מס

מס. 1407 כ"ב בטבת תשס"ד 16.1.04

יהודה עמיחי (קטע משיר)

אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת

ליד הרכבת ראינו שכבות בהר,

זו על זו, קדומות, קשת על קשת,

גם אנחנו נהיה כך, אולי מחר,

יחדיו, צמודים, וגבוה מעל – הדשא.

אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

הפתילייה והסיר שעליה – בנחת

מה אכפת לשניהם, הם זה לזה רוחשים,

גם אנחנו עוד נהיה כך ביחד,

אדומים וחמים ואחד בשני לוחשים.

אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

יש בנו נגינה ואין בנו די רעם.

מתי סוף סוף נלמד להיות קשים?

הכפירים, נערה, אינם רעבים אף פעם,

רק צדיקים וכבשים רעבים ורשים.

אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

ראי, אהבתנו היא עכשיו בלי גבול,

והגענו לגבול שאין בו אהבה.

השומרים אמרו סיסמתם והשער נעול,

הילדים הלכו הביתה, החשמל כבה.

אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת.

דברים שרואים משם

אודי בן צבי משוחח עם אליעזר גוטמן בענייני קליטה, על התפרנסות ומוטיבציה, איך נראית החברה שלנו, על הגאווה שבהשתייכות לצוות בפלרם, על החינוך, על ביקורת ודאגה לעתיד ועל עוד דברים שקשה לנו לראות אותם אבל הם ישנם. הראיון.

מתי הגעתם לרמת יוחנן?

באוגוסט 2000.

מה הסיבות העיקריות למעבר שלכם ממנרה לרמת יוחנן?

הילדים. בשנה האחרונה לשהותנו במנרה שקד גדלה בגן יחד עם ארבעה ילדים ובטווח של שלוש שנים הפרש גילאים אחד מהשני. אופיר היתה בכיתה ב' עם עוד שניים ורותם הגדול עם עוד ילד אחד. היה לנו ברור שהמצב הזה פוגם בהתפתחותם החברתית. מעבר לכך אהבנו מאוד את מנרה וכל המשפחה קשורה למקום עד היום.

הגעתם לרמת יוחנן בדיוק בשלבים שרמת יוחנן התחילה בתהליך של הפרטה, או שהייתה כבר באמצע ההפרטה. תהליך המורכב עוד לפנינו. מה דעתך בנושא זה?

אני עושה הפרדה ברורה בין שלושה נושאים: הפרטה, שכר דיפרנציאלי והפרדת משק וקהילה. בהפרטות כדאי להמשיך אבל לזכור שישנם תחומים שאם יופרטו לעומק – ישונו חלק מאורחות החיים. לדוגמה: אם יופרטו במלואם החד"א והמכבסה יעמיק המושג "עקרת בית" (נא לא לטעות בי בשוביניזם), נעמיק את פער שיוויון ההזדמנויות בשל כך. סך כל ההוצאה בתחומים הללו תגדל ואפילו נתרחק יותר כחברה.

בוא נפריד את השאלה. אתה בכללית חושב שצריך לעבור לדפיריציאלי?

לא, בשום אופן!

תפרט, מה דעתך בנושא?

רובנו נוטים לשכוח שהשינוי או השכר הדיפרנציאלי אינם מהווים מטרה. המטרה היא הגברת המוטיבציה להתפרנסות, והדגש הוא על פרנסה ולא עבודה. כדאי לנו לזכור שכולנו עובדים, אבל לאו דווקא מתפרנסים, הבעיה אירגונית ברובה. אני משוכנע שהתנועה רצה לפתרון המהיר והקל עקב אילוצים כלכליים. ברמת יוחנן, עם נבחרת כזו של מוחות – ואני מתכוון לכך במלוא ההערכה – אני משוכנע שניתן להשיג את המטרה בנקיטת איסטרטגיה חילופית.

בעיקר שיש לנו יחסית הרבה כסף לא? אני אתן לך דוגמא: כפר המכבי זה קיבוץ שלא היה לו כסף והיו להם צרות כלכליות. היום הם נכנסו כבר מעל שנה לשכר דפירינציאלי ואני הבנתי ששם רוב החבר'ה מבסוטים.

רוב הקיבוצים שביצעו את השינוי היו עם הגב אל הקיר ונכנסו לתהליך מעמדת חולשה. לנו יש את הזכות לבצע תהליך מחשבתי ויצירתי לפני שמפרקים את הקהילה. שוב, אם יש בתנועה הקיבוצית כוחות אינטלקטואליים ושכליים לבצע מהלך מיוחד, אז שתדעו... לדעתי רבים מהם נמצאים פה.

מה אתה מעריך יקרה בין חברי המשק שתהליך ההפרטה הדפירינציאלי יתחיל?

