מס 1430  כ"ז  בתמוז תשס"ד  16.7.04

         דו"ח שבועי / א. פלד

 

סיכום הסדנאות.

ישבנו, חשבנו, שוחחנו. ביום ראשון נוכל לשמוע – לא מעצמנו אלא מפי מנחי הסדנאות – מה עולה מן המקובץ. לאן נושבת הרוח. מה אנחנו רוצים, למה מקווים, ממה חוששים. חשוב לשמוע מכלי ראשון וגם לשאול שאלות. ההשתתפות בפגישת הסיכום חשובה לא פחות מן  ההשתתפות בסדנא. מי שמגיע – משפיע.

ניפגש ביום ראשון הקרוב 18.7.04 בשעה שמונה וחצי בערב בחדר האוכל. רמת ההשתתפות משקפת את רמת האכפתיות הציבורית ותקבע במידה רבה אם ואיזה המשך יבוא.

 

גג לגן.

במבצע מהיר תוך דקדוק בכל כללי הבטיחות הוסר גג האסבסט הישן מעל גן רימון. בעוד ימים ספורים יכוסה הגן בגג רעפים חדש.

בכך הוסר מפגע פוטנציאלי באיזור רגיש זה ומשופרת חזות הגן.

בהזדמנות זו נדווח גם ש"בית אביב" שפעל מתוך שלוש דירות ב"בית טוביה" עבר לדירונית הסמוכה לתלתון שחר.

נאחל לשרה'לה ולקהל המשתמשים הנאה במעונם החדש. תודה לדני ולדרור על ההעברה המהירה והחלקה.

שלוש הדירות שהתפנו מיועדות לשמש, לאחר שיפוץ, את ועדת השיכון כחלק מן הפתרונות לקליטת השיטפון הדמוגרפי הפוקד אותנו – מחזור "פוסט י"ב" כולל השנה 25 נערים ונערות.

 

"איפה ואיפה".

אין (כמעט) אדם על פני האדמה (וגם בקיבוץ) שאינו משוכנע שאי פעם, באיזה עניין, נגרם לו עוול גדול.

מרבית הבריות מבליגים ואומרים לעצמם "קורים גם דברים כאלה", ואחדים נושאים את תחושת העוול בקרביהם כל ימי חייהם והדבר משפיע על תיפקודם בכלל וכלפי החברה בה הם חיים בפרט. בחזית כל התקנות עומדים ממלאי התפקידים והמוסדות. הכללים, מפורטים ככל שיהיו, לעולם לא יוכלו לבוא במקום שיקול הדעת. אי אפשר בלי חוקים אבל כללים ללא שיקול דעת הם "מידת סדום", דהיינו ניסיון מלאכותי להכניס את כולם לאותה מידה, לאותה מיטה, גם תוך חיתוך בבשר החי.

אפילו ב"בית הדין הגבוה לצדק"  נחלקות באופן תדיר הדעות ואין הצדק מוכרע, אלא מכוח רוב מול מיעוט.

תלונה כלפי שיקול דעתם של "מוסדות הקיבוץ" היא בשורה התחתונה לא שום דבר יותר מאשר דרישה להחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו של המתלונן. אין שום "חכמה עליונה" בשיקול דעתם של המוסדות לבד מזה שהם קיבלו מן הציבור כפיקדון זמני  את החובה למלא את תפקידם והם עומדים יום יום למשפט הציבור שהוא גם – באמצעות המזכירות והאסיפה – ערכאת העירעור העליונה בכל נושא.

 

"שינוי אבולוציוני".

אם "שכר דיפרנציאלי" (ונגזרותיו) הוא חזות הכל והמדד היחיד לשינוי או שיפור, אזי יש לומר שאנחנו אכן דורכים במקום.

מכל בחינה אחרת אנחנו עוברים שינויים מפליגים ואם איננו חשים בהם, ואם הם עוברים ללא זעזועים, הדבר רק מצביע על "אבולוציוניותם".

"מבלי שהרגשנו" אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו תוך שנים אחדות נבנה כרבע מן הקיבוץ מחדש. (ורבע אחר עובר  שידרוג).

מבלי שהרגשנו" מורחב ושופר סל הביטחון החברתי שלנו באופן משמעותי. מבלי שהרגשנו אנו משייכים באופן ישיר ועקיף כמחצית מן הנכס היצרני העיקרי שלנו.

מבלי שהרגשנו עשינו מהפכה בנושא לימודי המבוגרים, מבלי שאנחנו מרגישים אנחנו מעמיקים את ההפרטה במגמה להשאיר במסגרת תקציב הקהילה בעיקר את רכיבי ההוצאה הציבורית.

