הובאה למנוחות ביום שני 20.9.04
תנחומינו ליוסי שלומית וכל המשפחה.
"המחרשה תידום תנוח..."
בלה זמיר
בת שמעון וחיה ויינברג
בלה נולדה בלודז' בשנת 1909. בגיל שנתיים מהגרת המשפחה למונטריאול קנדה.
האב עוסק לפרנסת המשפחה במסחר ובשעות הפנאי בחזנות, בלה גודלת בסביבה מוזיקלית מאוד ויורשת מהאב את קולו הערב. מכאן ואילך היא מרבה לשיר כל ימי חייה כסולנית וכזמרת במקהלה.
בשבתות היא לומדת בבית ספר יהודי אידיש ועברית, את שירי ביאליק ורחל.
החיים היהודיים בעיר מלאי עניין וקשר הדוק לתנועת פועלי-ציון ואחר-כך לתנועת בורוכוב ולארץ ישראל. מדי שבוע אוספים כספים למגבית היהודית, לקרן קיימת ולהסתדרות. מנהיגים ציוניים מגיעים לעיר, משפיעים ומלהיבים את הנוער לעלות לארץ. בין הבאים זכורים זלמן שזר וגולדה מאיר.
בינתיים כדי לעזור בפרנסת המשפחה, בלה לומדת בבית ספר תיכון חשבונאות וקצרנות אנגלית.
בשנת 1937 הבשילה ההחלטה לעלות לארץ.
בלה עולה ודרך "קבוצת הצפון" היא מגיעה לרמת יוחנן, אישה צעירה יפה ומושכת.
היא מכירה את משה, הם נישאים ומקימים משפחה, בית חם ולב פתוח ותומך לכל, מסורים באדיקות לאורח החיים הקיבוצי סוציאליסטי.
בלה עובדת בגן הירק, בלול ובמטבח, אבל עיקר עבודתה הוא החינוך, טיפול בילדים תינוקות ופעוטים. הייתה כמעט האחרונה מהדור הקודם שהמשיך לעבוד בחינוך גם בגיל מבוגר, כי היה צריך...
מפליאה לשיר ומלווה את קבלות השבת שלנו, החגים והמועדים בקול זימרתה, מצו-סופרן רך, חם, צלול, עמוק ומדוייק.
ערב מלחמת ששת הימים נפל הבן אבנר ז"ל
השירה פסקה, שמחת החיים נגוזה. הכאב והשכול שממנו בלה ומשה לא התאוששו.
יותר מאוחר משה חלה ונפטר.
בלה ממשיכה לבדה ביגונה הכבד, בצלילות מופלאה, עוברת ל"חמדת אבות" סורגת, קוראת ספרים, מוצאת עניין רב ומעורבת בנעשה כמעט עד יומה האחרון.
נוחי בשלום על משכבך ליד אהוביך משה ואבנר.
וקולו כמו קול של הלב..."
אמא
במוצאי שבת האחרון באתי לשאול אותך...
וסיפרת לי בעיניים עצומות איך הגעת
ולמה דווקא לרמת יוחנן,
ואיך דווקא לאבא,
והייתה "גלישה" כמובן למעללי הבחורות אז
בפרטי פרטים מי עם מי, על זוגות ושלישיות.
ואחר כך התחלת לספור את אלה שאינם,
אמרת: "כנראה גם אני אלך בקרוב"...
אמרתי לך: "אמא, את לעולמים"...והעיניים נפקחו
וצחקת, ממש צחקת בקול, צחוק גדול...
אמא
שנים בצילו של אבא,
אבא הפעלתן, נושא באחריות ובתפקידים.
אחר כך הבנתי שיש לך חיים משל עצמך,
טובת הקיבוץ תמיד קודמת, עקשנות, להמשיך ולעבוד.
נאמנות למפלגה,ולכל מה שהיה פעם.
שמעון פרס וחיים יבין עם הערוץ הראשון...
אחריהם בכל תנאי בעיניים עצומות.
ואיך היית שרה, ללא פחד קהל, איזה קול!
חיכית שיבקשו ותמיד שמחת להיענות.
אף פעם לא אמרתי לך כמה הייתי גאה בשירתך.
למה בי לא דבק הכישרון הזה?.
ואז המלחמה ההיא,
אבנר,
הכל התהפך, השמיים נפלו, ירד מסך ואין אפשרות להעלותו.
שנים של שתיקה, רמזים קטנים למועקה גדולה.
כבה הניצוץ והטבע ממשיך ועושה את שלו ללא חדווה.
והתאונה, ממנה לא התאוששת...
וההזדקנות בלי אבא,
לו היה בידייך מזמן היית מצטרפת אליו.
הנפש רוצה להמריא אך הגוף בבריאותו מכביד ולא נותן.
הבריאות המופלאה, הקריאה בלי משקפיים,
עדיין עם כל השיניים,
משחילה חוט במחט בגיל 90..
ואז גם העיניים חלשו,
נשאר הרדיו עם תכניות האקטואליה ומוסיקה קלאסית.
"צריך לכוון שיהיה בדיוק על התחנה – רשת ב'". עם גדעון הוד ביום שישי.
והברכה על הנרות, בעל פה, "בפאטוס" בקבלת שבת.
הלכת קטנת והצטמקת, כמו "אפוּפה" של מאיר שלֵו.
ואנחנו, המשפחה שגדלה והסתעפה,
נכדים וכלות שהכירו אותך רק בשנים שאחרי,
מנסים להגיע ואת הולכת ומתרחקת מאיתנו,
למרות הצלילות, מן אדישות שלֵווה.
ועכשיו השלווה האמיתית,
ד"ש לאבא ואבנר, חבקי אותם בשמנו. יוסי.
בלה / רפאל רפפורט
שנים, שנים של הכרות, נגמרות ברגע אחד.
בלה, אני מקווה שמיתתך הייתה מיתת נשיקה.
לא פגשתי אנשים רבים ששמם כל כך הולם את טיבם.
העיניים החכמות המחייכות האלה. שמרת אותן כל הזמן, תמיד נזכור את החיוך הזה שלא מש משפתיך, את אותו מבט, שילווה אותנו תמיד.
זמיר, מי עוד יכול לשאת בגאווה את הכינוי הזה, כל פעם ששרים את "שמוני נוטרה" מהדהדים באוזני אותם צלילים ברורים וגבוהים.
תמיד תישארי איתנו עם השיר הזה.
בלה גופך טמון כאן, אבל נשמתך נשארה בלבבות כולנו לנצח.
יהיה זכרך ברוך
דו"ח שבועי / עריכה: א. פלד
לקראת "חג הקיבוץ" אוסף קטעים מימים עברו. הנה נמצא שהספקות והספקנות ימיהם כימי הקיבוץ, אבל כך גם היוזמה והאומץ והתקווה.
קטע ראשון (קצת פסימי): "...צריך להודות כי פרשת חיינו זאת הולידה ספקות רבים בליבי. התחלתי לפקפק בעצם יכולת הקיום של צורת החיים הקיבוציים..." (ישעיהו שוחטוביץ, סיוון שנת ת"ש – 1940).
קטע שני (אופטימיות זהירה): "...עתה עלינו לבדוק יפה את דרכנו, שזיו הבוקר ימצא את המשכו הנאה ביום המעשה הארוך העומד עדיין לפנינו. יש בכוח הרמה הזאת על הדר נופה והאפשרויות הגנוזות בה לגמול לנו במרוצת הימים ויותר מזה, אם נדלה מתוכנו את שלושת היסודות עליהם יכון כל מפעל איתן: אמונה, רצון ומעוף... אין לי ספק כי כולנו מוכנים לעשות למען הפריח את רמת יוחנן ולהפכה למשק לדוגמא ולחברה למופת... אנו המאמינים רואים בחזוננו רמת יוחנן משגשגת ... נמלא תפקידנו כראוי אם לא ניטוש את ערכי הרוח בשוקענו בעמל היום ... בלשוננו – משק, חברה ותרבות שלובים יחד ואין להפריד ביניהם."
(א. אביזוהר – סמט – יולי 1940).
