.

אם אתה קורא ולמד כי הם מאמינים  שאחד האמצעים לקיום חברה חזקה היא העברת כספים (שומו שמים), והרבה, מתוך ריווחי המפעלים המצליחים לקהילה, ודרכה לכיסי החברים, צעירים כקשישים, גם רמת יוחנן עושה כך.

 (אכן, לאחרונה מתקיימת עובדה שאולי מעמידה בשאלת מה את איתנותה של הכלכלה ברמת יוחנן, ולא ממש ברור ושקוף לגמרי מדוע נדרשה הקהילה, וגם הסכימה להעביר בחזרה כהלוואת בעלים למפעל כ-28,500,000.00 ₪. כן! עשרים ושמונה מליון ₪. שהם חלקה בחלוקת ריווחי המפעל לשנה החולפת. לא הצלחתי לקבל תשובה מוסמכת לשם מה זה נעשה.

 אכן הדבר הוחלט, וזה כשר.

יכולות להיות לכך סיבות טובות. גם מחסור זמני במזומנים יכול לקרות במפעל האיתן ביותר. אי הסברת הסיבות לצעד כזה רק מעוררת חששות וחשדות כי יש דברים בגו' אבל אנחנו - הציבור הרחב - איננו מספיק אינטליגנטיים להבינם).

 אני מכל מקום מאמין, מתוך ידיעה נכונה, כי מצבנו איתן ויציב נכון להיום. לעתיד ?? אין חברת ביטוח וצריך לעמול ולהתכונן אליו בכל זמן ועת.

מי שהחזיק מעמד עד כה בקריאת הדברים האלה נעזר אולי כעת בהרמת גבה כדי להביע תמיהה, מה עניין כל הנאמר לעיל לכאן. אחד הדגשים בתיאור השינוי ותהליכי השינויים בקיבוץ שמיר הנו על שקיפות הולכת וגדילה של הנעשה במשק, בעסקים, בניהול ובכלכלה של קיבוץ שמיר, מה שמגביר לדברי האומרים את אימון הציבור בהנהגתו. ללא אימון כזה קשה לנהל ולהנהיג קהילה וגם משק. אולי שווה לשמוע מה הולך שם בשמיר.

 אם, בכדי להחזיק בשמיר את הבנים החוזרים מהצבא קרוב לבית וללב, מקבל כל אחד מהם לרשותו האישית עם שיחרורו מהצבא סכום של 120,000.00 ₪. וזה אכן, הפלא ופלא, מחזיק אותם בבית, ולהרבה זמן, סימן שכנראה הבינו שם כי הערובה הבטוחה ביותר להמשך קיומו של הקיבוץ הוא עירוי בלתי פוסק להצערתה של החברה, וזאת יכול שיעשה רק ע"י קליטה. וקודם כל קליטה של הטובים ביותר לקיבוץ, שהם הבנות והבנים האישיים שלו. לא אומר שאנו מפגרים "מאד" אחרי שמיר, אבל בהחלט כדאי לשמוע וגם להשכיל מהמתרחש במקומות אחרים, אם הם מוצלחים.

 כאמור, אני משתדל בשנתיים שלש האחרונות לעקוב אחרי הנעשה בשמיר. לא אכחד כי הדגם שלהם היה אחד מאלה שעמדו לנגד עיני כאשר הצעתי לקיים סדנאות של שיח וחשיבה. עם תום הסדנאות פניתי אל מנהל הקהילה והצעתי כי נלך לבדוק מה קורא שם וכיצד. חזקה עלינו שנדע גם לבור את הבר מהתבן בתבשיל שלהם. הצעתי לעשות זאת בעצמי ולהביא הדברים לפני הקהל שלנו, או לחילופין: אם אין לו למנהל הקהילה חפץ שאעשה זאת לבד, או שמא אין לו אימון כי אביא דברים נכוחים ובלתי מוטים לכיוון הנראה כמתאים לי, הבה יצטרף אלי, או שיקבע "צוות" שיעשה זאת. וש"יביא דבר בשם אומרו" שבכך אמרו חז"ל, אפשר שהוא מביא גאולה לעולם.

התשובה שקיבלתי על הצעה זו הייתה בערך כזאת: אל דאגה, אין צורך, הכל "אנדר קונטרול", אנחנו, בהנהלת הקהילה מטפלים בהכל ומכל הכיוונים, שיוך דירות, הפרטות וכו'. מי אתה ומי הם שתצליח ל"העביר" כאן דברים שאין הנהלת הקהילה חפצה בהם. מה גם שמטפלים בהכל ויש "תכניות מגירה" להכל ואין מה לדאוג ולעשות סתם "גלים". לכל בר בי רב ידוע היכן לא כדאי לעשות גלים. אני חושב שרמת יוחנן איננה מהמקומות שצריך להיזהר שלא לעשות גלים בה.

ואם זה כך, שאלתי: למה אני מרגיש כאילו לא נעשה דבר. הרי ידוע שצדק צריך גם להיראות, לא רק להיעשות. שתק העונה ולא פרש יותר.

 את התוצאה קיבלנו בהצעה הפושרת לטפל בבטלני הקהילה. נכון זה חשוב מאד. חשוב יותר לטפל בכל הקהילה ולהיות קשוב (לא בלי בקרה) לרצונות ומאוויי החברים בקהילה.

 זה אף פעם לא מאוחר. לאור מה שקראנו ושמענו על שמיר, אני מציע כי נלך לשמוע. ציפור קטנה לחשה לי גם כי הם מוכנים ואף שמחים להשמיע. כי הם גאים במה שיש להם. למה לא ליהנות מניסיונם של אחרים בטרם פורענות אפשרית ?

לא נפסיד כלום אם נלמד קצת על הניסיון שלהם שעלה יפה. אולי לאחר למידה נזמין גם נציג מקיבוץ שמיר לקבל תשובות על מקצת מהשאלות, החששות והפחדים. שבקשר ל"שינוי". הם עברו את זה.

מאינפורמציה מפחדים רק בחברות טוטאליטריות. לנו אין מה לפחד ממידע ומהבנה. אני שולל את הדעה שהחברים לא מבינים וצריך להנהיג אותם ביד רמה, או במניפולציות מתוחכמות. זה פשוט לא נכון !! יש כאן ברמת יוחנן מצבור של אינטליגנציה אישית וציבורית ש"חבל על הזמן". אז למה קיימנו סדנאות ואנחנו מאפשרים להנהלת הקהילה להטביע את המתבקש לבדיקה בביצה של "אלה שלא ממלאים חובת עבודה" ? בואו נתרכז בדעותיהם של אלה שכן ממלאים את חובתם.

(תוך כדי כתיבה מנצנץ אצלי הראיון לקנס הגדול ביותר על אי עבודה. אומץ לסמן את מי שהוא כזה, ושלילת הזכות להשתתף בדיונים על קביעת עתידנו עד שלא יחזור בו מסורו. - זה רעיון כמאמר הגשש החיוור).

מה הפחד והפרנויה ? שמא יגנוב מאיתנו מי שהוא את הקיבוץ ? אין סכנה כזאת !! הדברים בידינו כל הזמן. רק אם נשמר לא להפוך את "שתיקת הכבשים" לנוהל ולהתנהלות ציבורית. יקרה מה שנרצה !!! צריך רק לחשוב, לברור, לסנן רעיונות ולהתאימם למציאות שלנו המשתנה כל הזמן.

והעיקר להיות פתוחים לדברים. רמת יוחנן נמצאת בשעת כושר לכך. לעשות דברים ממצב חיובי של איתנות כלכלית ומישקית, להשיג את האיתנות החברתית שהיא היא הערובה להמשך טוב של הקהילה הזאת ולהמשך ולחיזוק של יכולותיה בעולם של היום. איתנות כלכלית וחברתית הן חוליות שאינן מתקיימות לאורך זמן אחת בלי השנייה. "צבת בצבת עשויה".

אין בכוונתי לקונן על מה שלא עשינו עד עכשיו. אבל למה להמשיך בחוסר מעש כאשר יש בהחלט סכנה שהזמנים והשינויים מסביבנו ישאירו אותנו כאילו אנחנו "דור המדבר", מאחוריהם.  

 

הבו בירה ונשירה...

 

"עיר מקלט" הפאב המקומי האגדי שפעל שנים רבות במחתרת "עלה על הקרקע". זה קרה בשבוע שעבר.

פניו הישנים של גילרם, נמתחו, שופצו, סויידו ונצבעו, הוכנס ריהוט חדש ויש שירותים מצוחצחים וכלי נוי להנאה. קובי, המכונה גם אבישי, הרוח החיה בהפעלת ה"פאב" לדורותיו מספר על "טיפולי ההפרייה" המתישים, על ההריון שנמשך בלי סוף, על הצירים שקדמו ל"לידה" ועל הרך הנולד. בס"ד כולם מוזמנים לברית!!! 

 קצת היסטוריה: אף אחד מהצוות הנוכחי לא זוכר איפה זה התחיל אבל כולם יודעים לאן זה הגיע. מדי פעם היה נכנס לפאב הישן איזה חטיאר ומספר לכולם איך הוא הקים את המקום. בדרך כלל זה היה אותו חטיאר.

