ברכת חברים נאמנה לחברים החדשים
יפעת ואיתי ליכט
אביב שושני
אוהד שוהם ומיכל קירש.
אימשיק שלי.
ביום שאחרי, כשעולים וצפים זיכרונות שמלווים אותי משחר ימי, רובם ככולם קשורים קשר הדוק לחיבור בינך ובין הטבע שכה אהבת.
עוד כילד רך בשנים, היית לוקחת אותי אתך לחממה הקטנה שאת ורוחמה גידלתן בה שתילים רכים, שחלקם, אני מניח, מקשטים עדיין את נוף הקיבוץ.
איך במיומנות ובעדינות היינו מזיזים והופכים את חלונות הזכוכית מעל השתילים הקטנים והעדינים בערוגותיהם המסודרות.
בהמשך, כאשר סבתא רצתה לפאר את גינת הפנסיון הקטן שלה בבוסתן הגליל, השקעת את כל מרצך והידע שלך, והקמת גינה הידרופונית לתפארת, עם חצץ וטוף וצנרת להשקייה. ובכל הזדמנות היית נוסעת, לפעמים איתנו, לטפח, לעשב ולדאוג שהצמחים יעלו ויפרחו ויתנו פרי, ואולי ימשכו כמה משתכנים זמניים.
איך אהבנו לטייל אתך ועם אבא, ובהמשך עם הילדים, ביער שלנו, בין הרקפות והכלניות, וכל הניחוחות של חורף ואחרי הגשם. את הסנדפיצ'ים המפוארים שהיית מכינה לנו, בכמויות מסחריות, לפני כל נסיעה, ולא חשוב לאן, עם הגבינה הלבנה והזיתים הטעימים.
איך היית אלופת טיולי החברים, לכל מקום שרק ניתן היה לטייל, עם כושר ההליכה הבלתי נלאה שלך, צבע עורך הכהה תמיד, צרוב השמש, וכובע הקש שנהגת לשים לראשך, הגנה מפני קרינתה החזקה.
איך שתלת במו ידייך, וזיעתך, את החורשה הנפלאה, הנקראת היום "חורשת קטלב", המגינה עלינו במקצת מרעש מקור פרנסתנו, ואיך כאב לך כשננגסו חלקים ממנה עקב פיתוח מואץ. וכשהייתי עובר אתך לידה בקלנוע, הייתי אומר לך: אימשיק, את יודעת מי שתל את כל השיחים והעצים האלה, היית שואלת מי?
ואז בגאווה גדולה הייתי אומר לך, את אימשיק, כל זה מעשה ידייך להתפאר, ואת שואלת: מה באמת?
כי איך אפשר לעבור ליד החורשה, בימי פריחת עצי כליל החורש הסגולים ולא להתפעל?
ובין לבין, איך אשכח את ארוחות השחיינים המפוארות, עם הסלט הענק והריחני, החביתה המסורתית, וכל טוב שהיית מכינה לעדת שחיינים צעירים ורעבים שהייתה מתנפלת וזוללת ברעב לאחר אימון מפרך.
בשנים האחרונות, כשכבר נחלשת, ניסיתי לשמר משהו מכושר ההליכה המפורסם שלך בהליכה ליד ומסביב הבית בו שכנת, וליהנות מטיול קלנועי בשבילי הקיבוץ שכל כך הרבה ממעשה ידייך פרוסים לאורכו ולרוחבו.
בשבועות האחרונים, בטיולנו, כשאת אוחזת בידך זר קטן של פרחי אפונה שאת ריחם הנעים נשמת מלוא ריאותיך, ואמרת "יופי שבטופי" , וחבר שעובר לידנו שואל "מה שלומך דינה", ואת בתשובתך המפורסמת "דווקא בסדר", כאילו מישהו מנסה לערער על בריאותך והרגשתך הטובה, ומי את שתתלונני על כאב, גירוד, או מחוש כלשהו.
אימשיק, ישבנו לידך כאשר החזרת נשמתך לבורא.
בשלווה מוחלטת, בהשלמה, בנשימות הולכות ונחלשות, ואני מקווה שעוד הרחת את פרח האפונה מגינתי, שקרבתי לאפך, כדי להנעים לך את נשימותייך האחרונות.
הלכת מאיתנו כצדיקה כי חיית כצדיקה.
נוחי בין רגבי העפר שכה אהבת וטיפחת במקום הזה..
שׁוּב לֹא תְּפוֹרְרִי
רִגְבֵי אֲדָמָה סוֹרְרִים
בְּכַפּוֹת יָדַיִךְ.
לֹא יַבְרִיקוּ עֵינַיִךְ
לְמַרְאֵה גִּנָּה הֲדוּרָה,
שׁוּב לֹא תְּחַיְּכִי
חִיּוּךְ שׁוֹמֵר סוֹד
מוּל חֶלְקָה עֲזוּבָה
יָדַיִךְ הִפְרִיחוּ בְּאֵין קֵץ אַהֲבָה.
הָעֵצִים שֶׁגָּבְהוּ
קוֹמָתֵךְ עֵת שָׁחָה
כָּמוֹנוּ זוֹכְרִים לָךְ
חֶסֶד מַתְּנַת נְעוּרִים.
הָאֲדָמָה שֶׁיָּדְעָה
אַהֲבַת יָדַיִךְ
בְּחֵיקָהּ לָךְ תַּצִּיעַ
מַצַּע אַהֲבָה.
ראובן עזריאלי 1/6/04
אבלים על מות חברתנו
ניצה אופק ז"ל
הובאה למנוחות
ביום חמישי כ"א בסיון תשס"ד 10.5.04
נְכָאִים בְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.
דְּכִי גַלִּים, קִינַת אָדָם.
רוּחַ-עֶרֶב לַח נוֹגֵע בְּמֵיתְרֵי מִפְרָשׂ נִרְדָּם.
לְבָבוֹת בּוֹכִים עִם עֶרֶב,
אֲרֻבּוֹת- עָשָׁן כָּבוֹת.
כְּשֶׁסְּפִינוֹת הוֹלְכוֹת הַיָּמָה
הֵן אֵינָן שָׁבוֹת...
נתן יונתן
א. השיר והכְּמִיָהה
(מלכים ב', פרק ד')
(ח) "ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אישה גדולה"
(י') "נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם
מטה ושולחן וכסא ומנורה."
והיה בבואו – יָסוּר שמה.
אסתר אטינגר
מטה ושולחן וכסא ומנורה
אמרת
ואני אמרתי: אלישע.
מטה ושולחן וכסא ומנורה אמרת,
כל כך נחוץ ומדוייק אמרת
וכמה כל השאר מיותר.
מטה ושולחן וכסא ומנורה
אך לפתע דמי אזל,
והייתי לבנה כמו החדר
כמו הדמעות.
מטה ושולחן וכסא ומנורה
נגעו בי כעצם לטוהר
נגעו בי במיתר הכחול ביותר.
אתה לא אמרת דבר אלישע
ולא גהרת עלי
מטה ושולחן וכסא ומנורה
וכמה כל השאר מיותר.
לזכרה של רותי בן צבי,
אצילת נפש, שלושים לפטירתה.
ב. הנביא, האם והילד / יצחק אחיטוב