קטע שלישי (על הקרשים): ... ביחס לדחיית העזרה איני יודעת אמנם אם אפשר היה בהתאמצות ידועה להשיג באיזה אופן שהוא שתי לירות, אבל המצב הוא באמת קשה מאוד ... כבר כמעט שבועיים שצריך להכין פרודוקטים ובמטבח ממש עבודה שיגעונית מחוסר כל ... קיבלו הודעה על שני שטרות שצריך היה לסלקם עוד לפני שבוע ובבית לא הייתה פרוטה. לפני איזה ימים לקחו בגניגר כמה גרושים..." (צביה ינובסקי 9.2.1931).
קטע רביעי (ספקנות): "... אמש הייתה שיחה על הקבוצה. פתח בנימין גלילי וכרגיל וכמקובל הוא התחיל למנות את היסודות הראשונים של הקבוצה: יצירת הפרט, הטוב והישר, יחסים חברתיים קרובים ... ואותי ליוותה כל הזמן המחשבה על הסתירה הגדולה והכואבת בין כל היסודות האלה ובין המציאות שלפנינו. מכל היסודות היפים והנעלים, מול הרצונות והשאיפות ליושר, לצדק, להבנה הדדית, לחיים יפים ונעלים – מתבלטת אצלנו בחיי היום יום כל כך הרבה קטנות, חיטוט בחולשות של השני, לפעמים אפילו קנאה במובן הכי פשוט ושפל של המלה...
(צביה ינובסקי 20.2.1931) .
קטע חמישי (איכשהו מסתדרים): ... קיבלנו במתנה מהורי אלה שני חמורים וקראנו להם "שלום" ו"ברכה". הרכוש החי שהבאנו מיער בלפור היו ארבע פרות שקנינו ביבניאל. היו לנו שני כלבים "משק" ו"עזר". ביחס לקביעת מקום הישוב היה ויכוח. אחדים הציעו את הגבעה הקרובה (עכשיו פלרם) אבל הרוב צידד בגבעה היותר גבוה. כאשר הוחלט על כך אספנו גל אבנים וסימננו: "רמת הצפון". למקום זה התחלנו בהעברת הצריפים בקיץ תרצ"ב – 1932.
(שמוליק קסטלניץ).
קטע שישי (מתגברים על הקשיים): "חלב היינו מובילים בתורנות מכפר עטה, ממשפחת אברמסקי. (בכפר עטה התגוררו אז שש משפחות), כי החלב שנחלב מהפרות שלנו ניתן לעגלות ולא נשאר לילדים. פעם אחת נשארנו בלי חלב. הלכתי עם שמואל פייגין להביא חלב. בצאתנו מכפר עטה החל לרדת גשם עז. הוואדי התמלא והייתה סכנת נפשות לעברו... נאחזנו בכד שכובדו היה לנו לברכה. התקדמנו כשהכד לפנינו... וכך חצינו את הוואדי".
(אלה קסטלניץ).
קטע שביעי (ספירת מלאי ושוב אופטימיות): "בשנת תשל"ב – 1972, ברשותנו אמצעי ייצור בהיקף גדול ... אולם מחזור ההכנסות הגדול אינו משאיר עודף מספיק בגלל כמה גורמים היסטוריים כגון מבנה כספי לא טוב... גורמים נוספים: מספר ענפים בינוניים בהישגיהם המקצועיים, השקעות שלא נשאו פרי מקווה, הזדקקות לעבודה שכירה ... עם זאת המשק הוא במצב התקדמות וכל הסיכויים הם להגדלה ניכרת של העודף המשקי בשנים הקרובות, אשר יאפשר חיסכון, שיפור במבנה הכספי, השקעות מאוזנות יותר ומכאן תוספת נוספת לרווחיות".
(עודד יניב 1972).
נאחל גמר חתימה טובה לנו לכל בית ישראל.
ושוב כאילו מתוך אינרציה, המון חברים וילדים עסוקים מהבוקר בהכנות לחג ואני חושב לעצמי כמה מעלות טובות למקום עלינו עד שלפעמים קשה לנו לראות אותן. מראות כאלה כבר חולפים מהעולם, בקיבוצים רבים אוספים את שברי החלומות והגעגועים. ופה, הכל מן המוכן, איזה נוחיות, איזה רוחב לב, אל תתאמץ, רק תבוא.
והנה יורד ערב החג ואתה יוצא לקבל את פני השנה החדשה, והדשא מואר באור יקרות, ושולחנות וכסאות ופרחים ומזנונים שופעי כל טוב, ותוכנית קבלת חג. ומוזיקה נעימה מרנינה לך את האוזן. מישהו טרח, מישהו תיכנן, מישהו הביא, מישהו סידר, מישהו דאג שלכל אחד יהיה מקום לשבת ומישהו בישל... אז מה עוד אפשר לבקש?
"שיבולת בשדה" אלבום שירי מתתיהו שיצא לקראת החג.
ראוי לברך את מי שיזם והפיק את האלבום הזה. לנו, שגדלנו על השירים האלה וינקנו אותם עם החלב הם נכס צאן ברזל. טוב שיש מי שדואג לשימורם כי היום כבר מזמרים "זמירות" חדשות. בחוברת המצורפת לדיסק מקדים נחצ'ה ואומר שהמשך יבוא... לא צריך להניח לו עד שימלא הבטחתו זו. חשוב שיבוא המשך מאחר ולאלבום הזה יש ערך ארכיוני בעיקר. רוב הביצועים, אם לא כולם, ישנים, יש ביניהם ישנים מאוד, חלקם טובים, חלקם פחות, יש מרנינים (לטעמי) כמו להקת "רננים", אסתר עופרים, ויש פאתטים מדי, אילקה מטייל על יד... וה"גבעטרון" נשמעים כאילו שמישהו רודף אחריהם והם ממהרים לגמור... האיכויות שונות וייחודו כאמור בשימור שירת מתתיהו וזה מה שחשוב.
לי אישית חבל ועצוב והאוסף לא שלם בלי בלה זמיר.
איך קרה שלא נשמר שום ביצוע שלה, ואפילו לא מקצועי, ל"נטו צללים", "בין הרים ובין סלעים" או "והיה" .
זיכרון ילדות.
חמישה עשורים חלפו מאז, הייתי בגן או בכתה א' ב' (בבית שהיום הוא אולפן הווידיאו) בלה הייתה אחת המטפלות, "בית הבֶּלות" קראו לו לבית הזה, ההיפראקטיביות של ה"מטופלים" הילכה אימים ושם רע יצא לו, היינו ריכוז יתר של בנים וקומץ בנות. עד כדי כך נודעה ברבים פרחחיותנו שוועדת חינוך, בלית ברירה, גייסה את האבות ל"מלחמה בפשע", שיטפלו בנו ההורים במקום המטפלות. היה צריך אומץ לב מיוחד לקחת עלינו אחריות.
יום יום, כמצוות החינוך-המשותף לא ויתרו לנו על מנוחת הצהריים, היינו נכנסים למיטה עם ספר חובה "מתאים", רק "משהו מתאים" לגילנו על פי "תפיסת" הספרנית הקפדנית, שמא יבולע לנשמותינו הרכות או נחשף ל"עובדות החיים" בטרם עת. היה צריך לקרוא קצת בטעם עד שהעיניים נעצמות "להסתובב לקיר" ולישון, היה אסור לשוחח אחד עם השני ועל אחת כמה וכמה להשתולל. אלא שהבית היה ארוך, חמישה חדרים, ובלתי ניתן לשליטה מוחלטת של המטפלת, ז.א. היא לא יכלה להיות בו זמנית בכל החדרים, "להשגיח" וגם למלא את שאר העבודות שהיה עליה לעשות. זה השאיר "מרחב פעולה" לא קטן ל"ישנים" שהסתובבו לקיר אך השינה הייתה מהם והלאה. יהיה מוגזם לתאר את מה שהתרחש שם כ"רגיעה". כך זה היה בצהריים, בלילות המצב היה חמור עוד יותר וכשאני נזכר בלינה המשותפת ה"הווי" וה"שריטות" שהשאירה בנו, יש לי פינה חמה לכמה מהחוויות ההן שלא ישכחו...
