מס 1435 ג' באלול תשס"ד  20.8.04

 

 "סתיו יהודי" / אברהם חלפי

 

סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי רמזי אלול.
- - - - -
אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני אדון עולם.
ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן.

 

________________________________________
כבר מתחילת חודש אלול עטה הרובע היהודי שבירושלים

 דמות שונה מזו שבשאר ימות השנה.

משעה שתיים אחר חצות החלו הכול מתעוררים…

השמשים הקישו במקלותיהם על דלתות ה"חצרות"

פונים בדברי שידול וידידות אל אלה שהיו נמים שנתם…

לקום לסליחות.

והיו שמשים אשר עמדו בפינות הסמטאות שבעיר העתיקה

וקראו בקול רם: "ס-לי-חות!!!"
מתוך בתי הכנסת הרבים בקעו קולותיהם של החזנים הנודעים…

שאמרו את הסליחות בנעימה מתוקה…

שהרנינה את לבות המתפללים…

לפעמים חל חודש רמדאן בחודש אלול,

ואז היו נפגשים יהודים ומוסלמים, לאחר חצות,

בסמטאותיה האפלות של ירושלים,

אלה הולכים לבתי הכנסיות לשם אמירת סליחות

ואלה לתפילה במסגד עומר.

כבוד ואחווה שררו בין שתי העדות

אשר השכימו בעת ובעונה אחת לעבודת הבורא. .

 

 

 

על ההנפקה שהייתה

 

עמוס נצר

 

בשעה טובה השלמנו את מהלך ההנפקה. היה זה סיום של מהלך מורכב, מאומץ ומתעתע במידה מסוימת, שנמשך כחצי שנה.

המורכבות של ההנפקה נבעה מהיותה הנפקת מניות ואופציות של חברה שנסחרת כבר בבורסה.

בשיטת ההנפקה והחיתום בארץ שער ההנפקה נקבע ואז, במשך שבוע שלם, התשקיף (אותו תיאור מפורט של מבנה ההנפקה והחברה), עומד "פתוח" בפני ציבור המשקיעים.

קיים לכן סיכון רב, ששער המניה (שכאמור נסחרת), ירד כתוצאה מאירועים פוליטיים, מדיניים וכו'. כתוצאה מכך המשקיעים המוסדיים, שקונים חלק מן המניות עוד טרם ההנפקה הציבורית, עלולים להפסיד.

 

אחד הפתרונות המקובלים הוא לגוון את הגיוס באגרות חוב להמרה. אבל, החלטנו על הנפקה ללא כל סיכון וללא אג"ח ולכן נאלצנו למצוא פתרון אחר, שהיה נוסחה שמגינה על המשקיעים ושקובעת, שאם השער לא מגיע למינימום מסוים (14 ₪ למניה), הרי שההנפקה בטלה. באופן מפתיע (או לא) השער שנקבע ביום הקובע היה 13.99 ₪!

בעצה אחת עם החתמים ועם משרד עורכי הדין שלנו, אפיינו שיטת הנפקה ייחודית (מקובלת בארה"ב), שמאפשרת להנפיק רק לגופים פרטיים ולאחר מכן לרשום את המניות למסחר בבורסה.

תוך יממה קיבלנו אישורים מיוחדים מהבורסה ומהרשות לניירות ערך והתחלנו בהנפקה פרטית. צמצמנו את היקף ההנפקה בכשליש והצלחנו להבטיח את הכמות שאותה החלטנו לגייס.

 

מהלך זה בוצע בתמיכה רחבה ביותר של ההנהלה הכלכלית ברמת יוחנן, מה שנתן כוח רב וגיבוי הכרחי להנהלת פלרם והוכיח את האחריות המשותפת של בעלי התפקידים המרכזיים וחברי הוועדה הנוספים, לגבי פלרם.

אולי אפילו מעבר לצפוי הסתבר, שהנפקנו ממש ברגע האחרון. השוק ממש נסגר עלינו, אם היינו מאחרים ב-24 שעות (!), לא היינו יכולים להנפיק. הסיבה היא – נפילת שווקי ההון בחו"ל ובארץ.

 

הצלחנו לגייס כ-43.68 מליון ₪ ברוטו במניות ועוד כ-13 מליון ₪ באופציות, שאם תתממשנה, אזי יכנס כסף נוסף לחברה. באם לא – אזי הקיבוץ לא ידלל באחזקותיו מעבר לשיעור הדילול הראשוני.

כחלק ממהלך ההנפקה גם קנתה החברה אחת מסדרות האופציות בסך של 3.9 מליון₪ וכיום האופציות נסחרות בבורסה בת"א. כתוצאה מהמהלך רמת יוחנן התדללה לשיעור של 72.3% ובאם כל האופציות תתממשנה (נדע זאת בעוד 4 שנים), אזי שיעור האחזקה ירד ל-70.3%.

גייסנו כסף חשוב ביותר לפלרם ולרמת יוחנן, בוודאי לאור התקופה הלא קלה שבפתחה אנו עומדים – ראו מחירי התשומות, לדוגמא מחירי הנפט.

על כך ועוד אפרט לאחר סיכום הרבעון השני של 2004 בסוף חודש זה.

תודות מכל הציבור מגיעות לכל החברים שעימם הולכנו את המהלך, ובמיוחד לעידו, דדי ואודי.

תודה מיוחדת לצוות המופלא מפלרם שעבד קשה, יעיל ומקצועי ותרם להצלחת המהלך.

שבת שלום.

אֶלֶמֶנְטְרִי

 

אֶלֶמֶנְטְרִי דִּיר ווּטְסוֹן

אֶלֶמֶנְטְרִי, פָּשׁוּט,

אֵיךְ זֹאת לֹא יָבִינוּ

גַּם פֶּרֶס וְשׁוּ"ת.

 

כְּבָר עַל הַסַּף

הַהִיסְטוֹרְיָה נִצֶּבֶת,

וְאַתֶּם מִתְדַּיְּנִים

אֵיךְ, וְאֵיפֹה לָשֶׁבֶת.

 

שְׁעַתְכֶם הַיָּפָה הִיא

קַדְּמוּהָ בְּלֶחֶם וַמֶלַח,

עִזְבוּ אֶת הָאֶגוֹ, הַתִּיק, וְהַוֹולבוֹ

בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

 

הַיּוֹם קוֹרֵאת

לָכֶם הַהִיסְטוֹרְיָה

אַל תָּנִיחוּ לַיּוֹם

לַחְלֹף בְּאוּפוֹרְיָה.

 

לֹא לַכִּבּוּדִים

זְקוּקָה הָעֲבוֹדָה,

בְּלֹא הַהִתְנַתְּקוּת

הִיא פָּשׁוּט אֲבוּדָה.

           

                     רְאוּבֵן עזריאלי 14/8/04

 

 

 

                      דו"ח שבועי / א.פלד

 

1.    אירוח בבריכת השחייה.

להזכירנו. אורחים רק בלוויית המארחים למשך כל שהייתם בבריכה (וכמובן רק בשעות המורשות).

 

2.    תקציב ענף הבגד.

ההוצאה בגין ענף הבגד (מכבסה, מחסן, תפירה) בתקציב הקהילה הוא היום כמיליון ₪ בשנה.

מדובר בהוצאה במסגרת התקציב הציבורי, שהיא במהותה אישית לחלוטין.

תקציב (הפרטה) של ענף הבגד בא לענות על המטרות הבאות:

א.     העברה הדרגתית של סעיפי הוצאה אישית מן התקציב הציבורי לתקציב האישי, דבר הנותן יותר גמישות לחבר מחד, מגדיל האחריות האישית ומקטין הביזבוז מאידך.

ב.     התייעלות בהפעלת הענף עצמו ההופך מענף המתנהל לפי מודל של "בור ללא קרקעית", "כמה שזה עולה – זה התקציב", לענף  מתוקנן ומתוקצב המנוהל כמרכז עלות.

ג.      במקרה זה מדובר גם בצעד משלים לתיקצוב האנרגיה.

המזכירות נתנה "אור ירוק" להכנת הנושא והדבר יובא לאישור האסיפה. 

 

3.  מצמיחים לנו קרנות

בדיון משותף להנהלת הקהילה וההנהלה הכלכלית הציג עידו הצעה לייסוד שלוש קרנות חדשות הבאות לשרת את הביטחון החברתי ואת רווחת החבר.

 

קרן לבנייה

קרן ציבורית מיועדת להמשך ביצוע תקנון השיכון  (בנייה חדשה ושיפוצים) שהתקבל בקלפי ביום  4.9.02. לפי סעיף 2 בתקנון: " הכוונה היא להשלים את ביצוע ההסדר תוך חמש עד שמונה שנים מיום קבלתו בכפוף להקצאת המקורות על פי החלטות הקיבוץ". (עברו קרוב לשנתיים מיום קבלת ההחלטה ונשארו עוד שלוש עד שש שנים לגמר ביצוע על פי ההחלטה).

סעיף 10 בתקנון קובע: "העלות המשוערת של ביצוע הסדר זה הינה כ – 25-20 מיליון ₪. המקורות לביצוע  ההסדר נכללים במסגרת תכנית המקורות והשימושים הרב-שנתית של הקיבוץ"

 

קרן ללימודי בנים

קרו זו היא קרן ציבורית עם מנגנון פנימי שיהפוך אותה לקרן אישית אם וכאשר יופרטו – מכל סיבה שהיא – "לימודי הצעירים". הקרן באה להבטיח לימודים גבוהים לתואר ראשון לילדינו. 

 

קרן רווחה לחבר.

כאן מדובר בקרן אישית על פי ותק, בבעלות החבר, שאת חלקה זכאי החבר למשוך מיידית וחלקה האחר יוכל החבר למשוך במקרה של עזיבת הקיבוץ או להוריש. קרן זו באה לענות על שלושה נושאים בסיסיים:

א.     דמי עזיבה. להבטיח לקיבוץ את היכולת לשלם דמי עזיבה ולחבר, קבלת דמי עזיבה בפועל. (במקרה של משבר שעשוי להיות מלווה גם בקושי כלכלי וגם בעזיבה חריגה ר"ל, עלול להיווצר מצב בו הקיבוץ לא יוכל לעמוד בחבותו והחבר לא יוכל לפדות את זכאותו).

ב.     מתן אפשרות לחבר לממש באופן חלקי את "השקעתו בקיבוץ" ולהגשים בחייו, ועוד בהיותו חבר הקיבוץ, משאלות אישיות ומשפחתיות.

ג.      יצירת איזון מסויים בין "נקלטים" בעלי ותק קטן אבל זכויות "חיצוניות", ובין חברים בעלי ותק גדול "היושבים על השקעתם" ללא יכולת מימוש שוטף.

 

שלוש הקרנות הנ"ל (המצטרפות אל הקרנות האחרות: פנסייה, השתלמות, דור-לדור), יוצרות איזון בין הרצונות והצרכים המגוונים בחברה רב-גונית ורב-דורית כשלנו.

 

ההנהלות אישרו את הקמת הקרנות והדבר יובא גם לאישור האסיפה.

נותר לעבד את פרטי "התקנון הפנימי" של כל קרן (לגבי שיכון ולימודי צעירים יש לנו תקנון פעיל), ולהחליט לגבי ההקצאה התקציבית (המיידית וסכומי היעד) לגבי כל קרן.

 

תאי הדואר

הערות/הצעות בנושא תאי הדואר נקלטו. (יש לנו תפישה מהירה רק צריך להסביר לנו הרבה זמן), הנושא נכנס למסלול ביצוע.

 

 

 

 

"הירוק היום ירוק מאוד..."

לפני כמה שנים עשה הכתב החרוץ רן אדליסט סרט שהיה רובו ככולו ראיונות עם הילדים שצמחו וגדלו ב"חינוך המשותף" על פי דר' בטלהיים – "ילדי החלום". הילדים האלה מתקרבים היום ל 60.

באותה תקופה (בה נעשה הסרט) קרה המקרה המצער ו"נשרפו" לנו הדשאים המרכזיים בחצר. זה כמובן לא היה במזיד ולא היה בזה שום סימן ושום אות לבאות או לחולשה כלכלית, חברתית, ערכית או אחרת. אבל... זה כמובן הצטלם נהדר ולא הפריע לכתב המלומד להקיש ממצב ה"אין-דשאים" למצב החברה "המתפוררת" ברמת יוחנן. במבט שיטחי, צריך להודות,  זה אכן נראה כך.

הייתי בין אלה שנידנדו להנהלה שלנו לטפל בנושא ה"אין דשא",  כי זה לא היה רק שממון פיזי, זה היה גם שממון נפשי שהישרה דיכאון. לקח לנו כמה שנים והדשאים שוב מוריקים מחדש. השנה - מוכרחים לפרגן - יותר מאי פעם. וזה לא רק הקפדה על השקאה רציפה ומסודרת, זה גם טיפול אישי וכיוון של כל ממטרה וממטרה, כיסוח בזמן וכו'.

לי אישית זה פשוט עושה טוב על הלב ואני רוצה להודות למי שדואג לכך. חיזקו ואימצו עובדי

הנוי. יש שכר לפועלכם.   ירמיהו.

 

 

ארץ המחסומים

 

בארץ שמחפשת נחמות בהבטחות אולימפיות (והן מאכזבות), שמתנכרת למי שמחפש לחם באשפתות, אבל ממשיכה למכור לחם ושעשועים להמונים, ש"כוכבים נולדים" בה לאור זרקורי הפרסומת והערצת שני מליון אסאמאסים, באותה ארץ בדיוק, מתנהלת בחצר אחורית מלחמה יומיומית אכזרית, רחוקה מהעין.

חיילים מול מרצחים, חיילים מול נשים גברים זקנים וילדים שנקלעו יחדיו, שלא ברצונם, למציאות הבלתי אפשרית של המחסומים.

את המציאות המכוערת והמייאשת הזו אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות, אבל יש מי שהולך לשם כדי להזכיר לנו שהיא קיימת, לשים בפנינו את המראה - ככה אנחנו נראים. 

בעקבות הראיון עם חנל'ה ישראלי מלפני שבועיים הגיע אלי חומר נוסף.

שקלתי אם יש בעלון שלנו מקום גם לחומר מהסוג הזה שאפשר שהוא לוקה בחד צדדיות, בלי להביא את תגובת הצד שכנגד. החלטתי שכן.  תיאור המצב גם אם אינו אובייקטיבי לחלוטין, מצמרר ומעורר שאלות. זה המעט שאנו יכולים לעשות.    (ירמיהו)       

 

מחסום חאוורה

 

מגיעים למחסום ב14:00-.

...המקום נראה כמצבור אנושי נפיץ, עשרות אנשים בתורים צפופים, במקביל עשרות מעוכבים הנתונים ב"ג'ורה", חיילי המחסום ובראשם קצין מתנחל (פיאות, כיפה סרוגה של נוער גבעות) בדרגת סרן, חונקים את המתחם באווירה של שליטה מוחלטת ועויינוּת.

 

...אנחנו מבחינות בילד כבן 12, שכלוא בתוך הצינוק. ראשו הקטן והמבוהל מזדקר מעל הדלת, הוא כפות (אזוק? יש מילה כזאת?) בידיו וברגליו. המעוכבים שהם "שכנים" של הצינוק מעדכנים אותנו, הילד מעביר חפצים בעגלה בין שני שערי המחסומים, החיילים "תפסו" אותו, כלאו אותו, ועל פי עדותם של המעוכבים, נכנס לצינוק מידי פעם חייל (הם הצביעו על חייל מסויים), ומכה את הילד בבטנו בקת הרובה ובבעיטות. על פי המעוכבים, ויותר מאוחר, על פי הילד הוא נתון בצינוק מזה כ-4 שעות (החל מהשעה 11:00). אנחנו מנסות לדבר עם החיילים על העניין. החיילים, כולל מפקד המחסום, מסרבים לשתף פעולה, ולא מזכים אותנו אף בתשובה. אנחנו מתקשרות למת"ק ומנסות לברר את העניין, נציגת המת"ק לינור, מכירה את העניין, ומצדיקה את הכליאה. ההתערבות של המוקד מועילה, וכעבור כרבע שעה משחררים את הנער ומאפשרים לו ללכת לדרכו.

...בין המעוכבים הרבים נמצאים שני נהגי מונית, שנכלאו במתקן המעוכבים כי הם "עברו", בלשונו של מפקד המחסום "את הקו הירוק", אנחנו שואלות את המפקד לגבי "הקו הירוק", מסתבר שזהו קו מדומיין שצמוד לשלט דרכים ירוק שמורה את הדרך לשכם, נהג שחורג מאותו קו גבול מדומיין, מושם במעצר.

 

...ב-14:45 מגיע מפקד המחסום לאיזור המעוכבים, בידיו תעודות הזהות הבדוקות של המעוכבים. לקצין יש "סגנון", הוא מושך את פיזור המעוכבים לאורך שעה שלמה, הוא מחלק את השחרור לנתחים קטנים, כל פעם הוא שולף קבוצה נבחרת קטנה של תעודות, ופורש על פני כל השעה "טקסי פרידה" מכל מעוכב ומעוכב.  המעוכב נשאל שאלות מכשילות ומוצג כשקרן, כאקט חינוכי מאלף נשלח חזרה לג'ורה, למרות שתעודת הזהות שלו נבדקה ואושרה. כך הופכת הג'ורה למתקן מאולתר מטעם מפקד המחסום של חינוך מחדש של העצורים.

 

...שערי הברזל המסתובבים שהותקנו במבוא המעברים יוצרים לחץ אנושי בלתי נסבל, לא מותאמים למעבר בני אדם, לבטח לא למעבר של בני אדם שעוברים עמוסים בחבילות ובילדים. השערים נתקעים כל רגע, אי אפשר להעביר את החבילות, הן מתרסקות, נדחסות, נגררות על הרצפה. אנשים שהם כבדים מן הממוצע נלכדים בתוך התאים הקטנים של השערים, נשים מבוגרות נלכדות בתוך השערים, אמהות עם ילדים פעוטים לא יכולות לעבור עם הילדים, הילדים מבוהלים, הם צריכים להפרד מאמהותיהם במעבר, לא תמיד הם מסכימים, הם נצמדים לאמא, והמעבר שוב נתקע. כך מתקיימת הענשה מסודרת, כמעט ללא מגע אדם.

 

...בנקודת המעבר חיילים בנשק שלוף, מכוון לראשיהם של הנבדקים מורים לנבדקים לפרק את כל החבילות והציוד האישי שלהם,  בודקים כל שקית ניילון... הרבה ילדים עוברים היום במחסום, ילד אחד, בבירור תלמיד כיתה א' חדש, מגיע בבגדים חדשים, הוא עובר את המחסום, צועד ליד אחיו הקטן ממנו כשחיילת משמר הגבול במשקפי שמש כהות בודקת את התעודות בנשק שלוף אל ראשה של אמו...  

 

 

בית פוריכ וצומת תפוח, שבת 14 באוגוסט   

 

הגענו למחסום בשעה 08:00. החיילים במחסום מחטיבת הצנחנים כולם חיילי הסדר, החלטנו כי נמנע ככל האפשר ממגע עמם למנוע עימותים אפשריים. מיד הבינונו כי ההחלטה הייתה  מיותרת. קבלת הפנים הייתה עוינת ביותר. 

 

היות ובית פוריכ בעוצר לא הייתה כמעט תנועה במחסום. המעטים שעברו נדרשו לעבור "שיחת הבהרה" ע"י מפקד המחסום אסי. השאלות שנשאלו, בנימת דיבור אלימה ביותר היו: האם זרקת אי פעם אבנים על ישראלים, האם רקדת אתמול משמחה על הרצח, ערכתם מסיבה לכבוד ההרג של יהודים, האם אתה חמסניק, מתי תפסיקו להרוג ישראלים" ועוד כהנה וכהנה שאלות ברמה הזו. אין מילים לתאר את השנאה והאלימות שהופגנה תוך כדי התחקיר הזה. המחזה היה מצמרר!! הפלסטינים המושפלים ענו כמובן בהתאם "לנדרש"...

...החיילים מקללים בהתלהבות ובשמחה - לאו דווקא בעברית צחה.

 

...ניסינו לפעול בכוונה להביא למקום קצין בכיר שיפסיק את ההתעללות, לא הצלחנו, הכל  ללא הואיל - ובפועל ההתנהגות נמשכה ואף נעשתה אלימה יותר ויותר.

 

...שני חיילים חזרו ממרדף אחרי מכונית שכנראה עקפה את המחסום בדרך כל שהיא. התלוננו שלא ניתן להם לירות במכונית - ועכשיו נקמה - יענישו נהג משאית (שהגיע למחסום עם משאית מלאה בירקות ושכמובן לא היה קשור בכל דרך לאירוע שממנו חזרו זה עתה) יכריחו אותו להוריד הכל מן המשאית ולחזור ולטעון אותה - ואז יחזירו אותו אחורה - "נראה להם". ואכן - שני נהגי המשאית הורידו את החצילים והעגבניות מן המכונית להנאת החיילים.

 

...בכל פעם שאחד החיילים עבר בסביבתנו הוא ירק! אמנם לא ישירות עלינו אך באופן ברור "לטובתנו". החיילים סברו כי צריך לקחת מאיתנו את האזרחות ותעודות הזהות ולגרש אותנו מן הארץ - עלו עוד הצעות, הכל חוץ מלירות בנו בו במקום.

 

...עזבנו בשעה 10:45 ביאוש, מושפלות, מבויישות וחרדות. אלה האנשים שישלטו בעתיד בצה"ל, ואלה האנשים המכתיבים את השיח הציבורי ואת עתידה של מדינת ישראל. המחיר בדם שאנו והפלסטינים נשלם על ההשפלות האלה יעלה על כל דמיון!....

 

 

 

 

 

"סופיה לא מחכה לו..."

זקן היוגבים שעוד הולך בשדות עם הטנדר הכחול ושומע את "קול המוזיקה", מטריח את עצמו למכבסה, "עד מתי אפשר להביא לך תיק לכביסה".

מתי שתרצה, בקשה שלך היא פקודה בשבילי.

אחרי חצי שעה הוא מגיע ובידו מזוודה קטנה ירוקה, מזוודה שכבר ידעה ימים טובים יותר (כנראה הגיעה מבית אלפא). אני קצת תמה, מסתכל ולא מאמין אך לא שואל שאלות.

"עוד יהיה לנו זמן להיפרד אחר כך!!!" הוא רומז רמיזה רבת משמעות...

"מה זאת אומרת להיפרד? לאן אתה נוסע?"

"מה אתה לא יודע? לבולגריה! בעוד שבוע!", אמר ולא יסף. יותר מאוחר, על הקפה של ארוחת בוקר הוא מוכן לתרום עוד כמה פרטים.

וזה הולך ככה, אחרי שהרמטכ"ל קבע (וגם הכחיש) שאפשר מבחינתנו להחזיר את רמת הגולן, גם רפאל (כלהארץ) דִי. דַּי לו. הוא מוותר. כבר כבש  מספיק שממות בארץ,  עכשיו הוא יוצא לגאול אדמות לא זרועות במרחבי בולגריה, "גורי שממדינך נחתך..." – רפאל מגיע!!!!

חברה של ישראלים שקנו, או חכרו, שטחים בבולגריה קוראת לו והוא בא לפלח תלם עברי מזוקק וטהור בקרקע בתולית לגדות הדנובה. הוא שנאמר ללמד את הגויים מאיפה משת.. אופס,  יונק השורש.

"ואלדה?" אני שואל "מה עם אלדה?"

היא תמשיך לגבן את הגאודה בציון ופעם בחודש הוא יבוא לגאול גם אותה.

אז זהו, סע בשלום רפאל ותצלח דרכך!  אדוני עמך...!! "כי מצִיִיִיִון, הוי!! תצא תורה..." (ירמיהו).   

 

 

סיפורו של סרט

 

מפלאי האינטרנט / סיפרה - צפרירה שהם.  שמע וכתב עומר שהם.

 

בסוף 1945 השתחררנו סוכי ואני מהצבא (אני מהבריטי והוא מהאמריקאי), חיפשנו מושב שיתופי לחיות בו. התקבלנו כחברים בנובמבר 1946 לכפר חיטים.

באחד הימים הגיעה קבוצה של אנשי קולנוע מטעם קרן קימת לישראל, בראש הקבוצה היה סופר יהודי בשם מאיר לוין שכתב והפיק סרט.

עלילת הסרט הייתה על ילד שמגיע לארץ באוניית מעפילים ומתחיל לחפש את אביו. היות שסוכי ואני היינו היחידים שדיברנו אנגלית, היינו המטפלים והמקשרים של קבוצה זו, סוכי גם משחק ומופיע בסרט.

 

הסרט צולם במקומות שונים בארץ ובעיקר באיזור טבריה והכנרת.

כשהסתיימו הצילומים נפרדנו לשלום ומאז לא שמענו פרטים על הסרט למעט שמו: "בית אבי" (שלא הוצג בבתי הקולנוע באותה תקופה).

ילדיי ידעו שהופק סרט כזה ושסוכי משחק בו, כמובן היו ברשותנו כמה תמונות מתקופת ההפקה.

לפני זמן לא רב, התעניין בני – דני, הנמצא בלוס אנג'לס בסרט הזה. הוא החל לחפש פרטים באינטרנט על סרטים הקשורים בשואה ובעלייה לארץ ישראל. הוא הצליח ליצור קשר עם ארכיון סרטים מגרמניה והם אישרו שנמצא בידם הסרט. הארכיון הגרמני היפנה את דני לארכיון הסרטים בירושלים שם נמצא הסרט המקורי.

דני מסר את הפרטים לאיתי והוא יצר קשר עם הארכיון בירושלים.

בארכיון אישרו שקיימת אפשרות לקבלת עותק.

 

לחתונת אופיר ומעיין הגיעה כל המשפחה מאמריקה. יומיים לפני שדני טס חזרה, הגיעה חבילה ובה קלטת של הסרט "בית אבי" ולה מצורפת חוברת עם פרטים על הפקת הסרט והשחקנים שהשתתפו בו.

שם מצויין שבכורת הסרט הייתה בניו יורק בספטמבר 1947.

כמובן צורפה רשימה עם עוד סרטים שהופקו משנים אלו ואילך בנושא השואה, העלייה לא"י ועוד.

כשקיבלנו את רשימת השחקנים ופרטי ההפקה גילינו כי עוד משחקים בסרט יוסף מילוא, הפסל יצחק דנציגר, עזריה רפפורט ואחרים.

ברקע מנגנת התזמורת הפילהרמונית וסולנים: מתתיהו וינר, יהודה שרתוק ודניאל סמבורסקי בחלילים.

בשבת שאחרי החתונה ישבנו כל המשפחה המורחבת וצפינו בסרט, איזו שמחה והתרגשות הייתה כל פעם שאבא/סבא סוכי הופיע ודיבר.

   
 

 

עושים הכל כדי לעמוד בהתחייבויות

יובל כהן מנהל מחלקת היצוא בפלרם מספר ליורם לנקרי על הקשיים העצומים שנוצרו במפעל עם פרוץ השביתה בנמלים. על הנסיונות לעמוד בלוח זמנים, בתוכניות היצור, על הפגיעה בנו ובלקוחותינו, על הקשיים בשיווק, על  ההשפעות והנזקים בטווח הקרוב והרחוק, על סדר עדיפויות במשלוחים, על יכולתנו לעמוד בהתחייבויות ואיך ממשיכים הלאה .

 

מה כוללת מחלקת היצוא ובמה היא עוסקת?

אנחנו בעצם מלווים את ההזמנות מהלקוחות מרגע לידתן (קליטתן למחשב) עד לבגרותן (לאחר המשלוח ללקוח). המחלקה מחולקת לפי איזורי שיווק, עליהם אחראית מתאמת מכירות (גילה: שוק המזרח הרחוק ורוסיה, הדר: צפון ומערב אירופה, גלית: דרום אמריקה, המזה"ת והבלקן. הילה: צפון ומרכז אמריקה ואנוכי: גרמניה ואוסטרליה).

 

מה קורה עכשיו עם השביתות בנמלים ואיך זה משפיע על העבודה בפלרם?

השביתה הזו, אם נדייק, זה לא שביתה אלא עיצומים. החבר'ה בנמל התחכמו, "עבדו" בשלושת השבועות האחרונים בתפוקה של 20 עד 30 אחוז מהתפוקה  האמיתית. לדוגמא, העמסה ופריקה של אוניות גדולות לוקחת יומיים- שלושה בתקופה רגילה. עכשיו בתקופת העיצומים זה לקח להם בין שבועיים לשלושה. אפשר להגיד שמבחינתנו זו הייתה שביתה מלאה.

 

מה אחוז התוצרת שמיוצאת לחו"ל מתוך כלל היצור של פלרם?

מעל ל- 80% ייצוא. סדר גודל של 10,000 טון בשנה.

 

איך זה השפיע על העבודה?

השביתה השפיעה בכמה מובנים. בקושי יכולנו לייצא משהו החוצה. הצטברה סחורה בחצר בכמות של כמעט  100 מכולות.

 

ומה אומרים הלקוחות?

כועסים ומתמרמרים. יש לנו שקט זמני מכיוון אירופה, משום שרוב הלקוחות נמצאים בחופשה. הם יתחילו להרגיש את נחת זרועה של השביתה בעוד שבוע שבועיים כשכולם יחזרו לעבודה, אז פתאום יתחילו לראות את האיחורים והדחיות במשלוחים.

עדיין לא היו לקוחות שביטלו הזמנות, אבל בהחלט יש כעס  וזה מעמיד אותנו במצב לא טוב.

 

אנחנו מפצים אותם במשהו?

זה כבר נתון למשווקים ולשיקולי השיווק,  מה לעשות ואיך להציג את זה. אבל אנחנו מסבירים להם. יצא  נייר הסבר ללקוחות על המצב ומנסים למזער את הנזקים עד כמה שזה ניתן. בו זמנים  אנחנו מנסים למצוא דרכים שונות כדי להתגבר על העיכובים האלה.

הייתה אוניה אחת של "צים" שיועדה למשלוח סחורה למזרח הרחוק. הודיעו לנו שהיא מגיעה לאילת ושם היא נעצרת. כדי לחסוך זמן היא לא נכנסה לאשדוד וחיפה. בלילה של מוצ"ש האחרון הורדנו 7 מכולות לנמל אילת. בעזרת "הנמל החדש" (החברה המובילה עבורנו את המכולות לנמל וממנו), במבצע לוגיסטי מורכב הועבר החומר לאילת.

 השביתה מאלצת אותנו להשתמש במשלוחים יותר יקרים, לפעמים גם במשלוח אווירי, בו המחיר גבוה פי כמה וכמה ממשלוח ימי.

 

העלות  הזו נופלת על פלרם?

כמובן, על זה אף אחד לא יפצה אותנו. ישנם כמובן קשיים ועלויות נוספים: למשל אוניות שכבר הסכימו להיכנס לנמל חיפה או אשדוד, עשו זאת בתנאי שבעלי המטענים ישלמו עוד סכום של בערך 200$ לכל מכולה, פיצוי על כך שהאוניה לא "זרקה" את המטענים בקפריסין או ביוון ונשארה לחכות בתור. זאת אומרת שלא רק שנדחים משלוחים ואתה עלול להפסיד חלק מהלקוחות,  מכולות מתעכבות  בנמל או במחסנים קדמיים אחרים. ועל זה אנחנו משלמים.

במקביל יש בעיה של יבוא חומרי-גלם. אנחנו במצב שהמכולות שלנו מפוזרות בכל נמלי אגן הים התיכון, מצרים, קפריסין יוון, איטליה.

 

יש חשש לסחורה שנמצאת שם?

אין חשש מבחינת שלמות פיסית של המכולות אבל אנחנו צריכים לדאוג לאספקה שוטפת של חומרי גלם, כדי שהמפעל כאן ימשיך לעבוד (וכאן נכנסת מח' רכש לתמונה). רוב הקווים הצליחו לעבור את המשבר. קו אחד כובה למשך שבוע אבל כמעט רוב הקווים עבדו רצוף. היינו צריכים לשנות קצת את תכנית הייצור כדי להתאים אותה למלאי שקיים פה.

 

האם נעזרתם במפעלים שלנו בחו"ל?

בהחלט, חלק מהזמנות עברו לחו"ל לחברות הבנות שלנו באנגליה ובארצות הברית. היה חשוב לנו וגם ללקוחות שלנו להיווכח שיש אפשרות להיעזר הדדית בין המפעלים וגם אם יש בעיות, יש לנו גיבוי, לפחות בחלקו, בחו"ל.

 

ועכשיו הכל חזר לקדמותו?

מבחינת אמצעי התקשורת השביתה כאילו הסתיימה, מבחינתנו בהחלט לא. הבלאגן הגדול נשאר, צריך להדביק את הפיגורים וזה עוד יקח זמן, כבר היום מתחילים שיבושים  חדשים בנמל אשדוד.

 

בעיקרון אנחנו משתמשים בנמל חיפה?

כן, אבל בעקבות השביתה יש אניות שהודיעו שלא יגיעו לחיפה. האופציות של מעבר דרך מצרים וירדן ומספנות ישראל טובות בתקשורת אבל כמעט ולא מעשיות. הכדאיות של העברת מכולות דרך המעברים האלה מאוד מוטלת בספק. מבחינת משרד האוצר זה נראה יפה, כאילו הצליחו לשבור את נושא השביתה בנמלים, אבל בפועל האופציה הזו לא כדאית, הסיכון מאוד גבוה, פרקי זמן ארוכים בתובלה, יקר, אתה לא בטוח במאה אחוז כמה נמלים ואילו ידיים המכולות עוברות בדרך.

 

יש מחסור בחומר גלם?

יש מקרים מסויימים שהיינו ממש על סף מחסור. העניין עכשיו זה להתחיל לעשות סדר.

לגבי משלוחי התוצרת מתחיל קרב על כל מכולה שיש למצוא לה מקום (שאיננו) באוניה. כל יצואן מנסה "למשוך את השמיכה" לכיוון שלו. יש גם סדרי עדיפויות. לדוגמא: למכולות של ציוד מתכלה כמו מזון, תרופות, תוצרת חקלאית, יש קדימות על פלסטיק.

יש צורך להתמודד מול חברות הספנות על אישורי מקום בכל אוניה. יש להשלים את החוסרים שנוצרו כתוצאה מ"בריחת" אוניות, ויש גם התמודדות קשה מול יצואנים גדולים יותר. ממש מלחמה על כל מכולה.