בעולם המערבי מוכח שגורם רמת השכר בשיקולי בחירת מקום עבודה מדורג נמוך יחסית לפרמטרים אחרים כגון עניין, סטטוס, אפשרויות קידום, יצירתיות, מיתוג חברתי, יכולת השפעה, סמלים, הטבות ועוד. ברור לי שהקיבוצים שביצעו שינוי יצאו ממקום רעב לכסף ברמת הפרט (החבר), כך שבתחילת התהליך סביר שצורך זה יבוא על סיפוקו; אך בבדיקה שתיערך לאחר מספר שנים בפרספקטיבה לאחור, נראה שהנהירה להשגה חומרית כבר לא מהווה גורם מניע מרכזי בבחירת העבודה, אלא הפרמטרים שהזכרתי לעיל.

זאת אומרת לא הכל כסף?

חד וחלק!

זה מתייחס לשאלה מה יקרה ביחסים בין החברים במקרה כזה?

ייווצר תהליך ידוע מראש, כמו בכל העולם שמסביבנו: משפחות עניות ומשפחות עשירות! אין שום אמת בסיפור שמתחילים בתהליך דיפרנציאציה ברמה נמוכה עם רשת בטחון ומינימום פערים, המשכו של התהליך הנו חד כיווני! מי שמתחיל – מסיים בדיפרנציאציה מלאה!

בוא ננסה למצוא בחלקים העירוניים סביבנו רובע, שכונה או אפילו בניין מגורים שחיים בו עשירים ועניים ביחד... אין, כי הצרכים של האוכלוסיות שונים (בדיור, חינוך ואפילו נוי). לא נוכל לחיות כקהילה, בטח שלא כחברה שמשמרת ערכים משותפים, מסורת או תרבות. זה לא קיים בשום מקום אחר בעולם.

לא תהייה ערבות הדדית?

בוודאי שתהיה ערבות הדדית (רשת בטחון) בתחילת התהליך, האם זה מה שאנו רוצים? לכתוב מטאפורית על חלק מדלתות החברים "כאן גרה משפחה נזקקת"? שחלק מהילדים ילמדו פחות כי אין מספיק? אנחנו יודעים שיש פער עצום ביכולות החברים להתפרנס, יותר מכך – אנו עדים למספר חברים לא קטן שמפרנסים בגדול, וזאת למרות שאינם מקבלים שכר נוסף. הם עושים זאת בזכות גורמי מוטיבציה אחרים.

איך אתה רואה את רמת יוחנן בעוד 5 שנים?

ישנם שני תחומים עיקריים שישפיעו על הקיבוץ בעתיד: הראשון הוא פלרם – למישהו בצד נשמע נורא שהקיבוץ תלוי במפעל אחד וזה באמת לא בריא, אך מי שמכיר את הנושא קצת יותר יודע שהשד לא נורא. הסבר קצר: פלרם מייצרת חומר גלם למספר שווקים השונים בתכלית זה מזה: בניה תעשייתית, תעשיית תרמופורמינג (עיבוד נוסף), עולם המיגון חקלאות, DIY (עשה זאת בעצמך), שילוט ועוד. ענפים אלו אינם קשורים או תלויים זה בזה כך שבעצם אנחנו מתפקדים כמספר מפעלים שונים בתכלית בהיבט שוק הלקוחות. בנוסף אתרי הייצור של פלרם מפוזרים בגלובוס כך שמיתון או האטה בארץ או בשוק כלשהו לא יחוללו מהפכים קיצוניים. התחום השני הוא ביטחונות, בנושא הזה הנהלת הקהילה פועלת נכונה כבר עשור; תהליך ביצוע הביטוחים בכל כיוון יבטיח בעתיד את האוכלוסיות החלשות, מבוגרים וחלשים, גם אם תהיה קטסטרופה.

כך שהיחידים שיצטרכו לעבוד יותר קשה (וזה בסדר גמור) הם בעלי המשפחות הרחבות, ואכן יש הרבה הגיון שבתי האב יפרנסו את משפחתם יותר, לעומת קהילה המפרנסת את רובנו היום.

בתור נקלט ברמת יוחנן מה אתה חושב על הקליטה שלכם?

אין טענות, היה נהדר! יש לנו בנוסף משפחה גדולה ותומכת. בכל המסביב הרגשנו תמיכה, באמת, אפילו על יד אחת אני לא יכול לספור חברים שנתנו לנו הרגשה לא נוחה. אם אני זוכר נכון היינו הזוג הראשון שהגיע לפני המאסות הגדולות שהתחילו לחזור לכאן, בנים אחרי צבא או אחרי חופש או משפחות שחיו בחוץ וחזרו כמונו, היינו פחות או יותר בתחילת הגל הזה. אז יכול להיות שהיום תחושת החוזרים שונה, פחות נוחה. בולט מאוד ברמת-יוחנן שכחברה אנו מרגישים חלשים ואפילו מנוכרים ואוסף הפרטים פה הוא מאוד איכותי, באמת, אנשים טובים ובעלי ערכים, שאיכפת להם מה קורה מעבר לדלת, למעגלים ולמשפחה, בקיבוץ ובסביבה. כנראה השפשוף הזה – חיכוך של עשרות שנים ביחד – יוצר מתיחויות.