אבל מה, דבר אחד היה ברור באותם ימים, לפני הערבים שבלה הייתה אמורה לשיר בחדר האוכל, בימי שישי בחגים, בחתונות או אירועים אחרים, היינו "ילדים טובים", לא השתוללנו כי היא הייתה צריכה "לשמור על הקול שלה" והיה אסור לה לצעוק עלינו. כנראה שבכל זאת איזשהו זרע תרבותי נקלט בגידולי הפרא של החינוך המשותף כבר אז.
אין ספק שהיו אילוצים של זמן ומקום באיסוף החומר לאלבום. מי שהפיק, עשה את הטוב ביותר בתנאים הנתונים שהיו לו, ובכל זאת הרגשת החוסר לא מרפה, מה היה נגרע מערכו של האלבום אם היו כוללים בו גם שיר או שניים בביצוע של אלי או שחר, ועיבוד אחד או שניים של ישי שמלווים כל השנים את העומר, אם היו שואלים אותי הייתי מעדיף כפתיחה לא תרועת חצוצרות אדירה (שאי ברכה), אלא את אותה נגינת חליל עדינה, שקטה, מרחפת חרש שמתנגנת ברקע הקציר הראשון, הלחן הזה ללא מילים הוא הנשמה היתרה של שירת מתתיהו במיטבה.
אז עם התודה הגדולה על ההפקה, ראוי לבקש שיבוא המשך...
פתח לנו שער
וכבר מתקדש עלינו יום הכיפורים.
לכאורה עוד יום בלוח השנה, אבל לא. ואני מנסה לברר לעצמי מה זה אומר לי כיהודי שלא שומר לא על קלה ולא על חמורה.
האם זה חג דתי בלבד? ולמה דווקא ביום הזה ולא בשאר ימות השנה?
האם זה כוחה של מסורת?
האם אלו סממני קדושתו המיוחדים ? - הצום, תקיעת השופר, "כל נדרי", יום נורא הוד, הרת עולם, יום הדין, פתיחת שערי שמים, עינויי הנפש וחשבון הנפש, מעגל שנפתח ונסגר ונחתם. אולי זה בכלל הזיכרון ההיסטורי שעובד על החושים בצורה אחרת, ריגשית.
או שזו אותה מלחמה ארורה, נוראה, לא נחוצה שנקשרה ביום הזה, המלחמה שמקורה בעקשנות, תקיעוּת וקוצר ראות פאטלי של מנהיגות זחוחת דעת, אגו מנופח, היבריס שעולה על גדותיו, ומחשבה עקרה חסרת האחריות שאפשר לשלוט על עם אחר, שהכוח יענה את הכל. (האם משהו השתנה מאז?) קשה לשים את האצבע על הנקודה שממנה מתחילה הרגשת הקודש והמיוחדות של היום הזה, ומה קרה לנו שאחרי שנים של בריחה מהתכנים של היום הזה עדיין אנו חשים את הצורך להשתייך להזדהות גם אם זה לא בתפילה ולא בצום, להתפנות לעצמנו לתוכן שחשוב לנו יותר מכל חשבון הנפש שבין אדם לחברו.
רבי אלימלך מליזנסק היה מתפלל כך:
תשמרנו מן הפניות והגאוות, מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות. ותצילנו מקנאת איש ברעהו, אדרבא תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד אל חברו בדרך הישר והרצוי, ולא תעלה שום שנאה מאחד על חברו, ושיהיה הכל נחת-רוח.
היום כשההתנתקות בפתח, כשלקחי רצח רבין לא הופנמו עד הסוף בעיקר בימין אבל גם במחנה שלנו, כשאנו בינינו לבין עצמנו, בתוך הקיבוץ, לא מסוגלים להתווכח לגופו של עניין בכבוד הדדי, להקשיב בסובלנות לדעה אחרת גם אם אין היא דעתנו, בלי להסכים לה ובלי התלהמות. הסימנים והכתובת על הקיר כבר מזמן. ושוב נזרקים לחלל מושגים כמו רוצח, דין רודף, ופולסא דנורא, כדאי מאוד, דווקא ביום הזה לשנן את התפילה הזו לפני שיהיה מאוחר.
נ.ב. – הרשימה נכתבה בשבוע שעבר בטרם נודע על פטירתה של בלה זמיר ז"ל.
לא נפסיק להפיק... התודות
שוב הוכח שיש ברמת יוחנן צורך ומקום לערבים פנימיים. כאלה משלנו כאילו...כפי שאומרים היום.
בתוך כשבועיים הצלחנו להתארגן ולהרים הפקה סולידית פשוטה כייפית זורמת ובכוחות עצמיים.
המנחים הכותבים ואמני הלשון, מתוכנו.
התפאורה המקסימה משלנו.
הכוריאוגרפיה משלנו.
ההעמדות השירים המברכים והמברכות המזמרים והמזמרות גם הם משלנו.
המנגנים והמגבירים והתזונאים כול..ם
מכאן. הילדים והילדות שלנו. ביום עובדים לומדים מתרוצצים ובערב חזרות ומאמץ כדי שחיי הרוח ימשיכו להעשיר אותנו להוסיף גוון לשגרה. והכי חשוב, הציבור שמפרגן, שמוכן לקבל עיכובים תקלות וטעויות ברוח טובה, העיקר שלא נפסיק.
כל זמן שנמשיך לבוא ליהנות לעודד ולהשתתף. לא נפסיק להפיק. תודה לכולם.
בשם וועדת תרבות, איציק א.
לשמירה על כבוד האדם...
עדיין יש מקום
אידו שהם, חייל בסדיר לפני שיחרור.
על השירות הארוך בשטחים, על הרהורים ודילמות מוסריות בעבודת הצבא מול אזרחים שלווים ומול מפגעים, על פציעתו, ועל תופעת ה"דעות האחרות" על מה שקורה בשטחים והסרבנות הוא משוחח עם עומר שהם.
איפה אתה משרת באיזה יחידה ומה תפקיד שלכם?
אני נמצא ביחידת "עורב צנחנים" במשך השירות שלי היחידה הזו שינתה את אופייה בגלל תכתיבים של הצבא, היינו יחידה קטנה, היום, אחרי איחוד עם עוד כמה יחידות, היא ידועה בשם יחס"ר צנחנים – יחידת סיור של הצנחנים. בגדול העבודה של היחידה מתאפיינת בלחימה נגד טנקים אבל בגלל המצב היום הייעוד השתנה לעבודה רציפה בשטחים.
פרט, אם לא נגד טנקים אז נגד מה?
כיום אנחנו יושבים במרכז זמינים לכל אירוע שעולה בטווח זמן מיידי. אנחנו מהווים את אחת היחידות הזמינות. שומרים על כְּשירוּת, ומתאמנים בין הזמנים, אם יש יום שאפשר להתאמן ולהתרענן במשך שבוע או החודש אז מנצלים לכך את הזמן.
רוב השירות שלך עבר בשטחים, היית גם במחסומים?
לא אנחנו זמינים רק למבצעים כמו למשל עצירת מבוקשים ודברים כאלה.
ספר לי מה עובר לך בראש כשבאים לבית פרטי בלילה לעצור מבוקש ולהפוך לו את הבית? האם מה שמעניין אותך זו רק המשימה, או שאתה גם מוצא את עצמך מסתכל בזווית של העין על חדר שינה של הילדים. בכללי האם יש מקום לרגשות בתוך הסיטואציה הזו?
בגדול באמת נתונים למשימה. אין מה לעשות, במקומות שהייתי בהם במצבים שהייתי בהם על שניה אחת של חוסר תשומת לב משלמים מחיר כבד מאוד. אני חושב בכל זאת שבהתנהגות שלנו באותה סיטואציה, עדיין יש מקום להומאניות לשמירה על כבוד האדם. במסגרת התפקיד שלי עברתי קורס לערבית, אני האדם שמדבר עם המבוקש או עם אותם אזרחים, תושבים שנמצאים שם. בסופו של דבר, המטרה הוא לבצע את המשימה ולא לגרום ליותר מדי נזק. זאת אומרת לא להשפיל את אותו בן אדם, או אם לוקחים אותו איתנו, משתדלים שהילדים שלו לא יראו את זה, לעשות כמה שפחות נזק לרכוש.
