מס. 1401.  י' בכסלו  תשס"ד  5.11.03

 

יש ימים מסוימים שייחרטו בספרי ההיסטוריה של אומה מתחדשת כימים מיוחדים. הכ"ט בנובמבר 1947, יום ההצבעה הגורלית באו"ם על ה"חלוקה" והקמת שתי מדינות, ליהודים ולערבים בשטח ארץ ישראל, הוא אחד מהם. אבל היום אם נשאל מהו היום הזה, מה הוחלט בו, איפה ומה משמעותו, ספק אם נקבל תשובה לעניין. ביום שבת האחרון על פי הלוח צויין התאריך בלי תרועות מיותרות.

לקראת הימים הבאים ראוי לנו לזכור את היום הזה ולו רק בשביל להיווכח מחדש לאיזה "ויתורים כואבים" היינו מוכנים אז בשביל מדינה יהודית. ביקשנו כמה אנשים שעדיין זוכרים לשתף אותנו בחווית התרוממות הרוח והאווירה בישוב באותו לילה ואחריו.

 

כ"ט  (29) בנובמבר 1947

 

 

 

בהכנות להורדת הגדוד השני של הפלמ"ח לנגב

 

משה נצר מספר:

מספר שבועות לפני ה - 29 בנובמבר נתמנתי להיות מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח במקומו של יצחק רבין שעבר לתפקיד אחר.

לאחר תום תקופה קצרה של ביקורים, סיורים וחפיפה איתו המשכתי לעסוק באותו יום בהכנות להורדת הגדוד לנגב. הפלוגות ישבו אז בשרון ובאיזור גוש עציון וירושלים. במהלך החפיפה הציע לי יצחק שנוותר על ביקור בפלוגה ששהתה בנגב ומפקדה היה משה ברכמן (חבר הכשרת

"בתלם" ומועמד- חבר ברמת יוחנן). כששאלתי אותו מדוע הוא ענה בקצרה: "ה – 29 לנובמבר קרֵב ושנינו נהיה עסוקים..."   

קודם לכן התקבלה הוראה של בן גוריון והמטה הכללי לעשות את כל ההכנות הנדרשות שאם תתקבל באו"ם החלטה חיובית על הקמת שתי המדינות, נהיה מוכנים להוריד מיד את הגדוד השני  כולו לנגב. עד אז ישבה שם רק קבוצה קטנה שלנו שהזכרתי קודם. משנתקבלה ההחלטה היינו כבר במהלך ביצוע ההורדה.

איפה היית בדיוק כששמעת על החלטת או"ם?

לא שמעתי את ההודעה ברדיו אלא באמצעות מברק שהתקבל ממטה הפלמ"ח.

למחרת, ב - 30 לנובמבר, ירדו עוד שתי פלוגות, נכון יותר פלוגה וחצי ביניהם ירדתי גם אני. מטה הגדוד התמקם בנירעם בבית מסוים שהוכן עוד קודם.

עם הפלוגה שירדה באותו יום הייתה מלכה'לה אלניר (אמא של עוז), היא הייתה חיילת בהכשרה של "מכבי-הצעיר" בגבעת חיים, הייתה פלמ"חניקית, חובשת, מלווה שיירות וגם אחת הפעילות הראשיות בגרעין.

מתי התחילו ממש היריות?

מיד אחרי ה - 29. בן גוריון צפה אז שאם ההצבעה תהיה חיובית אנחנו הולכים לקראת מלחמה. ב- 9 לדצמבר סך הכל 10 ימים אחרי, נפלו הקרבנות הראשונים בנגב בהגנה על קו המים.

17 איש נהרגו בחודש הראשון לשהותנו בנגב.

 

לפנות בוקר התחילו התרועות

 

מלכה אלניר מספרת:

ב- 28.11.47 הייתי בת 16. יצאנו למסע של שלושה ימים באורך של 150 ק"מ עמוסים בתרמילי גב, 20 ק"ג בכל תרמיל, זה היה המסע לאימון סחיבת חומרי נפץ. יצאנו מוקדם מאוד  מגבעת חיים לכיוון קיבוץ דליה, לנו מחוץ לקיבוץ בתנאי שדה. באותו לילה ה- 29.11 לפנות בוקר

התחילו תרועות ומהומות מכיוון הקיבוץ. הסתבר לנו שבעצרת האו"ם החליטו על הקמת המדינה. נאמר לנו שהגיעה הוראה ממטה הפלמ"ח לבטל את המסע ולחזור מיד לגבעת חיים ולהתכונן לנסוע לאי - שם. היו לנו מנות קרב של שוקולד ומיד הוצאנו אותם ואכלנו  (את זה למחסן לא מחזירים), חזרנו במשאיות לגבעת חיים, ארזנו מעט בגדים לשבועיים ונסענו באוטובוסים לתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. הודיעו לנו לא להגיד להורים לאן נוסעים ושלחו אותנו לנגבה ולקיבוץ גברעם. שם  שהינו כחודשיים בתפקידי אבטחה ושמירה. כשנודע לאבי שאני בנגב הוא כתב לי מכתב שאגש למפקד שלי ואומר שאני רק בת 16 ואני צריכה לחזור הביתה.

 

סחבתי את ה"הליקרפטר" במריצה לחדר האוכל

 

פרנצי מספר:

בערב של הכ"ט בנובמבר 47, החברים שידעו על ההצבעה מהעיתון התאספו בחדר-האוכל. לאף אחד לא היה אז רדיו, רק אצלנו בחדר היה רדיו שנקרא "הליקרפטר" כבד ומסורבל, סחבתי אותו במריצה לחדר האוכל שהיה מלא, כל החברים האזינו. כשהכריזו על התוצאות כולם יצאו בשירים וריקודים. בזמן שכולם שמחו אני סחבתי את הרדיו במריצה בחזרה הביתה.  

 

אנשים באו לבושים פיז'מות

 

שלמה יבלונקה מספר:

ההצבעה באו"ם נגמרה בשעה אחת בלילה. התברר ש 33 מדינות הצביעו בעד, כולל רוסיה, ו- 13 מדינות הצביעו נגד.