מבלי שהרגשנו עבר מערך העבודה שלנו שינוי מאוד משמעותי שתרם ותורם לשיפור מתמיד בתקציב הקהילה. מבלי שהרגשנו שינינו כיוון בנושא הנדל"ן הפנימי והחיצוני שהפך להיות אחד משלושת הענפים המובילים בקיבוץ... ועוד.

לפני פחות משלוש שנים (11.12.2001) אישרנו באסיפה "תוכנית חומש" של "מקורות ושימושים לקהילת רמת יוחנן".

במחצית השניה של שנה זו, למרות שעברו רק שלוש שנים מתחילת "החומש" ולאור שינויים מופלגים – לטובה – בהתנהלות הקהילה והעסקים, תובא לדיון בהנהלות ולאישור באסיפה, תכנית חומש חדשה שתכלול שני תחומים:

התחום העיסקי -  הרחבת ויצירת מקורות פרנסה בתחומי החקלאות, התעשייה הקלה והנדל"ן.

התחום הקהילתי - בו יעמדו למסדר כפרקים עיקריים: השלמת תכנית הפנסיה, המשך ההשקעות בשיכון, "קרן לרווחת החבר", קרן לימודי בנים, קרן חיסכון לטווח בינוני ("השתלמות"), וקרן "דור לדור" (בעלי צרכים מיוחדים).

הדיונים וההחלטות לגבי "תוכנית החומש" החדשה, יכתיבו במידה רבה, באופן ישיר ועקיף, את התנהלותנו החברתית והקהילתית בשנים הקרובות ויהיו גם מבחן למעורבות האמיתית של הציבור הרחב בהתוויית הדרך.

 

 

בֶּן לְוָיָה לֹא קָרוּא

הַיּוֹם שׁוּב יִלְּלוּ

בָּרְחוֹב אַמְבּוּלַנְסִים,

כְּתָבִים הִרְבּוּ לַהַג

טוֹחֲנִים כְּמַיִם מִלִּים.

 

בְּאֵין מְדִינָאִים

פּוֹלִיטִיקָאִים פָּלְטוּ

קְלִישָׁאוֹת נְבוּבוֹת,

כִּי דָּבָר לֹא נוֹתַר עוֹד לוֹמַר.

 

וְרַק הַפְּצוּעִים

נָשְׁכוּ שְׂפָתַיִם,

וּמִכְּאֵב קָמְצוּ אֶגְרוֹפִים.

 

מֵהַיּוֹם יִלְוֵם

כְּבֶן לְוָיָה לֹא קָרוּא

אַךְ קָבוּעַ: רַעַם הַנֶּפֶץ

וְרֵיחַ דָּם, עָשָׁן, וּבָשָׂר חָרוּךְ.

 

עוֹלָמָם הִתְרוֹמֵם

גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ

בְּשָׁכְבָם חַסְרֵי אוֹנִים

עַל גַּבָּם.

                   ראובן עזריאלי, רמת יוחנן 11/7/04

 

הערת המערכת

הרשימה תגובה למשל "סיר הלחץ" של אודי פלד,  שפורסמה בשבוע שעבר, נכתבה על ידי דדי, שמו נשמט בטעות ואנו מצטערים.

 

לכלל ציבור רמת יוחנן

ביום שישי הבא ה- 23.7.04 יעלו נערי ונערות שנת הבר מצווה את ההצגה פלרם נצח על הבמה שליד חדר המוזיקה. פרטים נוספים על לוח המודעות ובגיליון הבא.

                                                                             להתראות,  קבוצת חצב

            ההורים והצוות החינוכי.

            

           קפה עם ה"רמקולית"

 

זה לכאורה, רק ערב קיץ טוב ידוע וישן, שבא עם ריח התבשילים ... ועם הקפה של ראובן.

הערב – ליל שבת 16.7

הרמקולית מזמינה את כולם לקפה מוזיקלי – לסיום העונה.

וכל זה.. קורה מייד אחרי קבלת השבת – בחוץ על הרחבה של חדר האוכל, בשעה 20:30.

·        יהיה טעים ונעים – ואנו מקווים לקהל רב ואוהב...

 

 

 

עושים שוק

כל פעם שאני מזדמן למטבח, אני "עושה עצירה" אצל בת חן יפה שניצבת לה בשקט בפינתה מנקה וחותכת וקוצצת וכותשת וגורסת ומטבלת, ירקות ועשבים ושורשים, עסוקה בהכנת עשרות מיני סלטים שיעלו על שולחננו בצהריים. בשביל לא להיות מופתע אני מברר אצלה מה "המלצת היום", בת חן ממהרת ברצון ובחן יוֹפֶיִי להציע את מרכולתה, לבאר ולפרש וגם להמליץ.