יש באמת הקפדה על הכללים האלה? האם המפקד אומר את זה לפני היציאה, או שהערכים האלה טבועים בכם כך שלא צריך לדבר על זה?
אני יכול להעיד על הצוות שלי, היחידה שלי, זה לא משהו שהמפקד מוריד מגבוה. זה בא עם הניסיון, אנחנו נמצאים שם הרבה זמן, יודעים איך לתפקד במצבים כאלה ולא נותנים לרגשות באופן אימפולסיבי להתפרץ, וזה לא משנה אם אנחנו עוצרים מבוקש שיומיים לפני כן שלח מְפגֵע וגרם לכך וכך הרוגים ונפגעים, עדיין אנחנו שם כדי לעשות את העבודה, לבצע משימה, כל אחד יודע את זה, המטרה היא לעצור את אותו אדם ולא לגרום ליותר מזה.
אמרת שחוסר תשומת לב של שנייה בסיטואציות כאלה יכולה להיות קטלנית. לא מזמן נפגעת אתה עצמך. ספר על המקרה?
באחת מהפעילויות שלנו בשכם הגענו למצב שזיהו אותנו, בעצם היינו באחד המקומות היותר סואנים של העיר. תוך שתיים שלוש דקות מאות תושבים הגיעו והתחילו לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה. ברגע שראינו את זה ובמקביל להזמנת כוח החילוץ, נכנסנו לאיזה חדר כזה לאבטח את עצמנו. הייתה הפגנה גדולה עם המון ילדים שזרקו עלינו כל מיני בלוקים ואני בדיוק הבטחתי מהדלת, הייתי ראשון ופתאום בין כל הילדים זיהיתי יד יוצאת עם אקדח שירה לכיווני.
איפה נפגעת?
הכדור עשה פצע קל ברגל מעל לקרסול.
פונית לבית חולים? היית כמה ימים בבית?
באותו רגע לא ייחסתי לזה ממש חשיבות. לא נראה לי נורא, אחרי שסיימנו את המבצע וחזרנו אחרי החילוץ פינו אותי ל"בילינסון", לא משהו רציני, טיפול של חיטוי לא יותר.
שריטה קלה?
לא, כוויה. קיבלתי חופשה של שבוע ימים.
שווה.
כן.
בוא נסתכל רגע בעין ביקורתית למרות שאתה עדיין חייל היום ורק בעוד חודשיים אתה משתחרר, זאת אומרת או טו טו חופשת שיחרור, בעקבות הניסיון שלך בשירות בשטחים, תתייחס לאופן הפעילות של הצבא בשטחים. המחסומים, המעצרים, בדיקות בבתים הפרטיים, או דוגמא שאתה מכיר – פגיעה בפרט. האם אנחנו יכולים לקבל את העובדה שבעצם אין ברירה אחרת, שאין דרך אחרת, שבה אפשר לבדוק את הדברים האלה.
שאלה ממש קשה. אני יכול להגיד לך שהפתרונות שאנחנו נותנים בשטח משיגים את המטרות שלהם אבל לטווח קצר ומאוד מוגבל. אנחנו רואים היום שהמלחמה מתמשכת, מרדף בלתי פוסק אחר מבוקשים, תופסים מישהו אז יש חודש שקט ומגיע מחליף שלו. בעצם זה אפילו לא נותן לנו את החודש של שקט וביטחון זמני. קשה לי מבחינת מחסומים, ובעצם כל מה שרואים בחדשות, נתקלים בהמון שאלות מוסריות וקשה להצביע ע ל דרך פתרון אחר. מה שכן אפשר אולי למנוע את הדוחק והלחץ אם באמת היו משקיעים יותר תקציבים ומפתחים תשתיות מתאימות. כרגע כל נקודות המעבר לא מספקות את הצרכים וגורמות גם באיזשהו מקום למצב שמעורר את כל הדילמות המוסריות. בסך הכל אין הרבה מה לעשות, אבל יש המון מקום להפעיל שיקול דעת. וזה מתחיל מהדברים הקטנים כמו לא להשפיל, להבהיר את האילוצים שבמצב, לא להצטייר כמפלצות בעיני האזרח הפשוט אלא כחיילים שעושים את העבודה שלהם ורוצים להגן על תושבי המדינה הזאת.
זאת אומרת שהפלשתינאי יידע שאין לנו ברירה אחרת אלא הדרך הזו?
כן. באיזשהו מקום כן. בעצם השינוי צריך לבוא גם מהם. הם צריכים להוציא מקרבם את אותם מְפַגְעִים שבעצם הפגועים פוגעים בהם.
יש עכשיו התעוררות חברתית, ציבורית של לאו דווקא סרבנים לשירות בשטחים כמו לדוגמא החבר'ה אחרונים שהשתחררו לאחרונה מהנח"ל שהם רוצים להגיד לעולם – שירתנו בחברון, עבר עלינו משהו, עמדנו במצוקות שלא הכינו אותו לקראתם, לא נתנו לנו את הכלים להתמודד עם המצב. אנחנו כמייצגים את הצבא. לא באנו כאנשים פרטיים, באנו כחיילים. להראות לכם מה קרה. ואתה חייל קרבי משרת בשטחים, עומד לצאת לפעילות מבצעית, רואה את זה בטלביזיה מה עובר לך בראש? יש לך איזה קושי לשמוע את הדעה הזאת? מפריע לך?
יש לי קושי להגיב. כי בעצם מה שאני עשיתי בשטחים זה לא באותה רמת חיכוך עם האוכלוסייה. כיום רוב הבעיות והדילמות המוסריות מתמקדות במחסומים. מבחינתי קשה לקבל את זה. כרגע בתור חייל תפקידי הוא לשרת, וזה מה שעושים היום בשטחים, לא משנה מה דעתך הפוליטית, המצב הוא שאנחנו משרתים החלטות ממשלה, לא באים לחלוק עליהן.
נתקלת אישית בדילמה מוסרית? או אמרת בדיעבד אחרי ביצוע מעצר מבוקש, אולי אפשר היה לבצע את המשימה אחרת?
כן. זה מסוג הדברים שקורים הרבה.
מתי אתה יוצא לחופשה?
עוד שלושה שבועות.
מה אתה מתכוון לעשות? איפה אתה הולך לעבוד בקיבוץ?
הופיע ב-"ברמה" מ- 15.9.04
דניאל פרי
ברצוני להבהיר שהפירסום הנ"ל הוא בעקבות פנייתי למזכיר, כבר לפני למעלה משנה, לקיים דיון בנושא האוכלוסייה והתושבים לטווח הרחוק. משום מה הגיע הנושא לדיון רק בימים אלה.
החלטת המזכירות הייתה להקים ועדה שתביא את המלצותיה בנושא למזכירות. כדי לראות את ההמלצות שהוועדה תביא כדי לדעת אם יש חשיבות לדיון בנושא.
פנייתי לדיון במזכירות התבססה על שלשה נושאים:
1. גודל האוכלוסייה הרצוי ברמת יוחנן, צריך להבחן בראיה ארוכת טווח.
הבחינה צריכה לכלול את מגמות התכנון הלאומי, הצורך להיטיב ולהוזיל את השירותים המוניציפליים, כמו: חינוך, רפואה, תרבות, ספורט ועוד....
הגדלת האוכלוסייה שתשתתף בעלות השירותים המוניציפאליים יכולה לבוא, מהקמת שכונה קהילתית שבה תהיה עדיפות לבנים שעזבו או חברים שרוצים לעזוב את המסגרת הקיבוצית. נושא השכונה הקהילתית כבר טופל בעבר אך לא הגיע לדיון ציבורי.
2. על סדר יומה של המזכירות עומדות מזה זמן רב פניות של חברים לקבלת בניהם או קרוביהם כתושבים בקיבוץ כמו גם חברים שעזבו ורוצים לחזור ולהתגורר כתושבים במקום שבו נולדו ובו גרים חלק גדול מחבריהם.
אישית אני בעד ליצור את האפשרות הזו, אך הדבר צריך להיבדק האם הוא לא יפגע בקליטת הבנים, או שמקומו הוא רק בשכונה הקהילתית.
3. בתקנון הקיבוץ מופיע בסעיף 3: "שוויון ושיתוף בכל שטחי היצור והצריכה"
בסעיף 4: "כל חבר קיבוץ... מוסר לקיבוץ את כל ההכנסות ... המגיעות לידיו מכל מקור שהוא.
בסעיף 64: "נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ ... עליו לעזוב את תחום הישוב הקיבוצי " בסעיפים אלה יש בעיתיות רבה לשכבת הפנסיונרים.
במצב שבו הקיבוץ לא יכול לספק את רמת החיים הנהוגה כיום ורמת החיים יורדת באופן קיצוני (נקווה שלא יקרה). יוצא שהפנסיונר שחשב שלרשותו פנסיה מספיק גבוהה, מוצא את עצמו ברמת חיים נמוכה בהרבה ממה שהיה רגיל, מבלי אפשרות לשנות את המצב. למצב זה יש שני פתרונות:
האחד שינוי התקנון כך שרמת חייו של הפנסיונר תובטח למרות ששאר חברי הקיבוץ יחיו ברמת חיים נמוכה יותר.
הפתרון השני הוא לשנות את התקנון ולאפשר לפנסיונר שרוצה בכך לעזוב את הקיבוץ מבלי לעזוב את הישוב ואת ביתו.
יתכן שבשעה שהקיבוץ יגיע למצב גרוע ורמת החיים תרד, תעלה ההצעה של שכר דיפרנציאלי. צריך לדעת שהדיונים, ההחלטות והיישום של שכר דיפרנציאלי, הוא תהליך ארוך ביותר ולא בטוח שהפנסיונר יהיה מעוניין להמתין לסופו וגם לא בטוח שהקיבוץ יאשר את המעבר לשכר דיפרנציאלי.
אני מציע לכל אלה שנחרדו מקריאת הדוח מהמזכירות, לחשוב באם לא כדאי לנו להשקיע זמן ומחשבה בנושאים שאני מעלה.
ההחלטות באם תתקבלנה תהינה כפי שציבור החברים יחליט..
אִבַּדְתָּ אֶת קוֹלִי
נכתב בעקבות ההצעה
הַשָּׁנָה הַיּוֹצֵאת עוֹדָהּ מְפַרְכֶּסֶת לאפשר לחברים
טֶרֶם בִּתְרוּעָה בַּשַּׁעַר תָּבוֹא הַנִּכְנֶסֶת, לעבור למעמד
בֵּין הַדֶּלֶת לַסַּף, לְקַבְּלוֹ לֹא בָּא לִי של תושבים בקבוץ.
זוֹחֵל כְּנַחַשׁ הַדִפְרֵנצִיאַלִי.
כֵּן, לֹא קַל לְשַׁמֵּר אֶת הַיֵּשׁ
הוּא מָלֵא חֶסְרוֹנוֹת לֹא צָרִיךְ לְפַשְׁפֵּשׁ,
אֲבָל הוּא הַנּוֹתֵן אֶת טַעַם הַיַּחַד
בִּלְעָדָיו נֵלֵךְ מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת.
אֲנִי, אֲנַחְנוּ בְּהֶחְלֵט מְבִינִים
בַּדֶּרֶךְ הַמֻּצַּעַת, מְפָרְקִים לֹא בּוֹנִים.
וְכִי לָמָּה אֶתֵּן אֶת קוֹלִי וְיָדַי
לִמְשֹׁךְ הַשָּׁטִיחַ מִתַּחַת רַגְלַי ?
ראובן עזריאלי
18/9/04
עשיתי זאת למרות הכל.../ אלי יבלונקה
המילים אינן קולחות בניסיון הזה שלי לומר דברי סיכום על השנים בתפקיד של "מקדם תרבות" (על השם הזה ארחיב מעט בהמשך). אין לי כוונה לערוך ספירת מלאי, או לתאר בפרוטרוט השתלשלות אירועים, או להפגין זיכרון מופלג בכרונולוגיה של שגרת המעשים.
הרעיון לערוך סיכום, טוב ביסודו, בעיקר משום הנטייה "לעבור הלאה", "להתקדם" ובכך לפסוח על רגעים קטנים, שעושים את הזמן הגדול - אך לא הפעם, הפעם אני רוצה הקדיש את דברי למחשבות המלוות אותי בשולי העיסוקים היום יומיים. מחשבות, שבבוא היום, הן השלד לעמדה שממנה אני פועל. סוף מעשה, לעולם ראשיתו במחשבה, בעולם הפנימי, ברעיון, בדחף, במניע.
מאז שאני זוכר את עצמי, עומד על דעתי, הרחק בשנות העשרה המוקדמות של חיי, הייתי שותף, באופן הולך וגובר, למסכת המתמשכת של ביטויים והבעות לחיי הרוח והערך שהלכו וצמחו כאן, ברמת יוחנן. גדלתי יחד עם רבים בתוך אווירה של ניסיונות יצירה וחיפוש דרכים, שיוציאו לאור את הערך המוסף של ההתבססות כאן, ויוסיפו חן ויופי לשגרת מאמצים גדולים בימים של התחלות. האווירה הזו היוותה כר צמיחה לזרעי הנטייה האישית והכישרון.
עם השנים התרחבה פעילותי ורבו תחומי עיסוקי; מריקוד ושירה, אל הצדדים הטכניים, וכך מצאתי את עצמי, לא רק שר ורוקד, אלא גם בונה את הבמות ומקים תפאורות ולא רק ... גם עזרים מיוחדים וריהוט לסוגיו ועבודות רבות מאוד, כיד הדמיון. פעילות זו נתנה תוקף לנטיותיי האישיות בתחומים של עיצוב תכנון ובנייה.
התפקיד הזה גדוש מטלות ומספק אין סוף אפשרויות עיסוק וקידום, ואכן עם הכניסה המהוססת היה עלי לסמן את משבצות בלוח השנה שעליהן אין חולק ובצד קיום האירועים העונתיים לנסות ולברר מה נחוץ היום בקהילה מגוונת כשלנו וכיצד ליצור תנאים מתאימים להלכי הרוח כיום. כך גם נולד המושג "מקדם תרבות" על פני השם ההיסטורי "מרכז תרבות".
הנטיות כיום הן בעיקרן צרכניות, כפי שהן מוכרות היטב לכולנו, במישורים שונים ומאידך הולכות ופוחתות היוזמות האישיות כתרומה וכמענה לכלל. קל מאוד ונגיש כיום "לקנות" תרבות או ליתר דיוק "בידור". זה קצת שונה. כאשר באים לדבר על תוצרת עצמית.
אולי זה מוזר אך כיום גם החגים ההיסטוריים כגון: טקס העומר, חג המים ואחרים, אינם מונחים בכיסנו וכל אחד מהם הוא הישג, משנה לשנה, במאמצים הולכים וגדלים ולא, שמוזר בעיני, שדברים טובים הם עדות לעבודה קשה והרבה מאמצים קטנים לאותו כיוון גדול.
בקידום התרבות חיפשתי כיצד ליצור תנאים ומשענת לרצונות והנטיות, וחיפשתי כיצד להעשיר את מעשינו כיום עם שובל של מעשים אישיים ותוצרתם של אנשים רמת יוחנן כאן, וגם כאלה שחיים את חייהם במקומות אחרים.
תחת הלוגו "סגולות" (למי שזוכר) ביקשתי להביא, אל קדמת היום-יום, קצת מהדוגמאות, ניסיון שלא צלח, לפי שעה, ככל שהרייטינג מעיד על הצלחות. אני מודה כי בין כישוריי אין בנמצא אמרגנות ואינני מפיק של מבצעי על.
נדמה לי שבכך גרמתי לאכזבות אצל אוהבי הז'אנר הזה.
המאבק לתרבות, כיום, על הדברים הבסיסיים ביותר, דוגמית אחת צנועה היא תורנויות האיסוף והסידור שאחרי ... ככל שהשתכללו דרכיי בהכנות לאירועים השונים, ידעתי כי הדרך להתחיל בהכנות היא לדאוג קודם כל איך הכול חוזר למקומו בתום האירוע. ותרבות זה גם התורנויות שאחרי, והן לא ממש פופולאריות, עד כדי מקרים שאיש מבין התורנים לא הגיע. גם זה קרה.
בצד אלו יש נחת רוח מהידיעה שקהילת רמת יוחנן היא קהילה מגיבה ומתייחסת, ישנם העושים ופועלים בלב חפץ. תקציבנו למטרות תרבות עשיר, תמיכת הנהלת הקהילה איתנה ומעודדת. המאזן ברור ועל הכדאיות אין חולק.
נתברכה רמת יוחנן במשך השנים בשפע של אנשים יוצרים והוגים, בעלי יוזמה ומעוף ודחף בתחומי יצירה מגוונים; בין אם באומנות לסוגיה ובין אם בחינוך ובכלכלה. זו, על פי הבנתי היום, הגדולה של חיי קהילה, בהיותה משמשת בית גידול ושדה הופעה לסגולות האישיות של כל אחת ואחד. זו גם עמדתי ביחס למושג "הפרטה", אשר בצד ההיבטים החומריים "מזמין" את ייחודו של כל פרט, איש על פי דרכיו. אשר על כן, "יחד" הוא אוסף של ייחודים רבים.
חיי הקהילה הם גם ביטוי של עבודת צוות, איש אינו יכול לעשות לבדו דבר – הפריה הדדית היא לא רק הדרך להגברת הילודה, כך זה בכל הרבדים הרבים של החיים.
אחד מהמוטיבים החזקים ביותר שהניעו אותי בתפקידי זה, כמו בהרבה מאוד הזדמנויות בעבר, נמצא בסיפור קטן ששינה את חיי (קצת) ומעשה שהיה כך היה:
בשבת קיצית אחת לפני שנים אירחתי משפחה לרחצה בבריכה. בעוד הילדים עסוקים במים ישבנו, האורח ואני, לשיחה על הדשא. אחרי זמן נכנסנו גם אנו למים. באותם ימים, טרם הגג, היה הדשא הקצור מוצא את דרכו אל המים באמצעות הרגליים הרטובות של המתרחצים, והיה צף שם ובשפע, התנצלתי נבוך בפני האורח על המים המלוכלכים והוא ענה לי: אתה אידיוט! רק מי שיש לו בריכת שחיה יכול להתלונן שהמים בה מלוכלכים...
יש לנו בריכה, בריכה גדולה, טוב נעשה אם נדאג לניקיון המים, ניאבק עבור הטוב ואם נניח למאבקים האישיים ולמלחמות הכוח. אין מקום לתלונות, ומן הסתם, למי שעסוק גם אין זמן להן.
ברכות חמות לצוות החדש היוצא לדרכו בימים אלו, תודות למי שבתפקידם סייעו ולמי שמרצונם הוסיפו חלק. סליחה אם מישהו נפגע, וכמו תמיד ההצלחה של כל דבר היא גם במה שלא היה בו, כגון ריב, מדון וכעס. עשיתי כמיטב יכולתי, תקוותי היא כי נדע נחת רוח ומאור פנים ושמחת המעשה ונתברך בכל אלו.
אני מבקש לחתום בדברי האחות תרזה (זוכת פרס נובל לשלום) שתורגמו מאנגלית ע"י כותב שורות אלו:
עשה זאת למרות הכל / אמא תרזה
לעיתים קרובות אנשים אינם שקולים
בלתי מחושבים ומרוכזים בעצמם,
סלח להם למרות הכל.
אם אתה נדיב אנשים עשויים להאשים
אותך במניעים אנוכיים,
היה נדיב למרות הכל.
אם נחלת הצלחה, אתה עשוי לזכות
בכמה חברים מזויפים ובכמה אויבים של ממש,
היה מצליח למרות הכל.
אם אתה כן וגלוי לב
אנשים עשויים לרמות אותך,
היה כן וגלוי למרות הכל.
מה שעמלת לבנות במשך שנים
יכול היה מישהו להרוס בן לילה
אם תמצא שלווה ושמחה
הם עשויים להיות קנאים
את הדברים הטובים אשר אתה עושה היום
אנשים לעיתים קרובות שוכחים ביום המחר,
עשה טוב למרות הכל.
תן לעולם את המיטב שבך
ואולי זה לעולם לא יספיק,
תן לעולם את המיטב למרות הכל.
עוד תיווכח במאזן הסופי
כי זה בינך ובין הבורא,
זה לעולם לא בינך לבינם, למרות הכל...
בנה למרות הכל. שנה טובה.
המנהל הכלכלי בקהילה
עוז אלניר
כמועמד לתפקיד המנהל הכלכלי של הקהילה, מן הראוי לדעתי להציג את עצמי בפני הציבור לקראת הבחירות ולפרט את דעותיי ואת הנקודות העיקריות התומכות בבחירתי לתפקיד:
השכלה: תואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות ברחובות, אוניברסיטת ירושלים.
תואר שני במנהל עסקים (עם התמחות בניהול תעשייתי) בפקולטה לתעשייה וניהול, בטכניון – חיפה.
ניסיון מקצועי: צברתי ניסיון ניהולי של כ- 15 שנה בתחומי מכירות, שיווק בינלאומי, בחברות
תעשייתיות בינוניות גדולות במגזר הקיבוצי, הפרטי והציבורי.
תחומי עיסוק: פלסטיקה, דשנים לחקלאות, חומרים כימיים לתעשייה, מיכון לתשתיות בנייה,
תעשיית האלומיניום וריהוט משרדי.
גיל: אני בן 46, גיל ביניים, המייצג לדעתי שכבה רחבה של אוכלוסיית הקהילה וקרוב לשכבות
הצעירות והמבוגרות ממני.
בתיאוריה:
תהליכים טבעיים הנם תהליכים התפתחותיים רציפים, בהם על ידי מנגנון הברירה הטבעית נשארים אלה המקנים לבעליהם יתרון יחסי על פני האחרים בסביבה בה הם פועלים (עפ"י התורה הדרוויניסטית).
יתכנו "קפיצות מדרגה" שיביאו לתוצאות מפתיעות שאינן קשורות בקשר רציף למה שקדם להן. אלה מביניהן שיקנו יתרון יחסי ("טעויות חיוביות") – ישרדו.
הדגשים במילוי התפקיד:
1. הגדרת הגורמים העיסקיים כלכליים המקנים לנו יתרונות מובהקים והובלת מהלכים לחיזוקם והתפתחותם באופן רציף.
2. חיזוק פלרם כנכס עיסקי כלכלי העיקרי שלנו והמשך המעורבות שלנו כבעלים.
3. יצירת משענות כלכליות נוספות לחלוקת הסיכון והגדלת כושר התחרות וההישרדות.
4. מיצוי המשאבים האנושיים, החומריים והרוחניים המצויים בקהילה לפיתוח יוזמות ויזמויות חדשות במגוון תחומים לשיפור חוסננו בסביבה תחרותית.
5. בקרה שוטפת של כל הענפים היצרניים תוך עמידה בקריטריונים עיסקיים.
6. שמירת האיזון בין הצריכה העכשווית לבין השקעות יצרניות להבטחת העתיד הכלכלי.
התייחסות לנושא ההפרטה:
· הימנעות מהפרטה של גורמי הייצור.
· המשך הפרטה רק של אותם תחומים שהשינוי בהם יביא ליצירת יתרון כלכלי מובהק תוך בחינה והתחשבות במחיר הקהילתי/תרבותי על כלל שכבות הציבור הקהילה.
נושאים עקרוניים נוספים:
1. הבאת הצעה לבחירה מסודרת ודמוקרטית של הנהלה הכלכלית באופן שיהיה בה ייצוג
לממלאי התפקידים המרכזיים הנבחרים, למרכזי הענפים העיקריים ולנציגי הציבור.