כאן ברמת יוחנן שנודע לחברים על ההצלחה, התחילו כולם לרוץ לחדר האוכל. אני גרתי אז בבית הקומתיים (הנהלת חשבונות) בקומה העליונה רצתי למטה. היות והיה לילה, אנשים באו לבושים פיז'מות וכותונות לילה, נאספו  בצפיפות בחדר האוכל. יוסף בן פורת נאם  נאום ארוך ומרגש ביותר, ממש קשה לתאר, אחר כך התחילו לרוץ לכיוון כפר המכבי. ומשם רצו אלינו והכביש בין הקיבוצים היה מלא אנשים שמחים משלנו ומשלהם.

אנשים היו נרגשים ביותר התלבשו ונסעו לחיפה עם כל כלי הרכב. רח' הרצל היה מלא, כולם רקדו ברחוב והאוטו לא יכול היה להתקרב.  החיפאים פתחו את החנויות שלהם ונתנו לשתות חינם אין כסף. כך רקדו כל הלילה עד שעות המאוחרות של הבוקר. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד.

 

למחרת כבר התחילו היריות מלוביה...

 

צפרירה מספרת:

אנחנו עוד היינו בכפר חיטים, בכל הישוב היה רק רדיו אחד. בלילה העירו את כולנו והתאספנו באולם. רצו מאחד לשני, לא היו טלפונים. בפעמון ההזעקה לא רצו לצלצל כי זה היה סימן להתקפה. על ידינו ישב כפר חיטין הערבית, מעלנו לוביה שהיה כפר מרצחים. התאספנו והקשבנו לספירה ואחר כך רקדנו ושמחנו בידיעה שמחכים לנו ימם קשים. כבר למחרת התחילו

 לירות מעבר לוביה. הקשר לטבריה נותק. לפני הכניסה לעיר, בירידה, עמד בניין משטרה בריטי והם לא כל כך אהבו אותנו. גם קשר טלפוני  נותק והיה רק טלפון אחד. הקשר האפשרי היה או במשוריין או באיתות לעין גב ומעין גב לטבריה למפקדת ההגנה. אני הייתי יושבת בלילות על גג הבניין המרכזי שהיה גבוה יותר והיינו מאותתים בפנסים.

 

שמחה כזו לא היתה אף פעם...

 

רחל מסינגר מספרת:

אני הייתי שומרת לילה באותו הלילה. כששמענו על ההצבעה באו"ם, הערנו ואספנו את כל הילדים והלכנו מבית לבית להעיר את כל החברים. אנשי השומר הצעיר (הכוונה כנראה  לאנשי "שמיר")  לא כל כך רצו לבוא אבל אחר כך נעתרו. יותר מאוחר התאספו גם החברים מהמשקים השכנים, היו הרבה מאוד אנשים, גם מכפר אתא הגיעו, כולם רצו להיות ביחד. היו תהלוכות לפידים בין המשקים, רקדנו ושרנו עד אור הבוקר. שמחה כזו לא היתה אף פעם, לא לפני הלילה הזה ולא אחריו.

 

נחושים למנוע מהשיריון הסורי לפלוש לפלשתינא

 

בצלאל מספר:

שלהי 1947 – המנדט הבריטי מקרטע. האצ'ל-לח'י משתוללים בפראות. הערבים מיוחמים וצמאי אקשן. בישוב היהודי ויכוחים ולבטים כן/לא לתכנית החלוקה. בן-גוריון נחוש ונמרץ - הישוב חלוק ומבולבל.

בן-גוריון, עם נהג ופנקס קטן מתרוצץ בין הקיבוצים ובמחלקות הפלמ"ח ורושם בקפדנות נתונים על כוחות ואמצעי-לחימה (קראו לזה כלי-זין). מתח,  אוטוטו יפרוץ משהו...   בלב דאגה, חרדה ותקוות מפליגות.

באו"ם עתידים להתרחש דברים ובכל פעם שממשמשת הכרעה על עתידה של פלשתינא (א'י) כך קראו לחבל-ארץ זה: פלשתינא (א'י) פלשתינא – שם רשמי, א'י, תמיד בסוגריים, כדי להרגיע את היהודים.  כל אימת שבאו'ם התכנסו להחלטה היו מכריזים על כוננות בישובי הספר ומטפטפים את פלוגות המחץ (פלמ"ח) על נישקם וציודם (בדרך כלל ידיות של טוריות) לאורך הגבולות. מעשה שחזר על עצמו פעמים מספר. (סיפררנו אותם וקראנו להם – המלחמה הראשונה, המלחמה השניה..וכו')

שבוע לפני ה- 29 נובמבר, 'המלחמה השלישית', נשלחה המחלקה שלנו, שמחנה הקבע שלה היה בתל-יוסף, לקיבוץ דפנה כשהמשימה חדה ובלתי מתפשרת: - "מניעת חדירה של כוחות אויב בגזרה שבין קיבוץ דפנה ללהבות הבשן". (במחלקה שלנו היו 32 איש, כולל בנות).

הפעם הרגשנו שזה מאוד רציני. נתנו למחלקה 30 רימונים, 6 סטנים ומקלע ברן – היינו נכונים לכבוש את העולם.

בערב ה- 29 – כינס המ"מ ששה חיילים נבחרים, לקח אותנו למתבן ושם פגשנו את המ"פ. היום מ"פ זה מפקד פלוגה, אז הוא היה אל.

הוא נשא נאום תכליתי, הסביר לנו את גודל השעה, נתן לכל אחד רימון וסטן, לחץ את ידנו ואמר: – המשימה שלכם – למנוע בכל-מחיר יציאה של כוחות שיריון סוריים ממחנה ווסט לעבר פלשתינא, הישוב נותן בכם אמון. אמר, גמר והלך.

