מס 1444 כ"ח בחשוון תשס"ה 12.11.04

    אסיפה כללית / 7.11.04

 נוכחים: 27-22 חברים

יו"ר: עזרא רון

 1.                   האסיפה ממליצה פה אחד על קבלה לחברות של יעל ומוטי דינסטג, ישראל עוזרי, אבידע צורף, רענן ארזי, סשה קלריך. יובא לאישור הקלפי.

2.     אושרה הצעת המזכירות להמשך טיפול בנושאים שהועלו בסדנאות:

א)   נושא מרכזי: מערך עבודה והפרנסה. פיתוח מודל שיתמרץ את המגמות החיוביות

       ויחליש את המגמות השליליות – ללא קיום שכר דיפרנציאלי.

ב)       הגדלת מעורבות הציבור, כולל הצעירים, בהתנהלות הקיבוץ ובתהליכי קבלת ההחלטות.

       האסיפה הטילה על מש"א להביא לאישור הצעה לאיוש הצוותים.

 3.     אושרה החלטת המזכירות לחיוב בגין אספקת מצרכים במחסן כללי.

 4.     אושרה הצעת המזכירות לשינוי בהחלטת האסיפה מיום 23.4.2001 בנושא תקציב לחבר בחופשה מיוחדת. הנוסח החדש: חבר/ה מעבר לגיל קיום חובת העבודה היוצאים לחופשה מיוחדת שאינה עולה על שנתיים ימים, יהיו זכאים להמשיך ולקבל במלואם את התקציבים השוטפים המגיעים להם מן הקיבוץ: תקציב אישי, תקציב חיסכון וקרן השתלמות.

תשלומי ביטוח לאומי וכל תקבול אחר הנכנס לקיבוץ בגין החבר, ימשיכו להיכנס לקיבוץ כפי שהדבר קיים לפני צאתו של החבר לחופשה המיוחדת.

 רשם – אודי.

     דו"ח שבועי / אודי פלד

 "אם אין קמח אין תורה". האבות המייסדים של הקיבוץ עבדו על דלק מסוג שאינו מוכר היום או לפחות אינו שכיח, שהיה בכוחו להניע חיי חברה ותרבות ערים ותוססים גם ללא בסיס חומרי

 מוצק. אך כידוע הדור הולך ופוחת ואנו זקוקים היום לדלק מוצק מאוד הבא לביטוי "בהרצלים של נייר" על מנת להניע את גלגל הקיבוץ בכל התחומים.

מכאן החשיבות שאי אפשר להפריז בה של ניהול כלכלי נכון. יוזם, ומניע ומפתח יחד עם שָקוּל  וזהיר ואחראי.

לכן גם מובנת ולגיטימית ההתרגשות שאחזה בקיבוץ סביב מינוי המנהל הכלכלי.

עד עתה נמנעתי מלהתבטא בנושא (למעט בפני הוועדה כאשר הוזמנתי על ידיה), וזאת מתוך חשש שכל מה שאומר, גם אם הוא כללי לחלוטין עשוי להתפרש שלא כהלכה.

כרגע, כאשר התהליך הגיע לשלב ההצבעה האחרונה אני מוצא לנכון לבקש מהחברים, תומכים ומתנגדים כאחד, למתן התבטאויות, הן במישור הציבורי ואפילו במישור המדרכות, ו"חוגי הבית".

עם כל חשיבות הנושא יש לזכור שיש לנו גם "היום שאחרי" ועוד הרבה ימים שאחרי.

קרע חברתי כמו כל קרע מתחיל לפעמים בסדק קטן וכביכול בלתי מזיק.

ונזכיר גם מפרקי אבות,"הלל אומר: אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע".

 

לִשְׁטֹף אֶת יָדָיו

מָאוּס וְשָׂנוּא, חַג סְבִיבֵנוּ כְּעַיִט

אֶל סָלוֹן בָּתֵּינוּ נִכְנַס כְּבֶן בַּיִת.

 

מְגֻחָךְ, וּמַפְחִיד, בּוֹטֶה וְאַכְזָר

רֶצַח נָשִׁים וַטַף, אוֹתוֹ לֹא עָצַר.

 

הָאִישׁ שֶׁהָיָה כְּסִיּוּט בַּחֲלוֹם

הִשְׁפִּיעַ, הִכְתִּיב אֶת סֵדֶר הַיּוֹם.

 

מוֹצָא לֹא חִפֵּשׂ, לֹא בִּקֵּשׁ פִּתְרוֹן

אֶת עַמּוֹ וְאוֹתָנוּ, גָּרַר בִּנְתִיב אֲבַדּוֹן.

 

חֲזוֹנוֹ הִתַּמֵּר בֶּעָשָׁן, בּוֹסֵס בְּדָם יַקִּירַי

שָׁלַח אֲחֵרִים לַהֲרֹג, מֵעוֹלָם לֹא קָרָא אַחֲרַי. 

 

לֹא קָדוֹשׁ, לֹא שָׁהִיד, לֹא נָבִיא

רַק דָּם, כְּאֵב, וּדְמָעוֹת הוּא הֵבִיא.

 

בְּבוֹאוֹ לְמִשְׁפָּט לִפְנֵי אֱלֹהָיו

שׁוּב וַשׁוּב יִשָּׁלַח, לִשְׁטֹף אֶת יָדָיו.

                                                          ראובן עזריאלי   7/11/04

 

     איך אנחנו מתנהלים

        או: שתיקת הכבשים והרועה  /  יונתן בן צבי

על חטאי אני מכה. בקשתי וגם הוסכם כי ממלאי התפקידים המרכזיים לא יבחרו ע"י מש"א, שהרי כולם מכהנים בוועדה זו, ולא מן הראוי שיהיו מציעים או ממנים את עצמם.

לאור מערכת הבחירה למנהל הכלכלי שהתנהלה ועדיין מתנהלת, ושלא הייתה כמוה לאי מכוּבדוּת ברמת יוחנן, אינני חושב שהמתכונת איננה נכונה, אלא שהיא התבצעה בצורה לא טובה, מעוררת מחלוקות ומדנים ולבסוף יכול להיות שציבור "גדול מאוד", אולי אף רובו של הציבור יצא ממנה לא מרוצה.

אינני תולה את האשם בוועדה שמונתה לעניין, אלא בהנהלת הקהילה שלא השכילה לכוון  את הדברים בצורה מכובדת "ושלא ישפך דם".

מה היה לנו כאן?

כל העמדה של מועמד מול מועמד גוררת אחריה מערכת שלילית של מסע לבחירה. זה טבעי ונסבל באופן כללי בפוליטיקה לאומית או אף מוניציפאלית. חברה קיבוצית כשלנו חייבת להיזהר מזה כממכוות אש.

אנחנו חיים צפוף וקרוב מדי מכדי שנוכל להרשות לעצמנו מערכות של פסילת איש את רעהו בפומבי. זה מה ש"היה לנו".