שיטת הבחירה תכלול מנגנון רוטציה של כל חברי ההנהלה בדומה למנגנון הקיים של הנהלת הקהילה.
2. ביצוע החלטות והסדרים קיימים ברמת יוחנן:
בשנים האחרונות התקבלו ברמת יוחנן החלטות במספר תחומים שהמשותף להן הוא
הקצאת משאבים מהקופה הציבורית לטובת צרכי החברים, כשהתור להחלת ההחלטות
נקבע על פי מנגנון הוותק או שמדרך הטבע הוא תוצאה של גיל החבר/ה בנושאים
הנוגעים לבנים של חברים.
כל ההחלטות כפופות להקצאת המקורות למימושן על פי החלטות הקיבוץ, ובעצם מותנות בהימצאותו של המקור הכספי המתאים לביצוען או להשלמתן לכלל ציבור החברים.
הנושאים הרלוונטיים הם:
1. צמצום פערים בתנאי הדיור של החברים המתגוררים בדירות קבע קיימות בקיבוץ ע"י בנייה חדשה ושיפוצים.
2. בנייה חדשה לצעירים.
3. ביטוח פנסיוני מקיף ושלם לכל החברים עם הגיעם לגיל הפנסיה בגובה הכיסוי החודשי עליו הוחלט.
4. לימודי תואר ראשון להשכלה גבוהה לכלל בני החברים.
5. קרן השתלמות לכלל החברים שאין להם קרן כזו ממקום עבודה חיצוני.
6. הבטחת עתידם של חברים ובני חברים הזקוקים לתמיכה.
7. אירועי שמחות של חתונות ובר מצווה.
8. רישיונות נהיגה.
רוב ציבור החברים ברמת יוחנן נמצא בשלב בו השלמת ביצוע חלק או אף רוב הנושאים וההסדרים בהם מדובר עדיין לפניו, ועצם הבטחת ביצועם עבורו עפ"י ההחלטות הקיימות מותנה בהימצאות המקורות המתאימים בקופה הציבורית.
לדעתי, רמת יוחנן חייבת להבטיח את כל המקורות הכספיים האפשריים על מנת למלא את ההחלטות הקיימות לגבי הקצאת כספים מהקופה הציבורית לצרכי החברים לטווח הזמן הארוך ביותר האפשרי, וזאת לפני שמקבלים כל החלטה חדשה לגבי חלוקת כספים כלשהי שכמובן תקטין באופן משמעותי את היכולת לבצע החלטות קיימות.
הדרך להבטחת מקורות כספיים אלה וביצוע ההחלטות הקיימות היא:
1. השקעה באמצעי ייצור ובמקורות פרנסה חדשים אשר יבטיחו הכנסה עתידית למימוש צרכים עתידיים אלה.
2. השקעת כספים בקרנות ייעודיות למטרות שכבר הוגדרו.
3. האצת וסיום ביצוע הסדרים שזמן ביצועם מוגדר כדוגמת מהלך צמצום פערי הדיור.
ברצוני להדגיש שציבור החברים הצעיר ובמיוחד זה של גילאי הביניים נמצא ברמת הסיכון האישי הגבוה ביותר (ביטוחי, פנסיוני וכלכלי), בעוד שציבור החברים שהגיע או יגיע בקרוב לגיל הפנסיה, נמצא ברמת סיכון מועטה בכל ההיבטים הנ"ל.
לכן, אני קורא לכלל החברים שקיומנו לטווח הארוך כקיבוץ תוך הבטחת עתידנו הכלכלי ועתיד ילדינו במקום זה חשובים להם, לתמוך בבחירתי לתפקיד המנהל הכלכלי על מנת שאוכל להוביל את קבלת ההחלטות עפ"י עקרונות מנחים אלה.
אשמח לענות לשאלות חברים לפני הדיון בשיחה וההצבעה בקלפי, וכמובן בכל עת גם לאחריהן.
אני מברך על התמודדות פתוחה והוגנת על התפקיד.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
פנו ופונים אלי חברים רבים ושואלים:
למה אתה לא רוצה להיות מנהל כלכלי? לשאלתי מדוע הם חושבים כך!? הם מסבירים לי שכך נאמר והופץ על ידי מרכז הוועדה שמונתה למצוא מועמדים מתאימים לתפקיד.
מכיוון שזה לא נכון, אני אומר שנית כדי שאהיה מובן, זה לא נכון. החלטתי להגיב באופן פומבי. המידע שמופץ שגוי ונובע או מתמימות, או מחוסר ניסיון בטיפול בוועדות כאלה, או מטעות בהבנת הנאמר והנקרא, על סיבות אחרות ופוליטיות אני מעדיף לא לחשוב.
לטעמי, הבנתי ואמונתי הוועדה שמונתה להמליץ על מועמדים מתאימים לתפקיד צריכה לחפש אותם למצוא אותם להמליץ עליהם ולהתייצב מאחוריהם. לא נכון לוועדה כזאת להסתפק רק במי שהחליט להציג עצמו כי הוא חושב שהוא ראוי, או במי שהציג עצמו כי הוא רוצה, או רוצים ממנו שהוא יחסום מועמד אחר (בסרט הזה רמת יוחנן הייתה בעבר והיה לזה מחיר). או במי שמעוניין בכל מחיר להיות במוקד השפעה. נכון לבחור מועמד שיש לו את מכסימום הכישורים והניסיון ושסיכוייו להצליח גבוהים.
על פי פניית מרכז הוועדה הופעתי בפני הוועדה ושטחתי את אמונותיי לגבי יכולותיי ולגבי איך לדעתי צריך להיבחר מועמד? לא הצעתי את עצמי לתפקיד אך לא סירבתי להיות מועמד ולא דרשתי להיות מועמד יחיד והיה ויפנו אלי . (כדי למנוע ספק הוועדה לא פנתה אלי וסיבותיה עמה). מכיוון שהיה לי חשש, שלצערי התממש, שמא דברי יובנו שלא כהלכה או שיעשה בהם שימוש שגוי בתום לב או ממניעים אחרים, שלחתי ב 25/5/04 מכתב למרכז הוועדה המסכם את דברי בוועדה.
זאת תשובתי לכל הפונים אלי. דעתי לא השתנתה ואני עומד מאחורי הדברים שכתבתי לוועדה.
להלן המכתב כפי שנשלח למרכז הוועדה מצוטט מילה במילה.
25/5/04
אל : גלעד צוקרמן-מרכז הוועדה לבחירת ממלאי תפקידים
מאת: איציק אדרי
על מנת למנוע אי הבנות מדברים שאמרתי כאשר הופעתי בפני הוועדה, הרי אני מעלה הדברים על הכתב ומבקש שתיידע גם את כל חברי הוועדה.
א. הופעתי בוועדה הייתה על פי הזמנתך.
ב. הבנתי שמישהו העלה בפני הוועדה את שמי כמועמד לתפקיד מנהל כלכלי.
ג. ציינתי בפני הוועדה:
1.אני רואה את עצמי יכול, מסוגל, מתאים מאוד למלא את תפקיד המנהל הכלכלי בהתבסס על ניסיוני העשיר.
2.לא הצגתי את עצמי כמועמד אבל אם הוועדה תחליט לפנות אלי להיות מועמדה ותרצה להציג אותי כמומלץ לתפקיד מטעמה אהיה מוכן להיענות לפניה ולקבל עלי את המשימה במידה ואבחר.
3.לא ראיתי ולא רואה בעיה לעבוד עם כל ממלא תפקיד אחר בהווה או בעתיד.
אני מבקש להבהיר: אין באמירתי ולא הייתה אי נכונות למלא התפקיד אלא הבנה ואמונה שלי שהדרך הנכונה היא פניית הוועדה אל המועמד ולא ההיפך. בהצלחה, איציק אדרי.
סוף ציטוט. תודה על תשומת לבכם. איציק
"חרוב" ו"יששכר" - עדיין לא על ההר / מאייקה
לפני יותר משנתיים, התבשרנו על החלטת ממשלת ישראל להקים מיידית שני ישובים קהילתיים בתחום המועצה. ההחלטה התבססה על הליך קבלת החלטות תקין מבחינה חוקית של מליאת המועצה, אך לדעתנו, החלטה שגויה ביותר מבחינה מהותית.