המ"מ ישב איתנו על פרטי הביצוע. המפות היו מפות צרפתיות (סוריה היתה במנדט צרפתי) את שם המקום – וַוסט,  הצרפתים ימ"ש כותבים קוואסט והיום השם מוכר כ'צומת ווסט' שברמת הגולן. שם במחנה ווסט היו, כך אמר המ"מ, ששה טנקים הוצ'קס ועשר שיריוניות. עליכם, כך הוא אמר, למנוע מהם יציאה מהמחנה.  רעדנו מפחד. התנפחנו מגאווה.

הערב ירד, השמש שקעה וחרש יצאנו עם ליל – 5 חיילים, חיילת, 6 רימונים, 5 סטנים ותרמיל עזרה ראשונה נחושים למנוע מהשיריון הסורי לפלוש לפלשתינא. יצאנו מלהבות-הבשן וטיפסנו במעלה וואדי מעלה חד וטרשי, חושך נורא, סלעים ומהמורות, לא מבינים צרפתית ולא יודעים מה-זה-מה במפה הצרפתית המחוריינת.

הגענו למצוק תלול ובמאמצי הטיפוס התדרדרה החיילת ונקעה רגל. בהתרגשות החילוץ פלטטי צרור מהסטן שהדהד ברעש נורא בין קירות מצוק הוואדי. המזרח החל להתבהר והמ"כ, לימים אלוף, החליט לחזור.

הגענו לדפנה והקיבוץ חוגג. שיריםוריקודים ודגלים ושמחה מרקיעת שחקים –"האו"ם החליט על הקמת מדינת היהודים!!!" העייפות והאכזבה (לא בצענו המשימה) הרגו אותנו.

הלכנו לישון.

 

 

 

   מדיוני המזכירות / 27.11.03

 

נוכחים כל חברי המזכירות.

 

1.     ועידת התנועה הקיבוצית. המזכירות מינתה את יהודה טל, אודי, צור ושחר לייצג את הקיבוץ בוועידה.

2.     במב"חים משנה שנייה.  נדונו "שיפוצים" אחרונים בהצעה שתובא לאישור האסיפה.

3.     בהשתתפות יוסי זמיר מרכז ועדת שיכון, קיימה המזכירות דיון בנושא איוש הדירה שמעל משפחת נבו. בדיון קודם  (3.4.03) החליטה המזכירות לפעול באמצעות ועדת שיכון לאיוש הדירה לפי צרכי הקיבוץ, בשלב זה עד סוף 2004.

הדירה עדיין עומדת ריקה והנושא הוחזר על ידי מרכז הוועדה למזכירות. לאחר דיון גיבשה המזכירות הצעה והחליטה שאם עד סוף השנה לא ימצא פיתרון לשימוש בדירה יועבר הנושא לאסיפה.

4.     המזכירות  אישרה מתן קרלוג ושימוש ברכב הקיבוץ לבן של "נלווה" כמקובל לגבי שאר בני גילו.

5.     שימוש זמני בדירה חלופית בזמן שיפוץ פרטי שלא על ידי הקיבוץ. המזכירות החליטה שבגין תקופת השימוש בדירה חלופית לצורך שיפוץ פרטי של בית הקבע, לתקופה העולה על חצי שנה, תשלם המשפחה לקיבוץ דמי שימוש לפי המקובל לגבי תושבים אלא אם על פי אישור מרכז המשק נבע העיכוב מסיבות שאינן קשורות בשיפוץ עצמו (תשתיות וכד').  (מדובר בזמן הבנייה ולא בזמן התכנון המתבצע כאשר החבר עדיין מתגורר בדירתו). מספר הדירות  שייועדו לצורך זה לא יעלה על שתיים בעת ובעונה אחת (לא כולל דירות חלופיות בגין שיפוצים המתבצעים על ידי הקיבוץ).

 

רשם אודי.

 

 

 

 

 

 

    דו"ח שבועי / א. פלד

 

אחסנת ציוד פרטי בעת חופשה.

הבעיה מתמקדת בעיקר בציוד פרטי של בנים במסלול צעירים היוצאים לחופשה בחו"ל לפרקי זמן שונים. (לשליחי פלרם דואגת פלרם וחברים היוצאים לחופשה ארוכה בארץ נוטלים את הציוד אתם).

קיימות היום בקיבוץ שתי "רשויות איחסון": האחת באחריות מוטי ב. (הבית הישן בכניסה לקיבוץ) ודני ה. (המחסן של דני). שני המחסנים קורסים תחת עומס הציוד של בנינו. בעיקר אני מבקש להתריע שמקומות האחסנה העומדים לרשותנו אינם מתאימים לאיחסון חפצים "רכים" או יקרי ערך. קיימות בעיות של רטיבות, לחות, אבק, חום ואפילו עכברים. ציוד כגון בגדים, ספרים ואפילו פריטי ריהוט יקרי ערך לא יחזיקו מעמד, במיוחד אם אינם ארוזים בצורה מקצועית – כולל הגנה בפני רטיבות. ההורים והבנים מתבקשים להיות ערים  לנושא. יש לנו היום כ- 55 בנים בחופשה (!), ועד שלא יוחלט אחרת, אמצעי האחסנה שלנו מוגבלים גם מבחינת השטח וגם מבחינת האיכות.

 

ביטוח "משלים" וביטוח "מושלם".

השמות דומים אבל מדובר בהסדרים שונים. הקיבוץ מבצע עבור כל חבריו בני זוגם וילדיהם ביטוח "משלים". (הרשימה אצל טלילה ובאחריות כל חבר לוודא ששמו ושמות כל בני משפחתו כלולים  ברשימה). ביטוח זה מכסה הוצאות רפואיות חריגות (העשויות להגיע למאות אלפי דולרים), עבור השתלת איברים בחו"ל. (בנוסף מכסה ביטוח זה סעיפים שונים אחרים שחשיבותם פחותה).

