מס. 1421   ט"ז באייר  7.5.04  תשס"ד

 

 

בַּחֲלֹף הַיָּמִים אֶל עֲפַר עֲרָבוֹת

לֹא נֵדַע. שָׁם נְשָׁרִים מְבֻגָּרִים

נִזוֹנִים מִפִּגְרֵי מַחֲשָׁבוֹת

וְחֵיק מְדֻלְדָּל חָדֵל כְּאַבִּיר עַל סוּסוֹ

הָרָזֶה בִּדְהָרָה אַחֲרוֹנָה

אֶל טַחֲנוֹת הָרוּחַ.

ואל עפר תשוב... / ירמיהו

 

אני זוכר את אחד מרגעי הציפייה הארוכים, האינסופיים, אחד מיני רבים בחמש השנים האחרונות, ישבתי אצל בלה במשרד במרפאה, חיכיתי לתשובה מנטע או לתוצאות של אחת הבדיקות שבוששו להגיע משום מה.

כנראה שבשלב מסוים איבדתי את הסבלנות, עזבתי הכל ורצתי החוצה ביאוש, היה ברור לי שהציפייה הזו פירושה תשובה שלילית והכל אבוד.

בלה קמה, רצה אחרי, תפסה אותי מחוץ למרפאה והעמידה אותי במקומי, - 

אתה לא לבד, היא אמרה, יש לך אחריות, אתה לא יכול לזרוק את עצמך ולהיות נתון למצבי רוח כאלה, עכשיו זה הזמן שלך להיות חזק.

ככה, פשוט ולעניין.

זה היה די מהמם אם להודות על האמת.

בדיעבד אני מניח שזה היה רגע ההתפקחות, רגע שבו נגמרים הרחמים העצמיים, נגמרות האשליות, נגמרות ההדחקות, הדמעות, השאלות, ה"למה דווקא לנו", הכעסים וההאשמות.

התחיל המאבק.

מאבק קשה עם עליות ומורדות, עם הצלחות קטנות וכישלונות גדולים, עם ציפיות מורטות עצבים לבדיקות, ואחר כך לתשובות, עם שמחות קצרות-רגע ואכזבות ארוכות, עם יאוש, חוסר אונים ותקוות קלושות שמשהו בכל זאת ישתפר.

והמחשבות האיומות על הרע מכל...

אבל גם, עם גילויי תמיכה ואהבה ורגעים אינטימיים שכמוהם לא ידענו עד אז.

 

אני נוטה להסכים שרק הקלישאה השחוקה והחבוטה "זר לא יבין" תבטא נאמנה מה עובר על משפחה מוכת סרטן או שרצים אחרים.

חמש שנים מסוייטות, איומות ונוראות בהן אתה לא יודע מה יהיה מחר.  

ימים קשים שאתה קם בבוקר ולא יודע בעצם בשביל מה, אבל חייב להמשיך כאילו הכל כרגיל, להמשיך ולא לוותר לעצמך, לא לפרוש, לא להטיל על הסובבים אותך את מררתך, את אומללותך, הם לא אשמים במה שקרה לך.

להמשיך למרות הכל עם אותה שיגרה יומיומית ברוכה שמפרידה בינך ובין איבוד השפיות והאחיזה במציאות.

ומטיפול טיפול זה נעשה יותר ויותר קשה ומתסכל.

היו ימים מרים שנדמה היה שלעולם לא יגמרו. ימים שבהם אתה תוהה אם יש בכלל תכלית לסבל הנוראי הזה, האם "הטיפול" כדאי, האם הוא עוזר, והבדידות חונקת, והעולם כמנהגו, השמש זורחת השיטה פורחת והשוחט שוחט...

בדרך לעבודה הייתי מזמזם לעצמי את "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב..." אבל השיר נשאר תמיד ישן והלב נקרע ומדמם ובמאמץ על אנושי מכריח את עצמי למרוח על הפרצוף מסכה של "עסקים כרגיל", העיקר לא להכביד, פותח את רדיו בקולי קולות להחריש את הקולות האחרים, את הפחדים, את החרדות.   

 

אבל היו גם ימים אחרים.

בין לבין הייתה התקווה, היה מאמץ לנצל את הזמן השאול עד כמה שזה ניתן. הייתה השלמה עם מה שכבר לא ניתן, השלמה שיש עימה רוגע ושלווה ואהבה וחום.

לעולם לא נשכח את ההרגשה הנפלאה כשהיינו חוזרים מבית חולים מאוחר, אחרי הטיפולים המתישים, ומוצאים על אש קטנה במטבח עומד סיר עם תבשיל חם שמפיץ בכל הבית ניחוח נעים של בית שבני אדם חיים בו, את ידיה המחבקות של מרים ארזי שדאגו "ללוות" אותנו לאורך כל הדרך, ולא רק בימים האחרונים של רותי.

לעולם לא נשכח את הטיפול המסור הנכונות לעזור והלב הפתוח למלא כל משאלה של רותי או שלי, בגלוי או בצנעה, מצד המשפחה הקרובה וסתם חברים, מצד הקהילה ומהצד הרפואי, נטע ומירי ושרלה וערן וירון ש"טורטרו" על ידינו בכל שעה משעות היום והלילה, את הנריאטה הטובה והמיטיבה והמסורה והליווי לגרמניה, את אפרת, את יעקב, את עובדי חדרי החולים וכל מי שהיה לו יד בתמיכה חומרית ומנטלית.

שוב ושוב עולה וצפה מול עיני התמונה הרגועה והשלווה של יפית שמטפלת ברותי בעדינות שכזו, במקצועיות שכזו, מנקה, מסדרת, מלטפת, מנסה עד כמה שאפשר להקל, לשמור על טיפת הכבוד והפרטיות האחרונים שעוד נותרו, שהולכים ונגזלים באכזריות, שהולכים ונגרעים מיום ליום.

וברגעים האחרונים לפני החידלון המוחלט עוד מספיקה להקריא לה פסוק מתהילים...    

 

והיום, אחרי הכל, כשצריך להתחיל לאסוף מחדש את השברים ולמלא את החלל העצום שהשאירה אחריה, חף מכל האשמות וכעסים, שלם עם עצמי אני מרשה לעצמי להודות ולפרגן למקום בו אני חי כל שנותי שהוא רמת יוחנן והוא הבית שלי, -

אם חס וחלילה נפלה בגורלך צרה שכזו, טוב להיות במקום הזה.

ובזמן שאנו נושאים עינינו לשינויים באורחות חיינו, כדאי לעצור לפעמים, להתבונן סביב ולראות את כל הטוב והיפה שיצרנו פה, נכסי החומר והרוח.

אל נהרוס את מידת האנושיות, החמלה והתמיכה ההדדית שהתברכנו בהם ברמת יוחנן.

אדם לא יודע מה צופן לו העתיד, ויהיו אשר יהיו השינויים, בכל דרך שנבחר ללכת בה, את המידות האלה אסור לנו לאבד.                 

 

נֶצַח אָזְלַת יָדִי  לזכרה של רותי בן צבי ז"ל

                                     

הַיּוֹם הָעֶצֶב                                 

כָּבַשׁ אֶת כֻּלִּי,

נוֹבֵעַ

מִסּוֹף הַדֶּרֶךְ.

 

הַיּוֹם אֲלַוֶּה

בְּמַסָּע אַחֲרוֹן

אֶת זוֹ 

שֶׁעֲצָרָהּ מִלֶּכֶת.

 

מַחֲטֵי הָאֳרָנִים בָּרוּחַ

שִׁיר פְּרֵדָה

יִלְחֲשׁוּ לָהּ.

 

וַאֲנִי אֶעֱמֹד

בְּגָרוֹן חָנוּק

וּבְעַיִן דּוֹמַעַת,

מוּל נֶצַח אָזְלַת יָדִי.

                             ראובן עזריאלי  29/4/04

 

 

 

 

 

רותי שלנו, של המרכולית

 

כמה קשה לכתוב בזמן עבר,

שהרי כל פינה מזכירה אותך,

הגינה בחזית המרכולית, המועדון לחבר,

הסדר, החשיבה איך לארגן הכי טוב

גם כשנדמה שאין מקום מדפים צצו בכל פינה,

הכל פרי מחשבתך, והדמיון,

כל פרי שהגיע בצורה קצת מיוחדת

היה מקבל אצלך משמעות וטיפול מיוחד.

רותי שלנו היא רותי של יופי ונוי,

ושקט נפשי גם שהלב כבר יודע שהסוף קרב,

אבל ההכרה נלחמת ואת נלחמת כמו חייל על חייך,

לא ויתרת ולו לרגע, לא לעצמך ולא לסובבים אותך.

ובתוך כל אלה תמיד ידעת גם להקשיב

לרחשי הזולת ולתת עצה נבונה.

ולכם משפחה יקרה – ירמיהו, אילת, רמי, רוני, אודי ושמרי –

מילות נוחם אין לנו עבורכם,

למעט להמשיך לפי צוואתה הבלתי כתובה

של רותי, כי מחר הוא יום חדש...

           היי שלום רותי... אנחנו נזכור אותך תמיד.                        עובדי המרכולית

 

 

 

 

 

לאה נולדה בלבוב שבגליציה המזרחית בשנת 1913 לאבא אליעזר ואמא שרה ויינבאום.

ילדותה לא הייתה סוגה בשושנים. בהיותה בת שנתיים מתה עליה אמה יחד עם שני אחיה. אביה שנישא בשנית, השאיר את הילדה אצל סבהּ אשר אימץ אותה לו לבת וכאן גדלה כל שנות ילדותה ונעוריה. שנות ילדותה היו שנות מלחמה והיא סבלה רעב, מחלות ועוני.

בשנת 1929 הגיע דודה, אחי אמה, אליעזר הכהן ממיסדי בית אלפא, לעירם והציע לה לעלות לישראל לבית אלפא. רק בשנת 1934 קבלה לאה רישיון עלייה וללא הכשרה או הכנה כל שהיא, במצב של חולשה ותשישות ובאי ידיעת השפה עלתה לארץ.

התקופה הראשונה התאפיינה בקשיים מקשיים שונים: החל מהאקלים המעיק, בתנאי מגורים דלים, ללא שפה ובחברה תובענית. היא סירבה להצעת דודה לצאת ללימודים אך השקיעה רבות בלימוד השפה העברית, קרוא וכתוב, בעזרת תמר שוחטוביץ כי ידעה שבעזרת השפה תשתלב בחברה ובעשייה בקיבוץ.

לאה יצאה לעבודה בגן הירק ובכרם ואחר כך עברה לעבודה בחינוך.

בתקופה זו התקשרה לשייקה שוחטוביץ ועמו הקימה בית ונולדה בִּתם נורית.

ב 1940 בעת הפילוג הצטרפה לחבורה שהחליטה לעזוב את בית אלפא ולעבור לרמת יוחנן. אמנם, מעידה לאה, היא הייתה בלתי מפלגתית אך ראתה צדק בדרכם של חברי קבוצת מפא"י.

בתקופה זו נפרדה משייקה שהתגייס לבריגדה .

המעבר לרמת יוחנן היה עבור לאה התחלה חדשה בבחינת: "משנה מקום משנה מזל". התחילה לבנות את חייה מחדש וגילתה עניין רב בענייני חברה וחברים, תרמה רבות בוועדת התרבות. השתלבה בעבודה בבתי ילדים.

עם רפאל דגן בנתה מחדש משפחה. נולדו להם שלושת ילדיהם: צילה, שרה'לה ויזהר. הם הקדישו רבות לטיפוח ביתם מבפנים ומבחוץ.

לאה הייתה גאה בכל אחד מילדיה ואחר כך גם בנכדיה וניניה. אין כמותם בעולם.

שנים רבות עבדה לאה בבית הספר כאם הבית ואחראית ההדפסות. שירות חיוני לצוות מורים פעיל ונמרץ כמו שהיה באותה התקופה.

אהבתיה עם צמתה מסביב לראשה. אשה יפה, גאה, עם סינר לבן צועדת בבטחה ובזקיפות קומה לעבודה, בכל מצב ובכל מזג אוויר.

מאד מיוחדת בסיפוריה וזיכרונותיה ובאהבתה למלאכת יד. תמיד מצאתי אצלה עוגה מאפה בית, ספר טוב, ספרי שירה, ספרי אומנות ומוסיקה קלאסית ברקע.

הערצתי את יכולתה העיקבית והחזקה בטיפולה ברפאל בעת מחלתו. הייתה עמו עד רגעיו האחרונים בביתם המיוחד.

נוחי בשלום ובשלוה לאה. חברי הקיבוץ ובני המשפחה מלווים אותך למנוחתך האחרונה.

תנחומינו לנורית, צילה, שרה, ויזהר וכל הנכדים והנינים.

 

לאה,

 

שנים רבות היית חלק מנוף בית הספר "גוש זבולון" ו"כרמל זבולון". היית אחראית על מכונת הספירט שבאמצעותה הכינו המורים מבחנים וחומר לימוד, ועל הסדר בחדר המורים.

תבונת הכפיים שאפיינה אותך איפשרה לך לקדם ולהתקדם ולהקים חדר הדפסות משוכלל. היית חרוצה מאד וציפית שהמורים והתלמידים יגלו אחריות ואיכפתיות. חניכים מבוגרי ביה"ס מספרים שבזכותך הם רכשו הרגלי עבודה נכונים, ואף כי יראו מתגובותיך הם זוכרים בהערכה את שהנחלת להם.

אהבת לעבוד בבית הספר, רצית להיות שותפה ומעורבת מתוקף שייכותך, מסירותך ואחריותך.

היית ביקורתית  ולעיתים קשה לסובבים אותך, אך יצרת קשרים חמים עם אנשים בצוות שידעו לגלות ולעודד את האנושי שבך. לא פעם הגדרת את עצמך כ"קלפטה".

פנים אחדות היו לך: אשה חזקה שילדותה המורכבת עיצבה את אישיותה, אשה חכמה, אשה יפה ואסתטית  שייחסה ליופי חשיבות רבה מאד. אשה קשה לעצמה ולזולתה, אשה שעוזרת בעת מצוקה בכל לב.

אהבתי לשמוע את סיפוריך על חייך, על משפחתך, ילדיך ונכדיך. ידעת לשתף ולקרב.

ההחלטה לעזוב את העבודה בביה"ס הותירה אותך פגועה וכואבת. היא הגבירה את פחדיך מהזיקנה, מאבדן השליטה, מאובדן היופי.

בשנים האחרונות חיית בבית הסיעוד שלנו, היית מטופלת נוחה. שמחת לביקורם של ילדיך ונכדיך וכל עוד יכולת לבטא זאת היית אסירת תודה. עד רגעיך האחרונים טיפל בך הצוות בחום ואיפשר לך להיפרד מהעולם בכבוד.

היה טוב ויופי בחייך אבל היה גם עצב.

נוחי בשלום על משכבך.

עדה לקח.

י"ב באייר תשס"ד  3.5.04

 

 

 

 

 

      דו"ח שבועי / א. פלד

 

בצד האירועים הגדולים וההיסטריה שהפכה היסטוריה, (היה משהו אם איזה ואנוּ...ואנוּ... נוּ שכחתי איך קראו לו, היה פעם איזה משאל בליכוד, מישהו זוכר במה היה מדובר שם...), כמה פכים קטנים ביישובנו הקט:

 

פחי אשפה: החברים מתבקשים שלא לזרוק שיירי אוכל (עם או בלי קופסאות הקלקר הלבנות) לפחי האשפה שמסביב לחדר האוכל. מכסי הפחים האלה קלי משקל ומאפשרים לכלבים וחתולים קלי דעת – ורעבים – להפוך את סביבת חדר האוכל למזבלה.

מלכודות לחתולים משוטטים. מעניין לעניין באותו עניין.

כידוע  "חוק מלטוס" (העוסק באיזון דמוגראפי מותנה מזון) אינו חל בקיבוץ שבע והחתולים מתרבים במקומנו באין מכלים. ראובן ע', ממונה מטעם הקהילה על תפישת חתולים  משוטטים ללא בעלים – במיוחד לבקשת חברים ומוסדות.

אם פעולה זו אינה נראית למי מן החברים הוא/היא מתבקשים לדבר עם ראובן או איתי ולא להתנכל למלכודות ולחבל בהן. (המלכודות מתוקנות על חשבוננו).

מטרדי רכב. מטרידי רכב נוסע או חונה, מטרטר או מצפצף, רומס או דורס, הם חלק מן החיים המודרניים.

אנו מתמודדים עם הנושא במסגרת אורחות חיינו ורמת הגיבוי הציבורי (שאינה עיקבית או אחידה).

יחד עם זאת, איננו מרשים ואיננו מקבלים "עשיית אי-דין עצמית" מסוג של ניקוב צמיגים, שריטת פחים חבלה בונטילים וכיו"ב.

במקרים ספציפיים בהם מגיעים מים עד נפשו של חבר עליו לפנות למזכירות וזו תקבל החלטה מחייבת לגוף העניין.

 

 

 

          מדיוני המזכירות /  22.4.04

 

                                                                           נוכחים: כל חברי המזכירות.

 

1.     דווח על "נופש פלרם" השנתי הכולל עובדים שכירים וחברים ובני משפחותיהם שיתקיים בחודש יוני.

 

2.     נמסר על ידי דניאל דיווח לגבי "הטיפול השוטף" בנושא נמרוד. המזכירות אישרה הפצת הדיווח לתאי   הדואר של החברים כדיווח מטעם המזכירות. החלטת המזכירות בנושא תובא לאישור האסיפה הקרובה.

 

3.     דווח על הזמנת מפקד תחנת משטרת זבולון לביקור אצלנו ופגישה עם המזכירות.

 

4.     דווח על בקשת אבידע צורף להתקבל לחברות. הועבר לועדת קליטה.

 

5.     דווח על ידי אתי על עבודת הצוות לסדנאות "עיון וחשיבה". הצוות והמנחה החיצוני מבקשים לקיים דיון עם חברי המזכירות. הזמנות יוצאו בהתאם.

 

6.     דווח על ידי אודי וצור הטיפול בנושא המעבר בין גינת משפ' שחר ומרפאה. במידה ולא יוגש ערעור לישיבת המזכירות הבאה יבוצע המעבר כמתוכן בשבוע הראשון של מאי.

אודי הוציא למשפחות מזכר בנדון כולל דרישה שלא לעשות שום פעולה בשטח שהוגדר על ידי

המזכירות כציבורי.

 

7.     נדון נוסח הסכם עם הורי חברים. נשמעו הערות. נוסח מתוקן של ההסכם ונספחיו יחולקו ויובא למזכירות לאישור סופי.

 

8.     בהשתתפות חנה צולמן, יוסי זמיר, עומר ס. וגדיא נדון שוב נושא חברת ילדים ולינת נערי י"ב. לדעת הצוות אין קורלציה בין ההשתתפות בפעילות ח"י ובין הלינה (ח"י כוללת גם ילדי י' ו- י"א).

מוצע שהמלצת החינוך  והמזכירות  בעניין לינה משפחתית של ילדי י"ב תכלול:

א)               ייעוד חלק מהחדרים הסמוכים למועדון ח"י לשימושי ח"י כגון להכנת שיעורים, הכנה לבחינות, מחשב, אינטרנט.

ב)                שימוש בחדרים ע"י הקהילה (שימושי יום) בעדיפות על דיור חיילים.

ג)                 מתן פתרונות נקודתיים במקרים של מצוקת דיור ע"פ המלצת צוות חינוך או רווחה. צור, יוסי, אודי יכונו הצעה לגבי השימוש בחדרים אם יוחלט  על לינה משפחתית לילדי י"ב.

 

ההצעה להמשך לינה משפחתית עד סוף י"ב יחד עם ההערות הנ"ל אושרה ותובא לאישור האסיפה ולקלפי.

נרשם על ידי אודי.

 

 

 

הערות לעניין גיוס הון לפלרם

כתב: שחר שטייף

במהלך ארבע השנים האחרונות גדל מחזור המכירות של פלר'ם באופן משמעותי. הסיבות לכך הן, בין השאר, הגדלת כושר הייצור בארץ ובחו'ל, רכישה של חברות ופיתוח מוצרים חדשים. בהחלט הישג שראוי להתכבד בו ובפרט לנוכח המיתון העולמי. בד בבד חלו שני תהליכים: ירידה באחוז הרווח הגלמי של החברה ועליה משמעותית (פי חמש) בהיקף החוב לבנקים. הירידה ברווח הגלמי (כחלק מהמחזור) נבעה, בין השאר, מהרעת תנאי הסחר העולמיים ומיעילות נמוכה של המפעלים החדשים שטרם הגיעו למלוא כושר היצור. העליה בחוב נובעת מהלוואות שנלקחו מהבנקים לצורך הגדלת ההון החוזר שמשמש למימון הגדלת היקף הפעילות כמו גם למימון ביניים בתקופת הרכישה/הקמה/הרצה של מפעלים חדשים.

הלוואה, כידוע, כרוכה בתשלומי ריבית וככל שגדלות ההלוואות (החוב) כך גדל גם היקף הריבית. היקף החוב בימים אלו יוצר מצב בו חלק גדול מריווחי המפעל משרתים את החלויות לבנקים. ברור שהקטנת היקף החובות לבנקים תקטין את הריבית ותסייע לשורה התחתונה של המפעל. הגדלת היקף החוב (על ידי לקיחת הלוואות נוספות) תגדיל את החלויות וברמת החוב הנוכחי, למרות שלא קיים כרגע קושי למצוא מימון באמצעות המערכת הבנקאית – הגדלת החוב אינה רצויה. מבלי שנתייחס כרגע לשאלה איך הגענו לרמת חוב שכזו אפשר להגיע למסקנה ראשונה:

 

מסקנה 1: יש לפעול להקטנת היקף החוב לבנקים.

איך מקטינים את החובות לבנקים? מחזירים לבנק כסף.

מאיפה משיגים את הכסף? הנפקה ציבורית היא אחת האפשרויות.

האם זו האפשרות העדיפה? בואו ונבדוק ביחד.

ראשית כדאי לזכור שמניית פלר'ם כבר הונפקה בעבר וכ 18% ממניות החברה נסחרות בבורסה (שאר 82% האחוזים מוחזקים בידי קיבוץ רמת יוחנן). מאחר ומדובר בחברה תעשייתית וריווחית – ערך המניה מייצג נכונה את שווי החברה. במה דברים אמורים? נניח ששווי החברה הוא מליון ש'ח ומספר מניות החברה הוא אלף. המניות ייסחרו בסכום קרוב מאד לערכן האמיתי: אלפית משווי החברה (ומי שעשה חשבון מהיר מגיע לאלף ש'ח למניה). לעיתים שקל יותר לעיתים שקל פחות אבל שוק בוגר מתייחס למניית חברה יציבה בהתאם לערכה האמיתי. (חשוב לציין שהמספרים שלמעלה פיקטיביים והם לצורך הדגמה בלבד).

מה קורה בתהליך ההנפקה? בהנפקה ראשונה מוצלחת (כמו זו שהיתה לפלר'ם לפני מספר שנים) נמכרות המניות במחיר העולה על שוויין האמיתי והמנפיק (קיבוץ רמת יוחנן במקרה זה) מאבד אמנם מאחזקתו במפעל אבל מקבל בתמורה סכום כסף שעולה בהרבה על שווי אותו חלק. דוגמה? המפעל מנפיק 100 מניות (10% מסך אלף המניות שלעיל) ובגלל ביקוש יתר המנייה נמכרת לפי ערך של אלפיים ש'ח למנייה. הקיבוץ איבד אחזקות במפעל בשווי מאה אלף ש'ח אבל קיבל בתמורה מאתיים אלף ש'ח.

ומה קורה בהנפקה שניה? מניית החברה כבר נסחרת בבורסה לכן בהנפקה שנייה מחיר המכירה של המניות הנוספות שיונפקו לציבור יהיה קרוב למדי למחיר המניות שכבר נסחרות בשוק (קרוב, אבל על פי רוב מעט נמוך מהן). בפועל -הנפקה שניה משמעותה מכירה של נכס תמורת שווה הערך הכספי שלו (או קצת פחות מכך). מתי יהיה מחיר המנייה בהנפקה שניה גבוה ממחיר המניות הנסחרות בשוק? כאשר לשוק יש ציפיות שהכסף שיגוייס ישמש להשקעות שיביאו לקפיצת מדרגה בשווייה של החברה – למשל פיתוח מוצר חדשני שצפוי להביא להכנסות ולריווחיות גבוהה. פלר'ם אינה עונה להגדרה. מדובר בחברה יציבה עם עקומת גידול יציבה אבל בשנים האחרונות הגידול נובע ממה שנקרא more of the same – עוד מאותו הדבר. נוסיף לכך את השחיקה בריווחיות עקב הרעת תנאי הסחר ונגיע למסקנה שהנפקה שנייה גרנדיוזית לא צפוייה לנו. הבנו מכך שהנפקה היא אמנם אמצעי לגיוס כסף מהציבור אבל המסקנה הבלתי נמנעת היא:

 

מסקנה 2: בהנפקה שניה אנו מאבדים נכס ומקבלים בתמורה קצת פחות כסף משוויו של הנכס.

 

עמלו חכמי שוק ההון ודשו באפשרויות לגייס בהנפקה שניה יותר כסף משווי הנכס שיונפק. עמלו ומצאו: "אגרות חוב להמרה". מהי אותה איגרת חוב להמרה? החברה מנפיקה איגרת חוב במחיר שגבוה ממחיר המנייה הנוכחי. נחזור לדוגמה שלנו: אם מחיר המנייה הוא אלף ש'ח תנפיק החברה את איגרת החוב לפי ערך של, למשל, אלף ומאה ש'ח (עשרה אחוז מעל ערכה הנוכחי של המנייה). לאחר פרק זמן קבוע מראש יוכל מחזיק איגרת החוב לבחור באחת משלוש האפשרויות:

א.     במידה ובמשך הזמן שחלף מחיר המניות שנסחרות בבורסה השתווה או עלה על מחיר איגרת החוב יוכל המחזיק להמיר את איגרת החוב למניה של ממש.

ב.     במידה ומחיר המנייה מדשדש מאחור יוכל מחזיק איגרת החוב להחזיר את איגרת החוב למנפיק ולקבל בחזרה את תמורתה בתוספת ריבית.

ג.      בשני המקרים יוכל מחזיק איגרת החוב להמשיך ולהחזיק את האיגרת בידו ולדחות את המהלך לעתיד.

נוצר מצב מעניין: בהנפקה רגילה במידה ומשקיע רוכש מנייה במחיר הגבוה משוויה האמיתי הוא לוקח על עצמו סיכון שמחיר המנייה ירד ובעקבות כך שווי הנכס שבידיו יקטן. לעומת זאת בהנפקה של אג'ח להמרה המנפיק הוא שלוקח על עצמו סיכון: סיכון שמחיר המנייה לא יגיע לערך הנקוב של אגרת החוב מה שיחייב את המנפיק להחזיר לרוכשי האיגרות (שיבקשו זאת) את שוויין בתוספת ריבית. מזה אנו מגיעים למסקנה השלישית:

 

מסקנה 3: אגרות חוב להמרה מהוות דרך לגיוס הון בהנפקה שניה תוך סיכון מסויים למנפיק.

 

האמנם סיכון מסויים? התשובה אינה חד משמעית. תלוי ביחס בין ערכה של אגרת החוב לבין מחיר המנייה, בצפי להתחזקות ערכה של המנייה וביכולתה של החברה לעמוד בתשלומים במקרה ומחיר המנייה אינו מגיע לערכה של איגרת החוב. במקרה שלנו מדובר בכוונה להנפיק תמהיל של מניות רגילות במחיר השוק (המרת נכס לכסף) ואג'ח להמרה בשווי שעולה ב 50% לערך על מחיר השוק (נטילת הלוואה מהציבור). 50% עלייה במחיר המנייה מהווה אתגר לא פשוט לחברה שמתמודדת עם שחיקה בתנאי הסחר ועם גידול מתמיד במחזורי המכירות שאינם מביאים לגידול של ממש בריווחיות. האם תוכל החברה לעמוד בתשלומים במידה ומחיר המנייה לא ייעלה כצפוי? למיטב הבנתי אם לא יחול מפנה דרמטי בתוצאות הכספיות של החברה בשנים הקרובות סביר להניח ש:

א.     ערך המנייה לא יגדל ב 50%.

ב.     לא יהיה בידי החברה ההון הדרוש לתשלום האג'ח ונצטרך לשוב וללוות את הכסף מן הבנקים או... להנפיק אגרות חוב נוספות.

 

רגע, רגע... הנפקנו, החזרנו, לווינו... שאלה אחת עוד לא שאלנו את עצמנו: בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה? גיוס כספים באמצעות הנפקת אג'ח להמרה יאפשר להקטין את החוב לבנקים ולהמירו ב... חוב למחזיקי האג'ח. במילים אחרות: ננפיק חלק ממניות החברה כאג'ח להמרה. בכסף שנגייס נשתמש להקטנת החובות לבנקים ולשימושים נוספים (למשל – העברת דיבידנד נאה לבעל המנות העיקרי – הקיבוץ) ובמקרה שמחיר המנייה לא יגיע למחיר האג'ח – ניקח שוב הלוואה מהבנקים או מהציבור כדי להחזיר את הכסף שגייסנו. האם זה מה שאנחנו רוצים? התחלנו מזה שאנחנו רוצים להפחית את היקף החובות לבנקים וסיימנו בזה שאנחנו מגלגלים הלוואות: לוקחים הלוואות – בשביל להחזיר חובות אחרים. בסופו של דבר אנחנו נשארים עם אותו החוב אבל עם פחות אחזקות בחברה (שמשמעותן, בין השאר, הקטנת הדיבידנד שמועבר על ידי החברה לקיבוץ מדי פעם).

 

מצד שני חשוב לזכור שלא תמיד אפשר להנפיק. אנו נמצאים כעת בחלון הזדמנויות שאין ודאות עד מתי יימשך. שנתיים של תוצאות טובות של החברה, בורסה במגמת עלייה, תחושה של יציאה מהמיתון, חשש לירידה בריווחיות של החברה בעתיד שלא תאפשר הצגת תוצאות טובות כמו אלו של השנתיים שחלפו. כל אלו מראים שאם להנפיק – אז עכשיו. אם נמתין יותר מדי אנו עלולים לפספס את חלון ההזדמנויות ולא ברור מתי הוא ייפתח בשנית.

האם בגלל הסיבות שמניתי צריך להנפיק עכשיו? לדעתי התשובה היא "אפשר, אבל לא מוכרחים". זה שאפשר עדיין לא אומר שזה הדבר הנכון לעשותו. יש אמרה ששגורה על שפתיהם של כלכלנים – "מנפיקים כשאפשר, לא כשצריך". עם כל הכבוד לאמרה אני טוען שכאשר מדובר בחברה בבעלות הקיבוץ ובמקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ – אנו צריכים לשקול מהלכים שטמון בהם סיכון בכובד ראש ולא ללכת שולל אחרי אמרות שפר שאין להן בהכרח צידוק במקרה דנן.

 

לפני שרצים להנפיק (והפעילות לקראת ההנפקה בחברה ובמועצת המנהלים מתנהלת כבר בטורים גבוהים מאד, וזאת למרות שנכון למועד כתיבת שורות אלו מועצת המנהלים טרם אישרה את היציאה להנפקה שנייה) כדאי לבחון ולהגדיר היטב מה הן המטרות. עלינו לזכור: ההנפקה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה האמיתית היא המשך מימון פעילות החברה ללא הגדלת החוב לבנקים (ואם אפשר להקטין אותו – מה טוב). כדי להגדיר את השיטות להשגת המטרה יש לבנות תכנית רב שנתית שתאפשר לבנות צפי של צרכי ההון לשנים הבאות ולהיערך בהתאם. אם יש צורך בהון נוסף הנפקה היא אפשרות לגיוסו, אבל לא האפשרות היחידה. יש לבחון אלטרנטיבות נוספות ויצירתיות תוך התייעצות עם בעל המניות העיקרי (הקיבוץ).

לצורך כך אני מציע לעבות את מחלקת הכספים של המפעל בצוות בדיקה וייעוץ שיורכב מחברים בקיבוץ בעלי השכלה מתאימה ונסיון כלכלי שיסייע להנהלת המפעל בהכנת תכנית רב שנתית, בהגדרת המטרות ובהבאת מספר חלופות לדיון.

 

במידה ונחליט, בעקבות המלצת הצוות, שאנו בוחרים באלטרנטיבה של הנפקה שניה לוח הזמנים שלנו צפוף למדי אבל אסור לנו להיחפז. מדובר במטה לחמנו ואל לנו לקבל החלטות משמעותיות ללא בחינה מקיפה של האלטרנטיבות.