עד היום, בניגוד להנחות העבודה של המועצה, שתכננה לבצע את ההקמה הפיזית של הישובים בשטח בשנים 2003-2005, לא זז דבר בשטח, וזאת למרות נחישות מתמשכת של המועצה לבצע את התוכנית בגיבוי משרד השיכון ומשרד ראש הממשלה.
התכנית עדיין תקועה עמוק בוועדת התכנון המחוזית, וזאת בעיקר בשל התנגדויות מקיר לקיר של כל גורמי התכנון ואיכות הסביבה כנגד התכנית שמובילה המועצה, ויש האומרים שבמידה רבה, כתוצאה מהמהלכים שההתארגנות שלנו מבצעת.
בשנתיים שחלפו, אנחנו יודעים הרבה יותר פרטים על התכניות להקמת הישובים ומשמעותן, ובנוסף לכך, השתנו גורמי יסוד רבים, הן במדינת ישראל והן ברשות המקומית שלנו. כל אלה מחייבים בחינה מחודשת של סוגיית הקמת הישובים החדשים לפני שההרפתקה הזו יוצאת לדרך שאין ממנה חזרה.
המועצה האיזורית זבולון והעומדים בראשה מנסים ליצור את הרושם שהכל מתקדם כרגיל, ששום נתון לא השתנה, מעלימים כל ביטוי ביקורת על התכנית, ומונעים מידע ודיון ציבורי שאינו משרת ישירות את מטרתם להקים את הישובים.
בניגוד לקו העיקבי של המועצה, אנחנו סבורים שיש הכרח לקיים דיון ציבורי בו ייטלו חלק נציגי הישובים ותושבי המועצה, בכמה שאלות יסוד הנוגעות לכולנו וקשורות ישירות בהקמת הישובים החדשים. אנו גם סבורים שבעקבות הדיון, יש מקום לבחון במליאת המועצה מחדש את עצם ההחלטה על הקמת הישובים.
להלן השאלות שלדעתנו נוגעות לכולנו וראויות לדיון ציבורי דחוף לפני שנקבעות עובדות בשטח:
1. מה צריך להיות המוקד בתכנית האסטרטגית של המועצה להגדלת האוכלוסייה היהודית בתחומה: האם הרחבת ישובים על בסיס תשתיות קיימות, או שמא, הקמת ישובים חדשים?
2. מה הוא היעוד הציבורי הנכון לרווחת ותועלת תושבי האיזור של השטחים הפתוחים שבתחום המועצה ממזרח לכביש 70? מה היא ההכרעה הנכונה בין שתי האלטרנטיבות הסותרות?
א. שימור השטחים הפתוחים כשמורת טבע – גן לאומי על פי תכניות רשות הטבע והגנים והקק"ל בהתאמה לתכנית המתאר הארצית והמחוזית.
או -
ב. יעוד השטחים הפתוחים לפיתוח נדל"ני לפי תכנית הקמת חרוב ויששכר, בניגוד מוחלט לתכניות המתאר ולעמדות כל גורמי התכנון המקצועיים.
2. מה המאפיינים של בנייה לא חוקית והשתלטות על קרקעות בתחום המועצה? היכן ממוקדת הבעיה? מה הוא ההיקף האמיתי של הבעיה? מה הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה? במה והאם בכלל, הקמת חרוב ויששכר יקדמו מענה לבעיה?
3. מה מידת הסכנה שתקציבי הפיתוח העתידיים המוגבלים של המועצה ישועבדו ברובם למימוש התחייבות המועצה בישובים החדשים, על חשבון הרחבות בישובים הקיימים ועל חשבון מערכת החינוך הצומחת במועצה, או יעוד חשוב אחר?
4. מה יהיו ההשלכות על שירותי החינוך והתרבות של המועצה כתוצאה מתוספת 600 משפחות בעלות אופי חיים דתי בישוב המתוכנן יששכר?
5. האם במדינת ישראל של שנת 2004, השקעות מדינה מכספי המיסים של כולנו, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, בתשתיות לישובים החדשים על גבול המטרופולין של חיפה, הם אכן כפי שאומרת המועצה: "המעשה הציוני האולטימטיבי"? זאת כאשר בגוש שגב הסמוך לנו כדי 15 דקות נסיעה, ממתינים 7,500 מגרשים עם אישורים ותשתיות, מוכנים לבנייה מיידית?
לנו יש תשובות לשאלות האלו, וכולן מצביעות במובהק כנגד הקמת הישובים החדשים. מה התשובות שלכם?
ההתארגנות שלנו, במסגרת העמותה שהקמנו מתכננת להמשיך, וביתר שאת את המאבק, כאשר אנו מעודדים מאוד מההצלחה עד כה, ומשוכנעים יותר מתמיד שהסיכויים להוריד את סוגיית הקמת הישובים מסדר היום האיזורי והלאומי גדולים, גם אם המאבק יימשך עוד מספר שנים.
לפנינו תכנית פעילות מורכבת במספר ערוצים מקבילים, אך החשוב שבהם הוא הערוץ הציבורי. היכולת שלנו לפעול מתוקף ביטויי תמיכה של רבים מבין תושבי המועצה היא קריטית להצלחתנו. במסגרת התשתית שהקמנו, יש לנו נציגות פעילה בכל אחד מישובי המועצה, כ 400 חתימות של תומכים שחלקם גם חברים בעמותה, וחשוב לנו מאוד להגדיל את המספר במאוד. ישנן מספר דרכים לתומכים בנו לסייע ולהיות מעורבים:
1. להצטרף כתומכים או כחברים להתארגנות, באמצעות יצירת קשר לפי המידע שלהלן.
ההתקשרות אלינו: פקס: 8459705-04; מייל: oldusha@hotmail.com; אתר אינטרנט: old-usha.project.org.il. טלפון: 052-3662308
בברכת שנת שגשוג ופיתוח (במקומות הנכונים) מאיר יפה – מרכז ההתארגנות
מספר הפקס. במשאבי אנוש הוא 8459525 ולא כפי שפורסם בטעות בברמה הקודמת.
ותודה לאורה שורר שתמיד מצילה אותנו מפישולים. יחידת מש"א.
"אלו דברים שאין להם שיעור" מתוך תפילת שחרית.
ועדת בריאות מבקשת להודות לחברים שנענים לפניות להסיע חברים לקופת חולים ולבתי חולים. מספר גדל והולך של חברים כבר אינם נוהגים ברכב ואין להם בני משפחה בקיבוץ או שאין נהגים במשפחה.
בימי שבת וחג, מצבי חירום או אחה"צ במשך ימי השבוע, אנו "מתלבשים" על חברים "מוּעדים"', או "צדים" חברים בחדר האוכל ומבקשים את עזרתם, מי שיכול נענה.
אם יש חברים נוספים שמוכנים להיכלל בין אלה שניתן לפנות אליהם, זו תהיה עזרה גדולה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה – ו. בריאות
אבישי זמיר ואמיר סלייפר עברו את הקלפי והתקבלו לחברות.
ברכת חברים נאמנה.
לירון כהן יצאה לשנת שירות –
פיתוח מנהיגות צעירה בישראל על שם יצחק רבין במכללת "אורנים".
עותקים נוספים של הדיסק החדש "שיבולת בשדה" - אוסף שירי מתתיהו, נמצאים בכלבו לכל דורש.
בשעה טובה יצא לאור לקראת ראש השנה לוח שנה מעוטר בעבודת טלאים (קווילט) פרי עבודתה השקדנית והמדוייקת של רינה רון. הלוח גדול וצבעוני שובה ומרנין עין, עמוד לכל חודש בצבעיו המיוחדים, מודפס על נייר כרום עבה ומעוצב על ידי "קו מעוצב" ביגור. מתנה נאה לשנה החדשה. ניתן לרכוש אותו הכלבו.
לרינה ברכות חמות, יישר כוח והרבה בריאות להמשיך ביצירתך הפוריה.
לוורה ולנר
לנישואי הנכד עוז עב"ל אבישג