לאה גלבוע ז"ל
נפטרה בשיבה טובה.
דברים ליד הקבר / רחל
לאה נולדה בפתח-תקוה בראשית המאה הקודמת לאפרים בנקו ולרחל לבית ויסוקר.
לפי רישומי משרד הפנים המבוססים על רישומי ממשלת המנדט, המבוססים על רישומי השלטון העותמאני, מועד הלידה היה אוקטובר 1908; אולם לאה טענה כי השנה הייתה 1907.
בתקופה האחרונה היא יחסה לכך חשיבות רבה משום שרצתה להיות המבוגרת ביותר ברמת-יוחנן. המתחרה הנוכחי על תואר זה הוא מוטל חייקין שנולד באפריל 1908; כלומר – אם נולדה ב- 1907, היא הייתה המבוגרת ביותר בקיבוץ ביום פטירתה.
לאה הייתה אומרת בגאווה: "אני כמעט בת מאה!"
לאה הייתה הצאצא השני במשפחה מרובת ילדים שידעה ימים קשים ומחסור. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ביתם נתפס, תכולתו נשדדה וכל אלמנט דליק נשרף כדי לחמם את חיילי הצבא התורכי שלדבריה "היו מוכי כינים, רעבים ומסכנים עוד יותר מאיתנו".
מסיבה זו אין לנו צילומי ילדות של לאה ומשפחתה.
למרות תנאי החיים הקשים, היא ייחסה חשיבות רבה לחינוך וסיימה בהצטיינות יתירה את בית הספר העממי. הרצון ללמוד ליווה אותה במשך כל חייה, וכשגידי היה מתלונן כי מורה זו או אחרת היא בלתי נסבלת, נהגה לומר "תלמד ממנה, אל תתחתן איתה". חוסר האמצעים אילץ אותה למצוא תחליפים לכך שלא זכתה להשכלה תיכונית מסודרת, והיא החליטה, בעיקר נוכח כיבוש הארץ על-ידי הבריטים, ללמוד אנגלית. בפתח-תקוה לא ניתן היה לממש זאת, ולכן בגיל 16 עזבה את הבית (דבר שהיה כרוך בהזמנת מקום בדיליז'נס יומיים קודם, וכחצי יום נסיעה) ונרשמה ללימודי אנגלית ביפו, כשהיא מממנת את לימודיה ואת מחייתה כשכירה במפעל ליצור כובעים של "קליין".
קורסים נוספים שעשתה בעזרה ראשונה, בתנ"ך, בשפה עברית, בספרות, ובעיקר - קריאה מתמדת שלא נפסקה כמעט עד לשנה האחרונה לחייה.
בשנות העשרים שלה התמחתה בעבודות הקשורות לפרדס: בעונת החורף - מיון פרי הדר בתהליך האריזה הידני לקראת משלוח לחו"ל, ובעונת הקיץ - הרכבת ייחורים בעצי חושחש. הייתה אז דרישה לבעלי מקצועות אלו בנתניה שהתבססה כבירת הפרדסים בשרון, ולאה עברה להתגורר בעיר זו.
בעת שגרה ועבדה שם, הלביש עליה איש ציבור בכיר וידוע תיק שעיקרו - מתן רמז למשטרת המנדט כי יתכן שהיא, לא פחות ולא יותר, מעורבת בדרך כלשהי ברצח ארלוזורוב.
חקירתה במשטרה גרמה לקרע בינה לבין חוגי הפועלים משום שנחקרים אחרים בתיק היו מזוהים עם הימין, היא עקרה לאיזור רחובות/נס-ציונה שם פגשה את אליהו גלר, עולה מפולין שעסק בנגרות בניין.
הם נישאו ובאוקטובר 1941 נולד גידי, בנם היחיד. גידי זוכר עד היום לטובה את אותו איש ציבור שהביא לפגישת הוריו.
שנים ספורות לאחר מכן החליטו בני הזוג להצטרף לקבוצת רמת-יוחנן, שם התגוררו אהרון גלר וצביה ינובסקי (יניב) זיכרם לברכה, אחיו ואחותו של אליהו.
הם הגיעו לרמת יוחנן כבעלי רכוש שכיום מוערך במליונים – חלקת מגורים של שני דונם ליד מגדל המים בכפר-יונה, וחמישה דונמים של פרדס מניב באזור. מיותר לציין שהם מסרו את כל רכושם למשק. אכן, היו ימים...
ברמת- יוחנן בתקופות החורף עבדה לאה באריזת פרי הדר לחו"ל, ובשאר העונות במטבח, במחסן
הבגדים ובבתי הילדים. בהיותה בעלת הסמכה להגשת עזרה-ראשונה, שירתה במלחמת העצמאות כחובשת ואף נדדה בין העמדות, לעתים ממש תחת אש.
לאחר פטירת אליהו בקיץ 1960 נטתה להסתגר ושמרה בקנאות על פרטיותה.
הייתה מאד עצורה ולא נטתה להביע רגשות, עולמה הפנימי לא נחשף. אי לכך, מאד התרגשתי כשמצאתי בניירת, ליד תמונה יפה שהצלם התל-אביב הידוע סוסקין צילם אותה בהיותה בת 17, את השיר הבא:
לא אדע מדוע
לא אבינה איך,
עיתים זה כה מושך..
דולק – והנה דועך,
יש ידמה לרוח
עובר ושוב שוכך.
עלום ולא ידוע –
אולי על כן מושך,
פעמים זה כה תמוה
גם אם לא אבינה איך..
הייתה לה רגישות לסדר ונקיון וחדרה נראה תמיד כאילו זה עתה חזר מכביסה וגיהוץ. כאמור - הירבתה לקרוא והשתתפה בחוגים שונים. שלטה באופן מושלם בשפה העברית, והייתה מהבודדים שיכלו להביס את בן-ציון פיינשטיין זיכרו לברכה בוויכוח על מקורה של מלה, הטייה נכונה של פועל וכיוצא באלה.
גם בהתקרבה לגיל 90 עמדה על כך שיאפשרו לה לעבוד, ואכן עבדה חצי יום במחסן הבגדים.
בשנתיים האחרונות גברה אצלה הדאגה שמא תגיע למצב של חוסר שליטה והזדקקות מוחלטת לסיוע של אחרים. היא ביקשה את נפשה למות כל עוד היא בהכרה מלאה ועצמאית בחלק גדול מפעולותיה והדבר נסתייע בידיה. היא נפטרה בשנתה, ללא כאבים.
כנראה שגם למות צריך לדעת. יהא זיכרה ברוך.
חברתנו
דינה מלמד ז"ל
נפטרה בשיבה טובה
ביום שלישי י"ב בסיון תשס"ד 1.5.04
נופה של רמת יוחנן יחסר אותך, דינה, מאוד
לזיכרה של דינה מלמד -
דינה נולדה ב-1912 בלודז', פולין. אביה היה סוחר. כשמלאו לה 6 נפרדו הוריה. דינה התחנכה בגימנסיה עברית לבנות ומגיל 8 הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", אותה עזבה בסמוך לעלייתה ארצה. באותה לודז', גדלה גם קרובת משפחתה אסתרקה קרוא, אשר חייהן יקשרו זו בחייה של זו למן עיר הולדתן בפולין, דרך חברת הילדים בבית אלפא וכלה בעשרות שנות חיים ברמת יוחנן.
בדצמבר 1924, בעזרתו של דודה, אחי אמה, זאב יוסקוביץ, עלו דינה ואמה חנה ארצה והתיישבו בתל-אביב בשכונת ברנר, שע"י נווה צדק. אמה התפרנסה מתפירת בגדי ילדים ואילו דינה החלה ללמוד בביה"ס לבנות. כעבור שנת לימודים אחת, עברה דינה יחד עם אסתרקה, דוחה ואסתר רפפורט לבית אלפא, שם גדלו בחברת הילדים, ילדי חוץ לצידם של בני המשק.
בגיל 16 הצטרפה ביחד עם בני גילה להסתדרות העובדים. בסיימם את חברת הילדים הקימו 17 חברים וחברות ובינהם: דינה, אסתרקה, דוחה, שייקה שוחטוביץ ואחרים, את קבוצת "העמק" ויצאו למשימות כיבוש עבודה במושבות פתח תקווה, ראשון לציון והרצליה.
חברי הקבוצה עבדו בפרדסים, אם כי בדומה לקבוצות נוספות בימים ההם, גם הם מצאו עצמם לעתים מחוסרי עבודה. הם עבדו בתל-ליטבינסקי בין מאות ערבים וגרו, כמובן באהלים.
מבית אלפא קיבלו חברי הקבוצה עז שחורה, ששימשה להם כשעשוע וענתה לשם "גלבועית".
בשנת 1929, בזמן המאורעות, נתפרדה החבילה וחברי הקבוצה חזרו למשקיהם. לאחר שנה בחדרה, חזרו דינה ואסתרקה לבית-אלפא, שם עבדה בעיקר בגן-ירק וברפת. דינה נישאה לשלומקו וב-1935 נולד בנם-בכורם, מיכאל.
לפני שעברו לרמת יוחנן, עם הפילוג, שהו דינה ושלומקו במרחביה, ושם, מעידה דינה על עצמה, "למדתי לבשל". ברמת יוחנן עבדה דינה בגן הירק, בימים שעוד גדל שם, לדבריה, תות שדה, וכן בכרם, ברפת ובלול. במשך השנים הייתה אקונומית, סדרנית עבודה וחברה בוועדות שונות.
שלומקו היה ברמת יוחנן זמן קצר ועזב.
דינה נישאה לאפרים מלמד ועם השנים נולדו אברהם (ביינוש), הלל ודסי.
בד בבד התגייסה דינה למאמץ המלחמתי, הייתה חברה ב"הגנה" ועברה קורס למפקדי עמדות. בימות הקרב על רמת יוחנן, הייתה מפקדת עמדה מס' 2. "אנשים אחרים שלא השתייכו לעמדה", היא כותבת, "אלה שבאו לעזור לנו מהקריות- העריכו מאוד שבחורה מפקדת על עמדה".
אך עיקר מסירותה של דינה בקיבוץ הופנתה לנוי ולטיפוח מראה החצר.
דינה קנתה לעצמה במשך השנים שם של מומחית לצמחיה, לתנאי גידולה ולמיגור מגפות שפקדו לא אחת את עצי המשק, ואת כל זאת עשתה בחריצות אין קץ ובכל מזג אויר, אין פינה שלא זכתה למגע ידה.
"בגיל 69", מעידה דינה על עצמה, "למדתי לרכב על אופניים, מה שמקל עלי בעבודה". בשנת תשמ"ב, היא שנת היובל לקיבוץ, במלאת לה 70, פרשה דינה מעבודתה בנוי, אך המשיכה לטפח כמה פינות נבחרות ברחבי המשק, או יותר נכון, בשוליו.
"מכיוון שהרגשתי וידעתי שהנוי בדמי, איני יכולה בלעדיו וכנראה גם הוא אינו מסתדר בלעדי", היא מספרת, "החלטתי לאמץ לעצמי פינות מוזנחות אליהן לא יכולתי להגיע בעבודתי בנוי הכללי. בחרתי איפוא את הכניסה למשק ובית הקברות".
"השמת לב", מעירה לה המראיינת, "כי ראשית וסיום בבחירתך?", ודינה צוחקת: "כן, ודאי שמתי לב, ואם לא די בכך הרי אני חברה גם בוועדת הקליטה וגם בוועדת אבלוּת".
והחיוך הזה של דינה, ליווה אותה תמיד ושימש לה מליץ בקרב כל מי שהיא באה עימו במגע. תמיד אופטימית, תמיד מסבירה פנים.
זכתה דינה להזדקן כשהיא עטופה באהבת בניה ונכדיה, שהשיבו לה על כל שהעניקה להם לאורך השנים. טוב היה לראותה מטיילת עימם ערב ערב בקלנועית, ברחבי החצר, אותה חצר שלטיפוחה הקדישה שנים רבות כל-כך, ומתפעלת כל יום מחדש מכל הנקרה בדרכה.
נופה של רמת יוחנן יחסר אותך, דינה, מאוד.
תִּירוֹשׁ הַשֶּׁקֶט
לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי
מִגְּבִיעַ הַשֶּׁקֶט בְּבֹקֶר שַׁבָּת,
רַק צִיּוּץ צִפֳּרִים
גּוֹלֵשׁ מִשְּׂפָתָיו.
שֶׁקֶט רַךְ וְעָנֹג
עָמֹק כַּשָּׁמַיִם,
וּכְמוֹהֶם פָּרוּשׂ מֵעָלַי.
בִּגְמִיעוֹת קְטַנּוֹת
מִמֶּנּוּ לָגַמְתִּי
פֶּן תִּירוֹשׁ הַשֶּׁקֶט
יְסַחְרֵר אֶת רֹאשִׁי.
כָּל הַיּוֹם מִמֶּנּוּ לָגַמְתִּי
אַךְ גְּבִיעוֹ הַמֻּפְלָא
לֹא חֲסַר.
לַבֹּקֶר, עִם נַהֲמַת
מְנוֹעֵי הַחֲרֹשֶׁת
גְּבִיעִי הַמֻּפְלָא נֶעֱלַם.