מה התרופה? לכך קיימת ועדת מינויים שהיא איננה מהאו"ם. תפקידה למצות את תהליך ברירת המועמדים בשלווה ובשום שכל, לברור ולהביא מועמד מוסכם. להביא זאת בצורה מכובדת ותקיפה. על הנהלת הקהילה לעזור להביא את המצב לידי כך. וכמו כן לעמוד על כך גם אל מול האסיפה הכללית. בחירה בין כמה מועמדים תמיד תהייה מוּעדת להתכתשות. מההתכתשות האחרונה יצאנו "חברה מדממת".

 צורת הבחירה הזו שבין מספר מועמדים הביאה אותם להמציא וגם ליצור "שדים" ולהוציאם לאחר מכן מן הבקבוק. אין מלחמה כזו ברמת יוחנן.

יצא ככה! שלפתע מועמדים מסויימים מבטיחים להיטיב עם הדור הצעיר, אחרים, המבטיחים לשמור על זכויות הוותיקים נחשבים פתאום לכאלה שיפגעו ב"צעירים".

חברים, מה קרה לנו? איך איפשר מישהו מאיתנו לטפס בכלל על עץ שכזה.

"מלחמת קשישים בצעירים"??

זה מה שבאמת עומד ברמת יוחנן על הפרק?

אני טוען כי לא ולא!!!

העלאת הנושא בצורה כזו היא "עונש" לכולנו. מי שהעלה ומי שאיפשר לנושא לעלות כפי שעלה עשה עוול לכ-ו-ו-ו-ל-נ-ו.

מה שאיפשר ל"עונש" הזה להתרחש הוא מנת יתר של להיטות מועמדים, ושל התומכים בהם להביא (גם במחיר יקר) לבחירתם. והרי הם נזקקים לאמצעים שאולי יכולים להיות מקובלים בפוליטיקה הכללית. אצלנו אינם צריכים להיות כאלה.

 

התברר לי... גם... במאוחר... כי הוועדה להצגת המועמדים ברוב ליברליות ודמוקרטיזם (עודף דמוקרטיה), ומתוך רצון לאפשר לכל המועמדים להציע את עצמם, לא מסרה לציבור את כל מה שידוע לה, ולא בררה (ב דגושה וקמוצה) וסיננה.

לצערי אינני יכול לפרט. אלה דברים שמבררים לא בפרהסיה. המערכת בינתיים דוהרת קדימה, קשה לעצור אותה.

ככלל: נוצר פה כשל חברתי, שבמחשבה נכוחה תחילה, של מי שמנהל את העניינים כאן, יכול היה להימנע.

חבל ... ואני מקווה שנדע בעתיד למנוע מצבים בהם לוקים כולנו, למרות שלא מגיע לנו.

 

יהיו בוודאי בינינו כאלה שיגידו: "למה להעלות דברים מאוב". נדמה לי שהמנהג הרווח אצלנו "לדעת", אבל "לא להגיד", כי לא נוח ולא נעים לפגוע, ומה גם: שהמגיד עלול להיחשף לחמת אלה שאמר עליהם. והרי היא משולה ל"שתיקת כבשים", שתיקה שעולה ביוקר דווקא לשותקים. ואם כבר? לכבשים יש רועה. לרועה אחריות יתר.

על מחדלים משלמים ביוקר ולאו דווקא אלה שעושים אותם.

    כיצד עושים חשבון / דניאל פרי

 ראשית אני רוצה לאחל לנתי שיבחר לתפקיד המנהל הכלכלי ולמען כולנו שיצליח בו.

ברצוני לגעת בשתי נקודות, שלדעתי מנעו את בחירתי לתפקיד.

נקודה ראשונה: קבוצת  "שומרי החומות" שהדובר הראשי שלה פעל ליד שולחן הקלפי בזמן שהוא משרת כיו"ר ועדת הקלפי, עם הסיסמה "דניאל יפרק את הקבוץ" וזאת בניגוד מוחלט לכללים נהוגים בכל קלפי ובכל בחירות. אולי מעודף אידיאולוגיה נגרמה הטעיה של התוצאות. כולנו יודעים מה עודף אידיאולוגיה יכול לגרום. אין בדעתי להתפלמס מי בונה ומי בנה ומה הן החומות ומי הורס אותן.

הנקודה השניה: הסיסמה המרושעת "דניאל ייקח את כספי הקבוץ ויחלק אותם לוותיקים".

מה עומד מאחורי סיסמה מרושעת זו ברצוני להבהיר היטב.

לפני מספר שנים הייתי שותף לדעה שרמת יוחנן צריכה ללכת לשיוך דירות מהסיבות הבאות:

-                       הבטחת עתידם הכלכלי של חברי הקבוץ.

-                       האפשרות שחבר הקיבוץ שהשקיע את כל חייו בקיבוץ יוכל להוריש חלק מפרי עמלו.

-                       שמירת ערך ההשקעה הפרטית שהחבר משקיע בדירתו, שבעת פטירתו עוברת לקיבוץ.

פתרון זה של שיוך דירות פוגע בקיבוץ בדרכים הבאות:

-                       יורשי חבר שנפטר ירצו לאכלס או למכור את הדירה לגורמים לא רצויים. כנגד אפשרות

-                       זו מתגונן הקיבוץ בדרך של זכות קדימה לקיבוץ לקניית הנכס, במחירים שווים.

             ועדת קבלה של הקיבוץ שזכותה לקבוע מי יתגורר בקבוץ.

-                       הקבוץ יצטרך לשלם כ – 800 אלף ₪ בשנה ליורשי חברים ולקבל שתי דירות או לשלם

             ליורשים דמי שכירות (באם ירצה להשתמש בדירות)  בסך 1800 ₪ בחודש על כל דירה

             שירצה להשכיר מהיורשים.

נושא השיוך הוחלט בשיחה לפני כארבע שנים. השיחה החליטה להקים ועדה שתביא המלצותיה בפני השיחה. בראש הוועדה עמד ויוי ולאחר מכן עדו, אני נבחרתי כאחד מחברי הוועדה.

עד היום לא חזר הנושא לשיחה.

ללא קשר לנושא השיוך קיבלה האסיפה החלטה, שכל חלוקת רכוש ברמת יוחנן תעשה על פי הוותק.

בדיוני הוועדה לשיוך ניסו חברים לקבוע, שהזכות לדירה היא 20-15 שנה. חברים אחרים ואני בתוכם עמדנו על העקרון שכל רכוש שמחולק צריך להיות מחולק על פי הוותק.

בסופו של דבר סוכמה פשרה שהוותק בשיוך דירות יהיה 35 שנה (למה לא 50 שנה?).

בזמן דיון הוועדה כשעדו יושב הראש שלה, העלה עדו את הרעיון שבמקום שיוך דירות נלך לפתרון של חלוקת כסף לפי ותק "קרן לרווחת החבר". הכסף יבוא מרווחים שנצברו בעבר (רווחים אלה נצברו מהתרומה של כל חבר בעבר ולכן הדרך הנכונה לחלק אותם, היא על פי שנות הוותק).

דובר על סכום של 200 אלף ₪ לחבר עם ותק מכסימלי של 40 שנה (למה לא 50 שנה?) ולפחות ותיק בהתאם.

מילוי כל צרכי הקרן מגיע ל – 32 מליון ₪ (הקרן היא גם לצעירים על פי ויתקם).

