מס

הזאב בא / ברל בקר

למדנו לדעת במשך השנים, שסכנת

הזאב לעדר אינה חמורה כל כך בשדה.

עיקר הסכנה בדיר דווקא, אם הוא

מצליח לפרוץ לשם. כשנתגלה לעינך

זאב ביום, חזקה עליך שיבקר בלילה

בדיר. בעוד יום, הוא עובר אחרי

העדר בעוזבו את השדה, מבלי שהרועה ירגיש בו כלל, כדי להתחקות על מקום מרבצן של הצאן בלילה. קודם לכן ינצל מקומות תורפה, כמו פרצה פתוחה, שדרכה יחדור ללא מכשול.

לבסוף ינסה מזלו גם מקומות קשים יותר. משך כמה לילות בוחן ולומד את סביבות המכלאה גם לאור הפנס הדולק, עד שמתרגל ונוכח כי לא צפויה לו כל סכנה אפילו מהכלב הנובח, באשר קשור הוא ואינו זז ממקומו.

וכך קרה הדבר ברמת יוחנן.

הזאב פרץ אל בין הצאן כשהדיר מואר,

ולא הרחק ממקום הפרצה קשור היה

כלב. השומר הגיע למקום ברגע המתאים,

וראה את הזאב קופץ החוצה ומסתלק,

לאחר שהניח אחריו קרבן של צפיר-עיזים

מפרפר. במשק אחר, הצליח הזאב לחדור

לדיר ועשה שמות בצאן. למחרת מצאו

את הכלב הקשור על יד הגדר כשהוא מת.

מסתבר שהתפלץ מפחד. בגופו לא מצאו כל סימני פגיעה או נשיכה.

(מתוך "ימי בראשית" – צביקה קרניאל)

בתשקיף שנערך לקראת ההנפקה נקבעו המנגנון והתנאים להעברת כספים ותמורות מן החברה לקיבוץ.

אחת השאלות הקשות שעמדה אז בפני המתכננים הייתה קביעת גובה ההעברות לקיבוץ. העברה גבוהה פירושה הגדלת ההוצאות בצד החברה והקטנת הרווח הנקי ומכאן גם הקטנת התמורה בגין המניות (הנגזרת בין השאר מן השורה התחתונה בדו"ח רווח והפסד).

מאידך העברה נמוכה מדי הייתה עשויה להכביד על הניהול השוטף של הקיבוץ (בעל המניות העיקרי), שכלכלתו נסמכת במידה רבה על המפעל.

בדיעבד – מקץ עשר שנים – ניתן לומר שפגענו פחות או יותר לבול.

ההעברות (הצמודות למדד הכללי) לא יצרו הכבדה רבה מדי על פעילות החברה, ואיפשרו פעילות טובה – ולא מופרזת – של הקיבוץ.

חמשת ערוצי העברת תמורות מן החברה לקיבוץ (לא כולל חלוקת רווחים – "דיבידנד") הם: תשלום בגין שירותי עבודה, תשלום בגין שירותים כלליים, תשלום בגין שכירות המקרקעין, "בונוס" ותגמולים בגין ידע.

למעט הסכם התמלוגים בגין ידע המסתיים בשנת 2008, הסתיימו שאר ההסכמים (ארבעה) והם עומדים כרגע לפני חידוש לתקופה נוספת.

חשוב מאוד לציין שחלק הארי של ההעברות לקיבוץ (כשני שליש) הוא בגין שירותי עבודה ושירותים כלליים (המחושבים גם הם כפונקציה של ההעברה בגין עבודה).

פלרם היום כמו בעבר, היא בראש וראשונה המעסיק הגדול והמגוון שבין "ענפי המשק" המציע היום יותר מתמיד אתגרים מקצועיים מן השורה הראשונה בתחומים רבים. נראה לי שאפשר גם לומר שפלרם מאפשרת – למי שמוכן למחוייבות – "מסלול קידום" מהיר יחסית לאפשרויות "בחוץ".

וכמובן, כניסת צעירינו לפלרם והשתלבותם בחברה לטווח ארוך היא הערובה גם להמשך וביסוס ההעברות לקיבוץ וגם לשליטתנו בחברה "דה-פקטו" ו"דה-יורה".