לאחרונה היא חזרה מסיבוב קניית דעת, טיולים ובילוי בשווקים של כפרים שכוחי אל בפרובנס ובריטני בצרפת, אין תימה בדבר שמיהרתי לדלות ממנה חוויות. לא מפתיע, אבל גם את  זה היא עושה ברצון ובחן יוֹפֶיִי.   (ירמיהו)  

 

-  אז איפה היית ומה עשית?

הייתי בצרפת. אני מאוד אוהבת את המנטאליות הצרפתית  זה חלום ישן קצת "להתערבב" שם. התחלתי באיזור פרובנס. רציתי לראות  על מה כל המהומה (הקולינרית).  פרובנס נמצאת בדרום צרפת ים-תיכונית מאוד, מזכירה את הגליל העליון ככה שהרגשתי שם מאוד בבית. יש להם שפע אדיר של   ירקות,  דגים,  המון שקדים ודובדבנים שעליהם מושתת מסורת רבת שנים של כל מני מאכלים וכמובן עשבי תיבול- שדות לבנדר עד האופק!  הלבנדר הוא צמח מרפא ידוע בעל סגולות ריפוי וריח עדין משתמשים בו לתעשיית הבישום יש לו תפרחת סגולה והם מגדלים אותו במרבדים ענקיים הוא פורח רק בקייץ והתנועה שלו ברוח יחד עם התנועה של שדות החיטה ממש מדגימה "על אמת" ציור של ואן גוך פשוט מדהים.

מטעמים פרובנסליים: דבש לבנדר, גלידת לבנדר וכמובן לבנדר מיובש לתה ולבישול, ממרחי זיתים (הם מאוד מתגאים בשמן זית שלהם אבל אותי הוא לא ריגש אני פטריוטית!), פסטו (מבזיליקום) ,עגבניות מיובשות ולקינוח נוגת (משקדים).  אהבתי להסתובב בשווקים, השווקים שלהם מקסימים.

-  מה ראית בשווקים?

 יש  שוק לפחות שלוש פעמים בשבוע בכל שכונה, בכל כפר, בכל עיירה או עיר,  בסופו של דבר גיליתי שיותר מקובל לקנות אוכל בשווקים מבסופרמרקט הסחורה שם מאוד טריה ושם גם נמצאים המעדנים האמיתיים- ריבות תוצרת בית, חמוצים גבינות נקניקים כל מה שהחומר גלם המקומי יכול לתת ואפשר לחשוב עליו.

 

אני חושבת שאכלתי שם את הארוחות הכי טובות שלי בכל הטיול. וה-אנשים פשוט כייף וככל שהכפר יותר קטן הם יותר מצחיקים. במקרה נקלעתי לשוק איכרים, הם מוכרים אחד לשני החל מחזירים ותרנגולות עד כובעי קש וגבינות תוצרת בית. זאת הייתה חוייה.

-  אז מה כל כך שמח שם?

אווירה של שוק, זה לא כמו לקנות בסופרמרקט, הסתובבתי הרבה בכפרים, הריביירה לא ממש עניינה אותי, תפסתי את העיקרון מהר מאוד וברחתי להרים. רמת החיים בכפרים די גבוהה. טיילתי במה שנקרא הוט דה פרובנס, שזה פרובנס הגבוהה זה יוצא באיזור  גורז' דה ורדון  יש שם קניון ענק עם נוף עוצר נשימה ונהר אדיר.

-  טיילת קצת גם ברגל?

 גם, אבל שם  תפסתי טרמפ עם שתי ישראליות שטיילו באיזור, היה להם אוטו ואני התלוויתי אליהם. הגעתי לכל מיני מקומות שלא חשבתי  שבחיים אגיע אליהם.

אבל כאמור, התמקדתי בעיקר באוכל. הגעתי לכפר מאוד עתיק מהמאה ה- 11 בערך, טיילנו שם בבוקר, מאוד מוקדם, ריח הלחם נישא באוויר והביא אותי למאפיה עתיקה שאופים שם לחם  שאור, לחם ממחמצת טבעית.

-  תסבירי,

 שאור  זה בעצם מחמצת שמשתמשים בה במקום שמרים, (היום עושים שמרים תעשייתיים), מחמצת היא בעצם תסיסה של ענבים עם מים או איזשהו מוצר חלב, זה הבסיס. פעם כשלא היו שמרים הם היו מכינים מחמצת וממנה עושים בצק. זה מה שהיום מנסים לחקות במאפיות ש"חושבות את עצמן". זה לחם שהוא טבעי לגמרי. יכול להיות מקמח מלא או מקמח רגיל זה לא כל כך משנה. וזה באמצעים הכי פשוטים, מה שמעניין בלחם הוא  שהבצק  עצמו עובר מדור לדור, רגע, לא להבהל! פעם לפני (כמה מאות שנים) מישהו עשה מחמצת שהובילה ללחם טוב במיוחד, למזלו במקרה הוא שמר קצת בצק בצד, הוא "האכיל" שוב את הבצק הנותר בקמח ומים ועשה עוד נגל'ה של לחם, שוב שמר בצד בצק וכך הלאה. לא סתם נולד הביטוי "השאור שבעיסה" אין שתי מאפיות עם לחם זהה אלא עם הן משתמשות באותה מחמצת, לכן לכל מאפיה משפחתית יש לחם שאופייני רק לה.