סוכם שחלק ממקורות הקרן יהיה על חשבון הזכאות של החברים לתוספת תקציב בגין ותק. התעריף היום הוא 54 ₪ בשנה לשנת וותק, אך סוכם בעבר בשיחה, שתקציב זה יגיע ל – 80 ₪ (תלוי ביכולת הקיבוץ).

במקביל עלתה הצעה נוספת, להקים קרן להבטחת לימודים גבוהים לבנים.

כשהנושא עלה לדיון בישיבה משותפת של ההנהלה הכלכלית והנהלת הקהילה הבעתי את דעתי, שקרן ללימודי בנים היא דרך לא נכונה לחלוקת רכוש שנצבר בעבר, מהסיבות הבאות:

-         כל עוד אנחנו קיבוץ במצב טוב, נשלחים הבנים ללימודים בתנאים טובים ביותר.

-         ברגע שלא נהיה קיבוץ או שנהיה קיבוץ במצב גרוע נצטרך להחליט כיצד לחלק את העוגה, באם לתת ללימודי בנים או תרופות לוותיקים, (כפי שרמת יוחנן היתה צריכה לממן, לקיבוץ מסויים).

-         נראה לי נכון לחלק כספים רק על פי קריטריון אחד והוא הוותק (גם הפנסיה פועלת על פי עקרון זה). אגב הפנסיה של הוותיקים נמוכה בערכה מהפנסיה של הצעירים ב-15% כתוצאה מכך שלוותיקים הפנסיה לא כוללת פנסית שארים ואבדן כושר הכנסה.
מתי נושא זה יתוקצב ומאיזה מקורות?

בישיבה המשותפת סוכם על חלוקת המשאבים לשני הנושאים ועל כך כתבתי ב"ברמה" שאין בכוונתי לערער.

ברקע של חלוקת הכספים הזו עומד גם רצונם של הצעירים לשיפור השיכון שגם כאן שורבב שמי ברשעות, כמי שיאט את קצב הטיפול בנושא השיכון.

 לנושא החשבון:

מהסכום של 200 אלף ₪ יורד הסכום שיבוטל מהתקציב על פי ותק.

בהנחה שהקרן לרווחת החבר תמולא תוך 8 שנים ירד מהחבר הוותיק סכום של 32,000 ₪        (מכפלה של 80 ₪ לשנת וותק מוכפל בחמישים שנות ותק מוכפל בשמונה שנים).

לפחות ותיק ירד בהתאמה לשנות הוותק שלו.

הגריעה בתקציבו של החבר, בסכום של 4,000 ₪ בשנה תמשך גם לאחר שמונה השנים שבהן תמולא הקרן.

הערכתי לתיקצוב לימודי הבנים היא: 10,000 ₪ לשנת לימוד (שכר לימוד בלבד), מוכפל בארבע שנות לימוד, מוכפל במאתיים בנים. מגיעים לסכום של 8 מליון ₪. סכום זה מהווה 25% מ – 32 מליון ₪.

חשבון החבר הוותיק והצעיר בהתאם יראה כך:

מ - 200 אלף ש"ח יורדים 50 אלף בגין קרן הלימודים, 32 אלף ש"ח מביטול תקציב הוותק, כך נותרים 118 אלף ש"ח.

העמקה נוספת בפרטי החשבון מראה שתוספת העלות הממוצעת שמוסיף חבר לבניה פרטית היא 50 אלף ₪.

תוספת בניה זו נשארת בידי הקיבוץ בעת פטירתו של החבר.

כך שבידי החבר נשארים 34 אלף ₪ לעזרה לילדיו ונכדיו בחייו ולהנאות מיוחדות (טיול לדוגמא) ואותו הסכום להורשה.

ברצוני להזכיר שלחלק מהצעירים יש הורים מבוגרים, שיש להניח שיהנו מכספי הירושה של הוריהם. לחלק מהוותיקים היו הורים חברי הקיבוץ והם לא יהנו מירושה.

 סיכום:

-         אני שואל את עצמי האם סכום של 34 אלף ₪ לחבר עם 40 שנות ותק (לצעיר יש את החלק היחסי) מתאים לסיסמא "דניאל יחלק את כספי הקיבוץ לוותיקים".

-         אני מקווה שכל אלה שהלכו אחר הסיסמה ישאלו עצמם איך הוטעו בזדון.

-         אני שואל את עצמי מדוע רק חבר צעיר אחד בא לשאול אותי אם כל מה שמספרים עלי באמת נכון.

-         מי שגם מצפונו מציק לו יכול לבוא ולבקש סליחה.

-         לאור התנהגותו של יו"ר ועדת הקלפי אני מציע לו להתפטר מהתפקיד.

-         אני מציע לציבור כולו לקדם את נושא שיוך הדירות. 

  

הם רוכבים ושרים...

 שחר שטייף, מדווש ותיק יחסית, שותף פעיל בטיולי האופניים, כותב בפורומים שונים באינטרנט, מספר ליורם לנקרי, קצת באריכות אך שווה מאוד לקרוא, על הרכיבה, נושא שתופס תאוצה בשנים אחרונות.

-  תן סקירה קצרה על התפתחות הענף מאופני קלהקוף ועד ה"מרידות" שאפשר לראות היום בכל פינה במשק. ("מרידה" - שם של מותג מוכר בתחום האופניים).

ההיסטוריה של עולם האופניים ראוייה למאמר נפרד. אני יכול לשלוח את המעוניינים למקורות מעניינים שמראים את ההתפתחות של הענף מזוג גלגלי עץ בלי פדלים עד לאופני שיכוך מלא משוכללים. בשנים האחרונות זה הפך לתחום טכנולוגי מתקדם מאד עם לא מעט חילופי רעיונות הדדיים מתחומי הרכב והאוויוניקה.

הרכיבה קיבלה בשנתיים-שלוש האחרונות תאוצה אדירה בעולם כולו וגם בארץ. בזמן שבכל הארץ שורר מיתון ובתי עסק נסגרים, חנויות אופניים נפתחות כמו פטריות אחרי הגשם. הרכיבה הפכה לחלק מתרבות הפנאי של ציבורים גדולים.  על האוכף פוגשים לרוב קבוצה סוציואקונומית דומה (שיש בה לא מעט קיבוצניקים). לקבוצה הזו יש מודעות לפעילות גופנית, יש  רצון לשלב את הפעילות עם יציאה החוצה – לשטח, יש את האפשרות לממן את התחביב ויש את הזמן לממש אותו.

כל זה הביא לגידול של כמעט פי 10 במספר רוכבי השטח בארץ במהלך שלוש שנים האחרונות, גידול אדיר בכל קנה מידה. מי שנוסע בשבתות בכבישי הארץ לא יכול שלא להבחין בעשרות רוכבים בשולי הכביש, בדרכי העפר וכמובן גם בעשרות מכוניות שנושאות אופניים על הגב בדרך אל וממסלולי רכיבה.

גם ברמת יוחנן יש קבוצה הולכת וגדלה של רוכבים שחורשים את הגבעות שממזרח כמעט מדי יום. כמעט מדי שבוע שני שומע על מצטרף חדש ל"נבחרת". בכלל – אנחנו נמצאים במקום מוצלח מאד לרכיבה. במרחק של דקות ספורות על האוכף אנחנו נמצאים בנחל ציפורי או ביער קריית אתא – מקומות שרוכבים אחרים צריכים להעמיס את האופניים על הרכב ולנסוע זמן לא קצר כדי להגיע אליהם.

 -  אולי תתחיל בסיפור אישי איך הגעת לאופניים.- כמה זמן אתה רוכב?

כמו כולם בערך מגיל שלוש. בהתחלה עם שלושה גלגלים, אחר כך עם גלגלי עזר, אחרי זה למרות שלקח לי זמן, למדתי לנסוע בלי גלגלי עזר. רכבתי לבית ספר ביגור בתור תלמיד בתיכון, התגייסתי לצבא ורכבתי לבסיס (רמת דוד) על אופניים. כשהשתחררתי מהצבא ויצאתי ללימודים ואחר כך לעבודת חוץ – הפסקתי לעסוק בפעילות גופנית ועסקתי בפיתוח צמיגים סביב המותניים. יום אחד אורית רשמה אותי להשתלמות תזונה נכונה במטרה לצמצם היקפים. נו – טוב, אז הלכתי... המליצו שם על פעילות גופנית יומ-יומית בעצימות נמוכה וכך התחלתי לצעוד. אחרי שנה של דריכה במקום (הליכה על הליכון) חיפשתי קצת גיוון והגעתי לאופניים. רכשתי זוג אופניים לא הכי משוכללים. באותה זמן התחיל כבר מסע האופניים "חוצה ישראל" הראשון מראש הנקרה לאילת והצטרפתי באמצע.

מהר מאד גיליתי שאני "נתפש" לעניין. נהניתי מאד מהיציאה לשטח, מהפעילות הפיזית וגם מהעיסוק הטכני שמסביב. התחלתי ללמוד את הנושא לעומק. מצאתי המון חומר באינטרנט והתחלתי להיות משתתף ב"פורומים". בהתחלה בתור מאזין שקט ואחר כך בתור משתתף פעיל. למרות שעברו כמה שנים מאז ששימשתי בתפקיד עורך העלון – עוד נותרה אצלי יכולת שיורית בתחום כושר הביטוי בכתב. מהר מאד גיליתי שאני יכול לקחת עובדות ודעות ולהעביר אותן בצורה ברורה, בוגרת וקריאה לכתב. לא רחק היום והציעו לי להיות שותף בניהול של אחד מפורומי האופניים באינטרנט. ככה בלי להתכוון בכלל הפכתי להיות "מומחה". אבל האמת היא שאחרי כמה שנים שאני מתעסק בנושא כמעט יום יום – באמת למדתי כמה דברים שלא ידעתי ולמדתי גם כמה דברים אני עדיין לא יודע.

 -  איזה אופניים היית מייעץ לקנות למי שרוצה היום להתחיל?

יש מספר סגנונות רכיבה. לכל סוג רכיבה סוג אופניים שמתאים לו. לרוכב הקיבוצי הממוצע (אם יש דבר כזה) כדאי להתחיל עם זוג אופניים הכי פשוטים שלדעתי נותנים יחס עלות-תועלת מצויין – וזה אופני "מדבקה" שמוצאים אצל מיכאל. אלה לא אופניים הכי משוכללים בעולם, אך למרות מחירם, כמה מאות שקלים, אתה יכול להפיק מהם כמעט כל מה שאתה מפיק מאופניים שעולים הרבה יותר. נשמע מוזר לכאורה, אבל העובדה היא שבטיולי המשק שעשינו מראש הנקרה לאילת רכבנו זה לצד זה על אופניים שעלו אלפי שקלים ועל אופניים שעלו כמה מאות שקלים. אלה וגם אלה הגיעו בשלום.  עובדה!

כאן כדאי אולי להסביר את המונח "אופני מדבקה": מקור הכינוי נובע מכך שכל האופניים האלה מיוצרים בכמה מפעלים בטאיוון או סין והיבואן  מדביק עליהם איזו מדבקה שהוא רוצה. הוא יכול להדביק את השם "אקטסטר" או "סקסון" או "פסיפיק" או "טיסו" או כל שם אחר. ההבדל בינם לבין אופני "מותג" הוא באיכות החומרים שמהם עשויה השלדה, באיכות הריתוכים והצביעה, במשקל, ומזה נגזרות תכונות נוספות של חוזק, קשיחות, נטייה להחלדה, תכיפות התיקונים והכיוונים ועוד. מעבר לזה  באופני מותג יש  מפרט יצרן לכל דגם אופניים ויש אחריות של היבואן בעוד שבאופני מדבקה – שברת – שילמת על חדש. מאחר ואנחנו נהנים משרותיו המצויינים של המכונופן המקומי (מכונופן = מכונאי אופנים = מיכאל) נושא האחריות ועלות הטיפולים הופך לעניין זניח. לכן, בעוד אני ממליץ לרוכב עירוני לבחור במותג זול ברמת כניסה ולוודא שבחנות יש מכונופן שיודע את המלאכה – הרוכב הקיבוצי יכול להרגיש בטוח למדי גם עם אופני מדבקה. ועוד עצה אחת – אופני מדבקה – רק "זנב קשיח". את ה"שיכוך המלא" להשאיר לאופני המותג. שיכוך מלא זה תחום מורכב מדי ואין אופני "מדבקה" בעלי שיכוך מלא אמיתי. לכל היותר יש איזה קפיץ מאחור שלרוב מפריע יותר משמועיל. (הסבר על ההבדלים בין ה"זנב הקשיח" לבין ה"שיכוך המלא" בהמשך).

 -  אז למה בעצם להשקיע כל כך הרבה באופניים "מקצועיים"?

 בענף האופניים, כמו הרבה תחומים אחרים, יש מספר מותגים  מוכרים. מעבר לעניין אחריות ומחוייבות היצרן למותג – מדובר בתחום עם פיתוחים טכנולוגיים מדהימים. לכאורה מדובר בשלדה, שני גלגלים וכמה מערכות הינע. למעשה לכל פריט ופריט יש תפקיד וחשיבות ותמיד אתה יכול, תמורת עוד קצת (או הרבה)  כסף, לשפר את התיפקוד של אותו פריט. השיפורים הללו נועדו לאפשר לרוכב להפיק יותר הנאה מהרכיבה, לשפר את היעילות ואת ניצול הכוח (וזה חשוב בעיקר לרוכבים תחרותיים), לשפר את העבירות בתנאי שטח שונים, לרכוב מסלולים ארוכים יותר בפחות מאמץ. זה מתחיל בצמיגים שמשפרים את האחיזה בדרדרת או תופסים פחות בוץ בחורף. דרך מתלה אחורי עם שיכוך שמשפר את האחיזה של הגלגל האחורי בשטח רווי מהמורות (וגם חוסך מהרוכב טלטלות) וכלה ב"סטם" מאלומיניום בחריטת CNC באורך ובזווית שמותאמים לסגנון רכיבה ספציפי.

 -  מה זה "סטם"?

סטם זה הצינור שמחבר בין הכידון לבין המזלג. יש עם שני ברגים ועם ארבעה ברגים, יש סטם ארוך וקצר, יש מקביל לקרקע ויש בזווית, יש סטם שמיוצר בחריטת CNC ויש סטם שמיוצר בריתוך של צינורות פשוטים, יש סטם מאלומיניום ויש סטם מחומרים מרוכבים. שמע - אפילו בוונטילים יש קטגוריות שונות.