המקום עבר מספר גלגולים וב- 97 לאחר שהיה סגור תקופה החלטנו  לפתוח אותו מחדש. הצוות הראשוני היה ענבל שהם, אורן טהרלב ואנוכי. שאוקי (אוריין) הצטרף זמן קצר מאוחר יותר. החידוש שהבאנו למקום היה ברז בירה.

מהר מאוד הבנו שלמקום יש בעיות קשות שמייד נפרט אך למרות זאת הצלחנו לעשות מהמקום בית.

הבעיות שהמקום סבל מהן היו: חוסר אוויר, חם בקיץ וקר בחורף, בעיות סניטאציה קשות (עדיף שלא נפרט), אי אפשר היה לשטוף את הרצפה, הכיורים נזלו, הג'וקים והעכברים חגגו.

מסיבות אלו התחלנו לדחוף את הרעיון לעבור למקום אחר. זה היה בערך בשנת 2000 (אולי לפני). מהתחלה הופגן רצון טוב אך הענייניים לא התקדמו.

יצאנו למאבק של איסוף חתימות אובססיבי והפאב החל לנדוד בין מדשאות הקיבוץ, ניסינו לעורר דעת קהל, כשנעשה קר חזרנו פנימה.

הוצעו לנו מספר אופציות, חלקן הזויות ביותר (היונקיה הישנה, האסם, הנגרייה, מחסן הבגדים, המועדון של האולפן, המועדון לחבר וכו')

לאחר שהמשק ניקלע למיתון ושוק הנד"לן צנח, הבינו בהנהלה שגילרם לא יכניס מיליונים והסכימו לוותר עליו.

לקח עוד הרבה זמן עד ששורטטו התוכניות, עד שהכניסו תיקונים, עד שהבנו מה אנחנו רוצים, עד שאושרו התכניות, עד שנמצא תקציב, עד שנבחר קבלן, עד שהתחילו לעבוד ועד שסיימו לעבוד. לפני שהספקנו להגיד ג'ק דניאל פ. הכל היה מוכן (האמת היא שלא הכל גמור ולכן עוד לא הייתה מסיבת פתיחה רישמית).

אמנם מיזוג עוד אין, ומחסן אין, ומדיח אין אבל יהיה (אולי בשנה הבאה?).

אפשר כבר להגיע בימי חמישי ושישי בערב (מתוכנן גם יום נוסף לאוכלוסייה הבוגרת) הבירה טעימה מתמיד ויש אוויר ושירותים וחברותא.

ניתן לקבל את המקום לטובת אירועים אישיים קטנים הכל כמובן בתיאום מראש ולפי הנהלים, אנו פתוחים לרעיונות לגבי פעילויות שונות.

מפאת חוסר המקום והזיכרון נודה רק למי שעזר בסוף:

למיכל שתכננה ועיצבה, ליוסף שניהל את הפרויקט, לספיר, ליורם וצוות הנגרייה שבנו את הבר, לאופיר, לצוות הפאב והתורנים ולקהל שהיה איתנו גם ברגעים הקשים. וכל מי ששכחנו סימן שלא עזרתם מספיק (סתם!!!),

לסיכום – אנחנו שם כל סוף שבוע נשמח לראותכם, יש בירה חדשה וטעימה והשיחה קולחת.

 

מַחְלִיף בְּבַת צְחוֹק   

 

כֵּן יַלְדִּי בַּסּוֹף הוּא יַגִּיעַ

בְּרָקִים יִסְלְלוּ דַּרְכּוֹ בָּרָקִיעַ,

תֻּפֵּי רְעָמִים יְבַשְּׂרוּ אֶת בּוֹאוֹ

כָּל עָנָן בְּתוֹרוֹ יִפְתַּח אֶת לוֹעוֹ.

 

בְּטֶרֶם יִסָּפֵג בְּדַרְכּוֹ הוּא רוֹחֵץ

עֵצִים, וְגַגּוֹת, הָאֲוִיר מִתְנוֹצֵץ,

בְּמוֹרַד הַגְּבָעוֹת מַבְרִיקִים הַסְּלָעִים

נִסְפַּג בִּדְמָמָה בִּרְגָבִים וּזְרָעִים.

 

לְעִתִּים מַקְדִּים, לְעִתִּים מְאַחֵר

אֶת הָאָרֶץ צוֹבֵעַ בְּצֶבַע אַחֵר,

רַק הַגֶּשֶׁם הוֹפֵךְ שָׁקוּף לְיָרֹק

אֶת דִּמְעַת הַזּוֹרֵעַ, מַחֲלִיף בְּבַת צְחוֹק.

                                      ראובן עזריאלי  7/11/04

 

 ביקשתי גרזן והתחלתי לפלס את הדרך...

לפני חודשיים חזרה רוני פלד ממסע חיפוש שורשים בהונגריה וסלובקיה, מסע שהתחיל בגילוי מפתיע של בני משפחה שלא ידעה על קיומם, המשיך בגילוי מסעיר של בית קברות יהודי מוזנח בעיירה נידחת בו קבורים בני משפחתה, והסתיים במבצע ניקוי, שיקום ותיעוד של אותו בית קברות עתיק, על כך ועל עוד היא מספרת לירמי.

 רוני איפה היית ומה עשיית?

בעקבות עבודת מחקר על שורשי המשפחה שאני עוסקת בו כבר כמה שנים, החלטתי לנסוע לסלובקיה לראות אם אוכל לגלות שרידי מצבות, או זיכרון אחר מהמשפחה בבתי קברות עתיקים.  שלוש שנים אני בקשר אם חוקר שעוזר לי למצוא תעודות. הוא מסתובב בארכיונים בסלובקיה ובהונגריה ועוזר בהוצאת מסמכים לאנשים המבקשים זאת, אין אפשרות אחרת להוציא מסמכים אלא על ידי אדם שנמצא בשטח. הרישומים מתועדים בכתב יד בספרים כבדים ועתיקים. לפעמים אם יש מזל נותנים לצלם. ברב המקרים לא נותנים אפילו לדפדף מפאת הכתמה ופגיעה בספר.

מי הוא האיש?

גנאולוג מקומי- חוקר

איך הגעת אליו?

דרך האינטרנט. שלחתי אליו איי-מייל, ונוצר קשר. לפני 3 חודשים הוא התקשר אלי ואמר: "אני חושב שמצאתי לך צאצאים של המשפחה". אחרי חמש דקות קיבלתי עוד איי-מייל: "אני כבר מספר לך את כל הסיפור"..... מסתבר שהאנשים שהוא מצא הם נינים של האח של הסבתא רבתא שלי. אחד מהם רצה להפתיע את אישתו ליום הולדתה, להביא אותה למקום שסבא רבא שלה נולד וכל המשפחה, להראות לה את המקום - טיול שורשים. הם ייצרו קשר עם אותו גנאולוג מקומי דרך האינטרנט, סיפרו לו את הסיפור שלהם ותוך כדי דיבורים ביניהם הסתבר שיש בינינו קרבת משפחה. כך נוצר הקשר.

ברשותם ספר עם כל האינפורמציה שהסבא שלהם השאיר, תמונות מהימים ההם עם עץ היוחסין וסיפורים משפחתיים. החוקר היה עירני, קישר בין הנפשות הפועלות והודיע לי  שאני חייבת להגיע.

לא הסתדר לי עם הטיסה והייתי בהמתנה מאוד ארוכה ללא כרטיס. אחיה של הבחורה מארצות הברית, אמר לי אין דבר כזה אנחנו נביא אותך, וסידר לי את הכרטיס. נפגשנו בהונגריה בבודפשט ומשם ברכב שכור נסענו למקום המפגש לרגלי הקרפטים, נובה מסטו נאד וואהום. למקום זה ניתן להגיע או ברכב שכור או ברכבת. נסענו ביחד הגענו לעיירה טרנצ'ין שבה היינו צריכים להיפגש עם המשפחה מאנגליה שהגיעה דרך פראג ברכב.

ההפתעה הייתה גדולה, וההתרגשות עצומה. ארוחה חגיגית משופרת לפי כל הכללים, ספורים צחוקים דמעות וכל מה שרק אפשר.  בהזדמנות זו הוענק לי ספר המשפחה מהצד שלהם. למחרת התחלנו בטיול כמו שכתוב בספר, הצטלמנו באותן המקומות שמצולמים בספר, קיבלנו הסברים ושמענו סקירה היסטורית על 150 שנה לפחות.

הקהילה היהודית במקום הייתה אחת העתיקות והחשובות בסלובקיה. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 שגשגה הכלכלה המקומית והיהודים התפרנסו ברווחה.

ב1876 היא חוברה למסילת הברזל ואז התעשייה התחילה גם להתפתח.

נובה מסטו נאד ואהום היא בירת הנפה במחוז ניטרה שבמערב סלובקיה שוכנת בעמק שטוח ומוקפת הרים גבוהים ויערות. בימי הביניים הייתה תחנת מעבר על הנהר ואה, צומת דרכים על הדרך הראשית למורבייה. כבר באותה תקופה התקיימו בה ימי שוק שמשכו אליהם סוחרים מהאיזור.