הקיבוץ אינו מבצע עבור כלל חבריו  ביטוח מסוג "מושלם" של קופת חולים הכללית שהוא רחב יותר – וכמובן גם יקר הרבה יותר, והמכסה  בנוסף להוצאות חריגות כנ"ל, גם הנחות שונות בגין הוצאות "שוטפות" לתרופות, מכשירים וטיפולים, וכן נותן למבוטח אפשרות לבצע על פי רצונו ניתוחים בארץ לאו דווקא על ידי סגל קופת חולים הכללית או במתקניה.

קופת חולים מפעילה מסעי שיווק אגרסיביים לשיווק הביטוח שלה, כולל בדיוור ישיר לאזרחי המדינה ואנו בכללם.

מובן שכל חבר רשאי באופן פרטי ועל חשבונו לבצע עבורו ועבור משפחתו גם ביטוח "מושלם" של קופ"ח שכאמור הוא רחב יותר, יקר יותר ובכל מה שנוגע לנושא ההשתלות בחו"ל חופף את הביטוח המבוצע על ידי הקיבוץ. (עלות ביטוח "מושלם"  כ- 25 - 45 ₪ לחודש לפי גיל המבוטח וביטוח "משלים" כ-  9 ₪ לחודש לכל הגילים).

 

 

 

 

 

   מפלרם / עמוס נצר     

 

סיכמנו תשעה חודשים ורבעון נוסף – רבעון שלישי לשנת 2003. אלו התוצאות:

 

1.       היקף פעילות

א.     כמויות – סה"כ נמכרו ב – 9 חודשים כ – 32,690 שהם כ – 4,728 טון יותר משנה שעברה, קרי גידול של כ – 17%.

הגידול התחלק: 10% ב – P.V.C. ו – 25% בפלטוב.

ברבעון האחרון יוצרו כ – 11,700 טון שזהו גידול של 12% לעומת ממוצע 2 הרבעונים הקודמים.

ב.     מכירות –

א.     מכירות החברה ב – 9 חודשים הסתכמו בסך של 483 מש"ח גידול של 65 מש"ח, קרי כ – 14% מעל שנה קודמת.

ב.     מכירות ה – P.V.C. היו 45% ומכירות פלטוב כ – 55%.

ג.   מכירות הרבעון האחרון הסתכמו בכ – 174 מש"ח שזהו גידול של כ - %6

 ביחס לממוצע שני הרבעונים הקודמים.

2.       ריווחיות

א.     רווח גולמי - ב – 9 חודשים – של כ – 149.2 מש"ח שהוא כ – 31% מהמכירות גידול של 1.7% לעומת התקופה הקודמת.

רווח גולמי של רבעון אחרון הסתכם בכ – 56 מש"ח שזהו גידול של 21% ביחס לממוצע שני הרבעונים הקודמים.

ב.     רווח תפעולי - ב – 9 חודשים – הסתכם בכ – 34 מליון ₪ כשהוא כ – 7% מהמכירות. גידול של 0.2% לעומת התקופה הקודמת.

רווח תפעולי של הרבעון האחרון הסתכם בכ – 13 מש"ח שזה גידול של 21% ביחס לממוצע שני הרבעונים הקודמים.

ג.      רווח נקי – הסתכם ב – 9 חודשים בכ – 17.2 מש"ח גידול של 1.1 מש"ח לעומת השנה הקודמת.

רווח נקי הסתכם ברבעון האחרון בכ – 11 מש"ח שהם כ – 6.4% על המחזור.

 

וחשוב לציין את תזרים המזומנים החיובי מהפעולות שעמד ברבעון זה של 19 מש"ח.

הרבעון כפי שניתן לראות הסתיים בתוצאות מאד טובות.

הסיבות העיקריות הינן:

א. המשך של תנאי סחר טובים בתחום של ה - P.V.C. והפוליקרבונט.

ב. גידול מרשים בכמויות הנמכרות שהביא לשיפור ברווח הגולמי, על ידי תרומה נכבדה לכיסוי ההוצאות הקבועות.

 ג. גידול מואץ בתחום הפוליקרבונט תוך ביסוס מעמדנו כיצרן השלישי בגודלו בעולם.

ד.        התחזקות בשוק האנגלי.

ה.   והחשוב ביותר – עבודה מקצועית, מסורה ונכונה של מנהלי ועובדי החברה.

 

עד כאן התוצאות של התקופה והרבעון.

בימים אלו אנו מכינים את תוכנית העבודה שלנו לשנת 2004 שאמורה להיות תוכנית מאוד מגוונת ואתגרית. במסגרת הכנת תוכנית זאת אנו בוחנים גם את אסטרטגיית החברה, התאמת המבנה האירגוני, נוהלי העבודה, הקשרים בתוך החברה ועם הקיבוץ ועוד.

 

יש גם מספר שינויים פרסונליים ברמת הנהלת החברה.

ויוי נאלץ, עקב סיבות בריאותיות, לסיים את עבודתו כמנהל איזור אנגליה. ויוי ימשיך בתפקידו ככל שיתאפשר לו בשלושת החודשים הקרובים ובמשך זמן זה נאתר לו מחליף.

ויוי מילא תפקיד קשה זה במסירות רבה ועם קשיים בריאותיים ואנו מודים לו ולמשפחתו על תקופת, שהותם, שלצערנו נקטעה.

ויוי ממשיך בעבודתו בפלר"ם ויישא בתפקידים בכירים אחרים בישראל, במקביל להחלמתו המלאה.

 

פביאן ריוס שמוכר לכל, מסיים בתום 2003 את תפקידו בפלר"ם כמנהל מחקר ופיתוח. פביאן יוצא ללימודי דוקטורט שחלקם יהיו בארה"ב. פביאן, שרמת – יוחנן הינה גם ביתו, תרם רבות במשך 10 השנים האחרונות לפלר"ם ואנו מאחלים לו הצלחה רבה. את פביאן יחליף דוד מלמד (דדה) שחוזר מאנגליה בקרוב.

דדה שהצליח בתפקידו באנגליה "ייקח את הפיקוד" ובמקביל מוטל עליו ל"גדל" צוות עתודה צעיר ולהכשיר תוך זמן קצר מנהל מחקר ופיתוח, שיוכל להמשיך ולהוביל את האגף לשנים קדימה.