 -  בסופו של דבר  המטרה של כל השדרוגים האלה זה להפחית במשקל?

המטרה היא להביא לאיזון נכון בין משקל נמוך וחוזק סביר בהתייחס לסגנון הרכיבה ולרוכב המיועד.

 -  רוכב מתחיל שרוצה להתחיל לרכב בצורה מקצועית כמה הוא צריך להשקיע בקניית אופניים?

בוא ונפריד בין רכיבה "מקצועית" שזה עסק מאוד יקר (ומצריך ספונסור צמוד) לבין רכיבה ספורטיבית בשעות הפנאי. צריך להערכתי סדר גודל של בערך 2000 עד 2500 ₪ בשביל למצוא זוג אופני מותג "זנב קשיח" ברמת כניסה. אופני שיכוך מלא עולים פי שלוש ויותר.

צריך לקחת בחשבון עוד מספר מרכיבים. קודם כל אביזרים בטיחותיים מתחייבים:  קסדה, משקפי שמש וכפפות. מעבר לכך הרוכב המתמיד ירצה גם מכנסיים מרופדים, מתקן שתייה, תרמיל לגב, אולר כלים, משאבה, פנימית ספייר, שמן לשרשרת. לא לשכוח רכיבים מתכלים כמו השרשרת אותה צריך להחליף פעם בכמה מאות ק"מ, טיפולים, החלפת כבלים, צמיגים, שדרוגי רכיבים. בקיצור - ההוצאה על התחביב הזה לא מסתיימת בקניית האופניים

 בבואך לרכוש זוג אופניים, הדבר הכי חשוב הוא להתאים את האופניים למידה של הרוכב. גם נעליים צריך למדוד לפני שקונים ואופניים על אחת כמה וכמה... צריך לעשות סיבוב קצר לראות שזה מתאים ונוח, שתנוחת הרכיבה לא מעיקה על הגב. בהתאם לסגנון הרכיבה ולתקציב בוחרים באופניים מתאימים. היום מקובל לרכוש אופנים בעלי "שיכוך מלא" ויש דגמים שונים שמיועדים לסגנונות רכיבה שונים. למשל – אופנים "תחרותיים" בהם תנוחת הרכיבה שפופה לפנים, או אופני "שבילים" שמיועדים לטיולים ארוכי טווח בשטחים מגוונים מבחינת הטופוגרפיה והתכסית ובהם תנוחת הרכיבה זקופה יותר. יש גם אופני כביש ואופני "פרי רייד" או "דאון-היל" אבל אלו תחומים שלא זה המקום לעסוק בהם.

 משככים זה מה שכולם קוראים קפיצים בכידון ובמושב.

המשככים הם המזלג הטלסקופי והמתלה האחורי. באופני זנב קשיח יש מזלג טלסקופי, אבל המתלה האחורי הוא חלק אינטגרלי מהשלדה. באופני שיכוך מלא המתלה האחורי מחובר לשלדה במערכת זרועות וצירים וב"בולם" שהוא לב ליבו של המתלה. מתלה ובולם איכותיים נותנים יעילות דיווש גבוהה. מתלה ובולם פשוטים מפחיתים את יעילות הדיווש, אתה מבזבז הרבה כוח על עבודה נגד הקפיץ ולא על עבודה נגד הפדאלים.

 מה שנקרא בשפת הרוכבים "בובינג".

כן, "בובינג" או בעברית "נדנוד". ויש מעבר לכך נושאים נוספים של אקטיביות בבלימה, עקיבה אחר תנאי השטח, "פידבק" מהמתלה דרך השרשרת לפדלים ועוד ועוד. מדובר בתחום שלא מפסיק להתקדם אבל זו בדיוק הסיבה מדוע רצוי להימנע מאופני "מדבקה" בעלי שיכוך מלא. זה לא "שיכוך" ולא "מלא" אלא רק מקור לצרות. למי שחושב על שיכוך מלא אני ממליץ לבחור אופני מותג. נכון שמדובר באלפי שקלים אבל האלטרנטיבה ה"מדבקתית" היא בבחינת יצאת קרח מכאן ומכאן.

 -  מי שמחפש יותר אינפורמציה לגבי קניית אופניים, לאן לפנות? לאילו אתרים באינטרנט הוא יכול להכנס?

הפורומים באינטרנט מאד פעילים. פורום תפוז הוא הכי פופולרי. ויש אם הפורום של  YNET (שאני מנהל). יש עוד כמה פורומים  אבל הם די רדומים ועוסקים בעיקר בסחר מכר. יש גם לא מעט אתרים שעוסקים בנושא – "הרים", "גרופי" ועוד. וחוץ מזה תמיד אפשר לשאול ולהתייעץ עם רוכבים אחרים.

-  אתה ממליץ לקנות אופניים יד שנייה?

בשונה מרכב שמאבד בערך 10% מערכו בכל שנה, ושיש עבורו מחירון כמעט רשמי לדגמים משומשים לפי שנת ייצור, דגם ורמת איבזור - אופניים מאבדים 50% מערכם מהרגע שיצאת אִתם מהדלת של החנות. אופניים "יד שנייה" יכולים להיות מציאה או גרוטאה – תלוי במידה רבה במידת השימוש וההתעללות שעברו, בשידרוגים שבוצעו, בטיפולים שקיבלו. הבעיה העיקרית בתחום האופניים היא שאחריות היצרן היא אך ורק על אופניים שנקנו אצל משווק מורשה.

אם אתה קונה אופניים יד שנייה בחנות (וכמעט כל חנות מחזיקה מספר זוגות יד שניה למכירה והדגמה) ובעל הבית מוכן להעניק לך אישור בכתב שאחריות היצרן תקפה אז מצבך מצויין. אם קנית אצל אדם פרטי עלולה להיות לך בעיה לממש את האחריות ברגע האמת. אם נשברת לך השלדה ויש לך אחריות אתה מקבל שלדה חדשה ללא תשלום (תשאלו אותי, זה קרה לי פעמיים). אם אין לך אחריות – תאלץ לרכוש שלדה חדשה, שזה בעצם לב האופניים, וזה יכול להיות סיפור לא פשוט ולא זול.

 -  קצת על תחזוקה?