-  עם מה אוכלים אותו?

אני קניתי בשוק איכרים דבש סיגליות. דבש שהוסיפו לו עלים של סיגליות ויש לו מין ארומה כזאת, כמו להריח סיגליות ולאכול דבש. משהו מעניין, את זה שמתי על הלחם. את הלחם הזה אופים על אבני שמוט, יש טאבון ענק ממש ממש כמו בימי הביניים. הם אופים לכל הכפר. המאפיה עובדת בלילה ומספקת את כל הלחם של הכפר וזה מה שהולך לקונדיטוריות – פטיסרי בשפתם. המאפיה נקראת בולונג'רי. בבולנג'רי בעצם עובדים כל הלילה ובבוקר הם פתוחים עד שעה 10:00 אז הם מעבירים את כל הסחורה לפטיסרי. ככה שאם אתה בא לפני עשר בבוקר אתה מקבל את הקרואסון שלך ואת הבגט שלך חם ישר מהתנור.

-  שומר משקל ירחק ממקומות כאלה.

לא. אני אכלתי עוגה אחת לפחות ביום, לא כולל הקרואסון של הבוקר ואפילו ירדתי במשקל. זאת הייתה חוויה מדהימה, כל פעם שראיתי עוגה שאני לא מכירה החלטתי לטעום.

במשך הטיול הגענו לאחד הכפרים בלילה אחרי נהיגה של יום שלם, היינו מאוד מותשות ובכל זאת החלטנו לעשות טיול לילי בעיירה שנקראת קסטלן, מהמאה ה- 14, ממש חדשה, הכל היה סגור, רק חלון אחד פתוח ברחוב שמתחתנו, הלכנו אחר הריח ודרך החלון ראיתי  שחבר'ה בגיל שלי עומדים ואופים. שאלתי אותם אם אני יכולה להיכנס אז אמרו לי יאללה בואי. היה שם סולם שהוביל למטה כי הם נכנסים דרך החלון, הדלת הקדמית סגורה ונפתחת רק בבוקר.  ראיתי את כל התהליך של התפחה ואיך הם עושים את הבגטים, החבר'ה האלו אחראים על הבגטים של כל הכפר. בגט בגט. חבר'ה צעירים בגיל שלי היה מאוד מרגש.

-  הם רואים בזה מקצוע או משהו של בינתיים?

בטח מקצוע. הטבחים שם מסתובבים בגאווה רבה. במיוחד ביום של שוק אתה רואה את הטבח יוצא ממעדנייה עם החליפה שלו, ואפילו שזה רק טבח אתה רואה שאין לו חליפה של שף, מסתובב שם כמו תרנגול. מה שאני אהבתי אצל הצרפתים זה ההערכה שלהם לטעם טוב, מבט אחד בחלון ראווה או סנדוויץ עסיסי בתחנת רכבת  אומרים הכל, וזה בכל דבר. זה לא פלצני.  כי לא משנה אם אתה עשיר או עני לאכול טוב אפשר תמיד בכל תקציב. 

-  נו, והתחנה הבאה,

אחרי פרובנס עליתי צפונה לכיוון בריטוני שזה החלק צפון מערבי של צרפת מאוד רציתי לראות  המון ים. בריטוני היא בצפון מערב צרפת ורחוקה בכל המובנים מפרובנס מסוודר ומעיל גשם שהייתי צריכה להוציא ממעמקי התרמיל ועד תרבות קלטית שהיא עיקר הביקור שם,  אוכל:  מה שמיוחד  בבריטוני  זה הדגים הטריים. יש שם דגים נפלאים. אתה לא אוכל במסעדה, אתה הולך לבר מזמין צלחת של צדפות או שרצים אחרים, על יד זה נותנים צלחת צ'יפס ואין יותר מדי גינונים, זה כמו לאכול חומוס, ממש ככה. זה הכי טרי שיש, היה לי קטע עם סרטן חי שיצא והתחיל לטייל על הריצפה, המוכר לוקח אותו ושם אותו חזרה על הדוכן.

-  איך הגעת לעבוד בחווה?

דרך אינטרנט. יש שם אירגון כזה שנקרא  WWOOF. מתנדבים צעירים כמו שהיה פעם בקיבוץ, באים עובדים באיזה משק, המשק נותן להם כלכלה וזה אחל'ה, זה נותן לך הזדמנות להכיר את המקומיים ולהרוויח זמן.

