מס 1432  י"ב באב תשס"ד  30.7.04

     מדיוני המזכירות  / 1.7.04

 

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט יוחנן.

 

1.                  בהשתתפות יעל לביא, דליה וולגיל, שלמה רייזנר נדון ערעור על החלטת המזכירות

          משבוע שעבר 24.6.04 בעניין צוות לגיבוש המלצות לביצוע סעיף 5 ב"עיקרי השיכון".

לאחר שמיעת החברים חזרה המזכירות על החלטתה:

א.     הדיון ביישום התקנון לגבי בתי הקומותיים והשלישיות יעשה על ידי צוות אחד שיביא המלצותיו לגבי שני המגזרים.

ב.     הצוות נשאר בהרכב: אודי, עידו, צור,יוסי זמיר, דניאל פרי.

ג.      הצוות יזמין את נציגי הדיירים להשמיע דברם במהלך הדיון וימציא להם טיוטת ההמלצות לתגובה לפני הבאתן לאישור המזכירות.

 

2.     בתיאום עם איילת גורדון הוחלט על סגירת "חנות הנעליים". איילת תמשיך להיות אחראית על נושא "תערוכות ההנעלה" התקופתיות בקיבוץ.

 

3.     לינת ילדי י"ב.

המזכירות החליטה על המשך התהליך, דהיינו הבאת הנושא להחלטה בקלפי. עם זאת, בהתייעצות עם צוות החינוך, ולאור היותנו עומדים כבר בתחילת חודש יולי, מציעה המזכירות לדחות ההסדר, אם יאושר, לביצוע החל מהשנה הבאה, על מנת לאפשר לצוות החינוך להתארגן על הצד הטוב ביותר לקראת ביצוע המהלך.

 

4.     בתשובה לשאלה מסר עידו שעל פי החלטת צוות תיאום ניהול, תובא לאישור ההנהלות בזמן הקרוב (ולאישור האסיפה), תכנית מעודכנת של "מקורות ושימושים לטווח בינוני". בפעם האחרונה התקיים דיון בנושא והתקבלה החלטה לפני שלוש שנים ולאור התפתחויות שונות, יש מקום להחלטה מחודשת. הוחלט שבלי קשר לנ"ל תובא לדיון ההצעה שגובשה בנושא "קרן רווחה לחבר" (שתשלב ב"מקורות ושימושים" הנ"ל).

 רשם אודי.   

 

 

 

    מדיוני המזכירות   / 15.7.04

 

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט עידו ושחר צור.

 

1.     פאב ומשקאות אלכוהולים

על פי המלצת צוות העוסק בנושא "ילדים ונוער בסיכון", החליטה המזכירות שהכניסה ל"פאב" תוגבל לילדי י"ב רק בתום סיום לימודיהם, לאחר מסיבת הסיום. כמו כן החליטה המזכירות על איסור מכירה בכולבו של משקאות אלכוהולים, כולל בירה, לנערות ונערים שלא סיימו י"ב, כפי שגם מתחייב על פי חוקי המדינה.

 

2.     רופא תושב

דווח למזכירות על סיום צפוי של עבודת דר' נטע יואלי אצלנו. המזכירות רואה יתרון בכך שה"רופא הכפרי" המוקצה על ידי קופ"ח יהיה "רופא תושב" והטילה על ממלאי התפקידים לפעול בנושא מול קופ"ח.

 

3.     זוהר בן-בורהום

בהשתתפות יואב אופק דנה המזכירות באפשרות קבלתם כתושבים של זהר בן-בורהום שהתחנך אצלנו בקבוצת "צמרת", אישתו שירי וילדם בתנאים הבאים:

א.     קיום דירה מתאימה

ב.     תושבוּת רגילה

ג.      הבטחה של התשלומים המתחייבים בגין הדירה, שירותים, חינוך וכיו"ב.

ד.     שום מחוייבות להעסקה בקיבוץ או מפעליו.

ה.     שום מחוייבות לגבי קבלה למועמדות וחברות בעתיד.

 

4.     הסכם עם הורי חברים.

סוכם נוסח סופי של ההסכם.

 

5.     גיל סיום עבודה לנשים

הוחלט לשוב ולדון בנושא במועד בו על פי תקנות הביטוח הלאומי יהיה גיל הזכאות לקבלת קצבת זיקנה לפחות 61 שנה (בעוד כשנה מהיום).

 

6.     חוב ותק לחברים

הוחלט:

א.     להעביר לתקציבי החברים הזיכויים לפי "רשימת אורנה".

ב.     לא לבצע חיובים במקרים בהם זוכו החברים מעבר לוותק המגיע להם.