נאחל לו ולנו בהצלחה.

 

לא ארחיב הפעם כי בכוונתי, תוך מספר שבועות, לפרסם מאמר ב"ברמה" ובו נתונים מעניינים על כ"א בפלר"ם, על עבודת חברי הקיבוץ, על הכשרת מנהלים ועוד.

                                                                                      שבת שלום

                                                                                                             

מְנֻתָּקִים

 

אַתֶּם כָּמוֹנוּ פּוֹסְעִים

עַל אוֹתָהּ אֲדָמָה,

נוֹשְׁמִים אוֹתוֹ הָאֲוִיר.

אַךְ אָבַד לָכֶם הַקֶּשֶׁר

וְאַתֶּם מְנֻתָּקִים.

 

בְּצֵאתְכֶם מִמִּזְנוֹן שׁוֹפֵעַ

אַתֶּם לֹא תָּבִינוּ

אֵיךְ שָׁבִים יְלָדִים הַבַּיְתָה

וְרֵיק הַמְּקָרֵר וְהַבֶּטֶן רֵיקָה.

 

אַתֶּם הַצּוֹפִים

אֶל אֹפֶק רָחוֹק וִירְטוּאָלִי,

עִם עֵינֵי הַמֻּבְטָל הַמֻּשְׁפָּלוֹת לָאָרֶץ

אָבַד לָכֶם קֶשֶׁר הָעַיִן

כִּי אַתֶּם מְנֻתָּקִים.

 

אַתֶּם הַמַּפְנִים רֹאשְׁכֶם הַצִּדָּה

לֹא לִרְאוֹת אֶת הַכְּאֵב, הַבּוּשָׁה

בָּהּ חוֹזֵר הַמְּפֻטָּר הַבַּיְתָה

וְכוֹבֵשׁ פָּנָיו בַּקַּרְקַע.

 

מַה לָּכֶם וּלְכָל אֵלֶּה

הַזָּקֵן, הַחוֹלֶה, הַגִּמְלַאי שֶׁהֻפְקַר

הַמְּצִיאוּת מִכֶּם וְהָלְאָה

רַק דְּמוּתְכֶם בְּמַרְאָה מִשְׁתַּקֶּפֶת

כִּי אַתֶּם מְנֻתָּקִים.

                             ראובן עזריאלי  26.11.03

 

 

אמיר סלייפר סיים את לימודיו ומשתלב בפלרם במחלקת

"פלרם אפליקציות" על כך ועל עוד הוא מספר לעורך.

 

 

מי אתה אמיר?

הגעתי לקיבוץ בתור שכיר לפני 7 שנים לעבוד עם ה"צופים", שפעם היו קיימים. אחרי זה המשכתי לעבוד גם בבתי ילדים ובמקביל התחברתי לאילת.

תוך כדי הלימודים לתואר ראשון,החל מהשנה השנייה, התחלתי לעבוד בפלטוב. היום כבר סיימתי את הלימודים לזמן הקרוב, נכנסתי למועמדות בקיבוץ ועובד בפלרם.

 

למה לא המשכת בחינוך שבו כל כך הצלחת? למה לא הלכת ללימודים בכיוון זה?

כי חינוך ועבודה עם ילדים זאת עבודה שבאה מתוך הלב ומשלבת המון הנאה בתוכה. אם הייתי הולך ללמוד בכיוון של חינוך הכיף היה נהרס, וזה מתוך ניסיון שאצלי למידה והנאה זה שני דברים רחוקים מאוד אחד מהשני. התחברתי יותר ללימודי כלכלה, חוץ מזה אני תמיד נהנה ומוכן במסגרת המגבלות לעבוד עם ילדים בחופשים.

ברגע ש"טובעים" בפלרם קשה מאוד לצאת משם.

לאו דווקא. יש הרבה חברים שעובדים במפעל ומוצאים זמן כדי לתרום לקיבוץ בשעות הפנאי שלאחר העבודה. אני גם מאמין שמי שרוצה לעבוד עם ילדים יכול לתת המון גם אם הוא לא למד חינוך. 

 

אז מה למדת, איפה כמה ולמה?

התחלתי ללמוד שנתיים של הנדסת מכונות בטכניון, עד שהגעתי למסקנה שלא זאת הדרך בה אני רוצה ללכת, כשהפסקתי את לימודי שם והתחלתי לעבוד עם דיין בתלתון 'ראשית' גם פגשתי את אילת ככה שהכל יצא לטובה. הערת ביניים, אני חייב המון תודה לדיין שהכניסה אותי מלכתחילה לרמת-יוחנן. אחר כך למדתי לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה חיפה כשהכוונה היא להמשיך בעוד מספר שנים כשיתאפשר מבחינת עבודה ופונקציות אחרות, לתואר שני במנהל עסקים. בגלל זה חיפשתי עבודה אחרת מהעבודה על הקווים בפלטוב.

 

ומה מצאת?

מצאתי מה שהוצע לי. "פלרם אפליקציות" - יישומים. אחד מיעדי פלרם הוא להתרחב לשווקים נוספים מעבר לשווקים של היום,  שזה קירוים וכד'. במסגרת הזו הוטל עלי כדבר ראשון טיפול בנושא פלרעף.

 

מה זה פלרעף?

פלרעף  זה למעשה לוח שטוח שעובר "הטבעה" לצורה של רעפים.

 

איפה מטביעים אותו? פה במפעל בלול?

מטביעים אותו בלול בחברה שקוראים לה בטרפלסט. אלא שזה מוצר שניסו לפני יותר משנה להכניס אותו לשוק אמריקאי ומסיבות כאלו ואחרות זה לא צלח.

בפלרם הגיעו למסקנה שכדי לעשות את הדברים האלו צריך שמישהו יתעסק בזה ספציפי. וזה אומר מבחינת הזמן שיקדיש לנושא. זה כולל מחקרי שוק - לא רק להסתובב ולמכור את זה, אלא גם לעשות את כל עבודת ההכנה והפיתוח.

 

מאיזה בחינה לפתח?

מהבחינה הזו שכמגיעים רעיונות למוצר, מישהו צריך לקלוט את הרעיונות, לעבד אותם, לראות לאיזה שווקים הם מתאימים. מה השוק דורש ממוצר כזה ואם יש צורך להתאים אותו לפי דרישות שוק משתנות.

 

וזה מה שאתה עושה?

זה מה שאני עושה כרגע עם הפלרעף ובשמו הלטיני ה- PALTILE .

 

מה עושים עם זה ספציפית, מה אתה עושה עם זה?

כמו שאמרתי  אנחנו עובדים על התאמות לשוק.

 

אז זה ענף?

לא. זה תת ענף של השיווק, אני עובד מתחת שי וגם מול רועי שהוא מאוד חזק בתחום של אפליקציות בפלרם, הוא גם מתעסק עם זה וגם מאוד מקצועי בתחום של הוואקום פורמינג (עובד מול בטרפלסט). בשלב מסוים יתהווה צוות שיהיה מעורב בזה כל הזמן. אני בינתיים "מחלקה" של איש אחד ועשיתי מספר סיורי שוק (ואז גם עיר מקלט הרוויחה מספר משקאות).

 

ו...?

קיים פוטנציאל בכל שוק אם מאפיינים שלו ואנחנו עכשיו בעבודה להגיע אל המוצר ואל השוק.

 

 

לאיזה עוד כיוונים אתם הולכים?

כרגע זה הכיוון שעליו אנחנו עובדים, אנחנו רק בהתחלה, יש כל מיני רעיונות שמגיעים, אנשים שעובדים בפלרם ,שומעים על פלרם אפליקציות ומבינים אח"כ מה הרעיון שעומד מאחורי ההגדרה הרחבה הזו, מעלים רעיונות שמצידי נכנסים לרשימה של בנק הרעיונות.

 

תן לנו טיפ על איזה רעיון חדשני?

עלה רעיון עם מכנה משותף משני אנשים שלמעשה לא חשבו עליו ביחד, לייצר משטח שיחליף את משטחי העץ שפלרם היום עובדת איתם. לעשות משטח פלסטיק בצורה כזו או אחרת וזה בא גם כרעיון שינצל חלק מהגרוסים וגם ינצל את היתרון היחסי שיש לפלרם ביכולות הייצור שלה

 

יש לכם קשר למפעל החממות?

מבחינת העבודה שלי לא. החממות  זה "סוליר",  חברת בת של פלרם וכתר שהיא עומדת בפני עצמה

 

ובינתיים הפלרעף כבר נמכר?

בארץ זה נמכר כיום דרך השוק המקומי, כמו כן מוכרים דרך ארנון למקסיקו, וכמות מועטה לחברה שיושבת בארה"ב. עכשיו אנו בתהליך פיתוח הרעף הבא על הבסיס של מה שהיה עם ההתאמות ההכרחיות ואני מקווה שבעתיד הקרוב, בלי נדר, נוכל להציג מכירות.

 

איך אתה מרגיש כנקלט חדש בפלרם?

למעשה כבר עבדתי שנתיים כסטודנט על הקווים, אז אני לא כל כך חדש, אבל בפלרם ההרגשה טובה מאוד, יש המון גאוות יחידה, כל מי שעובד בפלרם מרגיש את זה.

 

כמה זמן אתה כבר בנושא של האפליקציות?

5 חודשים בערך.

 

חוויות מיוחדות

לא משהו מיוחד שיכול להתחרות בסיפורי יובל חן.

 

מילת סיכום –

שיהיה לכולנו בהצלחה, שנמשיך למכור פלסטיק  ונדע להעריך את מה שיש לנו בידיים וכמובן בלי עיר מקלט אי אפשר, אז שנמשיך להיפגש  שם ולהנות במקום הנוכחי או החדש....

 

חוצה ישראל מס' 2 /עוז אלניר

בשבת האחרונה רכבנו את הקטע השלישי במסלול, מכוכב הירדן לג'וערה.

ירדנו לאורך רמת יששכר לכיוון קיבוץ גזית, עקפנו את גבעת המורה מצפון דרך קיבוץ דברת, כפר גדעון ומזרע.

חצינו את עמק יזרעאל לכוון אגם כפר ברוך ורמת דוד ומשם דרומה על דרך המוביל הארצי עד למרגלות הרי מנשה.

"קינחנו" בעלייה מתונה בנחל גַחַר לג'ערה . מזג האוויר קריר ורוח גבית (מזרחית) קלה הוסיפה להנאה.

לחיים ארזי ופקו חורש המתמידים – יישר כח!

להתראות בקטע מס' 4 שייערך בשבת  20/12/03. פרטים נוספים על לוח המודעות.

דרך צלחה!

 

קבלת שבת עודנה נושמת...!

רק להזכירכם: שעת ההתחלה היא 19:20 ושעת פתיחת הדלתות לשאר הציבור היא בערך 19:35 - רק כאשר ציבור מקיימי ה"קבלת שבת" מסיים את הסיבוב במערכת ההגשה.

זו הייתה ההחלטה והבחירה של כל משפחה וחבר/ה נתונה. אנא היאזרו בסבלנות וכבוד להחלטות ובכך גם נאפשר לתורנים לעבוד עם פחות לחץ...!

זהו נכס תרבותי חברתי יקר, הבה נשמרהו עם כוונה, תכנון ומחשבה על הדור הצעיר המסתובב בינינו בשמחה ובשפע. זוהי שעה נדירה להשקעת מעט תרבות ומסורת בנוסף לחגים. רותה היוז.

 

על תרבות, ממון ומה שביניהם /  נעם דינסטג

 

יש כמה סוגיות שנראות מובנות מאליהן לאנשים מסוימים, ואינן מובנות כלל – משוגעות אפילו – לאנשים אחרים. לאף אחד לא צריך ממש לספר מי זה מוצארט, אבל מי ידע לספר מה זאת תרבות? כן, המושג "הגבוה" הזה, שמזכיר מיד איזו ועדה מבוגרת.