אתה חושב שאנחנו צריכים להמשיך לקלוט, או להגיד סטופ, מפה אנחנו משנים כיון?

שאלה מכשילה, אבל כן, אני חושב שחברה צריכה להתפתח ולגדול. אבל צריכים להיות ביקורתיים לגבי הקליטה. אנחנו כן צריכים לשפוט את אותם אנשים שמגיעים לכאן אם יתרמו לקהילה ולא רק יקבלו, אם ירצו לתרום ויהיו בעלי יכולות מתאימות. ברור לי, ברור לכולם מסביב מה התהליך שקורה פה, החזרה הענקית לכאן, ואני מדבר כאחד שחזר ואפשר להגיד: מה הוא מדבר, הוא אחד מאלה שמאפיינים את התהליך הזה של החזרה לרמת יוחנן.

אני חושב שצריך לשקול את הדברים, את המציאות עם החברים שנמצאים פה, עם הבנים שלהם שרוצים לחזור, והרצון שלנו לקבל את אותם בנים, לחשוב על ההורים שהשקיעו פה את רוב חייהם, ואני בהחלט חושב שהקיבוץ, שבשנתיים האחרונות שלא קיבל לחברות כאלה או אחרים, הפגין בגרות כלשהי ברמת של ".K.O שום דבר כבר לא בלנקו ולא באופן אוטומטי". ושוב, אני לא רוצה ששום דבר שאמרתי ישמע ברמה האישית.

אתה עובד בפלרם, במחלקת השוק המקומי. טוב לך שם?

קודם כל – כן. אני מרגיש שאני תורם, אני מרגיש שיש עוד הרבה מקום להתפתחות ליצירתיות להשיג, ללמוד, אני חושב שפלרם ברמה האירגונית חברה מאוד בריאה. וכמובן יש ביקורת. איפה אין ביקורת. וזו ביקורת בונה. בסך הכל אירגון שגאווה לעבוד בו.

מה דעתך על חינוך שהילדים שלנו מקבלים בהשוואה למנרה?

קשה לי להשוות את מנרה לכאן, שוב פעם בגלל מספר הילדים בגלל הקירבה הגיאוגרפית של בתי הספר, בגלל אופי המקום. בלי שום קשר למנרה, ששם היה חינוך טוב, החינוך פה הוא מעולה. בחינוך נדמה לי שאנחנו נמצאים לא בעשירונים העליונים אלא במאיונים העליונים במדינת ישראל. החינוך והחינוך המשלים במיוחד שהילדים מקבלים בכל תחום, בחוגים, המגוון עם כל הקיטורים שיש מסביב סך הכל זו מערכת מדהימה, נכונה וטובה חושבת מתקדמת אם יש לי איזשהו ביקורת על מערכת החינוך פה זה יותר ברמת הבית ספר היסודי בכיוון של חינוך דתי, עדיין ברמות יחסית קטנות לעומת מקומות אחרים. בסך הכל אני מרוצה.

הערה בנושא הפאב - אני רואה בשבועות האחרונים את ה"פאב" הקטן הזה במקלט מלא בצעירים עד שעות הבוקר, אין לכם מושג כחברים כמה זה טוב ובריא לחברה הזו שיש את המקום הזה כאן בתוך הקיבוץ. אם זה היה תלוי בי, לא בגלל שאני משתמש ב"פאב", אני לא. הייתי משקיע בו כל דבר שצריך רק על מנת שהצעירים יישארו כאן רק בשביל הסיבה הפשוטה שלא יצאו מכאן בשישי בלילה. אנחנו חיים באיזור כל כך מסוכן בסופו של דבר יקרה משהו תהיה תאונה ונצטער על זה שלא נתנו פה לילדים את האפשרות לבלות. סך הכל בסופו של דבר נעשה את ה"פאב" הזה, אז למה לעכב את זה? למה לתת לכל מי שנוגע בזה הרגשה מחורבנת? יש כל כך הרבה צעירים שרוצים לתרום ולעשות, כל מה שנבקש מהם הם יעשו וירימו. בואו ניתן להם את האפשרות, בסופו של דבר אנחנו נהיה הנהנים.

בהשוואה לחינוך הדתי לאומי, אתה חושב שהחינוך שלנו יותר טוב?

היום יש לי בעיה עם כל הנושא הזה של ערכים כי אני מוצא קשר בין המילה חינוך, ערכים, ציונות ולאומנות וזה חינוך שהרבה פעמים מסתכם בסיסמאות, הוא פחות חושב, אבל בסופו של דבר בבית הספר התיכון פחות מחנכים ובעיקר מלמדים.