רשם אודי .

 

 
קוֹלוֹת הַלַּיְלָה

קוֹלוֹת הַלַּיְלָה

קָרְאוּ לִי,

אֵין כְּמוֹ הַחֹשֶׁךְ

לְהוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל.

 

עֲגָלִים גְּמוּלִים

גָּעוּ אֶל הָאֹפֶל,

מְבַקְּשִׁים אֶת

עָטִין אִמָּם.

 

נְעִירַת חֲמוֹר

בִּסְטַקָּטוֹ צָרוּד,

פָּרְמָה אֶת רִקְמַת הַשֶּׁקֶט

כְּמוֹ חָסַר לוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה.

 

אִמָּהוֹת

אָזְנָן כְּרוּיָה

לִנְשִׁימַת עוֹלָלָן

בִּשְׁנָתוֹ.

 

אֲנִי, אֶת לִבִּי הַפּוֹעֵם שָׁמַעְתִּי

מוֹנֶה אֶת רִגְעֵי הַחֹשֶׁךְ,

בְּטֶרֶם הָאוֹר יַעֲלֶה.

 

              ראובן עזריאלי  21/7/04       

 

 

    דיווח שבועי / א. פלד

 

בר מצווה.

השבוע חגגנו יחדיו עם כל בני המצוות.

אמרו חז"ל (מסכת קידושין) "איזו היא מצוות האב על הבן: למוּלו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה ויש אומרים אף להשיטו במים".

"להשיטו במים" – ללמדו לשחות.

וכיצד זכה לימוד השחייה להמנות בשורה אחת עם עניינים גדולים כמו מילה, לימוד תורה, נישואים...?

ולמה דווקא לימוד שחייה ולא ללמדו לרכב על חמור או גמל או כיו"ב. ששחייה היא עניין של חיים ומוות.

ויש כאן שלושה עניינים השלובים זה בזה.

הראשון סימלי – הנה בני המצוות, עכשיו כשלומדים לשחות אתם כשרים לקפוץ למים ולהתחיל לחתור בכוחות עצמכם ובמידה רבה גם על אחריותכם.

עניין שני, שדווקא ברמת יוחנן מקויימת מאז ומתמיד "מצוות האב על הבן" בעניין לימוד השחייה באדיקות מיוחדת ולא לשם השחייה בלבד אלא כמפעל חינוכי המקנה לנערות ולנערים ערכים חשובים נוספים.

והשלישי – והוא לב העניין – שמכל תרי"ג המצוות שחלקן איננו מקיימים ואיננו מלמדים את בנינו, אנחנו מקפידים בחשובה שבמצוות עשה והיא שקולה אולי כנגד כל היתר, שבלעדיה אין להן קיום, והיא מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם", שמתחיל בלימוד שחייה ונגמר בכל מיני הזהירות שעליכם בני המצוות להזהיר את עצמכם.

לשמור כל אחד על עצמו וכולכם על כל אחד שביניכם, ונזכה גם לראותכם, בריאים ןשלמים, עומדים ביום חופתכם.

מזל טוב..

 

 

 

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

 

אילנה קרוא משוחחת עם יזהר דגן

 

הייתה שעת ערב נעימה.

ישבנו עם יזהר ורות ליד בקבוק יין טוב וגבינות של תרצה, ושאלנו אותו כמה שאלות לטובת קוראי העלון:

 

-  איך הגעת למקצוע כל כך מעניין?

יזהר צוחק ואומר שאנשים נוהגים לשאול אותו: "מה עם הכינורות והוא בכלל עוסק בחלילים".

-  אז ספר לנו מהו  המקצוע שלך.

אני מומחה לחלילי צד. מתקן, מוכר וקונה.

-  איך נעשית מומחה לחלילי צד?

ניגנתי בחליל צד, כמו שרבים זוכרים, עוד מילדות. אחר כך למדתי ב"אורנים" הוראת מוזיקה. תוך כדי הלימודים  הסתבר לי שאני לא ממש מוזיקאי. זאת אומרת, לא התאים לי לנגן חליל בצורה מקצועית מול קהל. באותה תקופה פגשתי את וילי פיינברג. הוא תיקן לי את החליל, עניין אותי להסתכל על עבודתו, וכאשר החלטתי לא להיות נגן מקצועי, זה נראה לי רעיון טוב למקצוע.

-  איפה לומדים מקצוע כל כך מיוחד? יש בית ספר, קורסים?

 נסעתי לצרפת ושם למדתי בבית חרושת לכלי נשיפה את כל האספקטים של המקצוע. עבדתי שם כשוליה.