בהמשך הסיור שלנו הגענו למגרש ריק- מקום בו עמד  בית הדפוס של בני המשפחה, בסמוך לכיכר המרכזית של העיר.  מסתבר שהיום לא נותנים לבנות עליו מכיוון שהחוק לא מותיר זאת. ובאמת בסיור שלנו בנובה מסטו נוכחנו שישנם המוני מגרשים ריקים, מה שמוכיח שהיו פה יהודים רבים, הם היוו כ- שליש מהתושבים. רוב בתי העסק היו בבעלותם והם היו חלוצי התיעוש, ככל שהיו משכילים יותר  כן היו מעורבים בחיי הציבור הכללי.

מה הסיפור של המקום הזה בימי מלחמת העולם השנייה?

זה התחיל קצת קודם, היו שם פרעות שריפות רדיפות- מהומות אנטי יהודיות  ויציאה אל הערים הגדולות. עם פירוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית נכללה העיירה בגבולות המדינה הסלובקית, גרורת גרמניה הנאצית. בסתיו 1944  נכבשה בידי הגרמנים ובסוף ינואר 1945 שוחררה ע"י הצבא הסובייטי.

מתחילת המאה ה-20 כמעט ולא נשארו יהודים במקום, אפשר לספור אותם על כף יד אחת. ראיתי במקרה גברת ברחוב והחלטתי שהיא יהודייה לפי המספר על היד, ביקשתי מהחוקר לעצור אותה כדי שנוכל לדבר, קבענו איתה פגישה ביום אחר והיא קיבלה אותנו מאוד יפה וסיפרה את הסיפור של המלחמה, שלא נפרט אותו כאן.

למחרת, עשינו טיול ל"צחטיצ'ה" עיירה בה נולדו אבות אבותינו המשפחתיים.

עלינו ברגל לטירה העתיקה במקום, מספרים שהמקום הזה רדוף שדים.האגדה מספרת שהרוזנת צמאת הדם אליזבת' בתורי, שבתה נערות בתולות, עינתה ורצחה אותן, כי האמינה שאם תרחץ בדמן תשמור על נעוריה.

כשירדנו מהמבצר ביקשתי מהחוקר, לברר אם יש במקום בית קברות יהודי עתיק.

שאלנו אישה מבוגרת והיא אמרה, "כן, תלכו בסוף הכפר בדרך לטירה".... חזרנו חזרה חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו, חזרנו לכפר לשאול שנית ואז היא אמרה שהיא חושבת שהיום יש שם איזה בית. הגענו לבית האחרון דפקנו בדלת ויצאה צוענייה עם גרזן נוטף דם ביד, רק סיימה לשחוט את הארנבות שכבר היו תלויות במהופך על החבל שבחצר. החוקר דיבר איתה ושאל אם היא יודעת על בית קברות יהודי במקום והיא ענתה: "כן, זה פה אצלי בחצר". היא הסכימה להכניס אותנו, חצינו בעקבותיה לול תרנגולות חומות וצווחניות, ונדחקנו דרך פשפש צר וחלוד אל גינת הירק המשמשת לצרכיה הביתיים. את גבולות גן הירק סימנו אבני המצבות הישנות, שבורות נטולי כיתוב, זכר אילם לעצמות הטמונות באדמה שהבית הדל שוכן עליה כיום.

עם הכתובות?

אי אפשר היה לראות כתובות אך העיטורים נשארו, כתרים, מגן דוד, אריה, דברים מדהימים שצולמו ותועדו. האמת מעבר לכך לא נראו לנו מצבות. היא אמרה והצביעה- בהמשך..."תמשיכו הלאה"... הכל היה מכוסה בשיחי פטל וקוצים, ביקשתי ממנה את הגרזן והתחלתי לפלס את הדרך. התקדמתי וניקיתי, התקדמתי וניקיתי והנה המצבה הראשונה שנתקלתי בה הייתה של האבא של הסבתא רבתא. הייתי בהלם...

היה עליה שם?

כן, בעברית. מצבה ענקית יותר גדולה ממני מעל שני מטר, חשפתי אותה ועליה היה כיתוב בעברית בצורת האקרוסטיכון, ממש שירה. הכל דברי הלל לזכרו של האיש, הכל בעברית נקי ובלי אף פגע. כך חשפנו מצבה אחרי מצבה קרוב ל- 20 מצבות כולן של המשפחה. זו הייתה משפחה גדולה זה היה כעין אחוזת קבר של שלושה דורות. לא יאמן, עמדתי שם ובכיתי. משהתחיל להחשיך החוקר אמר שנחזור מחר ונמשיך לעשות פה סדר וניקיון ונצלם את הכל כמו שצריך כי אי אפשר היה כבר גם לצלם. הייתי באטרף הייתי מוכנה לישון שם כל הלילה פחדתי שיגנבו אותן במשך הלילה.

הם עמדו 150 שנה ולא נגנבו אז פתאום...

כן אבל עכשיו הן היו חשופות. זאת הייתה התרגשות אדירה. לא ציפיתי למצוא וזה היה במקרה ובאמת מחקר כזה אחרי 4 שנים סוף סוף נושא פרי.

למחרת קמנו מוקדם קנינו בכפר כלי עבודה מגרפות, מעדרים מזמרות סבון וקצף גילוח.

למה קצף גילוח?

קצף הגילוח נכנס לחריצים ומבליט את הכיתוב ובתמונה רואים את זה. אחרי זמן מה הוא מתנדף ונעלם ולא מזיק לאבן.

במשך קרוב ל- 6-7 שעות פשוט עמדתי וחשפתי את כל בית הקברות ניקיתי את כל הררי הקוצים ועשבים. (קטן עליי....)

אחרי שגמרנו לנקות- ונחנו- פתאום שמתי לב שהחלקה היא בעצם בוסתן של עצי שזיפים ותפוחים, איזו תמונה סוריאליסטית....גן עדן.

מה עם יתר המשפחה החדשה?

אלה כבר עזבו כי באותו יום היו צריכים לנסוע ואני נשארתי. היו לי עוד יומיים. החוקר ואני חזרנו למקום עם אשתו שבאה לעזור לנו הוא צילם ואני עשיתי עבודה. חשפנו את כל הקברים וגילינו קרוב ל- 50 מצבות שנשארו שלמות. הכתובות כולם בעברית עם עיטורים מדהימים המוכיחים שהייתה  שם קהילה מאוד עשירה וחשובה של יהודים. המצבה הכי עתיקה היא מ- 1830 שזה האבא של סבא רבא רבא ארבע דורות אחורה ממני. המצבה האחרונה היא מ 1927.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו יהודים בודדים. היום גרה במקום אולי משפחה אחת או שתים.

איך נראה הכפר הזה? 

הזמן עצר במקום מלכת. יש עדיין בתי קש בוץ ותבן, עובדים כמו לפני 200 שנה. מאוד פרימיטיבי מעט מאוד מכוניות וטרקטורים, מה שרואים זה הרבה עגלות, מחרשות רתומות לפרדות,  מגדלים שם הרבה כרמים, האדמה מעולה, המים מבארות.

יש מים זורמים בתוך הבתים?

לא נכנסתי לתוך הבתים אני מקווה שיש. כל הכפר הזה הוא 10-20 בתים משני צידי הכביש הראשי. ושוב כמו במקומות קודמים שראינו, גם כאן החלקה שבה עמד הבית שסבתי נולדה בו עומדת ריקה ומחכה לגואל....

אין אוטובוסים. רק רכבות. אני עצמי יצאתי משם עם רכבת

לסיכום –

חוויה אדירה. אני מרגישה שלא מציתי והחלטתי שאחזור לשם שוב. יש עוד מה לעשות. פענחתי ותיעדתי את כל המצבות המצולמות, שלחתי אותן לאתר הג'ואיש ג'ן ששם עושים פרויקט של שימור מצבות ובתי קברות יהודיים, בכל העולם. דיווחתי  שם לרשויות ולקהילה היהודית, עכשיו יעשו מה שיעשו, מעבר לזה אין מה לעשות רק להתפלל שלא יחריבו.

 ה. ארוחת בוקר בצל האנפורנה / ירמיהו

 

ואז העיניים שהיו עסוקות כל הדרך ב"איפה בדיוק להניח את הרגל", מתרוממות למעלה ולא מאמינות, בתי הכפר הראשונים של טאדה פאני צצים להם, שטים מעלינו בערפל כמו בתוך חלום, ועדיין ממשיכים לעלות ממש ממש עד הגאסט האוס שנמצא בקצה הכפר. עוד מדרגה ועוד מדרגה, מאמץ אחרון ואנו מוצאים עצמנו על רחבה מרוצפת, עליה פזורים פה ושם, כסאות פלסטיק לבנים מוכנים לקלוט אל תוכם מטיילים סחוטים תשושים, מדמממים ומבוצבצים שזה עתה סיימו את העלייה.

 הפוגה בגשם אך שלוליות מים קטנות מונחות על המושבים, בכל זאת מתיישבים. לא איכפת, בין כך וכך הבגדים רטובים מהגשם או מהזיעה. יואב ועזרא מתפעלים את הגאזיה לתכלית שלשמה הם סחבו אותה, מרתיחים מים לתה צמחים וזה בדיוק מה שנחוץ לי עכשיו לאושר.

בינתיים אני שומע שמחלקים חדרים. אבל אין לי כוח לזוז, ממשיך לשבת. נעמה כבר תתפוס לנו חדר טוב. החרוצים יותר עסוקים במתיחת חבלים בין העמודים של המרפסת לייבוש כביסה או בגדים אחרים שנרטבו במהלך היום. הגרגרנים יותר מעיינים ברצינות תהומית ב"menu", מזמינים ארוחת ערב, מה שבטוח בטוח.

למטה מתחתנו, בסככת פח ליד הרחבה עליה אנו יושבים, אפשר לראות שני נפאלים מנסרים בול עץ במסור ארוך כזה שמחזיקים אותו משני הצדדים, אחד מושך ואחד דוחף, עולה ויורד עולה ויורד, ככה הם עובדים שעות בלי הפסקה, ואני חושב לעצמי למה הם לא מנצלים את כוח המים להפעלת מכונות, דווקא במקומות המנותקים האלה עם כמויות המים האדירות שיש להם והבדלי הגובה המשמעותיים, אבל לא, פה עדיין לא שמעו על זה... למחרת בבוקר כשקמנו הם עדיין היו מנסרים באותה תנוחה כאילו לא היה בינתיים לילה. וזה הזכיר לי אירוע אחר שהתרחש מול עינינו המשתאות בקטמנדו. זה היה בכיכר המרכזית שנקראית 'דורבאר סקוויר', הרבה אנשים היו עסוקים שם בהכנת תפאורות או מתקנים משונים מענפי במבוק לקראת איזשהו פסטיבל שהיה אמור לפרוץ בתוך כמה ימים.

באחת הפינות ליד אחד המקדשים הרבים שניצבים שם לתפארת, על פיגום בגובה של 3-4 מטר בערך, ישב לו נפאלי חביב על ענף במבוק עבה וניסר אותו, פשוט ניסר אותו.

אנחנו עמדנו מלמטה צופים במחזה המשונה, לא מאמינים, מהמרים מה יקרה ומתווכחים איך אומרים בעברית: "מנסר את הענף שהוא יושב עליו" או "כורת את הענף..." ובעודנו מדברים, סיים הנפאלי המסכן את המלאכה ו"נשר" למטה יחד עם סרח העודף שזה עתה ניסר, למזלו הוא ניתלה על זיז שבלט מהמתקן ונשאר תלוי בין שמיים וארץ מנופף בידיים וברגליים לעזרה. ארץ הלא יאמן נפאל...  

 אחר כך מתחילים לזלוג אחד אחד למקלחת, שנמצאת במרחק מה מהבית, בין אלה שכבר "עולים מהרחצה" יש מחלוקת, אלה משבחים ואלה מקטרים, מסתבר שיש שתי מקלחות, באחת יש שני ברזים אחד לקרים ואחד לחמים ובשניה יש רק ברז אחד למים חמים, זהו, ודווקא היום המים החמים רותחים...

 חדשה מרנינה, בהתאם לתנאים והגובה (2650מ') בהם אנו שוהים הלילה, אנו מתבשרים על "חידוש מפליג" - "הסקה מרכזית" בחדר האוכל, משהו משהו. מעת לעת מופיע נפאלי קטן מהמטבח, הוא "המסיק", בידו קערה מלאה גחלים לוחשות שאותן הוא מרוקן לתוך כלי שטוח מפח שמוצב מתחת לשולחן, סביב השולחן תלויות שמיכות לשמר את החום, כל שעליך לעשות הוא לשבת עם הרגליים פנימה, וכשהרגליים חמות, חם לך בכל הגוף.

בסך הכל יש סיכוי סביר שאת ארוחת הערב נאכל בטמפרטורה נוחה על אף הקור שבחוץ.

בינתיים החושך שיורד על טאדה פאני עוטף אותנו מכל עבר, בחדרים יש נרות שאמנם חולקו במשורה אך את שעות החושך הבודדות שעוד נותרו לנו עד ארוחת הערב הם יאירו. בחוץ לא יורד גשם וגם לא רואים כוכבים, ענן כבד רובץ על ההר. ושוב איתי חוזר על המנטרה החבוטה: "אם תסתכלו בבוקר לכיוון... והוא מצביע על הכיוון שעלינו להסתכל...תוכלו לראות... וכו'".

אולי מחר... נאנחים הספקנים...

 אחרי ארוחת הערב כשהבטן שוקקה והנפש יגעה פורשים לחדרים להכין עצמנו לשינה, קר הלילה, בחדרים אין חימום אבל בתוך "שק-השינה מינוס 20" לא כל כך מרגישים את זה וכשמגיע הזמן, כדרכו מימים ימימה מפציע לו היום החדש חדש.

משום מה אני נתקף הבוקר רעננות נעורים בלתי צפויה, לא ברור מה הזריזות הזו שקופצת עלי פתאום אבל עובדה... אני מבצע השכמה מוקדמת, נשאב  משק השינה החוצה עוד לפני נעמה הנמה, כאילו מתמגנט אל מה שקורה בחוץ. האמת היא שמהמיטה כבר ראיתי שהבהירות בחוץ היא לא רגילה... זריחה נדירה בצבעים נדירים שכמוה עוד לא ראינו, והיא צובעת את רכסי האנפורנה הלבנים שנשקפים אלינו עכשיו צלולים צלולים בהירים בהירים בדיוק כמו שאיתי הבטיח, והשמיים תכולים אפרפרים נקיים, מופזים, (כן, זו המילה בדיוק), בקרניים הראשונות של הזריחה. הייתי אומר שהמראה  מדהים אבל זה כל כך נדוש  (אז אני לא אומר).

 קולות ההתפעלות שעולים מכל החדרים מקיצים את יתר הישנים, אחד אחד יוצאים החוצה עדיין בבגדי השינה לחזות בפלאי הבריאה שסוף סוף הועילו להתגלות אלינו, פסגות מושלגות שמתרוממות מעל ההרים הירוקים, וזה כל כך מוחשי, כל כך קרוב-רחוק, הושט היד וגע בם. המצלמות, הווידאו, הדיגיטליות והרגילות, לא משנה מה, כולן נשלפות "לתפוס" את הרגע הזה, לא מפסיקות לתקתק, פשוט קשה לשלוח הוראה מהמוח לאצבע להפסיק לצלם...

אחר כך מתעוררת תכונה יוצאת דופן על הרחבה, הכנות לארוחת הבוקר, אנחנו נפנים לצרכי הבוקר של הגוף ובתוך כך הסבלים מזדרזים בעריכת השולחנות בחוץ אל מול האנפורנה.

את הארוחה כזכור הזמנו כבר אתמול כך שכל מה שנותר לנו עתה הוא רק להסב לשולחן ולהנות מהנוף המטמטם, ממזג האוויר הנעים, מקפה עם חלב-תאו עתיר שומן (וקרומים) מהאומלט וה porridge של הבוקר שמוגש לך עם תפוחים או בננות או דבש, לפי מה שהזמנת. לא אחטא  לאמת אם אומר שהיו אלה רגעים של חסד שלא במהרה ישכחו, פשוט הנאה מושלמת.

אבל כמו לכל דבר טוב גם לארוחה הזו מגיע  הסוף ואנחנו בתחילתו של עוד יום הליכה. שוב צועדים בשבילי הכפר ומתפתלים בין סמטאותיו, לפתע, איך לא גילינו את זה אתמול, לא יאמן, מולנו שוקק לו שוק, בזאר צבעוני של מזכרות דברי צמר שרשראות צמידים פסלונים קטנים, צלחות מיוחדות שמשמיעות זמזום כשמסובבים על שוליהן מקל מיוחד ועוד ועוד דברי חן ויופי ששובים את העין, באופן טבעי הרגליים נושאות אותך ישר לדוכנים והידיים נשלחות אוטומטית לתיקים לוודא שהכסף עלינו, אבל איתי מושך הלאה "אין זמן עכשיו", וכשאיתי אומר, הוא יודע מה הוא אומר. בלית ברירה מתגברים על היצר ונגררים אחריו בחוסר רצון בולט אל היעד הבא שלנו, אל  גורה פאני (2900מ') מהלך של עוד יום שלם על מעלותיו ומורדותיו.                         

 

אז מה היה לנו – היסטוריה / עפרה גלעד

 

מְאַז אני עצמִי זוכרת -

אפשר לוֹמר, כִּנערה - בּוגרת

"לִיווה" אותי; ושוּב חזר...

אותו רַאִיס – אבוּ עמַאר.

 

בחלוֹמוֹת, דמוּתוֹ הופיעה

עם הזָקן... וְהכַפִיה.

לרב רוֹעד וּמֵהַמְהֶם,

בַאֵצבעות רַק מֶאָיים!

 

הפעם, פה נפל דבר

כשהוא חלה... אוֹתו אכזר,

וּלמִשכַב נפוֹל – נפָל

הֵן כַּך יָאה לוֹ לַנבל.

 

אז שיָמשִיך ... וֱהלוַואי

יחְיה רק ! על ערש דווי!

ולִי יש התרוֹממוֹת רוּח

למרות הכל, והוויכוח.

 

אף פעם לא הרגשתי טוֹב כל כך

עם מה שאלוהים – לקח

ובחיי – רוחי, טובה-עלי

כל השבוע, אני בהיי!

 

והוא חָי בפריז

ומֵתברָמאָלה

ולִבסוֹף??

יותר טוב – אינשאללה!!!