אני אפיקורס מושלם, אני חושב שאם יש צרה בעולם שלנו זה כל התחום הזה שנקרא דת. אני חושב שהיא מפילה הכי הרבה חללים בעולם, לוקחת את המשאבים החופשיים האדירים שיש לכל מדינה דמוקרטית ומכניסה אותם למקומות אפלים וחשוכים. אני חושב שכל האנרגיה או ידע שאנחנו משקיעים בתחום הזה הוא בזבוז במקרה הטוב, במקרה הגרוע הוא גורם לתהליכים שאנחנו הכי מפחדים מהם ברמת מדינה דמוקרטית אנושיות, אזרחות.

תן לי שלוש נקודות אור ושלוש נקודות חושך בחיים שלנו.

תקשורת – טלפונים, אינטרנט, טלויזיה, כבלים, מחשוב כללי פנים ארגוני – יש מקום לשיפור בהכל.

אירגון מישקי – עיוותים ובזבוז הון אנושי, ויחד עם זאת ברור לי שאנשים טובים ומוכשרים אחראים על התחום.

דיור – קצב הבניה איטי למול תהליך גדילה דמוגרפי מואץ, ובמקביל זה שהצעירים מקבלים 20% בבניה החדשה זה מעט מדי. למרות שאין לי ויכוח שהצדק עם המבוגרים ומגיע להם, ברור לכולנו שאופן החלוקה נעשה על פי "מגיע לי" לפני שנתפרק.

הפוטנציאל האנושי במקום – רמת יוחנן היא בועה ייחודית בארץ ובתנועה, רק שנדע להמשיך ולטפח.

תרבות ומסורת – משהו מדהים, הרגשת הבית שזה נותן לכולם, הגאווה, וגם בימים קשים למדינה, ובכלל היכולת להרים פרוייקטים בקהילה ולכל פלח.

השקעת המשאבים בביטחונות לעתיד ולא בזבוזם על העלאת רמת חיים העכשווית. יישר כוח להנהלה הכלכלית והחברתית שמסוגלת לראות את הדברים קדימה, אני מקווה שהיא גם יודעת לקבל ביקורת בונה ולהפיק לקחים..

1. אושרה בקשת פלרם ליציאת משפחת אלון ופנינה שורר והילדים בקיץ לארה"ב בשליחות פלרם.

2. על פי פנית יונתן בן צבי ונח בן נחום ובשם חברים נוספים ובהשתתפות יונתן ונח, נדונה שאלת חזרת חיימקה בן טל למעמד של חבר בקיבוץ.

המזכירות החליטה ברוב קולות להמליץ לאסיפה לקבל את חיימקה לחברות ללא צורך בתקופת מועמדות אך בכפוף להסדרת נושאים שונים כמקובל לגבי מועמדים המתקבלים לחברות בקיבוץ.

רכב לסטודנטים. מספר כלי הרכב העומדים לרשות הסידור בשעות היום הוא מצומצם למדי. הרכבים משרתים את הענפים, פלרם, עובדי חוץ, ממלאי תפקידים, בריאות, סטודנטים וכמובן גם נסיעות פרטיות של חברים.

התבקשתי על ידי ענף הרכב להבהיר שלנסיעות סטודנטים למכללת עמק יזרעאל (1) ולאוניברסיטה – טכניון (1) עומדים שני רכבים בלבד באופן קבוע.

מעבר לזה סטודנטים הלומדים במוסדות אלה אינם יכולים "לבנות" על רכב באופן "אוטומטי" ויוקצה להם רכב נוסף רק אם אושרה הזמנה ספציפית עד שעה 14:00 ביום קודם, וגם זאת בכפוף לכך שאין הפתעות בלתי צפויות (חוסר ברכב שנוצר עקב תאונה או תקלה בערב ובלילה הקודם).

חשבונות חשמל כפי שהוחלט, חודש דצמבר היה חודש הראשון ל"הרצה על יבש" של הסדר תיקצוב האנרגיה.

החודש יחולקו לחברים דוחות על צריכת החשמל בדצמבר תוך חלוקתם לשעות הפסגה, גבע, שפל (על מנת לאפשר צריכה מושכלת).

כמו כן יקבלו החברים פירוט תקציב האנרגיה החודשי על פי הפרמטרים עליהם הוחלט (גודל דירה, מספר נפשות בדירה וכו')..

בעקבות המלצת המזכירות בסעיף השני של החלטותיה, ביקשתי את אודי להתייחס בדיווח השבועי שלו לכמה שאלות הבהרה. נדמה לי שחשוב שתהיה לחברים אינפורמציה מהימנה ממקור ראשון בטרם יקבעו את דעתם בנושא הזה. אודי ביקש להתייחס בשבוע הבא. ירמיהו.

זה יותר משבעים שנה רמת יוחנן קיימת כקיבוץ, ורמת השיתוף בין חבריה נקבעה והוגדרה בעבר הרחוק שאינו רלבנטי עוד לקיום החיים היום.

הסיסמה "לפי יכולתו ולפי צרכיו" מתה מזמן, גם הבסיס הרעיוני האידיאולוגי שהיוותה בעבר המהפכה הקומוניסטית/סוציאליסטית עבר מן העולם.

בהקשר זה הבחירה היא בין שתי דרכים: מחד – "מצב ביניים" תמידי, בו מתקינים או מעדכנים/משפרים מדי כמה שנים "תקנון" חדש בנושאים של "לפי היכולת" או "לפי הצרכים" (גמיש לצורכי היוזמים את העדכונים), ומאידך – הגדרה ברורה של רמת השותפוּת יחד עם רמת האחריות, של הפרט ושל הכלל, וזה כלפי זה.

מי שרואה מה קרה בעשרות קיבוצים (מהם שהיו חזקים ויציבים כמו רמת יוחנן) יבין כי "לא לעולם חוסן" אינה רק מימרת חז"ל, אלא עובדת חיים שמחייבת לבדוק שוב ושוב מהם הגורמים שיעניקו לנו, הן כחברה והן כפרטים, חוסן מספיק לעמוד בדרישות העתיד, הקרוב והרחוק. ללא ספק, אחד הגורמים החשובים והמכריעים בתחום זה – רמת הקשר המחייב בינינו, רמת המעורבות ההדדית, רמת האחריות ההדדית, ומידת התלות של כל פרט במעשי האחרים.

קיימות רמות שונות אפשריות של שיתוף ואחריות הדדית, ובכל דרך או "מודל" תתקיים, כמעט אוטומטית, רמת אחריות אישית שקשורה ומותאמת לרמת האחריות ההדדית. הקשר הזה הוא שמניע את כל התהליך הכלכלי בעולם בו אנו חיים, ואצלנו בקיבוץ הקשר הזה יוצר אבסורדים, בשל הגדרות העבר הרחוק.

קשר זה הרי קיים גם אצלנו בתחום ההוצאות כמו בתחום ההכנסות: כל עוד אינני משלם עבור החשמל – אין לי כל סיבה לחסכון, ואם אזכה ב"תקציב האישי" גם אם לא אעשה כל מאמץ בעבודתי (אם אני בכלל עובד ...) – אין לי כלל תמריץ להצליח או להשתדל. ובדרך זו – התהליך שעובר עלינו כחברה שמתנהגת כ"חסרת דאגות" – גורם ניוון (אישי וציבורי) ויוצר סחף ביכולת הקיום של כולנו בעתיד, גם כחברה וגם כפרטים בעלי דרישות וצרכים, כלכליים ואחרים.

כדי לשנות את המצב יש צורך דחוף לבחון מחדש מהי הרמה הרצויה לנו של השותפוּת והאחריות ההדדית, וגם לבחון את רמת היכולת לפיתוח של הפתרונות האישיים/משפחתיים תוך צמצום מירבי של התלות הגבוהה בזולת (לא רק "בעלי תפקידים" אלא כל השותפים בקהילה), ובהתנהגותו – שלא תמיד תואמת את ערכינו, ציפיותינו ורצונותינו.

ונושא הדיון, לצורך החלטות – "שיוך והפרטה" – הרי כבר ניצב מולנו, הנושא של "מה ישוייך ומה יופרט" מוכן מזמן לבחינה, וגם יש במי להסתייע באשר ל"איך משייכים ואיך מפריטים" – ומה שבפועל היה חסר עד כה כדי להתקדם – הנכונות של ההנהלה לעשות את הצעד הראשון כדי ליזום את התחלת תהליך הדיונים בנידון אשר יביא את הקיבוץ כולו למודעוּת, ובעקבותיה (אולי) - לנכונות למעשים.

קיבוצים רבים צעדו כבר בנתיב הזה, חלקם מרצון ורובם מאונס, חלקם בהצלחה יתרה וחלקם בהצלחה פחותה – ואנחנו עדיין "נהנים" מחוסר מעש, ואני חושש כי בהמשך של העדר שינויים, נגיע חלילה למצב בו אי-המעשה יביא אותנו לאי יכולת לשנות את ההתנהגות, גם כאשר יגיע ההכרח.

"עוז לתמורה בטרם פורענות" – סיסמה לא חדשנית, אבל בעלת משמעות רבה גם היום, ומתאימה בדיוק למצבנו. ואת התמורה לא נשיג בלי לעשות מעשים, שיביאו אותנו (אולי) להכרה ולהבנה כי הגיע אכן הזמן לשנות את התנהגותנו כחברה וכפרטים. וכמו שנאמר – יפה שעה אחת קודם, ושיהיה בהצלחה!!.

יותר מאוחר במשך השבת יואב יגיד שירדו "רק" 21 מ"מ במשך הלילה. אל תאמינו!

הוא כנראה לא יודע, אבל ירדו לפחות 200 מ"מ, (אם לא יותר) כי הגשם לא הפסיק לרדת משעות אחה"צ המוקדמות של יום שישי, נמשך לתוך הלילה ופשוט לא נגמר.

החל משעה מסוימת הייתי מציץ בחלון לראות הַכָּלוּ המים, אך הם לא!!! ולא שהגשם הזה ירתיע מישהו מהגרעין הקשה של ה"שרוטים", אבל הוא לא יעשה את החיים יותר נוחים למי שכבר שבוע ימים מתכונן טיול דווקא בשבת זו.

אשר על כן, כל יָגֵעַ ועמֵל שחשקה נפשו לעזוב את "באה מנוחה...", ואת מרגוע השבת במיטה החמימה, אל יתפלא עם בסופו של יום ימצא את עצמו בבוץ.

יש לציין שהדילמקה, שנמשכה לא מעט, נפתרה באמצע ארוחת השבת המשפחתית שלנו בצילצול טלפון נמרץ, נעמה על הקו: "הטיול מתבצע בכל מזג אוויר, יוצאים ב 7:00 בבוקר ממגרש חניה. אתה בא!!!" היא מודיעה. את אלה מאיתנו שמרכיב הסבל בתענוגותיהם המשונים "הוא הנותן", זה לא הפתיע כלל ועיקר.

עם אור ראשון שמים את נפשנו בכפנו ויוצאים אל הכפור.

אחרי שעה של נסיעה אנחנו נשמטים מהרכבים אל הקרירות והלחות של ג'וערה.

אלישע הראשון ואנחנו אחריו בעיניים עצומות, עדיין על שביל מסודר שיורד לכיוון אל הוואדי דרומה, עדיין על דרך כורכר "יבשה" (יחסית לנתוני הפתיחה). בליבך אתה יודע, זה לא ימשך זמן רב...

וכבר אלישע "קולט" בזווית עינו דרך "יותר טובה", שדה חרוש, שדה שרווה את כל ה 200 מ"מ גשם של הלילה...תופס אזימוט ויאללה...

...ושוב אני צועד באותה דרך בה הלכתי לפני כמעט 40 שנה, באותו השביל מג'וערה לכופריין אל שטחי האש, קשה להאמין איך עובר הזמן בשדותינו... זה היה בסוף הקיץ של 1965. קורס מכ"ים של "גולני", ארבעה עשורים והמקום הזה עדיין מעורר נימים רדומות, -

היום בתוך הבוץ הזה אני נזכר איך היינו רצים שם מזיעים במסע אלונקות, או כורעים תחת התד"ל, מה שנקרא אז "חגור פילים", יעני, כל הציוד האישי, התרמילים, הקיטבג, השמיכות, הכל עטוף וקשור בחצי פלג אוהל קרוע. אם נכשלת בקשירה, היית מרגיש את זה היטב בדרך... לא פעם היה צורך לחזור לבסיס כדי לקשור מחדש ולצאת שוב...

ג'וערה, נישאת לה, נחבאת אל כליה בין העצים בראש גבעה תלולה, רחוקה מהעין, מקום שכבר במהלך 38-48 התקיימו בו קורסים למ"כים, מא"זים ועוד, גולת הכותרת היה קורס המ"מים של ה"הגנה".

שער הכניסה עדיין חוסם את המעבר, נעול ומסוגר, רק השומרים התחלפו. בלילות הארוכים אחרי יום אימונים עוד יותר ארוך, הייתי "מנקר" שם בחשכה, ב"בוּתקה" הזו שניצבת בדיוק באותו מקום כמו אז, וחושב לעצמי מי המשוגע שיעלה בדעתו לבוא למקום שכוח אל כזה ועוד בלילה...

והיום, סידרו ליד הכניסה, סככה יפה עם מושבי בטון ועל הקיר קבעו שלט "מוזיאון ג'וערה", יש להניח שמביאים הנה קבוצות נוער או חיילים לסידרת-חינוך, מושיבים אותם בצל וחיילת חווי"ה מספרת להם את ההיסטוריה של המקום (מה שמעניין אותם כשלג ד'אשתקד).

מרחוק אני מזהה את בית האבנים הישן עם הקשת שלו שנמצא למעלה, גם הוא כבר מוזיאון, פעם זה היה מקום מושבו של המב"ס, אחת הפעמים הבודדות שהיה לי הכבוד לבקר שם היתה לרגל משפט צבאי שנערך לי על בורג של "בזוקה" שכנראה אבד לי באחד התרגילים, יצאתי כמובן אשם ונקנסתי ב 10 לירות. לידו מגרש המסדרים. וממול חדר האוכל, חדר האוכל בו אחרי חצי שנה של "טירונות-מֶסטִינגים" אכלנו כמו בני אדם בצלחות. האוכל לא היה משהו...