-  איך תיקשרת איתם?

באנגלית וצרפתית. למדתי  צרפתית לפני הנסיעה, אל תראה אותי ככה . וזה היה ממש מועיל באיזשהו שלב התחלתי ממש לשחות וזה כייף אדיר. עבדתי  בחווה  בגינה אורגנית  ומעל לראש שלי היה עץ דובדבנים יפהפיים מתוקים. חבל על הזמן.

-  אכלת ועבדת?

עבדתי ואכלתי, בהחלט.

-  אז תגיעי לקטע שהתחלת לבשל

 בעלת החווה היא אישה מאוד חברותית ככה שכל הזמן הגיעו אלינו אורחים ואני התנדבתי לבשל בישלתי להם ארוחות ובעיקר עשיתי מה שהיא הציעה כי היה חשוב לי ללמוד.

בשבת בעלת הבית יצאה לסופשבוע והשאירה אותי ועוד אמריקאית לבד בחווה, היה שוק של שבת הלכנו וקנינו המון המון אוכל  ודברים טובים, כל השבת עמדנו בישלנו ואכלנו  חזר לי החשק לבשל. מי שאוהב לבשל בטח מכיר את ההרגשה זה יש בזה מין  ההתעלות. 

-  לימדת אותה משהו מהמטבח שלנו או רק למדת? 

באתי בעיקר להקשיב לראות ולהתנתק ממה שיש כאן כך שלא ממש הרגשתי צורך להתבטא. 

-  אז מה תחדשי לנו במטבח אחרי הביקור בצרפת?

למדתי שם שכמה שיותר פשוט זה יותר טעים, יש לנו יתרון אדיר במטבח שלנו, חומרי הגלם פה, אני חושבת, הם הכי טובים, זאת אומרת ירקות כמו שיעקב מביא, לא ראיתי בכל השווקים  אם בכלל. מקרר הירקות זה אחד המקומות אליהם התגעגעתי במיוחד. הירקות שם עולים המון כסף.  גיליתי שבסה"כ יש כאן הכל, וכל מה שיש למשל בפרובנס אפשר גם פה במיוחד עשבי תבלין.    

-  פה את משתמשת בזה?

יש מה שנקרא תבליני פרובנס שזה טימין, רוזמרין, לבנדר וזה מה שהם שמים בראטאטוי שלהם. ראטאטוי זה סוג של גבשט' קישואים, חצילים, בצל והמון המון שום ועגבניות ולזה מכניסים את עשבי התיבול שלהם  את זה אוכלים עם לחם טוב וגבינת עיזים והמון יין טוב, אני חושבת שזה אחד הדברים הכי הטעימים שאכלתי שם.

-  אני חוזר שוב לשאלתי הקודמת, מה את הולכת לחדש לנו בעקבות הטיול?

האמת שהטיול חיזק אצלי את ההרגשה ש יש אצלנו שפע אדיר. ש אנחנו  משתמשים במה שהארץ שלנו נותנת לנו וזה הכי חשוב.

 

-         והסיום של הטיול?

בפריס שהיא אהבה מאוד גדולה שלי. הייתי בה הרבה פעמים לפני שנסעתי ואחרי שנסעתי לכפרים, ראיתי ונפגשתי עם אנשים חמים, ניהלתי איתם שיחות אפילו אם הן היו עילגות ולא תמיד הבנו אחד את השני. 

פתאום פריז נהייתה לי ממש זרה. רדפתי שם יום שלם אחרי מאפיה שנחשבת לטובה בצרפת אם לא אחת הטובות בעולם, כמעט משכנתי את הבית על איזה ריבה "בפושון" עמדתי בתור אצל "פול" ו..וואל'ה זה רק עשה לי לחשוב שיש פה הכל. אולי פחות נגיש אבל יש פה הכל. 

-  את יודעת בטח שהצרפתים היום די אנטישמיים. יצא לך לדבר פוליטיקה?

זה לא  מדוייק. מה שמשעשע זה שלכל אחד  שם  יש דעה מאוד נחרצת על ישראל,  בדרך כלל קיצונית  פרו פלשתינאית או פרו יהודית וכולם (ממי שאני פגשתי) בטוחים שהם יודעים איך לפתור את הסיכסוך, מה שהיה לי חשוב זה להסביר שזה לא כ"כ פשוט ושכדאי להכיר את כל התמונה  אפילו אנחנו, שחיים פה לא בוחרים בהשקפה קיצונית כי אין פה שחור ולבן יש פה שני עמים שצריכים לחיות ביחד פשוט כי אין להם לאן ללכת.

אבל בשביל השלום צריך להתחיל לדבר.

ובשביל שיהיה כוח לדבר צריך לאכול. וכך שוב אנחנו חוזרים (איך לא), לדבר על...בישול.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקטע הבא הובא לדפוס על פי בקשתו של עמיר גלעד, הוא פורסם באחד הגיליונות האחרונים של עיתון "הקיבוץ".

 

חסרוננו, יתרוננו

 

ישראל כרמון, כפר מנחם

 

עיקר הטענה נגד הקיבוץ הייתה שהאדם בקיבוץ אינו דואג לפרנסתו. זהו בדיוק יתרונו של הקיבוץ! חברה שדואגת לספק צרכיו של כל מי שחבר בה אינה סובלת שתהיה בה מצוקה של אף אחד. קול קורא (במדבר).

 

בזמן האחרון נוצרו לנו מושגים חדשים: "הקיבוץ השיתופי", "הקיבוץ המתחדש". פעם, אם אמרת "קיבוץ" היה מובן מאליו שאתה מתכוון לחברה שיתופית ושיוויונית.

הקיבוץ נוצר  כניגוד למשטר הקפיטליסטי הנהוג בעולם, משטר שמוציא מן האדם את רגשותיו השפלים ביותר.  את האנוכיות ואי הפרגון, כל אחד דואג לצרכים של עצמו, היצר הטוב מתבטא בנתינת צדקה – צורך השפלה של אלה הנמצאים במצוקה כלכלית. אם רוצים ליצור חברה שאין בה עוני - מוכרחים לדאוג לכך. רק התנועה הקיבוצית יצרה חברה כזאת.

עיקר הטענה נגד הקיבוץ שהאדם בקיבוץ אינו דואג לפרנסתו. זהו בדיוק יתרונו של הקיבוץ!

חברה שדואגת לספק צרכיו של כל מי שחבר בה אינה סובלת שתהיה בה מצוקה של אף אחד. תמיד יהיו בה מספר קטן של חברים שינצלו את הקיבוץ. הם ייהנו מחסדיו, לא יתאמצו לקדם אותו. על סמך זה ישנם חברים שטוענים כי "אין שיתוף". זה נכון. אין אף שיטה שאדם קיבל על עצמו, והוא מקיים אותה כמו שצריך. הברירה היא בין הרע והפחות גרוע. בכל אופן, בקיבוץ שהמשתייכים אליו מתחלקים באופן שווה, לא ייתכן עוני.

השיטה הקפיטליסטית מעניקה חופש בכל התחומים, כל אדם חופשי לנצל ולעשוק בני אדם אחרים ככל שהוא יכול. ישנם בעלי כשרון המקדמים את החברה בעיסוקם, ודרך אגב צוברים הון. אבל אין צורך להיות קונסטרוקטיבי במעשיך בכדי להתעשר. צריך להיות ברוך כישרון בכדי להרוויח כסף, ולא חשוב מה תעשה. צריך רק להיזהר לא להיתפש בדבר שמקובל כבלתי-חוקי.

איש קיבוץ אינו חופשי לגמרי מפני שעליו להתחשב בחברים האחרים בקיבוצו.

לעומתו, איש שאינו חי בקיבוץ מלווה תמיד בעול דאגת פרנסה. לא חשוב כמה כסף יש לו, הוא תמיד זקוק ליותר. ישנם עשירים מופלגים, אבל מאידך – יש עניים מרודים.

אם רוצים להתגונן מפני העוני, אין ברירה אלא לנקוט בשיטה הקיבוצית. אף פעם לא היה עוני בקיבוץ. מה, בכל זאת, קרה לתנועה הקיבוצית שהיא עמוסת חובות ולא יכולה להמשיך? התחלנו מאפס. כל מה שנוצר, ייצרנו בעשר אצבעות חברינו. הדור האחרון שגדל אצלנו לא המשיך במפעל, אלא רצה להיות "כמו כולם". להתעשר מהר. או – אז הוא "גילה" את השיטה הקפיטליסטית, את הדיפרנציאליות. זה נוגד את השיתוף.

אם אין רצון להעמיק את השיתוף והשוויון, הקיבוץ יגווע. השיטה הקפיטליסטית בתוך קיבוץ תהרוס את הקיבוץ. הדרך הקיבוצית מבטלת את העוני. זאת סיבה מספקת לקיום קיבוץ.

אנשים מתמלאים צער בשומעם על מאות אלפי ילדים רעבים. אנשי קיבוץ יכולים להיות שקטים. הם עושים את חלקם בכדי לבטל את העוני.

 

מי שמעיין בעמודי הכלכלה בעיתונות יכול לחשוב שהוא חי בעולם שכולו טוב: מיליארדרים ומולטי מיליונרים עושים מוניפולציות בכדי להתעשר יותר. לא רואים את הצד השני של אותו מטבע: בני אדם נוברים באשפה של מסעדה או בית מלון למצוא שיירי אוכל. מותר האדם הוא שכלו ודמיונו, אפשר לפתור את הבעיה על ידי דאגה הדדית. אבל האדם מעדיף להישאר עם הבעיה. הכל פרוץ. במקום לפתור את הבעיה, מחריפים אותה.

התנועה הקיבוצית עלתה על דרך שבה הדור הצעיר חוזר לאותו מצב בעייתי. כנראה שכך יהיה תמיד. אנשים יגלו שאפשר להתגבר על העוני אבל בסופו של דבר, האדם יישאר עם בעיית העוני.

 

 

 

 

על אנתרופוסופיה ושאר ירקות

 

 

נעם דינסטג משוחח עם כרמי ינון

 

בשליחות ירמיהו נפגשתי עם כרמי ינון, בן זוגה של הדס יפה, כדי לדבר על כימיה, חקלאות אורגנית ואנתרופוסופיה. כרמי עבר זליגה מעניינת מעיסוקים ריאליים ורציונליים לתהיות קיומיות, פנימיות ופילוסופיות. ניסינו לנווט תוך כדי תעופה ושיוט למחוזות רחוקים, אני מקווה שהצלחנו.

 

רוב האוכלוסייה בקיבוץ לא ממש מכירה אותך, ספר לנו קצת על עצמך.

אני בא מבית מאוד מדעי, לאמא שלי יש דוקטורט בכימיה ועבדה כל השנים בכימיה, בגללה הגעתי לתחום הזה. אבא שלי הוא רופא, ככה שגדלתי בחשיבה מאוד מדעית. גדלתי בעיקר בקיבוץ קליה. היינו שנתיים בארצות הברית, אחר כך למדתי בעין גדי. הדס ואני נפגשנו במסע לפולין ומאז אנחנו כמעט 9 שנים יחד.

בעצם בגיל 5 התחלתי להתעסק במחשבים ובאינטרנט כשזה היה עוד בהתחלה, למדתי באוניברסיטה הפתוחה מחשבים ואחרי הצבא עשיתי תואר משולב במחשבים וכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

הדס התחילה במקביל ללמוד לימודי אנתרופוסופיה, שזו אינטראקציה מעניינת כי העולמות מאוד שונים ויש גם התנגשויות מדעיות סביב זה. אבל דרך האינטראקציה עם הדס הגעתי לאנתרופוסופיה, בגלל שאלות פנימיות של החיים, בגלל דרך חיים שהייתה חסרה לי מאוד בתואר. נראה לי שהתואר הוא כזה חיצוני: עבודות, תרגילים.

במיוחד בתחום הזה אתה יושב המון ומאמן את עצמך לחשוב, אבל אם אתה לומד פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וכו' אתה נפתח יותר למוסיקה או לאומנות, ובכלל אתה יותר יוצר מתוך הרגש שלך.

 

איך היית מגדיר את האנתרופוסופיה למי שלא בקיא בתחום?

זה לא פשוט כי זה עולם גדול, ושונה בשביל כל אחד. בשבילי הייתי אומר שזו גם דרך אומנותית ורוחנית.

זה כמו לשאול "איך אתה יכול להגדיר את היהדות?", זה תחום שנוגע בכל שטחי החיים.

 

בשביל מה זה נוצר? מה הייתה המטרה של מי שפיתח את זה?

שאלות קשות. אני חושב שיש בזה משהו מסוג הדברים שפוגשים במזרח, יוגה, בודהיזם או כל מיני רעיונות רוחניים, תפיסת עולם אחרת. אתה חושב מה אתה עושה כאן על האדמה.

במערב נוצרה חשיבה, שאותה למדתי באוניברסיטה שעוסקת בחומר, בשאלות של איך אני מתפרנס, איך אני גדל יותר טוב, השאלה הכימית, והתמקדות בטכנולוגיה.

מול זה, באנתרופוסופיה, הייתי אומר שאתה מסתכל על האנושי-רוחני שבאדמה.

החוויה של פעם הייתה איך אני בקשר עם אלוהים, איך אני חווה את הקשר הזה, לא רק מבחינה חיצונית.

 

ומה האנתרופוסופיה בשבילך?

היא כלי להתחבר לדבר הזה, לאדמה בדרך אנושית.

למעשה לא חייבים את האנתרופוסופיה, אפשר גם דרך האומנות, או כל אחד דרך העבודה הטיפולית שהוא עושה. אני גדלתי בתפיסת עולם מאוד ארצית-מדעית, שהדבר שיש הוא החומר. אנתרופוסופיה מנסה להחדיר לזה חוויה אנושית רוחנית. בשבילי זה באומנות, ציור או תנועה ביחד.

 

איך אתה מתחבר לזה ביום יום?

אני מאוד מתחבר לפיסול, יש לי את האומנות של האוריתמיה:  תנועה ביחד במרחב, קבוצה של אנשים שעושה נשימה, דבר קלאסי עיגול שהולך ומתרחב ואז מצטמק חזרה. אתה בעצם חווה את עצמך כאחד עם תנועה של הרבה אנשים.

במציאות, בקהילה הרגילה, אתה מאוד לבד בתוך עצמך, זאת לפחות החוויה המודרנית שהולכת ומתעצמת. וכשאתה חווה את עצמך בפעילות יחד עם אנשים אחרים אתה מתרגל למשהו שבסופו של דבר נהיה המציאות החיצונית, אתה מתאמן בזה. ויש דברים יותר מורכבים מזה, זאת ראיה מורכבת. זה הכל כדי לחוות את עצמך, לא רק אני פה בתוך הגוף שלי, אלא כאן בינינו, בתוך השיחה הזו יש משהו.

 

איך לומדים אנתרופוסופיה?

בהרדוף יש הכשרות באנתרופוסופיה. בעצם חצי מהלימודים הם אמנות, פיסול, ציור, שירה ומוסיקה, דרמה.

בהתחלה אתה טועם מהכל ואח"כ אתה יכול ללכת לנושא מסוים, אני בעיקרון לומד חינוך. האנתרופוסופיה היא מצד אחד מאוד עובדת בתוך האמנות, אבל מצד שני היא גם מנסה להביא דברים פרקטיים מאוד: רפואה, חקלאות, חינוך. הייתי אומר שהיא גם מנסה להביא במובן מסוים רעיונות עתיקים שהיו לפני כל המהפכה החשיבתית.

איך כל התורות העתיקות אמורות להשתלב בעולמנו המודרני?

הרפואה הקונוונציונלית בבסיסה פועלת בצורה מאוד מסוימת, מתייחסת לאדם דרך המחקר. באנתרופוסופיה אתה לא לומד רק רפואה אלטרנטיבית ואומר "רפואה קונוונציונלית היא לא בשבילי", אתה מנסה להביא דברים מהודו או סין, אבל להביא אותם אל העולם המודרני.

רופא אנתרופוסופי לומד רפואה רגילה שבע שנים ואז עובר הכשרה אנתרופוסופית שמשנה את תפיסת האדם. אותו דבר קורה בחקלאות: אתה מנסה ללמוד את כל  הידע המודרני אבל גם להבין את הידע העתיק ולנסות ולחדש אותו, לראות איך אפשר לשלב אותו.

אני חושב שהיה פעם משהו שאבד על חשבון יכולות מאוד חשובות שלנו. השאלה היא איך אתה משלב את מה שאבד עם ההישגים שלנו היום. זאת לא חכמה להגיד "אני הולך ומתבודד ורק עושה את הדברים של פעם". וזה המסר והחוויה שאנתרופוסופיה שמנסה להעביר, בזכות זה שצמחה במאה ה-20, להבדיל מהיהדות שהיא בת אלפי שנים, היא יכולה לשלב בתוכה את הישגים החדשים שהתפתחו על המהפכות של הרנסנס והמהפכות חשיבתיות.

 

איך זה מתבטא בחינוך?

כשאתה בחינוך אתה שואל את עצמך: ילד מודרני יודע איך גדל האוכל שהוא אוכל?

בעיר וגם בקיבוץ ילדים בקושי מכירים את הצד הזה, אולי רואים תמונות אבל לא חווים את זה. בהתעסקות שלי עם ירקות בגינה אתה יכול לחוות את החשיבות של התהליך, זה משהו שהיום בגלל המודרניזציה לא קיים. יש לך את החקלאי ויש לך את הסופרמרקט ואתה רק קונה את זה בסוף.

פעם זו הייתה דרך החיים, כל ילד היה עובד בחקלאות עם ההורים שלו. עכשיו אתה צריך לשאול את עצמך אם זה גם חשוב לחינוך, או שזה רק היה דרך לקיום.

 

אז מה, כל אחד יגדל את הצריכה העצמית שלו בגינה? זה לא הגיוני כל כך.

אני חי עם השאלות האלה כל הזמן. אני לא אומר שכל אחד צריך לגדל בגינה שלו את האוכל שלו, זה באמת בלתי אפשרי. אני גם לא חושב שאתה יכול לחזור בדיוק למה שהיה פעם. השאלה היא איך אתה יכול לגדל קצת ירקות בביה"ס או בגן, בשביל החוויה - לא כדי שאתה תגדל את כל האוכל שלך. או איך אתה יכול לשמר דברים שהיו פעם בשביל לעזור להתפתחות של האינדיבידואל.