אז תרבות היא הרבה יותר מכך. אדם אחד יתאר אותה כמה שמשתחל בין קבלת הפנים, החופה וצלי הבקר במנה העיקרית, אי שם ברקע. "היתה באולם באמת איזו להקה שניגנה איזה שיר נחמד, לא?".

אדם אחר יאמר "תרבות היא סך כל המנהגים והשפה של עם, או כל קבוצת אוכלוסיה אחרת".

 

כותב שורות אלה יודע היטב כמה קשה להסביר נושא זה, שנראה כה טרחני וזניח לחלק מהציבור, כמו משרד ללא תיק בממשלה, מעין נושא אוורירי וחסר צבע. לכן אשתדל לתמצת, ולכתוב בצורת ה– FAQ האמריקאית הידועה (שאלות מרכזיות ותשובות עליהן).

 

תרבות היא תוכן שמחבר אנשים, שנוגע בקצוות חוטים המקושרים לאנשים שונים ומשונים ומשותפים להם. לכן היא מצרך כל כך חשוב. תרבות זאת הנשמה שנשארת אחרי שמחסירים את יום העבודה, ארוחת הצהריים, החדשות בערב והמקלחת לפני השינה. אחרת מה נשאר?

 

כשאומרים "תרבות" ברמת יוחנן, מתייחסים בעצם לכל מה שבין טקסי מתתיהו שלם השונים, מכון הווי ומועד באותו הקשר, טקס קבלת שבת, הארכיון, עיתון "ברמה", ערבי השירה שנערכים מדי פעם, המופעים "הקנויים" מבחוץ, הפקות מקור שקיבוץ מממן (ספרים למשל), הדיסקו של פורים ועוד ועוד.

כאן מגיע הרגע המבלבל, הרי ברור שזה "חשוב", לא? ומצד שני, חוץ ממתי-מעט מי מתעסק בזה? אין לי כל כוונה לזלזל בכל התורמים למיניהם, מי מהרקדנים שנשארים רדומים יחסית במשך השנה וקמים לתחייה בחג המים (ובד"כ גם בעומר). אני בא לומר –  במשך השנה, את מי זה מעניין? מלבד רכז תרבות וצוות המשת"פים שלו?

כמה תרבות משותפת נשארת בחיי השגרה בין "קחי אותי שרון" וארוחת שישי בערב?

יש שיצקצקו בלשונם, ויש שלא יבינו למה אני מתכוון  (אולי אני טועה, אם כן – אני שמח).

 

במשרד החינוך והתרבות, מאז שאוחד לראש אחד משני משרדים נפרדים, מתקשים ללחוץ על בלוטת התרבות בכיוון משרד האוצר, יש הרבה עבודה גם ככה בתחום החינוך. למי יש ראש לתבוע השקעות מינימום בקולנוע ישראלי מביבי נתניהו? את מי מעניין שתיאטראות ישראל נמצאים על סף פשיטת רגל? אתכם זה מעניין? רק את חלקכם, לצערי. כל אחד והתחביב שלו.

וכך גם אצלנו, החוגים הופרטו לפרוטות, ותקציב שפוזר בעבר על אוכלוסיה שעוסקת במוסיקה ולימודי העשרה מפוזר כעת על ההמון כולו.

יש צדק בחלוקת משאבים בצורה הוגנת, לא כל שכן חלוקת כספים, עניין לוהט עוד יותר.

השאלה היא מי יכול ללמוד פיתוח קול ב-50 ₪ לחודש? מאיזה תקציב יממנו הלומדים כלי נגינה את שיעוריהם? מתקציבם הזעום כמובן. הייתכן? האם זה אפשרי?

בוודאי, נוסעים פחות לחו"ל, מתפנקים פחות, חוסכים – וממנים, כל אחד ותחביביו הוא.

השאלה מהי עמדת הקיבוץ כולו בנושא, האם מדובר כאן רק בכסף?

ומאיפה תצוץ הזכריני הבאה? איך נראה לכם שאני הייתי מתפתח לולא השקיע בי הקיבוץ את הסכומים שהשקיע (לא חישבתי, אבל זה לא מעט)?

 

אינני חושב שהקיבוץ צריך לממן כל גחמה ושיגעון חולף של חבר כזה או אחר. שאלתי היא מדוע לא ישתתף הקיבוץ בהוצאות מהסוג הזה? מדוע שלא נעודד את היצירה והצריכה של התרבות בקיבוץ?

עברנו ממימון מלא של פעילויות וחוגים לכל הגילאים למימון הפעילויות לבני נוער בלבד, ואני סבור שיש מקום לתקצב השתתפות חלקית בפעילות החברים בנושאים שיוגדרו מראש.

כי מי שבוער לו מאוד יפעל בעצמו ללא התמיכה (כמה כאלה יש לנו? אחד? שניים?). אבל אם עוד כמה אנשים יכולים לבעור קצת בתחום הרוח והיצירה, ובכך ייזרעו עוד כמה זרעים, הוספנו קורט רוח ממה שעד לא מזמן היה אפשרות זמינה לכל.

 

 

 

 

 

 

 סופשבוע רגוע /ירמיהו

 

יום שישי אחה"צ,

הפעם זה לא יקרה לי, ככה אני מבטיח לעצמי חגיגית בדרכי אל הדואר. ברגע של הארה החלטתי (לא בלי התלבטות), להוריד השבוע את מוסף השבת מהאג'נדה של יום שישי. חופשי ומאושר אני נוכח שזה יכול להיות שינוי מרענן, צורר בנפש חפצה את כל הניירת של סוף השבוע בחבילה אחת ומתכוון להשליך אותה לסל.

אכן ההחלטה מפתיעה אבל יש "תקלות", הסקרנות. רק בגללה אני מרשה לעצמי הצצה חטופה בחלק הראשי של העיתון, שוטף את העיניים בתמונות הצבעוניות שממלאות כמעט את כולו. כותרות ענק מושכות עין. הרבה מה לקרוא אין. בּוּש בביקור פתע בעיראק, שרי אריסון, עופר גלזר והחיים הטובים מפזזים יחדיו במסעדה ישראלית במיאמי, משהו על שערוריית הדגים... רפרוף קל במודעות האֵבֶל לוודא שאין שם מישהו שהיה מוכר... וזהו.