תחזוקה נכונה מאריכה את חיי האופניים ומקטינה את מספר התקלות. אופניים לא צריך לקרצף ולנקות יותר מדי. צריך לשטוף אותם במים זורמים כדי להוריד את הלכלוך וליבש. שרשרת מזוהמת בזפת צריך לקרצף במברשת פלסטית וסבון נוזלי, לשטוף במים ולייבש. חלקי  פלדה חשופים צריך לשמן בשמן "יבש" שהוא שמן שמתייבש ומשאיר אחריו שכבה דקה של טפלון או סיליקון. בשום פנים ואופן לא לשמן ב-  WD40 כי זה רעל לאופניים, זה לא שמן אלא ממיס שומנים שמשאיר, אחרי שהוא מתנדף, מתכת חשופה שמחלידה במהירות. השימוש בו מומלץ רק כדי להוריד חלודה. ואחרי השימוש בו חייבים לשמן בשמן של ממש. צריך גם להיזהר שלא יגע בחלקי פלסטיק או גומי כי הוא יגרום להם לבלאי מואץ. בוודאי שלא להשפריץ ממנו על מיסבים כי הוא ממיס את הגריז ומחסל את המיסב. החלק היחידי באופניים שצריך טיפול שוטף זה השרשרת: ניקוי ושימון סדירים (מומלץ להשתמש בשמן ייעודי על בסיס של תרחיפי שעווה), החלפה פעם ב 1500 ק"מ. פתיחת מיסבים (צירי הגלגלים, הפדאלים), ניקוי וגירוז מחדש פעם בשנה אצל מיכאל, או אחרי רכיבה "אמפיבית" בדישון למשל. מעבר לזה – ניפוח נכון של הצמיגים ובדיקה של מצבם (והחלפה פי הצורך). החלפת כבלים (מעצורים והילוכים) פעם בשנה.

-  יש לך איזה מסר לסיום?

קסדה. חובה לחבוש קסדה. כמה סימני קריאה שירמיהו ישים לא יספיקו. בלי תירוצים ובלי אמתלות. חשוב להקפיד על קסדה ובנושא הזה יש לי סיפור -

באחד מטיולי המשק הראשונים רכבתי, כמו רבים אחרים בקבוצה, בלי קסדה. באיזור התבור שכבה על הכביש פחית אורנג'דה ריקה. כיוונתי את עצמי בדיוק אליה מתוך כוונה למעוך אותה עם הגלגלים. דרסתי אותה והיא התנקמה בי, התלפפה סביב הגלגל הקדמי, נתפסה במזלג, הגלגל ננעל ואני עשיתי סאלטה פעמיים באוויר, נחתתי על הגב ועוד פעם סלטה ונעמדתי. בנס לא קרה כלום. אחרי יומיים התחיל לכאוב לי פה לכאוב לי שם. בראש לא נפגעתי, במזל. אני רק חושב שאם בטעות הייתי נופל בצורה קצת אחרת יכול להיות שלא הייתי פה היום. המסר לכל מי שקורא את הדברים - לשים, קסדה על הראש. אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא ואת הראש אי אפשר להחליף. כדאי להשקיע בקסדה טובה נוחה ומאווררת, תעלה כמה שתעלה – זה שווה כל גרוש.

ממש לסיום – כמה פתגמים של רוכבי אופנים:

"רוכב בלי קסדה – כנראה שאין לו על מה לשמור".

"גם האופניים הכי יקרים לא יעלו במקומך את העליה".

וכמובן – המשפט האלמותי "זוזו! אני מחובר!!!" (הסברים בע'פ).

      ד. בדרך לטאדה פאני / ירמיהו

 קטעי יומן

 בוקר חדש עולה על גג העולם. מישהו דופק באכזריות על הדלת שלנו להשכמה, למה כל כך מוקדם לעזאזל, אני תוהה ומתהפך לצד השני. מנסה לתפוס עוד קצת תנומה תמימה חמימה מתפנקת בתוך השק"ש , בין כך וכך , אני עושה חשבון, יהיה תור ארוך על שני הכיורים וה western toilet. אחר כך אני ציץ בחצי עין מנונמת לברר מה טיבו של היום הזה שמפציע לו בחוץ, בהיר ונאה או גשום. מבעד לחלון הוא נראה ערפילי, עדיין משהו לא מזוהה, אור ראשון אפרפר חיוור וחולני, לא משהו מפתה במיוחד שראוי בשבילו לצאת מהמיטה.

אין מה למהר סך הכל באמת עוד מוקדם ןלא בוער, ובכלל אני הרי בחופש.

 קולות רעשים וצעדים של אנשים שממהרים לנקביהם נשמעים במסדרון, גם זה לא מטריד את שלווה, משאיר אותי אדיש כל זמן שהשלפוחית לא נזקקת לאותה פעולה משחררת. נעמה כבר עסוקה מאוד, כמעט מסודרת, כמעט ארוזה, מתי היא הספיקה לעשות את הכל? היא גם כמובן מוכנה כבר לארוחת בוקר שמי יודע כמה זמן עוד תצטרך להמתין לה. שוב מתהפך לצד השני.

דקות השינה האחרונות בחורף... הוי כמה שאתן נעימות, כמה יקרות, כמה קצרות, חולפות צ'יק צ'אק ומרגע לרגע נעשה עכשיו יותר בוקר.

 ההתרוצצות בחוץ גוברת, מה כל-כך עסוקים שם? אני תוהה שוב, יכול להיות שאני אחרון המשכימים? לא, לא מתקבל על הדעת, אבל נעמה מאיצה, לא נעים, בלית ברירה אני שולף את עצמי מנומנם מתוך "שק-השינה מינוס 20 מעלות" שהשכרנו בפוקרה ובחוסר רצון בולט מתנהל אל "השירותים" לדברים הכרחיים של הבוקר, מחליף לבגדי הליכה, מתנעל ומתחיל לארוז, ראשית חוכמה יש ל"ניילן" את כל החפצים  הפגיעים החשובים שעלולים להירטב בגשם על גב הסבלים. לשנינו צ'ימידן אחד לא מי יודע  מה גדול, צריך להכניס בו את הכל, אלא שיש יותר ציוד לארוז בתוכו מאשר מקום. זה מכתיב אריזה בשום שכל.

מהיום הראשון קבעתי לעצמי כללי-אריזה נוקשים ביותר, סדר חייב להיות, ראשון ראשון ואחרון אחרון כך שהכל הכל יכנס, את הדברים הפחות חשובים אני משאיר לסוף, אז מפעיל עליהם לחץ פיזי מתון בלי סנטימנטים, פשוט דחיסה בחוזק-יד, כשאני מסיים הצ'ימידן נראה כעב"מ שעומד לפני התפוצצות וצריך למהר לסגור לפני שהכל יגלוש החוצה, שחס וחלילה לא אצטרך לחזור על הפרוצדורה שנית. אני הופך את הצ'ימידאן על הצד וקורא לנעמה לעזר כנגד, שנינו קופצים עליו בברוטאליות בשמחה לאיד בלתי מוסברת, עוד קוועץ' ועוד קרעחץ והריצ'רץ' העקשני מועיל בטובו להסגר על כל התכולה. אפשר עכשיו להוציא אותו ליד הדלת שיחכה שם לסבל "שלנו".

 אחרי האריזה אני מוכן נפשית ופיזית לארוחת הבוקר, כולם ישובים כבר בחדר האוכל, צריף נפרד מול הגאסט האוס שרחבה מרוצפת מפרידה ביניהם, במרכזו שולחן מרובע גדול וספסלים מרופדים במזרון צר, בצפיפות-מה יש מספיק מקום לכולם. אמש כשהלכנו לישון היה גשם, עכשיו הכל נקי ורחוץ, מה יהיה היום לא ברור, על כל פנים זה לא מפריע ל"מחכים לאוכל"    להשיח בענייני תחזית, אף אחד, כמובן, לא משתעשע ברעיון שיש לאל ידו להשפיע עליה, אבל מדברים. נושא אחר לשיחות הוא שוב איזה "הפתעות" מזומנות לנו היום לארוחת בוקר, וגם, ובעיקר, מתי היא תגיע סוף סוף.

ואכן אחרי צפיה שכבר הורגלנו בה היא מגיעה.

אם זכרוני לא בוגד בי, נדמה לי שזה היה היום שבו עמדנו לראשונה על התכונות הטובות והמועילות של ה- "porridge" של הבוקר, דייסת הקוואקר שמתיישבת בבטן כמו גוש בטון ולא נותנת לשום סימן או אות של רעב לחדור לתודעה במשך כל  יום ההליכה הארוך.

 הכנות אחרונות לתזוזה, מסדר יציאה, מספרי ברזל, מים, סריקה לוודא ששום דבר לא נשכח למעצבה. גם הסבלים כבר עמוסים, הכל מוכן, פרידה נרגשת מהמארחים ויוצאים לעוד יום קשה ונפלא.

מזג אוויר נאה וחמים, פנינו אל טאדה-פאני כפר שיושב בגובה של 2650 מטר, מעבר לאחד הערוצים התלולים בהם נצטרך כמובן לרדת תחילה ואחר כך ... לעלות שוב.

למעשה אנו חוזרים על חלק מהדרך בה הלכנו אתמול, אבל עכשיו זו ירידה מתונה שנמשכת על קו גובה עד שפונים ומתחילים לרדת את תחתית הערוץ, שם נשפך לו בקולי קולות מפל יפהפה חבוי בסיתרי מצוקים. חוצים את הנחל בגשר תלוי על מים סוערים, מה שמסמל עבורנו את התפנית של היום, מכאן ואילך נצטרך לעלות דרך יער הגשם האפל אל מעבר להרי החושך. דימוי שמגשים את עצמו מרגע לרגע מעבר לכל דמיון. חצי יום נהנינו ממזג אוויר נפלא. זהו, נגמר. הכל הולך להשתנות עתה.

 עננים שחורים מתחילים לעלות מן העמק זוחלים סביבנו, מאיימים, ערפל מכסה אותנו ואוטוטו מתחיל לטפטף, שוב מסתתרים תחת השכמיות ומתחילים לעלות בזווית כמעט ישרה ר"ל. מחצית מן העלייה היא שביל צר מאוד שעובר בין בתים (אם אפשר לקרוא להם ככה) מרוחקים מאוד אחד מהשני, בודדים, תלויים על בלימה בקצה המדרונות, חוות קטנטנות שמגדלות אורז וקטניות בחלקות זעירות ובגובה המתאים גם שיחי קאנביס להגביר את השלווה. הגשם לא פוסק וגם לא נראה שיש בדעתו לעשות זאת בשעות הקרובות.

 ובינתיים אנחנו בתוך היער, יער גשם אמיתי.  (גם הגשם אמיתי מאוד). השביל מבוצבץ וטובעני, ג'יפה, מסתבך, מתפתל ועולה לו למעלה בין השורשים שבולטים מעל פני הקרקע ובין הגזעים עטופי הזקנקנים הירוקים. העצים צפופים נטויים בזוויות משונות יוצרים מראות מוזרים, מי שנהנה מסרטי אימה יכול להרגיש פה בבית. איתי מספר שבאפריל אפשר לראות את העצים האלה פורחים באדום, אבל אז גם הנשמה פורחת כי חם ולח ומזיעים, לא ברור מה עדיף על מה.

עכשיו קצת קריררר בלשון המעטה ונראה שאנחנו פשוט אבודים בג'ונגל החשוך הזה, מופקרים, אם חלילה קורה משהו... רק אלוהים ... בכל מאודך אתה מנסה להרחיק מחשבות זדון שכאלה, אבל המחשבה שאנו כל כך רחוקים מכל שביב ציוויליזציוני לא נותנת מנוח.

 ממשיכים לנוע. צלליות של עצמנו. המבטים בקרקע, צריך לשקול היטב היכן להניח את הרגל בין הערוצים הקטנים שפלגי מי הגשם זורמים בם, מדי  פעם יש צורך לעבור מצד לצד בתוך הג'יפה הדייסתית, ואם לא די בכך אז שוב העלוקות באופנסיבה בלתי צפויה, נופלות להן מהעצים עם הגשם, נדבקות לנעלים ומקפצות הלאה בעקבות ריח הדם הטרי שמשגע אותן במעלה הגוף בלי כל חשש.

 האפלולית גוברת מרגע לרגע, כמעט חשוך, נדמה לך שכבר לילה אבל לא, בסך הכל שעות אחה"צ. רוחות חרישיות שורקות, מסעירות את הערפל סביב סביב, אווירת אגדות מהלכת קסם ודמיון, נדמה לך שהנה מהפינה יצוץ לך איזה הוביט, או טרול מכוער, או איזה שפן יחלוף על פניך בריצה, ימלמל לעצמו: "אני ממהר, אני ממהר" ויעלם בין גזעי העצים הענקיים שנפלו והשאירו אחריהם בורות, את המחשבות על מכשפות רעות או רוחות אתה קוטל בעודן באיבן, במצבך הנפשי כרגע זה ממש לא לעניין.

 לפתע נראה שהנוף הולך ונפתח משהו, קרעי האור בין העצים הולכים ומתרחבים, העלייה מתמתנת ומתוך הערפל כאילו מה "no where" כמו משהו שלא שייך למקום ולזמן צצים להם בתי הכפר הראשונים של טאדה פאני, (המשך יבוא).

 

 

 הגדת מעשיות בלי חינטור / רפאל רפפורט

 2/8/17 הוא 1:

נולדנו. ראובן הסתיר את פני

מהמלאך, הוא היה משולש שחור,

ואני מרובע אדום, הגנתי עליו,

שמרתי עליו, מה לא עשיתי כדי שיישאר.

 

2//2/19 הוא 2:

שום דבר לא עזר, הוא פשוט הלך,

הלך לבלי שוב.

חיפשתי בגן, מאחורי העצים, הוא

לא היה שם. אולי הלך העירה,

אבל איך הוא יכול, כזה קטן,

ניסיתי, אפילו את המעיל הכחול

עם כפתורי הזהב, לקחו לי, אבל,

את ראובן לא מצאתי. הוא נשאר

לי בלב, בתור הסוד הפרטי שלי.

 

2/7/20 הוא 3:

תרצה מתכוונת לבוא, צריך לנסוע

להולנד, כדי לקבל את פניה, הולנד

ארץ יפה, טחנות רוח, שחפים

לבנים, אגמים כחולים. תרצה

בנתה את יופייה מכל אלה.

 

9/2/21 הוא 4:

כנראה שנצטרך  להיפרד. ממינה

נוסעת לפלסטינה, לפגוש את

פפיקה. רחל נוסעת לארץ ישראל

רק דבר אחד היה שלי, שלי, על

הגב נשאתי את סיר הלילה.

הפלסטינה הזה זה דבר מפחיד,

נורא. חיילים עם מטפחות על

הכובעים, סירי לילה ענקיים וגדר

עד לשמיים. אז באנו לחיה רעה

ששמה קיבוץ.

 

2/1/21 הוא 5:

את הכל הם צריכים, את הכל הם

טורפים. השאירו את האימות

שלהם בגולה, אז הם לוקחים את

האמא שלי, ועושים אותה שלהם.

"לא יפה" שיהיה לי אבא, אז הם

עושים אותו "אליהו" בשבילי

כולם, גם בשבילי.

 

פה העננים די קרובים אחד לשני,

בקלות דילגתי ביניהם. היו,

שם המון תינוקות שמנים

ומחייכים, משעממים נורא.

הבלונדינית הראתה לי תמונה, ילד

עם תלבושת מלחים, עומד לבד,

 

 

וכולם מחייכים אליו דרך דלת

הזכוכית. ידעתי שזה המיועד לי.

 

היא 2:

שמעתי את הכאב על ראובן, ולא

יכולתי לספר אפילו שראובן נמצא

על ידי. כל כך קרוב וכל כך רחוק.

 

היא 3:

התקרב רגע היציאה, כל כך

פחדתי, מהאור המסנוור, ומכל

הרעשים. אבל הנזירות ההולנדיות

השמנות והטובות, הרגיעו אותי

וידעתי שאפגוש אותו, לכן יצאתי

אבל צרחתי כהוגן.

 

היא 4:

רק בא, וכבר נעלם. אני בטוחה

שנפגש שוב, לא יכול להיות אחרת.

הוא הרי נועד לי, ואני גם אדע

את שמו.

 

היא 5

יהושע עשה אותי ובזה נגמר

תפקידו. הוא אף פעם לא שם עלי

קצוץ. יש לי "רחל" נורא מתגאה

בבובה היפה שיש לה, מלבישה

אותי שמלות יפות, ודואגת שאף

פעם לא אתלכלך. מי שמע על

דיבורים, חיבוקים או נשיקות, הוא

בטח ישנו באיזה מקום.

 

הוא 6:

מה הקשקוש הזה שיוצא לי ?

מהפה? אז צריך למחוק אותו

ולדבר עברית. אני צעצוע נחמד,

רק זה גרתי עם ממינה באוהל, אז

שנהבי אמר "זה לא יפה" תגור

איתי. אחרי חודש "יצא לשליחות.

"אפילו עם כלב לא מתנהגים כך"

דברי ממינה.

 

2/3/22 הוא 7:

 הביאו את התינוקת, ותפקידי

לשמור עליה. אם לא אשים לב,

הם ישרפו אותה, וייבשו אותה כך

עושים עם כל התינוקות. יש

"משמעת מים" עד להתייבשות.

ויש חשיפה לשמש, כנגד "ברי

ברי", אז הם כולם, כולם צלויים.

אני שם מחצלת על העריסה (בזמן

שלא רואים) ומביא לתרצה הרבה

מים, בהסתר, תפקיד גדול לבן 5...

 

8/5/24 הוא 8:

כולם   אוהבים אותי, בתור צעצוע,

אף אחד לא מחבק אותי אף אחד

לא מנשק אותי, ממינה, האמא

של כולם, מפחדת שהאחרים

יקנאו. ואליהו שמנשק כל דבר

שזז, חוץ ממני. רק תרצה מנשקת

אותי, מכל הלב, אפילו שזה חם

ודביק, אני אוהב שתרצה מנשקת

אותי, והם רוצים לקחת לי את

תרצה.

 

2/8/27 הוא 9:

אני כבר בן 7 והם ייקחו אותה

ממני. מצאתי קופסת סרדינים

ריקה, חפרתי בור, הכי גדול

שיכולתי, קראתי לתרצה, ואמרתי

לה לשכב בבור בשקט, ולא

להוציא הגה, אפילו אם הם יקראו

לה. וליתר ביטחון כיסיתי את

תרצה בענפים, כדי שלא ימצאו

אותה. רק אחרי שהאירו בפנסים

ואמא שלה בכתה, תרצה יצאה,

והם לקחו אותה ממני. שרו שירים

מלוכלכים, נסעו לחיפה, נסעו

לחו"ל... והצליחו להפריד בינינו.

 

הוא 10:

תרצה זה רק זיכרון מהילדות,

שמספרים ליד המדורה, אין שום

תרצה אמיתית.

 

היא 6:

דווקא הדוד שנהבי שכל כך אוהב

ילדים.

מה זה? מלוכלך, פרוע, הקומבינזון

תמיד פתוח מאחור. אבל הרעמה

האדומה הזאת, והעיניים, איזה

עיניים. והוא שומר עלי, רק עליו

אפשר לסמוך בעיניים עצומות.

ומוכרחים לנשק  אותו. אפילו אם

הוא אומר שחם לו.

אין עוד בדבר כזה בעולם.

 

היא 7:

אני צמאה, תמיד צמאה, אבל הוא

נמצא על ידי, ולפעמים מביא לי

מים. עוד אין לו שם, אבל אני

מכירה את הרעמה האדומה,

שמשתלשלת לו על הכתפיים

והוא כל כך מרגיע, לא כמו

הגדולים, שתמיד אומרים אסור,

אסור, על כל דבר. יום אחד אדע

את שמו, והוא יהיה שלי, רק שלי.

  

היא 8:

קוראים לו רפי, איזה שם נחמד,

כמה הוא חכם, כמה הוא שומר

עלי. כל מה שיגיד, אני אעשה

בעיניים עצומות ובלב בטוח.

אין שום ילדים בבית אלפא, חוץ

ממני ומרפי. רבקה להמן איננה,

אליעזר ווין איננו, גם יהודית

ליכתינגר לא קיימת, ולא ליזה. רק

רפי ואני, אני ורפי.

 

היא 9:

רפי חפר בור, אמר לי להיכנס. אם

רפי אומר להיכנס אז נכנסים, רפי

כיסה אותי בענפים, כנראה שכך

צריך. רפי אמר לי להיות בשקט,

אז הייתי בשקט, כי רפי אמר,

התכווצתי בתוך הבור, ויצאתי רק

כאשר יוזק האיר עלי בפנס,

והוציא אותי.

ואז נסענו לחיפה ולווינה, ועוד

מקומות, ושכחתי  מרפי, הוא היה

סתם סיפור אגדה לילדים.

 

היא 10:

רפי זה מין פיטר פן כזה,

שמספרים לנכדים לפני השינה,

ואם פוגשים בו, אומרים "שלום

שלום" וממשיכים הלאה. החיים

שלי זה שלומו.

יצאתי להפסקת קפה ל- 75 שנה.

 

היא והוא, היא והוא, חה חה חה

עברו 75 שנה בערך, מתחת לערמת

האפר הגבוהה נשארה גחלת

בודדת. מתי ואיך? אף אחד לא

יודע, כנראה שנשבה רוח באיזה

מקום, אצל מי? לא ברור.

 התחיל מחול טנגו, צעד קדימה,

ושל צעדים אחורה

 מה יצא מזה? לאלוהים פתרונים.

והשלהבת, מכלה מחיצות, שוברת

מוסכמות.

וכל זה נושא לסיפור הבא.

 

"חושך.

הוא אוהב אותה אוהב

את ליבה אחר גונב

בינתיים האחר

עם אחרת מתאחר"

(מתוך "סינימה" לנתן אלתרמן)