-  איך בחור מרמת יוחנן "יודע" לאן לפנות,  לפני עידן האינטרנט?

הכרתי את הקלרנטיסט יונה אטלינגר ז"ל, שעבד בתור יועץ בבית החרושת. הוא סידר לי את האפשרות לעבוד בפריז.

-  ידעת צרפתית?

לא ידעתי אף מילה. והיה באמת קשה.

 -  מעבר מאוד חד לבחור צעיר  מהקיבוץ לפריז. זה דורש די הרבה אומץ.

הייתי חדור ברצון. נסעתי עם כרטיס הלוך ו- 400$ מההורים. לא הייתה לי אפשרות אלא להצליח לפני שיגמר הכסף.

-  כמה זמן היית בפריז?

חמש שנים. 

- ומשם עברת להולנד?

לא, להולנד הגעתי בעקבות רות. אחרי פריז חזרתי לישראל. עבדתי תקופה קצרה בירושלים. שם נכנסה ילדונת בת 17, תיכוניסטית, כדי שאתקן לה  חליל צד, וזאת מבלי שתנחש שהיא הולכת להיות אשתי. אחר כך חזרתי לקבוץ ועבדתי שנתיים באבוקדו. 

-  וכל השנים המשכת לנגן?

לא ממש.

 

-  איך הגעת בכלל לקטע של המוזיקה? 

כמו כולם. נירה שלם המליצה לי לנגן חליל. אבי ניגן על כינור, אבל מעולם לא שמעתי אותו מנגן. בבית הייתה הרבה מוזיקה קלאסית ואהבה למוזיקה בכלל.

בשנות ה - 40 נהג אבא לצעוד ברגל לעיר גנים, כי שם היה למישהו פטיפון...

-  בוא נחזור אליך. למה צריך בכלל לתקן כלי נגינה? ומה פירוש לתקן חליל?

החליל הוא כלי מכני, המכניקה מתבלה, בצניעות אומר שזה לא מקצוע מסובך. המקצוע דורש סבלנות, עדינות ולדעת "להתחיל ולסיים". יש המון עבודה על כלי, אני מפרק, מרכיב ומכוונן, עד שמגיע לצליל המדוייק.

העבודה בשבילי מאוד חושנית. אני אוהב את ריח הדבק, ההלחמה, החומרים. מצאתי מקצוע שהוא גם הובי. מתאים לי לעבוד לבד. היו הפיתויים להגדיל את העסק, אך בצורה מודעת בחרתי להשאר לבד. כך שגם השגיאות שלי וגם ההצלחות שלי .

יש המון סיפוק לקחת בתחילת היום כלי במצב גרוע ולהביא אותו בסוף היום למצב שיראה וינגן כמו חדש. 

בשלב הזה מתערב יוחנן בשיחה ומבקש לדעת מתי וכיצד התחיל יזהר לעסוק גם במסחר של חלילי צד.

אחרי שנים שעבדתי כשכיר, התגבשתי מקצועית ולמדתי משגיאות של אחרים, התגלה לי שגם במסחר יש לי גֶנים טובים והפכתי לעצמאי, הקמתי את בית העסק הראשון בהולנד שהינו בעל מומחיות בלעדית לחלילי צד. אני עובד לבד מתוך בחירה ועושה הכל לבד, החל משטיפת הרצפה, טלפונים, הנהלת חשבונות, תיקונים, קניה, מכירה, אריזה, אינטרנט.

כשהתחלתי את העסק, הייתי זקוק להון חוזר. הגיעה אלי משלחת מהבנק, שבאה לבדוק מה זה הדבר המוזר הזה "תיקון חלילים".

נשאלתי: "מה יהיה אם מחר כולם יפסיקו לנגן בחליל, איזו ערבות יש לך שתוכל להתפרנס"?

הראתי להם את הצלחת של לוזר שתלויה על הקיר ועליה מצוייר רועה עם חליל ואמרתי להם "בחליל ניגנו לפני שהומצא הבנק הראשון וכנראה אחרי שייסגר הבנק האחרון אנשים ימשיכו לנגן בחליל". זה כמעט כמו לשאול קברן: מה יהיה אם אנשים יפסיקו למות, ממה תחיה?

כך קיבלתי את ההלוואה.

אבל המוטיבציה של יזהר להמשיך ללמוד ולהתקדם לא נעצרה. וכך הוא ממשיך לספר:

ב- 1988 למדתי בבית חרושת ליצור חלילי צד ביפן. בית החרושת היה בשיאו. למדתי את שיטת העבודה שלהם, שהיא שונה לגמרי מהשיטה האירופאית. הם יותר מדוייקים וחדשניים מבחינת עבודה עם המתכת.

-  יש שוני בצליל?

כן.

-  אני יודעת שיש חלילים מכסף ויש מזהב, מה ההבדל? והאם אנשים קונים חליל זהב רק בשל היוקרה?

לכל מתכת אצילה יש תכונות ייחודיות ולכן גם תכונות צליל שונות. עם חליל זהב ניתן להפיק צליל יותר חזק. ככל שהמשקל הסגולי של המתכת יותר גבוה, חוזק הצליל יהיה יותר חזק. יש כמובן אנשים שיקנו חליל זהב בשל היוקרה ויש שיקנו כהשקעה כספית.

-  באים אליך אנשים מפורסמים?

כן. את ג'יימס גלאווי פגשתי ביפן ואני מתקן כלים של נגנים מקצועיים מאירופה וישראל למשל כמו כריס היינזה. נגנים מקצועיים באים להתייעץ איתי לגבי רכישת כלים. אני יכול לשרת נגן מהאופרה המלכותית השבדית ועדיין מרגש אותי גם הילד הקטן שבא לקנות את החליל הראשון ואני מתחבר להרגשה כשאני קיבלתי את הכלי הראשון שלי.

 

-  פיתחת רמת ידע ומקצועיות מאוד גבוהה.

כן, עונה יזהר בביישנות. וממשיך: הקליינטים שלי מכל העולם: מאירופה, הודו, דובאי, צפון ודרום אמריקה.

-  האם אנשים מדובאי יודעים שאתה ישראלי? ואיך הם מתייחסים לכך?

כשאנשים נכנסים לעסק ושומעים מבטא זר, הם שואלים מאיפה אני. אני עונה מירושלים. הם נבוכים כי לא ברור להם אם אני יהודי נוצרי או ערבי, ומשם אנו עוברים לשיחה עניינית עיסקית.

-  איך אנשים מכל העולם יודעים להגיע אליך?

השם המקצועי עובר מפה לאוזן, ממורים, מקולגות, מהמלצות ומהאינטרנט.

-  יש לך אתר?

כן קרוב לשמונה שנים. הייתי העסק הראשון של מוזיקה בהולנד, שבנה אתר באינטרנט.

-  כמה שנים אתם גרים בהולנד?

24 שנים.

-  איך הגעתם דווקא לשם?

(מצב הרוח בחדר הופך לשובב מלווה בהרבה צחוקים)

רות נסעה להולנד ללמוד אומנות ואני בעקבותיה, אבל אתחיל "את סיפורנו"  עם הפעם השניה שנפגשתי איתה. 

חנוך תל-אורן נפצע בפיגוע בכביש החוף, בנו נהרג . שנה אחר כך חזר חנוך לנגן וערך קונצרט מרתון באימקה בירושלים לזכר הבן. כל הכרטיסים נמכרו. עמדתי ליד האולם ולפתע שמעתי צעקה של נערה נחמדה: "יזהר יש לך במקרה כרטיס?" ורות מוסיפה: "יזהר נעלם וחזר עם כרטיס". שניהם מסכימים שהאהבה פרחה על המקום.

הם החליטו ביחד שרות תנסה ללמוד אומנות בהולנד, ויזהר נסע בעקבותיה. ומאז הם שם עד היום.

- אתם אוהבים לגור בהולנד?

(כאן משתנה מצב הרוח והופך לרציני ומהורהר)

יש שם דברים טובים ופחות טובים כמו בכל מקום. אבל ביום- יום אני למעשה חי באטלייה. אני שומע את "הגל הקל" כל היום. הקשר שלי עם מה שקורה בארץ ובקיבוץ מאוד הדוק.

במשך השנים התקרבנו למסורת היהודית, כי הבנו שזו אחריותנו ואם לא נעשה את המאמץ נאבד את הזהות. בעיקר חשוב לנו לחנך את הילדים ברוח המסורת היהודית.

בבית אנו חיים קצת כמו בקיבוץ של פעם, בכל מה שנוגע לערכים של הסתפקות במועט ושמחת בחלקך.

ומכיוון שגלשנו להלך רוח פילוסופי (כן השעה מאוחרת וגם היין משפיע) שואל יוחנן:

-  בתור אדם שבא הרבה לקיבוץ איך אנחנו נראים בעיניך?

יזהר שכל כך אוהב את הקיבוץ אינו נופל לפח ומסביר איך החיים בקבוץ עיצבו אותו להיות האדם שהינו עכשיו. לדוגמא בקשר לעבודה: אני זוכר, אומר יזהר, איך צבי שוורץ היה פרפקציוניסט. המשמעת, עד מוות, של עבודה שיש לי מקורה בקיבוץ. צבי לא השאיר אבוקדו אחד על העץ. בסוף היום היה דואג שהמיכלים יהיו מכוסים, שהשמש לא תפגע בפרי. אחר כך כתב בגיר על כל מיכל, אף פעם לא השאיר קצוות לא גמורים. כך אני בעבודה. כל פעם שאני שוטף רצפה אני זוכר איך אמא שלי עינתה אותנו בנקיון ואיך נהגה לאמר: "אל תעשו מרח וברח". הרסט הורוביץ, מורה מ"אורנים", השפיע על משמעת העבודה שלי. לא אלך מהאטלייה אפילו אם מאוחר, לפני שכל הכלים נקיים ללא רבב בקופסאות ובארונות, ולפני שסיימתי הכל, כדי שאוכל להתחיל מחר מהתחלה. או בנושא נוסף, תפקידי להרוויח כסף למשפחה, אבל כסף כמטרה, לא מעניין אותי.

ובכל זאת אנחנו לא מרפים "מה בקשר לשינויים"?

אני מודע לשינויים ואני מבין שהקיבוץ מתכנס לתא משפחתי. הצרכים של החברה השתנו, אבל אני מקווה שבתוך השינויים ההכרחיים תישמר רוח של עזרה הדדית. אני עדיין מרגיש שיש פה המון חברוּת ומקווה שזה ישמר גם לדור הצעיר.

לי אישית חשוב לבוא הרבה. פה אני "מצפין את המפה", זה מקום שבו אני מרגיש גם את השינויים שעברתי בחיים. כאן בשבילי זו נקודת המוצא. בקיבוץ אני מתמלא ברעיונות חדשים, באנרגיה. אני מרגיש "גנטיקה-רוחנית", לי אישית יש הרגשה של התחדשות.

-  מה חסר לך בקבוץ? למה אתה מתגעגע?

עצוב לי שאין תפירת בית יותר, וכשאני בהולנד אני מתגעגע לעוףצלוחֶס  ולחברה  בחדר האוכל.

 

לסיום,יזהר,זו הפעם הראשונה שכל המשפחה מגיעה כשאמא לאה ז"ל איננה. 

בשנים האחרונות הגעתי הרבה, ועברתי, מבחינה אישית, דרך טובה עם אמא.יש לי קשר חזק ל"חמדת אבות" ואני מודה לכל האנשים שטיפלו בה במסירות.

 אני מקווה שתמיד נוכל לחזור ולהיות חלק ושרמת יוחנן תמשיך להיות בית עבורנו.

 

                                                                                                              

 

 

 

לוח החיים

 

              

 

רפאל רפפורט

החיים הם כמו לוח שנה, בעל 120 דפים. כל שנה נתלש דף אחד, החלק העליון הוא ההפרש שבין הדף הראשון לדף העכשווי. והחלק התחתון הם הדפים שנשארו. עד 60 שנה החלק התחתון גדול מהחלק העליון. בגיל שישים החלקים משתווים. דפים, בעוד שהחלק התחתון פוחת והולך.

 

 

 

לזכר ד"ר אליהו רפפורט – אבי ז"ל

יום הולדת לזקן

בינואר 1929 מלאו לאליהו 40 שנה. הקיבוץ חגג את המאורע ברוב הדר ופאר. כל הקירות קושטו בקריקטורות של לוזר. על הקיר הדרומי, מעל לבמה, היה ציור ענק שמראה את אליהו עטוף בטלית, ומתחתיו כתוב: "על חטא שחטאתי לפניך ארבעים שנה בלבד". על הבמה היה שולחן ועליו צנצנות מחדר הטבע עם עוברים של אפרוחים. על המדבקות היה כתוב: "אליהו בן יום" "אליהו בן שבוע", "אליהו בן חודש" וכו'... העמידו חמור על הבמה ושמו לו קרטון מתחת לזנב ועל הקרטון היה סיפור מזג האוויר: "תולים מגבת בחוץ; אם היא יבשה, זה יום בהיר, אם היא רטובה, סימן שיורד גשם, ואם היא איננה, סימן שסחבו אותה".בין הקריקטורות אני זוכר תמונה של אליהו לבוש שינל, מצביע על מזל בתולה והכיתוב: "מומחה לאתקות". הייתה שם תמונה של ממינה נוהגת טרקטור ומתחתיו בן אדם וכתוב: "פילק, תצאי משם". תמונות רבות סביב כל הקירות.

כאן אני עומד דום לזכר אדם שהיה אמור להיות כאן, ונבצר ממנו.