עלות העבודה השכירה בקיבוץ וענפיו (לא כולל פלרם וגד"ש) בשנת 2003 הייתה

עיקר הירידה הייתה בענפי המשק (סגירת המדגרה והתייעלות במוסך, נגריה ומסגריה).

בענפי הקהילה הייתה ירידה משמעותית בענפים מזון וחינוך ומאידך עלייה חדה בהנהלת החשבונות.

חלק מן הירידות בעבודה השכירה נובעות מעליה בעבודת חברים (מזון וחינוך) וחלק מן העליות בעבודה השכירה נובעות מיציאת חברים (הנהח"ש).

התמונה הכוללת מורכבת מחיבור עבודת החברים והעבודה השכירה (ועבודת קבלנים), אבל ככלל, עלות שכיר המחליף חבר גבוה יותר מן ההכנסה בגין עבודת החבר (בין אם כעובד "פנים" או כעובד חוץ).

משמע ל"עבודה עצמית", מעבר ליתרונות אחרים, גם יתרון כלכלי מובהק..

על פנייתי לאודי בעניין המידע שהציבור מצפה לו בעניין "המלצת" המזכירות בסעיף השני של החלטותיה משבוע שעבר. אודי השיב - הדיון במזכירות עדיין לא הסתיים ונראה לו שבשלב זה רצוי להמתין לסיכום הדיונים במזכירות (שעליהם נמסרים דיווחים שוטפים).

השבוע הוענק לוירה ולנר תעודת "יקיר קליטה" על ידי הסוכנות היהודית, בטקס מרשים ומרגש.

אות זה מוענק פעם בשנה למספר מתנדבים שעוזרים לעולים בהתנדבות, לפי המלצות שמגיעות לוועדה.

וירה זכתה להערכה זו לאור העובדה ששנים היא עובדת בהתנדבות באולפן, תוך מסירות רבה, דואגת לכל ענייני הבריאות, הכביסה, הבגדים, ציוד לחדרים, קניות כשצריך והרבה דברים נוספים.

וירה מתייצבת כל יום ב- 7:00 בדיוק ואת החוגים או טיולים שבהם היא משתתפת, היא תמיד מתאימה לסדר היום של האולפן ולא להפך. בנוסף וירה מדברת כמה שפות, כולל רוסית, ומבחינתנו זה נכס מובהק.

לכבוד שהוענק השבוע היו שותפים עוד אחד עשר אנשים. היה מרגש לראות כמה רבות ומגוונות הדרכים בהן האדם הניצב מול העולה יכול לעזור ועד כמה רבה ההשפעה לא רק של אנשי הממסד אלא דווקא של "השכנה בדלת ממול" (ועל זה היה סיפור מאוד יפה שאשמח להעביר למתעניינים בע"פ...).

אני מקווה שוירה תצליח לשמור גם בעתיד על האיזון העדין והיפה בין עבודה עם העולים שלנו לבין האפשרויות האחרות הקיימות עבורה בתחום הפנאי..

(סיפור עלייתה של וירה לארץ כפי שסופר והוקלט בערב יום העצמאות תש"ם, תומלל על ידי יעקב יניב ז"ל מתוך קלטת, עובד מחדש לדפוס על ידי ירמיהו.)

...המלחמה נגמרה ב- 1945. השתחררתי ממחנה הריכוז ב- 2 במאי.

חזרנו לצ'כוסלובקיה, רוב הדרך עשינו ברגל דרך גרמניה ההרוסה. אחרי שלוש שנים באושוויץ אי אפשר להגיד שלא הייתה שמחה לאיד.

בכל הארץ היה רעב, בקושי אפשר למצוא מה לאכול. באיזו עיירה מצאתי זוג אופניים, שמחתי מאוד ורכבתי עליהם, אינני יודעת איך הצלחתי... לא היו להם צמיגים. פתאום שמעתי מישהו רודף אחרי עם אופניים. מעבר לכתף ראיתי שהרודף הוא חייל רוסי שבסוף השיג אותי. הלב שלי כמעט עמד בי.

הוא ניגש אלי ואמר: "הנה יש לך זוג אופניים עם צמיגים (טייארים), קחי אותם".

בצ'כוסלובקיה הודיעו לי במדור לחיפוש קרובים שאין לי כבר מה לחפש, מי שנשאר מהמשפחה ניספה ביערות שבועיים לפני סיום המלחמה. חיפשתי את אנשי התנועה ויצאתי להכשרה.

נודע לי, כי דודי שגר שנים רבות בבלגיה, הצליח להישאר בחיים כאשר ברח לפירנאים. הוא ביקש מאוד שאבוא אליו, הרכבות באותו זמן היו מלאות בצבא רוסי ואנשים שעסקו בשוק השחור. הגשרים היו מפוצצים.

בזמן נסיעה ברכבת היה פטנט כזה: לשבת בקרון קרוב לקטר, בהגיע הקטר לפני הגשר המפוצץ, לקפוץ מהר ולעבור לצד השני, אשר שם חיכתה רכבת שנייה ולהמשיך איתה.

האמנתי כי מבלגיה אוכל להגיע ארצה יותר מהר ע"י אנשי הבריגאדה וצדקתי.

עבדתי קצת בתנועה בהדפסה כי ידעתי קצת עברית. את כל המשכורת הוצאתי בקונדיטוריה, תוך שנה אחת עליתי במשקל מ- 35 ק"ג ל- 78 ק"ג.

גרתי אצל הדוד, והדודה ניסתה לעשות ממני בן אדם: להקפיד על הלבוש, להיות בזמן בבית ועוד. אני לא הייתי מוכנה לקבל את זה ונרשמתי לעליה.

מהתנועה, מכבי הצעיר, שהכרתי באושוויץ וביקשתי לעלות עימהם.

ההכרות איתם התחילה בערב אחד באושוויץ, הסתובבתי בחוץ ופתאום שמעתי שירה. שירי חנוכה. נכנסתי פנימה והסתבר שזאת הייתה הכשרה שלמה מגרמניה שהביאו אותם לאושוויץ. הם השיגו איזה נר, הדליקו ושרו שירי חנוכה. מאז הייתי איתם בקשרים הדוקים.

אנשי הבריגאדה הגניבו אותנו דרך הגבול לצרפת בלילה, במשאית של הצבא הבריטי.

הלבישו אותנו במדי צבא, לבנות נתנו כובעים גדולים שאפשר להסתיר את השערות, הבנים ישבו

קדימה והבנות בפנים למקרה שתהיה ביקורת של המשטרה הצבאית. בדרך דאגו לנו למזון ושתייה.

העבירו אותנו לפאריז ומשם ברכבת בקרונות נפרדים שלא יידעו מי אנחנו.

עוד קודם לכן בדרך לגרמניה גנבו ממני את המזוודות ונשארתי רק עם השק. בקושי היה לי מה ללבוש. לעליה מותר היה לקחת תרמיל גב במשקל 35 ק"ג זה הכל.

נסענו הרבה שעות ברכבת והגענו למקום יוצא מן הכלל יפה ששמו לַסיוֹטָה. היה שם אי קטן. שם ישבנו 6 שבועות עד שעלינו ארצה. היה צפוף מאוד ולא היה כל כך מה לעשות, אבל ידענו שבמוקדם או במאוחר נצא משם.

זה היה על שפת הים וניצלתי את זה לשחייה שכל כך אהבתי.

למדנו קצת עברית ועסקנו בכל מיני תרגילים ואימונים. השתפשפנו אחד בשני, כי היו אנשים מכל מיני מקומות, ביניהם הרבה יוצאי תנועות נוער ושליחים מכל התנועות.

בין השאר היו שם חיילים אמריקאים יהודים, כשביקרו אצלנו הטפנו להם מדוע אינם נוסעים לפלשתינה, ומדוע הם חוזרים לאמריקה.

בינתיים באה אוניה ועלינו עליה. אנשי הצוות היו אותם חיילים אמריקאים. אחדים מאלה הם חברי כפר בלום ומעין ברוך.

האוניה ששמה הוסב ל"ווג'ווד" הייתה מלאה עד אפס מקום והיה צפוף מאוד.

כאשר נראה אווירון בשמיים אמרו לנו לרדת למטה לצפיפות.

בכרתים נאמר לנו לעבור לאוניה יותר קטנה, שמה היה "ביריה".

נסענו באוניה 3 ימים בלי אוכל ובלי שתייה. היה חם נורא. שאבנו מים מהים ושפכנו על עצמנו. אחרי אחת הסערות קראנו לעזרה, באה אוניה אנגלית שהביאה מים ושתינו ושתינו...

האנגלים תפסו את האוניה והביאו אותנו לחופי הארץ. אבל לא הורידו אותו.

הרופא שנסע איתנו והיה מעפיל, אמר, כי באוניה יש דֶבֶר. זה לא היה נכון אבל על סמך הודעתו החזיקו אותנו באוניה בהסגר.

אחר כך העבירו אותנו לאוניה יותר גדולה ומרווחת ששמה "מקס נורדוי". באוניה זו שהינו שבוע ימים.

הכרזנו שביתת רעב, בחיפה היו הפגנות ודרשו שיורידו אותנו, אמנם ירדנו אך לא לחופש אלא למחנה בעתלית. היו שם תנאים של מחנה סגור.

לא סבלנו במיוחד וגם לא היה לנו במה להעסיק את עצמנו, אבל נהנינו מפירות וירקות טריים, אשר לא היינו רגילים לכך.

לא גורשנו לקפריסין אבל אלה שבאו אחרינו כבר גורשו.

שוחררנו במסגרת מכסה של 1500 סרטיפיקטים שהסוכנות קיבלה והבריטים ניכו מהמכסה.

נסענו לאפיקים וזכינו לקבלת פנים פנטסטית. נשארתי שם כמעט שנה בהכשרה "בוכוולד". באותו זמן שלחו מכפר בלום חברים לעבודת חוץ בבניין באפיקים.

יום קודם היא כבר מודיעה לי מראש שאכין לה "מספיק עגלות".

וזה קורה כל יום שלישי בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות ליד המכבסה. כמו שעון בשעה היעודה היא מתייצבת עם הקלנוע שלה בפינת הרקפות של שרה. היא כבר עלתה מהבריכה, כבר סיימה את השחייה של הבוקר.

אחרי שהיא מכינה את העגלות בסדר הנכון היא יושבת ומחכה. בינתיים רק מחכה.

למתבונן מהצד זה נראה די מוזר, אישה לא צעירה עם כוס קפה ביד יושבת על הקלנוע וסביבה העגלות. למי בדיוק היא מחכה שם? ...לאט לאט הם מתחילים להגיע, כל בני טיפוחיה עם שקיות הכביסה שלהם, כמו בני ישראל ביציאה ממצרים, בבהילות, אחד אחד, זוגות, שלישיות, זה עתה שלפו את עצמם מתוך המיטה, טרוּטֵי עיניים, חצי ישנים חצי ערים נושאים את מטענם על הגב.

כמורגלים בכביסה הביתית של אמא עדיין לא כל כך מבינים מה היא רוצה מהם. קשה להם לעשות את ההקשר ההגיוני בין סימון הבגד ובין ... קבלתו חזרה נקי ומסודר. כל אחד וה"חבילה" שלו.

אבל וירה לא מוותרת, כבעלת נסיון משנים היא מצווה: "תפתח את החבילה!"

היא מסבירה להם בסבלנות, לכל אחד בשפתו, משיבה על כל ה'למות' וה'איך', והיא גם מדגימה, בעיקר איך לקשור את השקיות, אם ייפתחו חבל על הזמן... לי זה נשמע כמו רוסית-אנגלית-עברית הכל מעורבב. אחר כך היא תספר לי ש"עשו לה עוול" בטקס השבוע בחיפה, אמרו שהיא יודעת "רק" ארבע שפות ולמעשה היא יודעת "רק" שמונה, כשאני שולף את האצבעות כדי לספור אם אכן כך הוא, מסתבר שאם קצת אידיש ו"ידיים" אנחנו מגיעים לעשר שפות, אבל זה פרט שולי...

הם קוראים לי "בבושקה וירה" היא אומרת בלי להפסיק למיין את הכביסה. בודקת כל בגד אם הוא מסומן כראוי ומשליכה אותו לעגלה הנכונה.

הזרם האיטי של זורקי הכביסה ממשיך, שוטף לאיטו.

ככה זה נמשך עד שבע וחצי, לא בוער להם כלום לחבר'ה האלה, תודה לאל.

וכשהסבלנות שלה נגמרת היא קובעת נחרצות: "זהו זה!" נוטשת את המערכה וטסה על הקלנוע לעיסוקיה האחרים.

אחרי זמן מה היא תופיע שוב לברר אם יש "מאחרים", והיא יודעת גם למה.

בעלי השעון הביולוגי האינדיבידואלי ממשיכים ל"טפטף" עוד זמן מה (התלמיד עולה על רבו כפי שנאמר...), עד שהזרם מתייבש לגמרי.

לפעמים, וזה לא חזון נפרץ, מגיע מישהו בצהריים, הוא כמובן "לא ידע", "לא שמע", "לא ראה את הפתקה", "לא התעורר".

וירה כבר לא בשטח ואני מנסה להסביר לו באנגלית שכבר די מאוחר, אחר כך בספרדית ואחר כך ברוסית ואחר גם בידיים ובפרצופים...

מעניין שאת וירה כוּוּוּוּלם "מבינים" מצויין. אותי אף אחד לא!

מה שכן, הם עומדים בפתח כל כך אומללים, חפויי ראש, הלב נצבט, אני מוותר על ה"הסברים" ומקבל את ה"חבילה", אז מה אם הוא איחר, כּוּלָה כביסה מלוכלכת.

אחר כך היא תבוא שוב לבדוק ולהתחיל לעשות "נאגלות" עם הכביסה הנקייה מהמחסן לאולפן. לכל הדעות עבודה שגם הצעירות ממנה יכולות לעשות אבל היא לא מוותרת לעצמה: "עדיף לי הבלגן שאני עושה בעצמי, אחר כך יותר קל לי להסתדר בתוכו".

"ולא קשה לך להתרגל כל כמה חודשים לאנשים חדשים?"

"כן, זה קשה", היא אומרת, "בהתחלה עוד הייתי זוכרת שמות ופרצופים, עכשיו עם הגיל זה נעשה יותר ויותר קשה".

ושאלה באנלית אחרונה: "מה מניע אותך בבושקה ?", גם אני קורא לה ככה.

היא מסתכלת עלי כאילו שנפלתי מהירח. לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

לא בדיוק יודעת מה להגיד או מה התשובה שמצפים ממנה, שהרי לה הדברים נראים הרבה יותר פשוטים ומובנים, זה רק אנחנו שמסבכים את העניינים. היא כבר עברה משהו בחיים.

וכשאני לא מרפה, בכל זאת בגילה... מדוע היא צריכה לסחוב, כמעט בלי עזרה, את ערימות הכביסה האלה לבדה, לפעמים, בין אולפן אחד לשני, זה אומר המון שמיכות ומעילים, ובגדי עבודה, וסמרטוטים ושטיחונים ושקיות ומה לא.

ולא מבינה מאיפה הקרצתי את השאלה הטיפשית הזו. .

זו השנה החמישית שאל חוג "קהילה לומדת זבולון", המתקיים ברמת יוחנן, מתקבצים חברות וחברים מיישובי המועצה (מחציתם חברי רמת יוחנן) ודרך עיון, שיחה וחברותא עוסקים בלימוד של טקסטים מהתרבות היהודית לדורותיה כשמקור עתיק נוגע במקור חדש, כשהעבר נבחן בעיניים של ההווה, כשהטקסט מבקש נקיטת עמדה והבעת דעה.

זכותנו על הארץ; זהות יהודית וישראלית (תרבות הזיכרון, ציון חגים ומועדים; צדק חברתי,

יחסי הורים-בנים, איש ואישה); עיון ב"אגדת פומבדיתא" (אוסף אגדות בתלמוד הבבלי

המפארות גולת בבל אל מול דרשנותם של חכמי ארץ ישראל); עיון ב"שמחת עניים" של אלתרמן; מעגלי חיים (יחיד, קהילה, אומה). השנה עסקנו במאמר "עדות לדור" של ב. כצנלסון (ציונות מגשימה בעימות עם התנועה הפלשתינית על רקע מאורעות 1939-1936 ), עכשיו אנחנו דנים במאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" (הלשון כביסוס לחיי תרבות לאומית) ונחתום את השנה בסיפור של י.ח. ברנר.

החוג הזה (וכמוהו בישובים אחרים בארץ) מתקיים בחסות ה"מדרשה" (בית לקבוצות מפגש ועיון ב"אורנים") במימון המשתתפים ובתמיכת המועצה איזורית זבולון (ועל כך יאתה לה התודה).

בשלוש מתוך החמש שנים מנחה את החוג יריב בן אהרון (ראש הנקרה). החוג מתכנס אחת לשבוע (שלוש פגישות בחודש) וסך הכל פגישותיו בשנה – 25.

הלימוד במסגרת זו יפה כשלעצמו אבל חשובה גם התקווה, שהוא יביא להשתתפות פעילה ואף יוזמת חברים במסגרת הקהילה. (ןאכן, מספר פעילויות נעשו במשך השנים ביזמת חברים מהחוג כהשתתפות באירועי תרבות של רמת יוחנן: סדר ט"ו בשבט הינו מהמובילים ביניהם, אולם השתתפותם הפעילה ניכרת גם בפורים לוותיקים, ביום הזיכרון, ביום הכיפורים ועוד.).

בשבת זו יחול ראש חדש שבט שהוא החדש האמצעי בין חודשי החורף. כעבור שבועיים יחול ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות. וכבר אמרו קדמונים: " יש בראש השנה לאילן עניין שיבחה של ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כוחה של האדמה שבארץ להניב פירותיה ולהראות שיבחה. ורוב שיבחה של ארץ "משחזרו סבינו והורינו לארץ ישראל מגלות הדורות ומאי- נטיעה של דורות, הרגילו עצמם לטעת עצים ובתים, ושפה ותרבות וקיבלו על עצמם לנטוע עצים בט"ו בשבט. סמל להשתרשות, לקשר עם האדמה, לקשר עם הארץ, עם הטבע עם הנוף.." (בארי צימרמן). יובל המאה לעלייה השנייה משתלב היטב בתכניו ומגמותיו של החג הצנוע הזה.

בחרנו לפרוש את העיסוק בענייני החג על פני שבוע ימים בבחינת: וכל המרבה הרי זה משובח...

כן, היו הדברים מעולם....

מאה שנה לעלייה השנייה

בתכנית: קטעים מתוך המחזה: כינרת כינרת של נתן אלתרמן

שירי התקופה בביצוע חברי רמת יוחנן ובהשתתפות מוקי צור, חבר עין גב וראש וראשון למספרי עלילות העלייה השנייה.

בחדר האכל בשעה 21:45

v בשבת ט"ו בשבט תשס"ד, 7.2.04 תתקיים פעילות בגן לאומי אושה העתיקה. פרטים על כך ימסרו בהמשך.

v במוצאי שבת של ט"ו בשבט בשעה 18:30 נתכנס כהרגלנו בחדר האכל

למסיבת ט"ו בשבט לבני כל הגילים כשבמרכזה שירה וקריאה ומחול וכמובן טעימה מפרות הארץ. אנו מבקשים להירשם כשתיתלה ההרשמה.

v בעצה אחת עם עובדי הנוי וועדת התכנון אנו נדחה את הנטיעות השנה למועד

מאוחר יותר כשהאדמה תהיה פחות רטובה והקור יפחת.

בהוראת אבינו עורכנו הזמנתי את אלעד וייס לשיחה קצרה על לימודי העתודה שלו.

כן, 12 שנים. הרחבתי מקצועות כמו כולם: כימיה, פיזיקה ומחשבים.

מחשבים מורחב זה עדיין 4 יחידות, כמו שהיה בזמני?

היה לי ברור כבר בכיתה י"ב אני חושב, הייתי תלמיד טוב והשקעתי, חשבתי שזה יותר מה שמתאים לי, מללכת לחי"ר או קרבי. ההורים די דחפו אותי לזה. אמא שלי כמובן לא רצתה שאלך לקרבי, אבא שלי אמר שזה מה שיותר טוב. אבל זה מה שרציתי, אז הלכתי לשם.

התגייסתי לצבא בתור עתודאי, אני לומד עכשיו בשביל הצבא, במקרה שלי זה ארבע שנים, ואחרי זה אני משרת במקצוע שלמדתי.

אחרי האבחונים בלשכת הגיוס שלחו לך זימון? איך זה עובד בעצם?

הגעתי ללשכת גיוס וביקשתי מידע על עתודה ונתנו לי. ראיתי מה האפשרויות, מה לומדים ומה עושים אחרי זה ומה זה אומר.

תהליך הקבלה שלי היה רגיל, רק שהצבא משלם על הלימודים.

לימודים די קשים, אבל מסתדרים. אני לומד ארבעה ימים בשבוע בטכניון, ברביעי ושישי אני עושה שיעורים בבית. בטכניון לא מעבירים הרבה זמן, אבל בבית יושבים הרבה שעות על הכל. סמסטר ראשון הלך לי טוב, סמסטר שני לא כל כך. כאילו... 80 וכאלה.

כן, יש רף לעתודאים שהצבא שומר עליו. הרוב מצליחים, 65%, ואסור להיכשל יותר מדי פעמים באותו מקצוע, זה לא קפדני מאוד. עושים הרבה מועדי ב', זה לא נחשב כישלון.

אין לי מושג, אני לומד כמו כל סטודנט אחר. בכל סוף שנה יש פעילויות שהצבא מארגן, בשנה הראשונה זאת היתה טירונות, עכשיו יכול להיות שיעשו לנו שירות מילואים – לעזור בכל מיני מקומות.

מה נראה לך מיוחד במסלול שאתה עובר? מה אתה חושב שזה ייתן לך?

זה סתם הופך את הסדר של החיים: בהתחלה לומד עם אנשים שיותר מבוגרים ממך ואחרי זה אתה משרת עם אנשים שיותר צעירים ממך. אבל בשירות, אם מציבים אותך בתפקיד שקשור למה שלמדת זה תורם הרבה מאוד. חוץ מזה אני נורא רוצה לעבוד בצבא, לפתח אמצעי לחימה ממוחשבים, יותר משהייתי רוצה לעבוד בעבודה חופשית ולהרוויח כסף.

אז נאחל לך אלעד, הצלחה בלימודים ובשירות שיבוא אחריהם..

העיקרון של תקציב כולל הוא שחברים שונים עם צרכים שונים מקבלים שווה וכל אחד מנצל את תקציבו לפי צרכיו. האחד מרבה לעשן וממעט באכילת שוקולד והשני מרבה באכילת שוקולד ולא מעשן.

הנהלת מש"א, לאחר שקיימה דיון בתאריך 5.1.04, החליטה להמשיך ולהשתתף בהוצאות הביגוד של מספר חברים העובדים בעבודות חוץ ועל פי נוהלי האישור שהיו קיימים עד היום.

- האם לאחר שהוחלט בקלפי על תקציב כולל יש להנהלת מש"א סמכות לפעול אחרת ?

הערה : הנושא שמועלה כאן הוא רק דוגמא להתנהלות בעוד שטחים אחרים.

אנו מבקשים להימנע עד כמה שאפשר מלקיחת רכב באותו היום.

הניקיון מתבצע צמוד למגרש החניה. כמו כן נבקש גמישות יתר מאלו החייבים לנסוע.

בתקווה שיבוא יום וגם הנוהגים והנוסעים ידאגו לניקיונם של כלי הרכב. משרד רכב.

הנדון: סיכום פגישת עבודה – קצין בטיחות בתעבורה

1. ביום 12 בינואר 2004 נערכה פגישת עבודה בין מפקח הגף מר ברמי אלי לבין מר ברבר אייל קצין הבטיחות בתעבורה בקיבוצכם ובפלרם.

2. מטרת הפגישה, בחינת תיפקודו של מר ברבר כקצין בטיחות בתעבורה בהתאם לתקנות התעבורה ונוהלי הגף.

3. עלי לציין בסיפוק רב כי ממצאי הביקורת מצביעים על עבודה טובה מאוד של מר ברבר ועל כך הערכתי המלאה.

עריכה – ירמיהו בן צבי. הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית