מס 1437 י"ז באלול תשס"ד  3.9.04

 

 

השבוע תם החופש הגדול, שוב ילדים-תלמידים, אתם בדרך לבית הספר כשהורים דאגנים מלווים אתכם בחשש. לא לכל הילדים הוא תם... לא כולם יזכו למה שמגיע על פי דין לכל ילד מהמדינה שלו, למשל לילדי "החינוך המיוחד", ילדי גנים ומעונות ועוד אי אלה בתי ספר שבהם ישתבשו הלימודים, בגלל הסעות, בגלל שכר העובדים שלא שולם, בגלל סייעוֹת, בגלל שרתים, בגלל קרינות, בגלל הורים, בגלל מבנים לא ראויים, בגלל אי עמידה בתקנים, בגלל שביתות או עיצומים וכן הלאה. אין סוף לסיבות.

לטובתכם (כך אומרים באוצר), תהיה השנה פחות "העשרה", יהיו פחות שעות לימוד, פחות שמירה, שבוע הלימודים יקוצר, מנות חמות תקבלו "בזכות" תרומות מחו"ל, הכספים של המדינה שלכם הולכים לדברים ה"חשובים באמת"... החינוך הוא לא אחד מהם. למי שיש ממילא יהיה לו יותר ויותר ולמי שאין יהיה פחות ופחות. 

זה הצדק ואלו עובדות-החיים אותם אתם הולכים ללמוד בבית הספר. אבל לא רק, תלמדו גם דבר או שניים על שחיתות, על גניבות, על איפה ואיפה, על מה שמותר לו ואסור לך, ומשהו על היחס לנשים, ומשהו על התעללות בקטינים, ומשהו על "איכות הסביבה", ודיר באלאק אם תמהרו בבוקר במעבר החצייה כי לנהגים אין סבלנות בשבילכם, ויש עוד כהנה וכהנה "חוויות מוחשיות" להן תחשפו במשך השנה ... המציאות הישראלית החמה.  לא חשוב. זה באמת לא חשוב...

אז מה בכל זאת נאחל לכם תלמידים?

הלוואי שבין פיגוע לשביתה יהיה לכם גם קצת זמן להציץ בארון הספרים שלנו, לעולם המדע, לפלאי היקום, לקסמי האגדות, לחידושי הטכניקה, "תשברו את הראש" ו"תחקרו במופלא" ותשאלו שאלות, ותשגעו את המורים, ואל תפסיקו לחלום ולהאמין שאפשר לשנות והעיקר... שימחו בילדותכם זה הזמן הכי נפלא שיש לכם...הוא לא יחזור.

שנת לימודים חדשה שמחה ופורייה מסבא שמקנא בכם.   ירמיהו.

 

מהמרפאה

 

השבוע אנו נפרדים מדר' נטע יואלי המסיימת את עבודתה במרפאתנו. אנו מודים לה על תקופת עבודת צוות נפלאה ופורייה ומאחלים לה בהצלחה.

ב - 1 בספטמבר 2004 יחליף אותה במרפאה דר' אורן אמנון, רופא משפחה.

 נאחל לו הצלחה וקליטה טובה ונעימה.

 

 

דברים שכתבה נטע עם סיום עבודתה כרופאת משפחה במרפאה שלנו -

 

 

 

 

 

 

 

אתמול ראיתי את מכתב הפרידה של משפחת גלגוט, "איך נפרדים מבית?" – אני חושבת "איך נפרדים מהוויה?"

9 שנים שאני מחוברת למקום הזה, חיבור עמוק, חיבור בכל נימי נפשי.

המשפחה שלי גדלה והתייצבה במקום הזה, האני המקצועי שלי התפתח והתייצב במקום הזה גם אני עצמי גדלתי והתפתחתי כאן.

הגעתי לכאן רופאת-משפחה צעירה וחסרת ניסיון, למרות זאת ואחרי תקופה קצרה של הסתגלות נתתם בי אמון ואיפשרתם לי ליצור מרפאה המושתתת על עקרונות רפואת המשפחה כפי שאני מאמינה בה.

 

* מחויבות למטופל - זמינות לכל בעיה שהוא מציג קלה כחמורה, אם כמטפל היחיד ואם כמנהל המקרה, מחוייבות הנמשכת גם כשהמטופל מבריא והרבה פעמים התחילה עוד לפני הופעת המחלה.

 

* הבנת ההקשר שבה הופיעה המחלה –  הכרת המטופל, משפחתו, החברה שבה הוא חי ועובד ומצבו הנפשי. הרבה פעמים לא ניתן להבין את המחלה מבלי להבין את ההקשר שבו היא הופיעה .

 

* רפואה מונעת – התייחסות לכל מפגש כהזדמנות לרפואה מונעת ולחינוך לבריאות.

 

* ראיית עצמי כחלק מהקהילה שבה אני עובדת. בתחילה זה היה ממש בפועל – גרתי בקבוץ, אך גם אחרי שעזבתי, רמת יוחנן נשארה במובן מסויים הבית שלי.

 

*מוּדעוּת ורגישות לרגשות המטופל וּלרִגשותי כלפיו .

 

*שימוש במשאבים הקיימים בקהילה – עובדת סוציאלית, שירות פסיכולוגי וכו'.

 

*התעדכנות קבועה בחידושי הרפואה ושמירה על רמה אקדמית גבוהה ככל הניתן.

 

אלו מילים גבוהות ויומרניות ובוודאי לא הצלחתי בכך כל הזמן, אך האמונה בדרך הזו האירה את עבודתי ואני מקווה שגם אתם הרגשתם בכך.

 

אני מרגישה שעם הזמן הלכו ונרקמו ביני ובין החברים, מי פחות  ומי יותר, מערכת של קשרים רפואית, חברתית, אישית עמוקה. מערכת שהעשירה אותי ותרמה לי רבות הן בלימוד ועניין והן מבחינה רגשית.

מערכת שהפכה אותי מעורבת וקשורה  ולא תמיד הקלה עלי.

מעורבות כזו היא הרבה פעמים חרב פיפיות שבצידה האחד הקשר הנפלא והממלא עם המטופל ובצידה האחר רגשות קשים ויכולת להיפגע. אני שמחה לומר היום שרוב הזמן חוויתי את הצד המיטיב של המעורבות הזו. אך גם בפעמים שבהן היה קשה יותר, יצאתי נשכרת, למדתי משהו חדש, התקדמתי, גדלתי.

אני מודה לכל אחד ואחד מכם על שאיפשרתם לי לעבור את התהליך הזה.

 

עבודת הרופא בקהילה , כפי שכבר רמזתי, היא מעבר חד בין שמחה ותחושת הצלחה לבין עצב ותחושת כישלון. עברתי איתכם לא מעט שמחות – לידות, חתונות, החלמה ממחלות קשות ועוד ועוד...

עברתי איתכם גם עצב, יאוש ומוות. נכון, זה חלק מהחיים  ובכל זאת – זה תמיד קשה, מתסכל ונראה לא צודק, אני עצובה עם האנשים האבלים והעצובים, אך בד בבד אני  גאה בכולם –בפרטים ובקהילה כולה על האופן המדהים שבו ידעה להתגייס ולהתמודד באותם מצבים.

 

אני בטוחה שלא מעט פעמים איכזבתי אנשים אלו או אחרים, אי אפשר להצליח כל הזמן, ובכל זאת אני מצטערת ומתנצלת בפני כל אותם אנשים שיצאו מביקור אצלי מתוסכלים, ללא הנחמה לה היו ראויים, ללא תשובה ברורה. אני מבטיחה לכולכם, עשיתי הכי טוב שיכולתי.

 

החלטתי, אחרי התלבטויות קשות, להפסיק את עבודתי בקיבוץ.

לא נמאס לי, לא התעייפתי. המקום הזה כפי שאמרתי הוא ההוויה שלי ואני אוהבת את כולכם אהבה גדולה. אני מרגישה שהגיע הזמן, שזה הדבר הנכון לעשותו ואני שמחה בהחלטה שלי.

אני אמשיך ללמוד וללמד, ומקווה להמשיך לגדול ולהרחיב אופקים.

אני יודעת שניפגש ושהקשר גם אם לא יהיה כל כך אינטנסיבי, ישמר – יש דברים שאי אפשר לנתק.

אני רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם על הכנסת האורחים המדהימה, על הפתיחות, על שנתתם לי להציץ לנשמות שלכם, על האמון, על השיעור הגדול שלמדתי בעזרתכם.

אני רוצה להודות במיוחד לצוות המקצועי הנפלא שליווה אותי בכל שנותי במרפאה –

 אלדה, מירי, הדר, ריקי, שרה'לה, בלה, הנריאטה, עדה לקח , דר' נגב בר, ערן, ירון וכל הסטודנטים והאחים/יות שעברו כאן לאורך השנים.

 

אני מאחלת לכולכם המון בריאות ושתשכילו לשמור על הקבוץ תוך התחשבות בפרטים המרכיבים אותו.

אני מאחלת הרבה הצלחה לדר' אמנון אורן שיחליף אותי – אתם בידיים טובות.

 

להתראות – נטע (דר' נטע יואלי).

 

 

 

 

דברים שנאמרו לדר' נטע

בפרידה מהצוות הרפואי...

 

לנטע שלנו – מילות פרידה מצוות המרפאה:

 

9 שנים חלפו ואני מוצאת את עצמי נזכרת בימים

הראשונים להגעתך לקיבוץ. אשה צעירה מכפי

גילה שעומדת להיות רופאת המשפחה שלנו, שחושבת על התפקיד הכבד שנטלה על עצמה ועל ה"מבחנים" שצפויים לה עם חברינו הוותיקים.

אבל נטע, לא נבהלת מהתפקיד. הצבת לעצמך מטרות והתאמצת להשיגן. בחרת נתיב אחר נתיב במסע הנתינה שלך. גילית אורך רוח בחיפוש אחר הדרך הנכונה והטובה לטפל במטופליך. לפעמים התפשרת, אך תמיד ביקשת את הטוב ביותר. במצבים קשים פעלת ברגישות רבה, במקצועיות, איכפתיות, במסירות ללא גבול, בשקט ובשלווה ובאהבה רבה.

רפואת המשפחה פרחה בזכותך בכל התחומים, משום שהאמנת בעצמך ובצוות שלך עד שהפכנו למשפחה אחת.

לא היססת אף פעם לשתף אותנו ברגשותייך וחוויותיך, העשרת אותנו בידע הרב שלך והדרכת אותנו בחוכמתך והניסיון הרב שלך.

בכל פניה שלנו תמיד הייתה לך תשובה מרגיעה מכוונת והגיונית. גם אם לא תמיד הסכמנו איתך, כיוונת אותנו להגיע לדברים בעצמנו.

תוך כדי עבודתך וחייך במקום רכשת חברים טובים שגילו את המיטב שבך, את מהותך הפנימית ואת תרומתך למקום, לבית שלנו.

 

את אשה מיוחדת במינה, חברה טובה וראויה להערכה ולהוקרה רבה.

שנות העבודה שעברנו במחיצתך היו שנים של העשרה, התנסות, למידה וחוויה נפלאה.

 

כל טוב, דרך צלחה, שנה טובה, מאושרת ובריאה לך ולמשפחתך. נשמור על קשר.                                                           מאיתנו, מירי וצוות המרפאה.

 

 

 

דר' נטע יואלי סיימה עבודתה בקיבוצנו כ"רופאה כפרית" מטעם שירותי בריאות כללית (לשעבר קופ"ח). רופא המשפחה הוא אדם שלפעמים אנו מעלים בפניו ויחד איתו מתמודדים עם נושאים שאיננו מעלים אפילו עם בני משפחתנו הקרובים ביותר.

תפקידו של רופא המשפחה בקהילה "כפרית" כשלנו שבה כולם מכירים את כולם וחיים עם כולם עשרים וארבע שעות ביממה כל ימות השנה הוא אפילו מורכב הרבה יותר. מחייב המון זהירות, דיסקרטיות, חכמה ושיקול דעת בנושאים חברתיים ואחרים שאין ביניהם ובין רפואה ולא כלום.

רופא משפחה בקיבוץ מטפל לא רק במשפחה במובן הצר אלא גם ב"משפחת הקיבוץ" כולה. אינני יודע להעיד על כישוריה של נטע כרופאה נטו אבל על פי ארבע השנים האחרונות בהן הייתי חשוף כממלא תפקיד לתיפקודה של נטע, מכלי ראשון שני ושלישי, אני יכול להעיד על ביצועים של "אפס טעויות". ממש כך. בכל המצבים (הכמעט יומיומיים) בהם מעורבים נושאי הבריאות האישיים והמשפחתיים עם נושאים קהילתיים, הן בצד המטופלים והן בצד הצוות הרפואי, הצליחה נטע לנווט בחוכמה בין הטיפות ולהוציא את כולנו – דהיינו גם אותי – יבשים.

על כך תודתי האישית ותודה בשם משפחת קיבוץ רמת יוחנן.

 

תשובה קצרה לדדי בעניין תוספת הוותק.

אכן הוחלט שעד וכולל שנת התקציב 2005 תגיע תוספת הוותק לסך 80 ש"ח (היום 50 ש"ח).

יחד עם זאת, דדי יודע את התשובה לשאלתו.

כפי שכבר פורסם ב"ברמה" באופן כללי ונדון באופן יותר ספציפי בהנהלות, תונהג השנה קרן חדשה, "הקרן לרווחת החבר". קרן זו המתוקצבת על פי ותק אמורה להעביר לחבר כבר בשלב ראשון  (בכפוף לאישור המוסדות) מעל אלף ₪ לשנת ותק (ולא שמונים). במסגרת אותו תקנון הנמצא בצנרת כבר זמן מה מוצע גם לבטל את תוספת הוותק  במתכונתה "הישנה". ומכל מקום הנושא יגיע להחלטת האסיפה עוד השנה. .

 

 

בַּיּוֹרָה הָרוֹתַחַת   

הוֹ אַתֶּם אַנְשֵׁי רִיב וּמָדוֹן                                             מוקדש לאנשי

קִצְרֵי הָרְאוּת וְחַסְרֵי הֶחָזוֹן.                                         מפלגת ה"אבודה".

 

רוֹדְפֵי הַכָּבוֹד וּתְאֵבֵי הַשִּׁלְטוֹן

מְנֻתָּקִים, סְפוּנִים, בַּהֵיכָל וְאַרְמוֹן

עָמוּס שֻׁלְחַנְכֶם לוֹ זָר הָרָזוֹן.

 

אָזְנְכֶם לֹא שׁוֹמַעַת אֶת שַׁוְעַת הֶהָמוֹן

מִיַּדְכֶם הַחוֹנֶקֶת צַוָּאר וְגָרוֹן,

כְּמוֹ הִכְּתָּה בְּכֻלְּכֶם מַכַּת עִוָּרוֹן

אוֹ קָמָה בָּאָרֶץ מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן.

 

כִּי הֻקְדַּח הַתַּבְשִׁיל בַּיּוֹרָה הָרוֹתַחַת

רוּחוֹת הַזְּמַן מְלַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ מִתַּחַת

וַאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ בְּתוֹךְ הַקַּלַּחַת.

 

סַלְּקוּ הָעֵצִים וּתְכַבֶּה הַלֶּהָבָה

אוּלַי, רַק אוּלַי, נֵדַע אָז שַׁלְוָה.

                                                ראובן עזריאלי 24/8/04

 

 

 

נוכחים: כל חברי המזכירות.

 

1.      מזכירות טכנית. דווח על החלטה של טלילה "לצאת לפנסיה" החל מ – 1.9.04. בפגישה בין טלילה, שחר צור ואודי סוכמו הנושאים שיש להעביר לטיפול.

האחריות לרישום האוכלוסיה והוותק עוברת למש"א.

2.      המזכירות מודה לטלילה על שירות מסור רב שנים ומאחלת לה רוב עניין והנאה בהמשך הדרך.

 

3.      ועדת תרבות. דווח על "חילופי גברי" בוועדת התרבות. אלי יבלונקה מסיים שירות של למעלה משלוש שנים ומוסר השרביט לאתי גפן.

ועדת התרבות החדשה מונה את אתי כמרכזת ולידה מירי פינשטיין, איציק אדרי
ואמיר סלייפר.

המזכירות מודה לאלי על שירות ארוך ומורכב בו דחף בדרכו המיוחדת והשקטה את העגלה העמוסה במסורת הייחודית שלנו בלי להחמיץ שום חג ומועד, ומאחלת לאתי ולוועדה החדשה שידעו לשמור על הקיים  ואף יגבירו חייל.

 

4.      חיוב על ארוחות בחגים. בהשתתפות יעקב סוסן דנה המזכירות בחיוב החברים והאורחים בגין ארוחות החג.

המזכירות הטילה על צוות בהרכב: צור (מרכז) יעקב, יוחנן, ואתי גפן לבדוק הנושא על כל   היבטיו לרבות בהקשר של הפרטת המזון.

 

5.      שימוש בדירות הקבע של חברים. כידוע דירת קבע של שליחי פלרם וחברים היוצאים לחופשה ארוכה משנה עוברת לרשות ועדת השיכון. מאחר והיום מבצעים החברים השקעות פרטיות נכבדות בדירותיהם יהיה ההסדר כדלקמן:
א).   מרכז ו. שיכון ומרכז בנין יחד עם הדייר היוצא והנכנס יערכו סקר מפורט של הדירה

              ואביזריה במסירה ובהחזרה. 

ב).    פחת הנובע משימוש רגיל וסביר יחול על המשפחה המוסרת.

ג).    פחת הנובע משימוש בלתי סביר של המשפחה הנכנסת יחול עליה.

ד).   תיקונים הקשורים ב"בדק בית" יבוצעו על ידי הקיבוץ כמקובל.

 

6.      לימודי צעירים. בהשתתפות תרצה יפה, כרמל ב.ב., נדונו לימודי הצעירים לשנה הקרובה.
מספר הלומדים (מתחילים וממשיכים) הוא 38 והתקציב הכולל בסך של כ – 757,570 ₪.
המזכירות אישרה חמישה מקרים בהם נדרש אישור מיוחד עקב משך הלימודים או חריגתם מעבר למסלול הצעירים.

הוחלט לקיים דיון  כולל בנושא לימודי הצעירים.

                                                                                                                       רשם -  אודי .

 

 

 

משאבי אנוש – דו"ח חלקי / שחר צור

מדיווחי המזכירות שפורסמו לאחרונה נשמטה רשימת המשתלמים המפורטת לשנה הבאה. אנו מפרסמים את הרשימה כפי שהוגשה ואושרה ע"י הנהלת משאבי אנוש והמזכירות :

 

ממשיכים

 

 

מתחילים השנה

 

לכולם – לימודים מהנים, מעניינים ומקדמים.

 

מצבת העובדים בקיבוץ - החופש בגדול הסתיים ואיתו גם הקיץ מתקרב לסיום. כמידי שנה מתאפיינת תקופת החופש והקיץ בעודף כוח אדם בחצר (סטודנטים, בוגרי י"ב ועוד) נעשה ניסיון אמיתי למצוא עבודה לכולם, לא תמיד זה הסתייע אבל לרוב נמצא פתרון.

 

עבודת הסטודנטים-אחד הנושאים המטופלים על ידי יחידת מש"א וועדת צעירים הוא נושא עבודת הסטודנטים (מסלול צעירים). המצב בתחום זה מצוין ובהחלט מגיעה מילה טובה לרוב הסטודנטים הלוקחים על עצמם את האחריות לשעות העבודה ועמידה במכסה השנתית - יישר כח. בהזדמנות זו אנו מאחלים לסטודנטים שנת לימודים פורייה ולבוגרי י"ב שירות צבאי קל ובטוח.

 

שינויים ביחידת משאבי אנוש - כפי שפורסם (אושר באסיפה ויובא לקלפי בקרוב) אני מסיים את תפקידי כמנהל משאבי אנוש לאחר 4 שנים בתפקיד. המיועדת להחלפתי היא איילת מאירוביץ'. כשתהליך צירופה של אילת למש"א יסתיים ואיילת תיכנס לתפקיד, נפרסם כיצד בכוונתנו להיערך  ומהי חלוקת התפקידים.

מאחר והדו"ח הבא של מש"א יפורסם כנראה כבר אחרי החגים –

יחידת מש"א מאחלת לכל בית רמת יוחנן על כל שלוחותיו בארץ ובעולם –

שנה טובה!!  שנת יצירה, פרנסה והצלחה!          שבת שלום. .

 

 

"שנה הלכה שנה באה" / נעמי יפה

 

מהנעשה בפעוטונים ובגנים.

 

השבוע סיימנו תהליך של התארגנות אשר כלל העברת קבוצות ילדים לפעוטונים, לגנון ולגנים.

בהזדמנות זו בוצעו מספר שיפוצים  וסיוד בבתי הילדים.

אני מבקשת להודות להורים, לצוותים וכמובן לילדים על הסבלנות ושיתוף הפעולה בתקופה זו של המעברים.

 

לאחרונה השלמנו את שיפוץ הגג של גן רימון ומקווים להשלים במהרה את התקנת חצר המשחקים הצמודה לגן. אנו נעזרים באנשי מלאכה שונים בביצוע העבודות. אני מבקשת בהזדמנות זו להודות לכולם על ההיענות והעזרה.

 

בשבוע זה נפתחת שנת חינוך חדשה - תשס"ה.

לאחר דיון  בהיבטים שונים של סדר היום המתקיים במערכת החינוך, החליטה הנהלת החינוך כי החל משנה זו יסגרו בתי הילדים בימי שישי בשעה 13:00 בצהריים. נוהל זה יחל מיום שישי 3.9. הודעה על כך נמסרה להורים מראש.

 

חצרות הפעוטונים והגנים הינם חלק בלתי נפרד מהבתים. יש בהם ציוד יקר אשר מחשבה ואמצעים רבים מושקעים בו.  הצוותים עושים מאמצים רבים לשמור על הציוד בחצרות ועל הסדר והנקיון. אנא עזרו לנו במשימה חשובה זו!

                                                                                          בברכת שנה טובה . 

 

לכל ילדינו ונערינו שהתחילו ללמוד השבוע רוצים לאחל שנת לימודים מוצלחת, קלה, מהנה ומעשירה. לצוותים של כל בתי הילדים מ א' עד י"ב, תודה על חופש מוצלח ועשיר בפעילויות. ולכולנו שנה טובה מעניינת שקטה ושלווה. מצוות החינוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום ראשון אחר הצהריים. אני יוצא מחדר הדפסות לשאוף קצת אוויר. על הדשא ממול אני קולט את אמיר סלייפר ואורן ערב, שניהם בחורים שיש להם עוד אי אלה עיסוקים בפלרם, לא פחות חשובים, שקועים במשחקי כדור עם קבוצת ילדים לא מוכרים לי. אני קורא לאמיר ושואל אותו לפשר המראה המפתיע. הוא קצת מהסס, לא בטוח שהפירסום ייטיב עם המעשה שהם עושים, אבל מתרצה ומספר לי על הפרוייקט. חשבתי לעצמי, הו, הנה לך סיפור נאה לקראת ראש השנה, למחרת תפסתי אותו בין פגישה לישיבה לפגישה ועוד ישיבה ווזה מה שהוא סיפר לי - (ירמיהו).   

 

- אמיר, מה מניע אתכם להשקיע מעבר לעבודה הרגילה שלכם במפעל בתרומה לקהילה ומהו הפרוייקט הזה שאתם עושים?

העבודה נעשית ב"מרכז-חירום" בית לילדים שבהוראות בית המשפט הוצאו מבתיהם, מכל מיני סיבות, לשמחתנו אנחנו לא מכירים אותן ברמת יוחנן. אורן ערב מאושה התחיל עם הפעילות הזו ואני הצטרפתי אליו. המטרה היא להוציא את הילדים פעם בשבוע מהמרכז.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בזמנו היינו לוקחים אותם לאולם הספורט שהמועצה תרמה למשך שעה וחצי, שם הם היו פורקים את כל האנרגיות שלהם עלינו ואיתנו. בשלב מסויים המועצה הפסיקה לתת את האולם כך שלמעשה אנחנו נודדים מהמדשאה של אושה למדשאה של רמת יוחנן, לנווה, לבריכה וכן הלאה, וגם מטיילים, אחד הטיולים היה ל"טחונה".

כל יום ראשון מ- 16:30 עד 18:30 עושים להם פעילות חברתית להוציא אותם מהשגרה, מהמקום שהם נמצאים בו.

 

- המעון נמצא בקריית אתא?

כן. זה מעון חירום שהוא איננו מוסד סגור, במשך היום הם נמצאים בו ואף אחד לא יכול להיכנס ולצאת ללא ידיעה של המדריכים.

 

- הם נמצאים שם גם בלילה?

הם שם כל היום. הילדים הוצאו מבתיהם בהוראת בית המשפט. הם שוהים במעון כשלושה חודשים ולפעמים קצת יותר. במהלך הזמן שהילדים שוהים שם נערכת בדיקה ונקבעת תוכנית טיפולית שמתאימה כמה שיותר לילד ולמשפחה. חלקם חוזרים במהלך התקופה ולאחריה לבתים שלהם ולאחרים נמצא מקום בכפרי ילדים כמו "אהבה", "הרדוף" ואחרים. זו בעצם תחנת מעבר ובגלל זה קוראים לזה מרכז חירום – לקלוט אותם במיידי, להחזיק אותם פה כמה שפחות, אבל לתת להם את תחושת הביטחון עד שימצא להם מקום קבע מתאים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

- מי מחזיק את המרכז, מי מממן ?

מי שמממן נדמה לי שזאת המדינה. אבל לא בדקתי את זה.

 

- איך מוצאים את הזמן?

לנו יש חיים טובים בקיבוץ, הכל כאן בשפע וטוב ולנו, אין תלונות, אז עם קצת מאמץ אפשר למצוא גם את השלוש שעות האלה (שעתיים פלוס התארגנות לפני ואחרי) בשבוע.

 

- אתם מנסים לארגן עוד חבר'ה צעירים לנושא הזה?

זה קצת מסובך. כל מי שרוצה להיות מעורב בזה צריך לעבור אישור של מנהל המעון.

- מה זאת אומרת?

הם בודקים היטב מי אתה מה רקע שלך בעבודה עם ילדים וכו'. רק אחרי זה מאשרים לעבוד שם. יש לנו הרבה תכניות ולא את כולן אפשר להביא לכלל ביצוע, למשל  לפני זמן מה איתי שלם פנה אלינו לארגן יום משותף עם  כתות א'-ב' שלנו, בפורים רצינו להביא אותם אבל בגלל לוגיסטיקה ומכשלות אחרות זה לא הסתייע. בשבוע שעבר טיילנו לטחונה, גם זה  היה כרוך באישורים שונים של הביטוח ושל עוד מוסדות אחרים שהם בקשר איתם.

 

- מי הם יתר  העובדים?

יש שם שני "אבות-בית" או מנהלים של המעון. אני לא אוהב לקרוא לזה מעון אני הייתי קורא לזה בית. זו העבודה שלהם, חוץ מהם יש צוות של מורים, עובדים סוציאלים, חלקם עובדים בשכר וחלקם מתנדבים, יש גם כמה בנות שעושות את העבודה כשירות לאומי.

 

- ראיתי כמה מבוגרים ביניכם?

מי שבא איתנו זה בעצם חבר'ה שהם או עובדים סוציאליים בתחילת דרכם שעושים את הסטז' שלהם או חלק מהבנות של שירות הלאומי.

 

- מה הגילאים של הילדים במעון?

יש חתך גילאים מאוד גדול. היום הכי גדולה שם היא בת  12.

 

- הפעילות היא לכולם יחד?

הפעילות שאנחנו עושים היא לכולם ביחד. סך הכל המטרה היא לפרוק אנרגיות, שיחזרו תשושים בערב לבית או למעון הזה ושיהיה להם כוח רק ללכת לישון. מבחינת הבית עצמו – מתאימים לכל ילד את הפעילות שהוא צריך. הם עוברים שעורים כמו בבית ספר כדי שאחרי זה כשהם עוברים למוסדות העתידיים שלהם לא יהיה להם פער לימודים למרות שרובם מתחילים בחוסר מסויים, אבל מנסים להביא אותם מוכנים לשנת הלימודים .

 

- זאת אומרת שהיום שלהם כולל לימודים?

היום שלהם כולל לימודים, פעילות יזומה שעושים לפעמים אחד על אחד, למשל עובדת סוציאלית עם אחד הילדים כדי לעבוד על נקודות מסויימות אישיות.

 

- העבודה היא לפי גילאים או כללית?

מבחינת לימודים?

 

- מבחינת הכל, יש גילאים שונים כפי שאני מבין.

יש התאמות מיוחדות אישיות, ויש פעילות כמו שאנחנו עושים, שהיא כללית.

 

- כמה ילדים יש במעון ?

המקסימום שהם מכניסים לפי מה שאני יודע, זה עד 15 ילדים באותו זמן. יש שם תחלופה גדולה, ברגע שילדים יוצאים, כמה שזה נשמע עצוב, יש מיד קופצים על המקום שהתפנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

- ואחרי שלושה חודשים באמת מוצאים לכולם את המסגרת המתאימה?

לפעמים פחות ולפעמים יותר. במסגרת הזמן הנתון מנסים שלא יתקשרו יותר מדי אל המקום ויוכלו כמה שיותר מהר להתחיל להשתלב במסגרות אחרות או כמובן לחזור הביתה. יש עוּבדות שמשפיעות לכאן ולשם. לדוגמא אם יש אחים, כמו שיש עכשיו, מנסים למצוא להם מקום ביחד. זה מקשה קצת למצוא את המסגרת המתאימה כי צריך בבת אחת מספר מקומות וזה לא אותם גילאים.

 

-לרוב הם מועברים לפנימיות?

כן. זה כמו שאמרתי קודם, חלקם חוזר הביתה והרבה עוברים למסגרות אחרות כמו פנימיות.

- יש דרישה למקומות כאלו??

כן וזה עצוב. יש דרישה למוסדות חירום וכנראה שאין מספיק מקום.

 

- איך השפיעו הקיצוצים ברווחה ע"י הממשלה? אם בכלל?

אני לא יודע. עלי ועל אורן זה לא השפיע כי אנחנו מתנדבים. במעון הספציפי הזה אני חושב שלא הורגש. זה מעון שנתמך לא רק על ידי המדינה, אלא גם על ידי תרומות, גם מפלרם.

 

- וזאת בדיוק השאלה הבאה. מה החלק של פלרם בכל הסיפור ?

בפלרם, בגדול, וזה ראוי לפירסום,  – יש צוות מיוחד שעוסק בתרומה לקהילה.

 

- מי בצוות הזה?

 מכיוון שאני לא מעורב בצוות הזה אני מעדיף להשאיר את הבמה לצוות (תוספת הצוות מובאת בסוף הכתבה ה.ע.)

 

- מה אתם עושים על מנת שגם החבר'ה הצעירים שלנו, ייקחו חלק בפעילות ההתנדבותית הזו? או שאתם לא עושים בכלל.

בעייתי, בגלל שכמו שאמרתי קודם, הם מסננים את האנשים שיכולים לעבוד, צריך גם אנשים שיש להם קביעות במקום, זאת אומרת אנשים שיכנסו לפרוייקט וירוצו עם זה  קדימה זמן ארוך, שלא יווצר מצב שמתחלפים יותר מדי.

 

- אתה ואורן חתומים להרבה שנים?

אין פה חתימה, אנחנו מחוייבים.

 

- מחוייבים מוסרית.

בדיוק. כיוון שאני מחייב את עצמי מוסרית אני גם מצפה ממישהו אחר. אני לא אקח מישהו שאני יודע שעוד חודשיים מתכוון לעשות טיול למזרח או משהו אחר.

יכול להיות שבאירוע ספציפי זה או אחר אנחנו נבקש מאנשים עזרה. לדוגמא באירועי חגים וכאלו.

 

- יש מיקרים של חיכוך עם ההורים?

בטח. הילדים הוצאו מהבית בצו בית משפט, לא תמיד בהסכמת ההורים. קורים מיקרים שההורים לא מסכימים ונותנים לכך ביטוי מעשי. זאת מערכת מאוד מאוד מסובכת. אורן ואני נחשפים לסיפורים של ילדים ומשפחות מאוד נוגעים ללב.

 

כאן אני מתפתה לבקש מאמיר לספר על אחד הסיפורים האלה אבל הראיון כבר מתארך מעבר למתוכנן ואמיר לא מתנדב לספר אז אני מבקש ממנו משפט לסיכום...

קודם כל אני רוצה להדגיש שכל מה שאמרתי זה על סמך המפגשים שלי עם הילדים והמדריכים וזה לא הסברים מקצועיים. ולסיכום כל כך טוב לנו בקיבוץ בהשוואה למה שקורה בחוץ, אפשר וראוי שנעריך יותר את מה שיש לנו כאן..

 

חני אופק מוסיפה על פעילות פלרם בתחום תרומה לחברה:

 

במקביל להתנדבות האישית של אורן ערב (מנהל ייצור בפלטוב ו-  PVC) ושל אמיר סלייפר המקדישים אחת לשבוע מזמנם החופשי לטובת פעילות עם ילדים ממרכז החירום בקרית אתא, פלרם תורמת את חלקה.

פלרם מזה שנים באמצעות ועדת תרומות נענית לפניות רבות ותורמת הן בכסף והן בחומר (פלסטיק)למגוון רחב של פעילויות.

לפני כשנה, ועדת תרומות בחרה להתמקד בנושא חשוב ובמתן תרומה משמעותית למען ילדים בסיכון.

פנינו ואישרנו מתן תרומה למועדונית לילדים בקרית אתא לפעילות בתקופת הקיץ (מדובר בילדים ממשפחות שבטיפול המחלקה לשירותים חברתיים) ולמרכז החירום לילדים בקרית אתא, תרומה שאיפשרה שיפור והעשרה של הפעילות הברוכה שנעשית במקום.

בכוונתנו גם השנה להמשיך בדרך זו לטובת הילדים במרכז החירום בקרית אתא (ילדים בגילאי 12-6) ובנוסף למען התינוקות מבית שבתאי לוי בחיפה (פנימיה ומרכז חירום לילדים בגיל הרך גילאי 6-0).

פלרם גם תורמת רבות לעמותת החינוך והספורט של המועצה האיזורית זבולון וזאת עבור פעילות השחייה והכדור מים.

בהזדמנות זאת נציין כי ועדת התרומות  פועלת על פי קריטריונים ברורים והיא מתכנסת אחת לשלושה חודשים בלבד. .

 

 

 

 

הבור /  רפאל רפפורט

כולם היו גדולים ורק ראובן היה בגילי.

אני הייתי החזק, תמיד טיפלתי בו, הגנתי עליו, עד שיום אחד לקחו אותו ממני.

כאשר יצאתי לחפש אותו, נתנו לי מעיל תכלת עם כפתורי זהב.

היו לי שני הורים ממינה ופפיקה.

כאשר באתי לקיבוץ  לקחו לי אותם. כל הקיבוץ קרא לאמא שלי ממינה והיא הייתה אמא שלהם ולא שלי.

היא אף פעם לא נישקה אותי כדי שהילדים האחרים לא יקנאו.

פפיקה נהפך לאליהו גם בשבילי. הוא נישק כל דבר שזז חוץ ממני.

יום אחד מצאתי את תרצה, היא הייתה בובת חרסינה, שערות שחורות כעורב ועיניים כחולות עמוקות עד אין סוף. העור שלה היה לבן כאילו שאין שמש בארץ ואבק לא נידבק בה. והיא נישקה אותי.

אז לקחתי קופסת סרדינים ריקה וחפרתי בור. שמתי בו את תרצה ואמרתי לה שתשכב בשקט, שלא ימצאו אותה, והיא שמעה לי.

רק בלילה שכולם צעקו, ואמא שלה בכתה, היא יצאה מהבור.

ולקחו לי את תרצה.

אני אחפור בור עוד יותר גדול, עם ענפים עוד יותר חזקים שלא יקחו את תרצה ממני.

הייתה לי שפה ווינאית נהדרת, אז ילדי הגן קראו לי גוי.

ולקחו ממני גם את השפה. .

 

 

"בוא תיכנס, באת בדיוק בזמן, הרופא מחכה לך". כך קידמה אותי הסייעת והוסיפה תנועת יד מזמינה לשבת בכיסא, שמה לי סינור קטן על הצוואר ואמרה: "תתכונן, הטיפול יהיה ארוך".  

בצד עמד הרופא, עיין בתיק ואמר לה: "סמדי, תכיני לו את הארוחתבוקר".

מוכן לכל פורענות אני שם לב שיש לו חוש הומור מוזר לרופא הזה, בעצם גם לה, על פי המבטא הכבד נראה ששניהם מאותה תפוצה בהרי הקרפטים. 

 

סמדי הולכת להכין את ה"ארוחתבוקר" ובינתיים הוא סורק בעזרת כלי המשחית המבריקים שלו את חלל הלוע הפעור מולו באור. היא חוזרת ומגישה לו גוש של חומר פלסטי רך שהוא מגלגל לצורה של תולעת ומכופף לחצי ירח.

"תפתח גדול!" הרופא פולט ודוחף לי את התולעת הזו לתוך הפה, מצמיד היטב לשיניים. מאצבעותיו נודף ריח קל של הסיגריה שעישן עם הקפה של הבוקר.

"תהיה ילטוב, (ילד טוב) עכשיו אנחנו לוקחים מידות, אל תזוז שיניים שלך" הוא לוחץ חזק, "תסגור פה, אל תפחד, אם לא תסגור טוב נצטרך למדוד עותפעם".      

"סמדי איך היה אתמול בקריון?" והיא כמו טייפ שנלחץ על ה ON מתחילה לדווח לו, אחר כך יסתבר שהיא לא תפסיק עד שילחצו לה על ה OFF, היא מדברת וצוחקת מדברת וצוחקת ועסוקה, כל הזמן עסוקה בהכנות, מוציאה כלים, מכניסה כלים, מנקה מגשים, מסדרת ומגישה. כל אותה עת, אני מונח על כסא הטיפולים, נתון לחסדי הדוקטור. מנסה לעצום עיניים, לא לחשוב על כלום, להיכנס לשלווה. על הקיר מולי תלויות כל הדיפלומות שקיבל משלל אוניברסיטאות ברחבי העולם, כולן מאשרות בכתב מסולסל ובלתי קריא, אבל פה אחד, שהדוקטור מוכשר לתפקידו.

זה קצת מרגיע  אותי אבל מי יודע, כבר קרו מקרים... 

 

הוא שולף במאמץ ניכר  את ה"מידות" ונותן לסמדי "תעבירי זה למעבדה ותגידי לחיים...". היא כבר בדרך, לא מקשיבה לסוף המשפט... ובינתיים הוא מכין את הצינור ששואב את הרוק מהפה, ואני חושב לעצמי אם הוא ניקה אותו מהפה הקודם, אבל מדחיק בכוח מחשבות כאלה. מה זה יעזור לי עכשיו בנסיונותי הנואשים  להרפייה. 

 

"סמדי בואי ניתן לו חומר שילטוב לא כואב", היא מגישה לו את המזרק. "אני מצטער" הוא מדבר אלי, או אל עצמו, כאילו שאני חיית המחמד שלו, נועץ, מוציא, לוחץ ונועץ עוד פעם. על מה אתה מצטער אני רוצה לשאול אותו וחושב על הפרדוקס הזה מדוע רופאי השיניים משוחחים עם המטופלים שלהם, הם הרי לא מצפים לתשובה מִפה מלא מכשירים.

 

אחר כך מתחיל עיקר העבודה שלשמה התכנסנו, הקידוח. הו, הקידוח הזה שנכנס לך לנשמה, וזה פשוט לא נגמר,  לא משאיר שן על שן, אין לו אלוהים לרופא הזה. אני מתחיל לחשוש...

"כשכאב בלתי נסבל", הוא נושף לתוך פני את ריח הסיגריות, "תעשה סימן בשביל תקבל עוד זריקה, אני לא רוצה לפוצץ אותך בחומר סתם".

הוא משקיע הרבה אנרגיה בקידוח, חם לו והוא מזיע מהמאמץ, "מזג אוויר פה לא טוב בשביל אנחנו באנו מאירופה, אולי אתה יכול לעשות משהו"? הוא מהגג ומשתף אותי בגעגועיו לחורפים בארץ תפוצתו הקרפטית, אני עושה תנועת של: 'מה לעשות' כזאת בכתפיים ומסתכל למעלה, אין לי קשרים.

"סמדי אולי את יכולה לעשות משהו"? הוא מנסה אצלה, אבל סמדי בשלה, ממשיכה לדווח לו על קורותיה בקניון, איזה מבצעים יש מה כדאי ומה לא, מה היא קנתה לכל ילד, ובכלל עוד מעט החגים וצריך להתכונן. אחר כך היא מחליפה דיסקט ועוברת לספר לו על חתונות הענקיות שעושים היום שלאחת מהן הייתה מוזמנת השבוע, ולמה הצעירים עושים כזה טרררם (בוג'ראס) מכל חתונה, והרעש והאוכל, וכמה כסף היא מוציאה בזמן האחרון על מתנות "יותר מדי בלגן, מי צריך את זה"? היא שואלת ולא מבינה. אני דווקא מאוד מבין אותה.

 

בינתיים הרופא לא נח מקידוחיו, אני מרגיש שעוד מעט הוא יפרוץ לי למוח, מה הוא מחפש שם, נפט? מדי פעם הוא מנסה לשתף אותי בהתלבטויות שלו, "תראה המִנשך שלך עקום" (הוא מספר לי? מה אני לא יודע?).

"אז אני חושב איך אפשר לעזור אותך יותר טוב, וגם האסטטיקה חשוב מאוד".

עזוב אותי מאסטטיקה, אני רוצה להגיד לו ולא יכול, תסדר לי שיניים שאוכל לאכול ולדבר בלי שהן תקפוצנה לי מהפה.

פתאום הוא נוגע באיזה עצב רגיש ותזוזה לא מתוכננת מפסיקה את הקידוחים. "נו, אתה לא ילטוב עכשיו, יכולתי לעשות לך פצע בפה", דוקטור, אני מסמן לו בידיים, צריך עוד זריקה. לזכותו יאמר שהוא משתכנע מהר.

"סמדי, בואי ניתן לו עוד חומר שילד לא בוכה". היא מביאה לו את המזרק.

 

בינתיים הוא מספר לה שהם (הוא ואישתו) היו אתמול ב"בילינסון", להתייעצות אצל איזה פרופסור שהיא שם דבר בסרטן, דווקא הגיעו אליה די בקלות דרך מכירים, היא קיבלה אותם והם לא היו צריכים לחכות. היא אמרה שלא צריך יותר טיפולים, רק מעקב, "סמדי, את לא מתארת לעצמך, איזה אבן של חצי טון ירדה לי מלב". נראה שהנוכחות שלי לא מפריעה לאינטימיות הנעימה שזורמת ביניהם, הבנה שמקורה כנראה בעבודה משותפת רבת שנים.

 

מפה לשם השעות נוקפות וגם הלחצים... הוא מבשר לי  בקריצה שובבית "עכשיו אתה מקבל הפסקה, אני יודע מה אתה צריך...". ובתוך כך מפרק ממני את האינסטרומנטים, מצווה: "תשטוף!!!" ומשחרר אותי לנקבי.

אחר כך הוא נותן לי לנוח כמה דקות בלובי, קורא לי חזרה ובלי הרבה הקדמות מנחית עלי את המהלומה: "תראה, אתה במצב של תותבת!".

נער הייתי וגם זקנתי, וכבר יצא לי להיות בהרבה מצבים, אבל ב"מצב של תותבת" עוד לא... כדי לוודא שירדתי לסוף דעתו הוא מסביר לי את הכוונה "אתה יודע, שם שיניים במים בכוס בלילה, אתה הבנת זה? כן?" הבנתי, בטח שהבנתי.

 "אני בכל זאת רוצה עושה אותך יותר טוב" הוא ממשיך, " אבל זה הרבה עבודה, יש לי רעיון מה עושה." נו יש עוד תקווה פה בארץ חמדת אבות, אני מתנחם. 

"סמדי, מה את אומרת, נשלח אותו לגרוזיה?"

"אתה חושב אני עושה לך שיניים מזהב? לא! פה ביזראל חשוב מאוד אסטטיקה".

בשלב הזה אני חושב שפשוט איבדתי קשר עם הסביבה, הפסקתי להגיב על הנעשה. אולי ההרפייה הברוכה סופסוף ירדה עלי...

 

בשעון מולי נקפו השעות אחת אחר השנייה לאט לאט, אבל מתישהו אחה"צ הפרוצס הגיע למיצויו. התעוררתי לקולו המצווה: "תשטוף!!! סבלת מספיק ליום אחד"  

סמדי אספה ממני את הסינור ושיחררה אותי לעיסוקי עם פקודה חמורה לדיאטה במשך שעתיים. לשתות מותר.

להתראות דוקטור קאופמן! להתראות סמדי! נתראה אי"ה בשבוע הבא. אז יש למה לחכות..

‏

 

 

 

 

 

 

 

 

          לגל ביום זכייתך  / עפרה גלעד

                                                                                   אולימפיאדה   25.8.04

 

יָשבתי שם, מוּל, בכוּרסה בַסלון

חִיכיתי, עָקבתי, עד דמעוֹת בגרוֹן

הנה שוּב אנחנוּ – לִפנֵי הסִיום...

האִם זה יִקרה ?? (מלחמת קיום)

 

לפתע, זה קרה! ואתה מסיים,

רגע אדיר, ממש מֵהמם.

וזוּ כבר עוּבדה, לא רק תקווה –

זו מדלית זהב וגם "התקוה"!!?

 

אני יוֹשבת מִמוּל שם בכּורסה

בקוֹשי רוֹאה, בִדמעוֹת מכוּסה,

הנה, גם הדגל ... "הלבן וכחול".

ואתה הַמחזִיק בּוֹ, שם, בים הגדול.

 

יוֹשב  שם לבד, על גלים וגלשן

בסיוּם המרוּץ (והוא גם בַיישן),

מחבק בעֵדנה, חֲברים וקרוֹבָה

מחכה לפגישה עם אותה אהוּבָה.

 

ואז שוּב זה קרה, כּשבִכלל לא צָפִיתִי

נשפכוּ הדמעוֹת, ממש כּך, בּכִיתִי.

אכן, עשיתָ- זֹאת עם הרֹאש,

        בקלילות ובאון

         סוֹף סוֹף "התקווה"

         בזהב הרִאשוֹן!

 

 וּבערב, זה כבר היה -  "סגירת מעגל"

המשֵך גִינוּנֵי, טִכסֵי - "המפעל",

עם כל הכבוּדָה על הפוֹדיוּם, מוּכן –

עמדת, גל, מעל כולם   -

                        שם על הדוכן.

 

בבִיטחָה, ממַלמֵל עם כּל הסביבה,

את השיר, היחיד של כל האוּמה.

וַאני לעצמי,  בלבי כבר נשבֶרֶת

דבר כזה, בכל שנותי (הרבות)

בחיי!

שאינני זוכרת!!.