 

                    

                   היה לי ראובן

 

היה לי  ראובן

היה לי יומולדת 3

גם לראובן היה

אבל הוא לא היה,

 

בגיל ארבע

עליתי ארצה

גם ראובן היה בן 4

אבל הוא לא עלה.

 

בגיל 12 היו

יריות בבית אלפא,

והיינו בסכנה

ראובן לא היה בסכנה.

 

תרצה אהבה אלי

כשהייתי בן שבע

את ראובן

היא לא הכירה.

 

כיום אני זקן

וראובן תינוק

בקרוב נתראה

כשווה בין שווים.

 

                                                                             אחיך האוהב – רפאל רפפורט

 

הערת העורך -

אני יודע שרפאל כועס עלי  וחבל, אין לו סיבה לכך. 

אין לי יומרות לקבוע הלכות מה מתאים לעלון ומה לא, ישפוט הציבור. העלון שייך לכולם ובדרך כלל כל מה שחבר כותב ורוצה לפרסם, ראוי בעיני.

אני מכבד את רפאל ומוצא טעם ברשימותיו ולכן לא אפרט מעבר לכך, רק זאת אומר שהוא לא מקופח. בגלל אילוצים טכניים העלון מוגבל ל 16 עמודים בלבד, אם יש הרבה חומר, מי שמקדים זוכה.

כדאי לזכור שאך לפני שנים מועטות היה צריך לחכות 4 או 6 שבועות ולפעמים גם יותר בין עלון לעלון, אם היום רשימה נדחית משבוע לשבוע מהטעמים המצויינים לעייל, זה לא נעים אבל לא נורא.    

ודבר נוסף חשוב, כדאי ורצוי לבדוק את עצמנו אם דייקנו בכתיבת הכתובת של הדואר האלקטרוני ה -e-mail .   ירמיהו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין אמת אחת...

 

חנה'לה ישראלי ונעמה רייזנר היו שותפות בשבוע שעבר למפגש בין יהודים וערבים שהתקיים באנטליה. המפגש שהוא המשך למפגשים בארץ, נועד מלכתחילה לדיבורים בלבד. הן חזרו משם מלאות רשמים, שברובם, לא מחמיאים להתנהגותנו בשטחים ובעיקר בכל מה שקורה במחסומים. על האנשים שהן פגשו שם, על המציאות הבעייתית ועל האמת שפנים רבות ושונות לה חנה'לה מספרת ברשימה הבאה.          

                                                                  (ירמיהו)

 

הפן האנושי ותוצאות המצב של כיבוש מתמשך על עם ללא זכויות, כמו גם המלחמה המתנהלת יום יום בשטחים מביאים אותי כאזרחית להידרש לנושא. זה מתחיל בבית ספר בכתות י' ויא', שם מדברים על דו קיום בין ערבים ליהודים. השיא של השעורים האלה הוא מפגש של יומיים בין תלמידים ערבים ויהודים.

אישית לא לימדתי את הנושא אבל השתתפתי השנה בקבוצה של יועצים ערביים ויהודים שדיברה על הקונפליקט הערבי-יהודי בארץ.

השנה הוזמנתי להשתתף במפגש בין ישראלים ערבים, ישראלים ופלשתינאים באנטליה. מפגש 

שמאורגן  ע"י אירגון "איפכרי"  -

(Israel / Palestine center for research and Information)

זהו מוסד שעוסק בשיתוף פעולה בין פלשתינאים לישראלים בתחומים שונים, כלכליים  וחינוכיים.

 

-  מי  מארגן? יוזם? מממן?

זה התחיל כיוזמה אישית ב-94 של בחור ישראלי ובחור פלשתיני. המממנים הם ממשלת יפן, ממשלת פינלנד ועוד תורמים באירופה. בעבר גם ממשלת ישראל השתתפה.

-  יש לזה קשר לפעילות בהקשר להסכם ג'נבה?

אין קשר זהו אירגון א-פוליטי.

אנחנו מכירים את הסיפור דרך העיניים שלנו, מתברר שלעמים שונים יש נרטיבים שונים, יש סיפורים שונים. את אותו סיפור היסטורי הם רואים אחרת – וכמו שאנחנו בטוחים שכל מה שאנחנו אומרים זו אמת לאמיתה - כנ"ל לגביהם: הגירסה שלהם היא האמת לאמיתה.

באופן טבעי אנחנו נתווכח, נצדיק ונכחיש, אך במפגשים למדתי להתייחס לסיפור שלהם כאל האמת שלהם.

 

-  השאלה היא אם הם מכירים בעובדה שגם לנו יש "אמת שלנו"?