ג'וערה, הרבה גבעות סביב לה אבל אחת שעלתה על כולנה היתה "הבלרינה", כונתה כך על שום צורתה העגולה. כל שביל אל, בין, על, וסביב חמוקיה הכרנו לפני ולפנים. סצנת ה"מסתובבים בלילות" התרחשה ממש כאן, "סיפור לילה טוב" לפני השינה, הַקָּפָה של "הבלרינה" בריצה כדי שנהיה מספיק עייפים, או התייצבות למסדר עם המיטות באחת מפינותיה הנידחוות, תלוי איזה רעיון היה עולה תחילה על דעתו של הסמל תורן, מידת היצירתיוּת שלו, או עייפותו, כי סוף סוף גם הוא היה רק בנאדם.

ככלל, העלייה לג'וערה היתה אפשרית או בכביש הכניסה המשופע, או בארבעה שבילי-עיזים מארבעה כיוונים, כל אחד יותר תלול מהשני, השביל בו השתמשנו יותר מהאחרים ל"קיצורי דרך" היה "שביל היסורים" שכשמו כן הוא, ככה, "דוּרְך", ישר ממרגלות הגבעה עד למשטח העליון. חוקי מטכ"ל (כך היינו אומרים אז) לא הצליחו מעולם לעלות באף אחד מהם.

....בהמשך הדרך אנחנו עוברים ליד שדרת ברושים בפאתי שדה זרוע חיטה או משהו דומה לזה, יורדים מדרך הכורכר הנוחה ישר לבוץ, הנעליים מתחילות להתמלא במים ואני מקלל את הכוח שב"חוד" קללות נמרצות...

פעם השדרה הזו תחמה מטע של שזיפים צהובים, מטע שהיה שייך לעין השופט, זה היה בסוף הקיץ והם עמדו בעצם הבשלתם. למעשה השטח הזה היה מחוץ לתחום לחיילים ושלטים גדולים מאירי עיניים ניתלו מסביב להזהיר "פורצי-גדר" תמימים.

אוי לך אם נתפסת בפנים, אבל...אפילו המ"כים שלנו לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי והעלימו עין, שלא לדבר על כך שרוב הצעידות שם התבצעו בלילות,או בחוליות, מה שעשה את ה"סטייה" מהמסלול ל"מעבר הכרחי".

...מתחילים לעלות על גבעה 400, ביום בהיר יש ממנה תצפית מקסימה לכל הכיוונים, היום מזג אוויר ערפילי, זה מגביל את הראות ובכל זאת מזכיר נשכחות. פגרי מטרות ומחפורות ששייכים לתרגילים אחרים פזורים לאורך הדרך שהיא בעצם סלע גירי רך, זהו חלק ממערך יעדים שפעם היינו רצים עליהם ו"שוטפים אותם באש", עכשיו ההליכה פה מאוד נעימה, קרקע מוצקה. מתיישבים לארוחת בוקר ויוסי שלא נגמל מהתד"ל עושה קפה. זה ממש לעניין ואני נזכר בתרגיל הגנה אחד על אחת השלוחות של הגבעה הזו. כמה שזה היה חסר אז...

העלייה נמשכת, איטית מתונה, אתה מתנחם בעובדה שזה לא יום חמסין, עם זאת מגיע למעלה מזיע. אלישע מסביר על הנוף, אני לא שומע כלום רק רואה בעיני רוחי "קבוצת פקודות" לפני יציאה לתרגיל אש "על רטוב". אחד הקצינים עומד במרכז ליד "שולחן-חול" על מִתלה מאולתר תלויות המפות. בידו אנטנה מתקפלת בעזרתה הוא מסמן יעדים, כוח א' "עולה" על "דיצה", ומחפה על כוח ב' ש"עולה" על "גילה", כוח ג' באיגוף ימני "לוקח" את "דליה", גם הוא כמו כולם מודע למשמעות הכפולה שבמינוחים שלו ונראה שהוא מאוד נהנה מזה. הוא מאריך בדבריו, הוראות פתיחה באש, גבולות גיזרה, מילות קוד וכו', זה נותן לגפרורים העייפים עוד פסק זמן לנוח... אבל פה בפסגה מתחיל להיות קר, צריך לזוז, הגרביים ספוגות מים והרגליים שלי קפואות.

וכבר אנחנו בירידה לנחל קייני, ואדי עמוק שמוליך הרבה מים צלולים אחרי הגשם, מזכיר את ההליכה ליד הנחלים השוצפים במורדות ההרים אל הים השחור, ממש כמו באגדות. בצדי הדרך פטריות, אין צורך לחפש אותן, יש שפע, רק תשלח יד ותאסוף...ובין לבין שעת צהרים מתקרבת, נעשה יותר חמים, בתי מגידו נראים מרחוק וזה אומר שהמסלול מגיע כאן לסיומו. חבל לך להפסיק, דווקא בא לך להמשיך ולהמשיך, כאילו רק התחלנו... עכשיו יש נעימות צלולה באוויר ומבין קרעי העננים מציצה שמש רופסת, למי שאין ציפיות מוגזמות ממנה, יכול בהחלט להפיק את האיכויות המיוחדות של יום כזה גם בעודו מבוסס בבוץ..

אפשר להביא בגדים לסימון. יש להשאיר את הבגדים בתוך שקית ניילון עם פתק על העגלה ליד המכונה. אל תסמנו לבד. עובדות המחסן תסמנה הכל !!

2. אנחנו מאוד מבקשות לא להשתמש במגהצים ששייכים למחסן הבגדים. העובדות תשמחנה לגהץ כל מה שצריך.

מספרי 346-395 : תאים אלה עברו השבוע למקום חדש באיזור "תאי הילדים" לשעבר.

תאים חדשים לילדים: בשבוע שעבר, חנכנו את תאי הילדים החדשים. התא המשפחתי מיועד לכל ילדי המשפחה, למעט כיתה י"ב, להם יש תאים לחוד.

מי שזקוק לתידרוך באיזור התאים החדשים, מוזמן לפנות לעובדות.

4. בימי שישי המחסן נסגר בשעה 14:00 בדיוק. אנו מבקשות להגיע קצת קודם על מנת לקחת את הכביסה.

5. את כל סוגי התחתונים (כולל בוקסר למינהו) יש לזרוק אך ורק בשקיות!!!

יש צווארוני פליס במתפרה. לחיילים יש גם צווארונים שחורים. המחיר עד 14 ₪.

השתלמות נהיגה נכונה 2004 - סיכום / אמציה כרמון

בשבוע החולף סיימנו עוד השתלמות נהיגה נכונה (זו השנה ה- 16) והפעם השתתפו בכל ההשתלמות רק 19 נהגות ונהגים. חשיבות ההשתלמות השנה היתה בהסברים שנמסרו בה על שיטת הניקוד החדשה, שלמען האמת הפכה לבעייתית ומאיימת.

לדוגמא: אי ציות לרמזור אדום ש"עלתה" רק 4 נקודות שיטה הישנה, עתה זה 10 נקודות.

גם שיטת הספירה והצבירה השתנתה כך שאין מחיקה מיידית של הנקודות ע"י הקורס אלא רק לאחר סיום תקופת צבירה מסוימת שמשתנה בהתאם למספר העבירות וחומרתן.

בהשתלמות השנה השתתפו (בשני המפגשים) רק 19 נהגות ונהגים אף שנרשמו קרוב ל-30 . לא ממש מכובד בקהילה שמונה יותר מ- 250 אוחזי הגה .

יורשה לי בהזדמנות חגיגית זו להעלות הרהור כפירה תמים – הגעתי למסקנה עצובה שאנו מעודדים עבריינות תנועה.

והנה כך: ישנה החלטה מהעבר לפיה מי שקיבלו זימון לקורס נהיגה נכונה מקבל החזר על תשלום האגרה לקורס זה. וקיימים שני סוגי זימונים: הסוג הראשון זה זימון לקורס ריענון לאחר שלוש שנות רישיון, וההחזר על התשלום הוא בדין וגם ראוי, כי הריענון מהווה חלק מלימוד הנהיגה שאותו המשק משלם.

הסוג השני הוא זימון על נקודות כלומר בגלל עבירת תנועה שהנהג עבר. דעתי החזר תשלום על קורס בגלל עבירת תנועה מהווה "פרס" לעבריין התנועה, ולכן ראוי שיחדל ויתבטל .

כפי שציינתי זוהי רק דעתי הפרטית, אבל גם חומר למחשבה להנהלת הקהילה ..

הוראות הפעלה לשירות השכמה דרך המרכזיה

הפעלה

הטלפון יצלצל בשעה שהוכנסה ובהרמת השפופרת ישמע שקט. בסגירת השפופרת תתאפס/תתבטל ההשכמה. להפעלה נוספת, צריך להכניס שעת השקמה מחדש כנ"ל.

שינוי שעת ההשכמה(כשיש כבר שעת השכמה בהמתנה)

מקישים מכל שלוחה 155 המערכת תשמיע את השעה ואת התאריך..

היה נעים להיזכר בבית וכמובן לשהות קצת בחיק המשפחה

ועצם ההרגשה שתמיד יש דרך חזרה, היא בעצם החשובה!!!

רוצים להודות בשם כולנו לכל מי שטרח וניסה לעזור לנו –

אנחנו לא מהמתייאשים, מי יודע אולי בעתיד יבשילו התנאים ???

אז קודם כל שיהיה לכולם בהצלחה וכמובן הרבה תודה

אותנו אפשר למצוא בקרוב בקָמְפָּלָה הבירה שבאוגנדה

כמו-כן לא נשכח להודות לבתי הילדים והצוותים –

בינתיים להתראות ומוזמנים לשמור על קשר, להלן הפרטים:

כדור מים

עריכה – ירמיהו בן צבי. הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית