מספר הערות בפאתי בחירות.

1.        הקיבוץ כנדל. לפני שבוע ראיתי בערוץ המדע תכנית על הנדל ("מרבה רגליים"). החוקרים ניסו לפענח  כיצד מצליח הרמש לסנכרן את מאה רגליו באופן שיצליח להתקדם כרצונו.

"ביג דיל", חשבתי לעצמי, לקיבוץ למעלה מאלף רגליים  (ועוד כנ"ל ידיים) והנה הָפְלֵה-וָפְלֵה הוא מצליח להסתנכרן.

ובנימה רצינית, מי שמסתכל ב"מבט חיצוני" על התנהלות הקיבוץ אינו מעלה בדעתו דחפי האנרכיה וכוחות ההתפרקות הפועלים ומופעלים בקיבוץ דהיום. ו"בכל זאת נוע ינוע".

2.        שלוש נקודות החיכוך העיקריות

שלוש נקודות החיכוך (והשחיקה) העיקריות של ממלא תפקיד הן:

-         נושאים שבין חבר לחבר, בהם אתה נקרא או  נדרש (על ידי החברים) להתערב, ואתה נשחק ביניהם כל אחד עם הצדק הסובייקטיבי האבסולוטי שלו. כל אחד מהם (ובני החמולה) תולש שערה בצדע אחד ואתה יוצא קרח מכאן ומכאן.

-         נושאים שבין חבר ואחד ממוסדות הקיבוץ, כאשר מצד אחד אתה לויאלי למוסד, לממלא התפקיד ולשיטה בכלל, ומצד שני אינך חופשי לפטור החבר ב"קש ביורוקרטי", ושוב אתה נטחן בין הפטיש והסדן.

-         נושאים שבתחום סמכותך, שבם אתה כביכול "כל יכול" (בעיני החבר), אבל אתה כפוף למרות הסדר הציבור, העיקביות הניהולית ואורחות החיים, אינך יכול להיענות לכל מאווי החבר, וגם האקסיומה לפיה "אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו", אינה פוטרת אותך מזעמו.

-         אין מנוס מקבלת החלטות ואין החלטות שהן שוות לכל נפש. נראה לי שבשורה התחתונה המבחן הוא לא רק במהות ההחלטה אלא אם היא נקייה משיקולים זרים, אם היא אמפטית, אם אינה נגועה באפליה או במשוא פנים ואם היא סבירה מאוזנת והוגנת במכלול של שאיפות הפרט מחד ואינטרס הציבור מאידך.

3.        מה היה לנו?

אין כאן מקום לפרט מה עברנו בארבעת השנים האחרונות (זוכרים עוד את חגיגות ה-  70?), ולמעשה גם אין צורך שהרי כולנו היינו כאן וגם אם לא כל הפרטים ידועים לכולם, כולנו יודעים "בגדול" מה שיש – וגם מה שאין.

4.        ומה הלאה?

קודם כל, מה שיהיה הוא מה שרובנו נרצה בו מאוד. השיטה שלנו, הגם שהיא ממוזגת ומתונה, אינה יכולה (וגם לא תרצה) לעצור שום זרם מרכזי רחב.

לא מזמן סיימנו סבב של סדנאות שתוצאותיו (שנוסחו על ידי גורם חיצוני) פורסמו ב"ברמה" (מס' 1431 מ- 23.7.04) .

עיקרי הממצאים כוללים רצון לבצע שינויים מתונים והדרגתיים תוך שמירת הצביון השיתופי. לבצע שינויים "מעמדת חוזק" "מתוך ברירה". להמשיך בהפרטות בלי לגעת ביסודות הערבות ההדדית. לחפש פתרונות לייעול ושיפור בתחום מערך העבודה והפרנסה.

השאלה היא אם אנחנו באמת מוכנים "להתייעל בתוך השמנת", "לשנות מעמדת כוח", או רק משלמים מס שפתיים שלא יעמוד במבחן בעת קבלת החלטות בחשאיות הקלפי.

האם  אנחנו מוכנים באמת לגעת בנושא של "עבודה ופרנסה", כולל המרצת מגמות חיוביות מחד וחשיפת נקודות כואבות מאידך, או נסתפק רק בקיטורים ורכילות בלי לגעת ממש בדברים.

נראה לי שנצטרך להעמיד את כוונותינו האמיתיות למבחן.

5.        סליחות.

אמנם עדיין חודש עד יום כיפור אבל לא מוקדם עבורי. ברור שקרה ופגעתי באנשים, לא בקור רוח אלא מקוצר רוח – לפעמים. מחברים וחברות אלה אני מבקש סליחה. נדמה לי שהצלחתי קצת להשתפר, לא מספיק, אני צריך להשתדל יותר..

פְּגִישַׁת מַחֲזוֹר

מִדֵּי בֹּקֶר לַעֲרֹךְ לִי

פְּגִישַׁת מַחֲזוֹר

עִם דַּרְכֵי הֶעָפָר הַטְּלוּלוֹת

טֶרֶם צְעָדַי, עַנְנֵי אָבָק יָרִימוּ.

עִם סִיקְסַק מְבֹהָל

שֶׁהֻחְרַד מִקִּנּוֹ

מְצַקְצֵק בְּחוּגוֹ מֵעָלַי

מְוַדֵּא, מִתְּחוּמוֹ רָחַקְתִּי.

מַשְׁפִּיל אֶת עֵינַי

מוּל שֶׁמֶשׁ עוֹלָה

נִזְהַר בֵּין גְּלָלֵי הַפָּרוֹת

לְנַוֵּט אֶת הַדֶּרֶךְ.

מַבִּיט מֵרָחוֹק

אֵיךְ בְּנִיעַ כָּתֵף הָהָר הַיָּרֹק

פּוֹרֵק  מִגַּבּוֹ

עַרְפִלִּים שֶׁל בֹּקֶר.

לִפְגֹּשׁ אֲוִיר רַעֲנָן וְצוֹנֵן

רֵאוֹתַי לְמַלֵּא בּוֹ,

כְּמוֹ הָיוּ הֵן חֵמֶת הַמַּיִם

לַתּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר.

בְּמַעֲלֶה הַדֶּרֶךְ

לִפְגֹּשׁ אֶת לִבִּי מַכֵּה

אֶל מוּל צַלְעוֹתַי בְּקֶצֶב

כִּי הוּא לִצְעָדַי מַגְנוֹמֶטֵר.

בִּרְמָחֵי קַרְנֶיהָ הַשֶּׁמֶשׁ

כְּקַלְגַּס חָסֵר רַחֲמִים

פִּזְּרָה עַד מָחָר

אֶת פְּגִישַׁת מַחֲזוֹרִי.

                                    ראובן עזריאלי 2/8/04

דני רפפורט, יוצר ואמן, נולד ברמת יוחנן, בנם של לאה כרמלית ז"ל וחברנו רפאל רפפורט יבדל"א, עסוק מאוד לאחרונה, מחלק את זמנו בין רמת יוחנן לתל אביב. אחרי הוויכוח הנוקב היכן להציב את הפסל "כפינו", העבודה על היצירה סוף סוף קורמת עור וגידים במסגריה שלנו.

יורם לנקרי הלך לשמוע ממנו על תהליכי העבודה, על הקשיים הטכנים, על ההתמודדות מול גורמים שונים, מיקום, חפירות, והמירוץ נגד הזמן,  וגם... משהו על התחושות האישיות שלו בחידוש הקשר ושיתוף הפעולה עם רמת יוחנן, המקום בו גדל בשנותיו הראשונות.

לסיכום אני נפרד מדני בהבטחה שעוד נעשה פרק ב' לראיון. ודני מוסיף: כשהעסק הזה יגמר, ונקווה שהכל יעבור בשלום, בלי סנסציות ובלי בעיות ותקלות, יהיה במה להתגאות נעשה פתיחה יפה, נזמין את כולם.  וגם כמה אמנים וחברים שבכל זאת יש לי ובהם עוזי זבולון שמאוד עוזר לי להסתדר בסביבה.

אז שיהיה בהצלחה..

תוספת לתקציב האישי בגין ותק / עודד יניב

 אני חושב שכלל החברים ימצאו עניין "בתזכיר" המצ"ב שהעברתי לאודי פלד.

לאודי שלום,

הנדון:  ביצוע ההחלטה על תוספת לתקציב בגין ותק.

ההחלטה על התוספת התקבלה באסיפה הכללית בינואר 1998 ועיקרה להגיע ל- 80 ₪ לשנת ותק, בפרישה של 4-8 שנים.

כמובן שההנהלה (השומרת על כספי הקיבוץ מפני החברים הרוצים לגזול אותו) החליטה שהפרישה תהיה מירבית על 8 שנים (ולא 4. למה?), לפיכך היה צריך להיות:

1998   -           20 ₪ לשנת ותק. סכום התחלתי שנקבע.

1999    -           30 ₪   "      "

2000    -           40 ₪    "      "

2001    -           50 ₪    "      "

2002    -           60 ₪    "      "

2003    -           70 ₪    "      "

2004    -                       "      "

2005    -           80 ₪    "       "

והנה בשנת 2004 הזיכוי הינו רק 50 ₪ לשנת ותק וצריך להיות 70-80 ₪.

ברור שההחלטה פשוט לא בוצעה ע"י חברי המזכירות הממונים על ביצועה!

הגזבר ו/או ממלאי תפקידים נוספים מצאו לנכון לא להעביר במשך שנים לחברים הזכאים תקציב על פי מה שאסיפת הקיבוץ החליטה שיועבר להם.

אני סבור שמגיע לחברים הסבר מדוע לא בוצעה ההחלטה במלואה, במיוחד כאשר התקציב האישי כל כך לחוץ.

ובוודאי שבשנת 2004 הזיכוי צריך להיות סכום היעד 80 ₪ לשנת ותק, אם לא לזכות רטרואקטיבית על שנים קודמות..

מכירת נעליים במחסן הכללי.

מזה לא כבר נמסר לציבור כי הספקת נעלי עבודה עבר למסגרת המחסן הכללי.

חשוב כי ידעו החברים מה אפשר לקבל.

מאחר והמחסן הכללי איננו בוטיק, לא קיימת אפשרות של מדידה במקום, ממילא אתר הנעליים נמצא באיזור עומס חום כבד שמאפשר רק שהות קצרה בו. לעובדי המחסן אין גם כל כישורים לבצע מדידה, להמליץ מה לרכוש וכו'.

                               אפשר ע"כ לבוא, להתקבל ברצון, לראות את  הנעליים, לבחור, לשמוע את המחיר ולקחת את הנעליים. אין אפשרות להחזרות. כך שההחלטה צריכה להיות בטוחה ונכונה מבחינת הרוכש.

                              הרוצים במבחר מגוון  יותר של מוצרי הנעלה יכולים לעשות זאת בחנות בקרית אתא ששמה פורסם בברמה.

                               ובכדי שלא ייווצרו טעויות: המכירה הינה לפרטיים בלבד. לא לענפים ולא למוסדות.

                                                                                       נשמח לראותכם כמימים ימימה. עובדי המחסן הכללי.

    רמזי אלול וגעגוע  /  ירמיהו

רמזי אלול. …

…ונדמה שהחום והלחות מתחילים להתעייף אל תשרי. "עייפות בלתי מוסברת…" והרי הסתיו עם הענן ועם הרוח…אמוּר להגיע מתישהו, אבל לא, עוד לא, אין מנוס נצטרך לחכות. ואם לא די לנו בפגעי טבע אז הנה גם פגעי אנוש, ולא חשוב שנמאס כבר לשמוע על הצרות של אריק, ולא מעניין איך הפשפש לנדאו עלה למעלה, ואיך הסילבן הזה משחק אותה דודלוי בעלבונות, ואיך הפה של טומי חוצב להבות והכסא כמעט נשרף מתחת… ואיך הביבי דופק את כולם ורץ לספר... ואיך רביץ "עושה קופה" לאברכיו ... וגם עוף החול הבלתי נלאה לא טומן ידים בצלחת, רוצה רוצה ולא יוצא לו...(חאלאס, שיתן כבר גם למישהו אחר).

 מצד שני, אתה שואל את עצמך, מה יהיה עם ההתנתקות? שואל בריגוש מה ובמקום תשובה מזפזפ בלי להרגיש קלילות על פני הפופוליטיקות ושות' הישר לאתונה, שם התהילה גדולה מהחיים, והכחול כחול והכתום כתום והזהב זהב (יש!!!!)… וזה מצטלם נהדר...כי אתה לא חש ולא מריח שגם שם מחניק ומזיע ומעצבן, את זה לא רואים בטלוויזיה. 

אז מה? אז כלום. ממשיכים ללכת...

הכל משתנה עכשיו. אבק הדרכים מתערבב עם ריחו החריף של הטיון הדביק, חריג בחיוניותו ביובש הכללי של סופקיץ. והאדמה קשה, מחליפה צורה וצבע.

בִּשְׂדה התירס הקצור שרק אתמול אספו בו השכנים מהוואדי קלחי פאה ושיכחה, טרקטור גדול וירוק חורץ את האדמה אל הלילה כשלהקת אנפות לבנה מזנבת אחריו באור אחרון. פעם פעם זה היה ה-2D הישן, היינו שומעים אותו חורש בלילות-הסתיו במרחבי-החושך ופלחים אחרים היו הופכים ומכינים את השדות לחורף. במאגר פני המים ירדו ודייגים מזדמנים משליכים חכות למים עכורים, והתאנה (ברוּך אלוהי התאנים) שלא חדלה את מיתקה כל הקיץ לאט לאט מתרוקנת ממנו וסימני שלכת נותנים בה אותות. ועל יד על יד שאריות נייר ובקבוקים ועטיפות וקרעי שמיכה ישנה ואפר מדורות פזורים בשטח, שרידי ליל אהבה וירח, או סעודה נשכחת בצל התמרים.

והשמש מקדימה לשקוע ומאחרת לזרוח.

רימזי אלול... זה הזמן שיהודי קם לסליחות כמו שעשו אבותיו ואבות אבותיו, ואחר כך יבואו החגים, ואחריהם "אחרי החגים", ובין לבין סופים שהם תמיד התחלות חדשות וימים נוראים. איך הזמן חולף, לא הרגשת והנה הסתיו כבר מתדפק לפרוץ עם הטללים שמרטיבים את הדשא בבוקר... ואצלי בגינה הופיע חצב, מפתיע כתמיד, מלכותי בלובנו, מעגל שנפתח ונסגר, זכר לאחת מאותן גיחות לגבעת החצבים, ואשה אחת אהובה מאוד שהייתה שלי, שלא יכלה להתאפק ושלפה מבין הסלעים בצל אחד ושתלה אותו לפני הבית. והנה הימים חולפים השנה עוברת ובלי להודיע מראש, בלי לבקש רשות הוא ניצב לו זקוף, נר נשמה, מעבר למקום ולזמן, זיכרון לכאב וגעגוע שאין להם סוף. וכולו פורח. וכולו חדש. וכאילו כלום.         

התגלגל לידי ספר חדש שיצא לאחרונה "ארבעה בתים וגעגוע", הכותב הוא סופר בשם אשכול נבו, לא שמעתי עליו קודם אבל מאוד אהבתי את הספר.  על העטיפה צילום של שולחן מכוסה במפה ועליו ארבע ביצים, שתיים לבנות ושתיים כהות בתוך כוסיות קטנות - ארוחת בוקר? ארוחת ערב? אסוציאציה של חמימות ביתית יומיומית, צפויה מאוד, אולי שברירית. למה דווקא ביצה אני שואל את עצמי, - משהו ראשוני? התחלתי? אמהי? המשכי? ואולי גם חצי וגם שלם, עדינות שיכולה בקלות להיסדק, או קליפה קשה שמחפה על תוכן רך, פריך.

על גב העטיפה כתוב: "...רומן על ארבעה זוגות וילד בישוב קטן ליד ירושלים".

ספר שאתה קורא לאט לאט, קצת, ועוד קצת, ועוד קצת בשביל להשאיר משהו למחר.... כמו הממתקים שקיבלנו פעם ב"ילדות-הצנע" שלנו, שהיינו מחלקים לחלקים קטנים למשוך את רגע התענוג ...

ספר שדרך כתיבתו מאוד קטועה, לא רגועה, קופצנית, קטעי מונולוג "רשומוניים"  שמסופרים כל פעם מבעד לעיניים של מישהו אחר. שבירת רצף-סיפורי שלפעמים מקשה על הקריאה.

ספר ששפתו עשירה בדימויים, הטיות וחיבורים לשוניים מפתיעים במקוריותם שמפוזרים בטקסט כמו פנינים שהתפזרו ממחרוזת שנקרעה.

ספר שמקפל בתוכו הווי חיים רגיל, בנאלי עד כאב, שמסבך את עצמו בעצמו, לצורך ושלא לצורך, בלי עלילה מיוחדת, אבל כל-כך ישראלי, כל-כך שייך ומחובר להוויה שמתרחשת פה מאז רצח רבין. ובמחשבה שנייה, בפשטות הכובשת שלו הוא גם כל-כך אישי.

סיפור שמתמקד בשני בתים רגילים מאוד, מיקרוקוסמוס.

בעלי הבית, אבא ואמא ושני ילדים קטנים. זוג סטודנטים של טרם-חתונה ששוכרים אצלם חדר, בונים את ה"יחד" שלהם בין שיעור, הרצאה, מעשה-אהבה ועבודה, ומצליחים בכשרון רב לפרק אותו כל יום מחדש. טייל צעיר שמחפש את עצמו בדרום אמריקה וכותב משם מכתבי "מה שרואים משם לא רואים מפה...", משפחה שכולה שמאבדת בן חייל, קרועה לחתיכות ולא מסוגלת לחבר את הקרעים, אחיו הצעיר של החייל שנהרג, ילד קטן שרוצה את האתמול והוא לא ישוב, (ומי מאיתנו איננו הילד הזה?) ויש גם ערבי זקן שחי בבית הזה לפני המלחמה ועדיין חולם לחזור אליו. אנשים שהם אתה ואני, אנשים שלכאורה אין ביניהם כלום, רק חור בין הדירות שמעביר את הקולות והריחות והאמוציות, וקירות שאפשר לשמוע דרכם הכל.

סיפור שמתחבר, מתנתק, מתקרב, מתרחק, בורח, חוזר, מצליח ונכשל, מציאות שהיא חלום וחלום שהוא מציאות. נוגע בבדידות, בקשר, בזוגיות, באכזבות, בהצבת גבולות... ובחיים שבסופו של דבר נמשכים כי הם גדולים מהכאב והצער והגעגוע.

ספר לא פשוט, אבל קל מאוד להתחבר אליו, לזרום איתו דווקא עכשיו במצברוח המיוחד של שלהי קיץ, ספר שמתחיל ולא מסתיים, שנמשך עם חיבורים-לרגע, זיווגים-לרגע, הבנות-לרגע, השלמות-לרגע וגעגוע אל מה שאולי לעולם לא נוכל יותר להשיג אותו אבל נמשיך לחלום עליו... וזה בעצם העיקר. לא???

...אז מה רציתי להגיד? לא כל-כך חשוב, סתם רמזי אלול, ואולי זה רק החצב שהופיע אצלי בגינה. מפתיע כתמיד, מלכותי בלובנו, מעגל שנפתח ונסגר כל פעם מחדש..

איך עוזבים מקום שהוא בית?

בכאב, בחששות בתודה.

תודה על התחושה הטובה שנתתם לנו,

על החום, על החיים במחיצת כל כך הרבה אנשים יקרים לנו.

להתראות, נעה, שמעון, אסף, נדב ונעמי.  

הוא מגיע...

ביום ראשון ה – 29.8.04 הווטרינר מגיע.

כל חיות המחמד הזקוקות לטיפול

מוזמנות לבוא עם בעליהן

למחסן הכללי בשעה  20:00.
צרכנות נבונה

"הום-סנטר" היה עד עכשיו אחד המקומות המועדפים ע"י חברים לרכוש בו כל מיני דברים שאין להשיגם במוסדות הצריכה המקומיים. מיקומו במרחק סביר מאד לקניות, המבחר רב וההנחות היו די משמעותיות.

כל הדברים הללו לא ממש השתנו אלא בפרט אחד וחשוב. ההנחה האוטומטית שהייתה ניתנת לחברי רמת יוחנן כ"קונה מוסדי" נגרעה מנתוני המחשב של הכלבו ולפי כך איננה ניתנת באופן אוטומטי. זו החלטה של הרשת.

מאידך אפשר לדרוש וגם לקבל את ההנחה בקופה בעת התשלום, או לחילופין לבדוק צורת תשלום אחר כגון מזומן עם הנחה גדולה יותר, או תשלומים אחדים פרושים על מספר חדשים לפי גודל הקניה.

ישנם חברים הקונים בסכומים גדולים מאד ובחינת ההנחה ואופן התשלום כדאית.

לפעמים כדאי לעבור גם לספק אחר.

בקיצור ! התקנה החדשה של "הום-סנטר" מחייבת את כולנו לצרכנות נבונה יותר.

זו איננה מגרעת, ואולי להיפך. אז שתהיה לכולם קניה טובה.

עובדי המחסן הכללי.  

"ברמה"

עריכה – ירמיהו בן צבי.  

הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית

שבת שלום!!!

 barama2@ry.org.il

הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת יוחנן

www.ramat-yohanan.com/barama