הם אמורים להתייחס לסיפור שלי כאל אמת לאמיתה ואנחנו מבינים ביחד שיש מספר  אמיתות, אין אמת אחת ואין סיפור אחד. על זה אמר הפילוסוף פוקו – "בידי המנהיגים יש את הידע ואת הכוח להסתיר מאיתנו דברים שהם לא רוצים שנדע". כך אנו לומדים שההיסטוריה שלהם קצת שונה מההיסטוריה שלנו.

-  אפשר להתווכח עם מישהו דרך העיניים שלו?

אינני יכולה. אני יכולה להיות אמפתית. תוך נתינת כבוד ואכפתיות אני מפחיתה מאוד את הכעס והעוינות שלהם. הם לא מעוניינים רק בפתרונות החומריים, די להם שיבינו אותם ויתנו להם כבוד וזה מה שאני עושה.

-  די להם? מאחורי כל ויכוח יש תכלית, איך אפשר להתווכח ולהתעלם ממנה?

הכוונה היא לא להתווכח. אלא לשמוע ולהבין.

לכנס הגיעו 220 משתתפים, כולם אנשי חינוך. מתוכם 30 פלשתינאים שהגיעו דרך ירדן, כי גבולותינו סגורים, והשאר ערבים ישראלים ויהודים. לפלשתינאים לקח כ-20 שעות להגיע בגלל המחסומים. כידוע לך, גם הערבים הישראלים צריכים להתייצב שעתיים לפנינו בנתב"ג.

 

השיחות התנהלו בקבוצות של 20 משתתפים בעזרת מנחה ערבי, מנחה יהודי ומתורגמן. כל אחד דיבר בשפתו, והמתורגמן תרגם תוך כדי עצירת שטף הדיבור כל פעם. היה מאוד מעניין: בארץ לערבים הישראלים היו המון טענות, באנטליה הם היו הקול השקט. בקבוצה שלי הם מיעטו לדבר, הם הרגישו עצמם כחוליה מגשרת, לא כל כך ידעו למי להיות לויאליים. המצב מבחינתם היה מבלבל, הם הרגישו קרועים. הם לא העיזו להגיד את כל הביקורת שיש להם על הפלשתינאים וגם לא את כל מה שיש להם עלינו.

-  שמעת שם משהו שמזכיר, ולוּ במעט, גינוי של הטרור?

כן. הפלשתינאים אמרו שהם נגד הטרור, הם לא בעד פיגועים אך עם זאת אמרו שיש להם הבנה למי שנוקט בדרך הטרור. הם תיארו איך אנחנו ממררים להם את החיים,  נכנסים עם טנקים, הורסים בתים, מפגיזים, אין להם כלי נשק, אין פרנסה, הם מיואשים והדרך היחידה שלהם להחזיר לנו על כל הכעס והשנאה זה ע"י פיצוץ אוטובוסים או מטעני חבלה. לצערי לא שמעתי מהם גינוי.

-  מה החידוש? בשביל זה נסעת לאנטליה?

ביום וחצי הראשונים דיברנו ממקום של עמדה שלנו מול עמדה שלהם. כולם דיברו בשפה מכלילה פלקאטית שלא הביאה אותנו לשום מקום חוץ מכעס.

בסוף היום השני עשינו תפנית – כל קבוצה מתוך שלושת הקבוצות הייתה צריכה לתאר את הנרטיב (הסיפור) הלאומי שלה. כשהצגנו את הנרטיבים התברר שאנו משתמשים בהרבה מושגים זהים. כמו למשל, הצורך בשמירה על תרבות, שלטון עצמאי, זכות לבית לאומי, כמיהה לא"י והגעגועים.  אותן מילים הופיעו בכל קבוצה.

בשלב זה קם ערבי ממזרח ירושלים והוסיף נרטיב רביעי, הסיפור של מזרח ירושלים הוא שונה. הוא סיפר: סופחתי למדינת ישראל, עלי למלא את כל החובות (מיסים וכו') אך אין לי זכויות, יש לי תעודת זהות כחולה, אין לי דרכון, בתעודת המעבר שלי כתוב אזרח ירדני. אך גם הירדנים אינם מכירים בי, כך שאיני שייך לשום מדינה.

מאותו רגע שירדנו מהעמדות הקולקטיביות ועברנו לסיפור האישי המפגש שודרג והיה מצויין.

הסיפורים שלהם היו מסמרי שיער. במחסומים, לדוגמא, נותנים להם להגריל פתקים שכתוב בהם – אם אתה רוצה לעבור תנער כמו חמור, או תקרקר כמו תרנגולת, או תקפוץ על רגל אחת ותשיר "עם ישראל חי" או את "התקווה" וכמובן מפשיטים אותם לבדיקות בצורה משפילה ומבזה. כששאלנו למה הם לא מתלוננים נאמר שאין למי.

הצענו להם את עזרתנו – החלפנו כתובות E-mail ואני מתכוונת לפנות לקצין קבילות חיילים. אך קודם אני פונה לחיילנו מרמת יוחנן שעומדים במחסומים: עזרו ליצור שם תנאים הוגנים ויחס אנושי.

זה לא תלוי בהם חנה'לה. בואי לא נהיה תמימים, יש לזה סיבות, אותו ערבי יכול להיות מורה ויכול להיות מחבל, אותו אמבולנס יכול להביא יולדת ויכול לשאת מחבל מתאבד.

נכון, אני לא נגד המחסומים אבל צריך להיות גם שם בני אדם, למה להשפיל?

חנה'לה, אין הצדקה להתעללות לשמה, אבל החיילים שלנו נמצאים בלחצים איומים, גם שעות העבודה המטורפות, גם הלחץ החברתי, וגם הפחד מפני מחבל שאולי מסתתר מאחורי ערבי שנראה תמים.

זה לא פשוט. היה שם מורה מכברי, בחור צעיר שסיפר כמה שזה לא פשוט, יחד עם זאת הוא אומר שמעולם לא הגיע להתעללות והשפלה וגם לא ראה אחרים במחסום שלו שעושים זאת.

 

עוד סיפור: בחור מיריחו למד באוניברסיטת אל-קודס מספר לנו שהוא התאהב בבחורה ממזרח ירושלים, אחרי רומן בן שנתיים, הם רצו להתחתן, הוריה לא הסכימו כי אם היא מתחתנת היא עוברת ליריחו ואז אין שום דרך שההורים יתראו אתם. לעבור  ליריחו מבחינתה זה ניתוק מהמשפחה במזרח ירושלים. בכאב אדיר הוא מספר אני בוכה כל לילה אך היינו מוכרחים להיפרד. בהפסקה, סיפר לי אותו פלשתינאי על דודתו שבנתה בית בכל כספה בא-רם. עם סיום הבנייה הוקמה גדר ההפרדה וביתה החדש נשאר מחוץ לגדר. כיום היא נאלצת לגור בחדר שכור במזרח ירושלים כדי לא לאבד אזרחותה וידה אינה משגת לשלם. ביתה החדש עומד שומם ואין לה אפשרות להגיע אליו.

-  חנה'לה, תכלס, חוץ מאמפתיה והקשבה אחד לשני יש תוצאות אחרות? גילית משהו חדש שלא ידעת קודם?

האמת שחוץ מלשמוע סיפורים אישיים קשים ממקור ראשון, לא נגלה לי משהו חדש. מה שכן ראיתי שיש בין הפלשתינאים בני אדם חכמים הגיוניים והגונים שכל מה שהם רוצים זה שנאפשר להם לחיות בצורה חופשית ומכובדת. שנחזיר להם את השטחים שלהם. הם לא רוצים את אדמתנו, לא רוצים לחזור ל 48', רק לחיות בשקט ובכבוד. גם הם גילו שאצלנו יש אנשים שאפשר לדבר איתם, שרוצים לעזור ומתנגדים להתעללות ולכיבוש.

-  ולסיכום המפגש

המפגש היה חוויה מיוחדת. אני רוצה להמשיך את קבוצת המפגש בין הערבים ליהודים ולעבות אותה. עדיין לא נגענו בבעיות היותר קשות, לא נגענו בזכות השיבה, בערביי 48' כנראה שאין פתרונות קלים ומהירים, אבל אם נחכה שרק המנהיגים יעשו נמשיך לדשדש בבוץ. חייבים לראות שבשני הצדדים יש בני אדם שהמצב כואב להם, שרוצים בכל זאת לשנות.

-  האם גם הם עוברים תהליך של האנשת היריב כמוך?

מורה מג'נין שעובר מידי יום 5 מחסומים בדרכו לעבודה ברמאללה התנגד תחילה למפגשים, הוא היה מאוד עויין, דיבר אנטי והפציר במורים אחרים לא לנסוע כי אין מה לדבר עם הישראלים, "לא מגיע להם שנדבר איתם". בסוף המפגש הוא דיבר אחרת, ראה שאנחנו בני אדם, שיש עם מי לדבר, אמר שיעודד אנשים לצאת למפגשים כאלה  וגם יספר לתלמידים שלו, שיש בישראל  אנשים שמרגישים, שאיכפת להם, שרוצים לחיות כבני אדם בשכנות טובה.