רכוב על אופני אני מגיע הביתה עייף אך נחוש לעמוד בהחלטות.

 

פותח את הדלת, שקט בבית. בהנחה שאישתי כבר נמה אני מניח את חבילת הבגדים והעיתונים בצד וניגש ישר למקרר, לברר מה חדש. מנשנש מה שמנשנש, (שוקולד), צובט מה שצובט, (עוגה ריחנית שמשגעת את החושים), בלי להיות מודע לסכנה האורבת.

הרישרושים החשודים של העטיפות והניילונים מעירים קולות מן האופל:

"אני שומעת מה שאתה עושה שם!" היא קוראת מהמיטה.

נתפסתי בקלקלתי. אין ברירה, הדרך הכי טובה לצאת ממצבי-ביש שכאלה היא פשוט להודות בחטאיך. מודה ועוזב ירוחם.

כך אני עושה וממשיך כאילו לא קרה כלום לדבר הבא שהוא "באה מנוחה ליגע". מניח את המוסף "לא בהישג יד" כדי שלא יהיו בינינו אי-הבנות, את החדשות בין כה כבר שמעתי ברדיו במשך היום, מה כבר אפשר לחדש? נכנס למיטה ומנסה לתפוס את השלווה.

אבל מפה לשם "משהו" חסר, ה"מרגוע לעמל" לא מגיע והשינה ממני והלאה.

הֶרְגֵּל הוא הֶרְגֵּל ואיך תבוא התנומה בלי העיתון שהיא רגילה בו?

 

לחזור למוסף עכשיו זה לא בא בחשבון. מה עושים? אני לוקח משהו "במקום", ספר שנקרא "טוב במיטה", עיתונאית אמריקאית מדווחת איך היא חיה בשלום עם גופה השופע, על הכריכה רישום של אישה רחבת ממדים, חצי גוף ערום וחצי מכוסה. עושה רושם מושך. רעיון בהחלט לא רע. המלצה של אמנה כדי להעביר את הזמן בימים שאנו מבלים בבית חולים, ואתנחתה קלה עם קצת חיוך אחרי "ארצ'לי" של מורנתה.

 

אלא שמעשה שטן, מהכוננית ש"לא בהישג-יד", מתוך המוסף, מציצה אלי תמונה עגומה של פועל בבגדי עבודה כחולים, יושב בחוסר מעש ליד מכונות מושבתות בייאוש תהומי. כתבה על ההתמוטטות של קיבוץ מצובה. עד כאן!!  אני מתגבר על הבושה, שם בצד את ההיא שטוב לה במיטה ולוקח את המוסף שנעשה בין רגע "בהישג יד". רק את הכתבה הזו. לא יותר, אני מבטיח לעצמי. אחר כך אחזור לספר.

בלי להרגיש אני מוצא עצמי פתאום באמצע  הדיווח של נחום ברנע, מזוכיזם או לא, הרי "לא יעלה על הדעת" לוותר עליו. משם הדרך כבר קצרה לסימה קדמון, למאיר שלו, ב. מיכאל ולא שזה בא בקלות, כל אחד מהם גורם לי נקיפות מצפון והוכחה ניצחת שאיני מסוגל לעמוד ביעדים שאני מציב לעצמי.

 

בינתיים גם העייפות עושה את שלה, העיניים נעצמות ובדיוק באמצע עפר שלח ואני ממריא למקום אחר...

כמו שנאמר, שינה בשבת תענוג, וחלומות שלא מהעולם הזה ממתיקים את שנת העובד, חלומות שאין בהם שביתות, אין מלחמה, אין עוני, אין חולי, עולם מוזר שלא נמשך הרבה זמן.   

אני מתעורר בארבע וחצי והנה אישתי כבר "מעמידה מים".

ככה כאילו בדרך אגב אני משחרר לעברה רמז בעניין קפה. לא יאמן, "חטאי הגרגרנות" נסלחים. "נס עם חלב" ועוד משהו על ידו מגיעים בידיה האמונות ישר למיטה. 

 

אחרי הקפה אני מתכונן לסיים מהר את המוסף ולהניח לו. אלא שהנוזלים עושים את שלהם ולחצים לא-ברי-כיבוש מתחילים להעיק מכיוון הסוּגרים. אני נזקק לנקבי. אוזר חלצי הלחוצים, יוצא מן המיטה ומתנהל לשירותים חצי ישן חצי ער.

כשהיינו ילדים המטפלות היו צועקות עלינו: "תרימו את הקרש כשאתם עושים פיפי! אתם לא היחידים!" (הן התכוונו בעיקר לבנים אבל היו גם בנות ש"ניסו" את יכולתן בעמידה).

היום ה"קרש" הזה הוא פלסטיק אבל קשה לשרש מושגי ילדות לא כל שכן הרגלי ילדות. לא תמיד מתחשק לך להרים את ה"קרש" הזה, עצלנות שהיא פתח לאסונות. בדרך הטבע אתה ממהר כי אתה חייב להספיק בו זמנית לעשות גם פעולה דחופה ומעצורים, גם לשחרר אסורים מכלאם, גם לכוון וגם להרים את המושב. ואז ככה, אם "לא הספקת" להרים, הסיכוי שתשתין "על הקרש" הוא יותר מסביר אבל יש גם "יותר גרוע"...

 

יש "מושבים" שאתה מרים אותם והם נשענים על הקיר, או צינור הניאגרה בנטייה ראויה ולא מסוכנת. יש כאלה שלא. אלה האחרונים הם ממש מעצבנים.

לפעמים אתה דווקא כן זוכר להרים את המושב אבל הוא מונח במצב של 90 מעלות בדיוק...ככה מאונך בין השענות על הקיר לבין שאיפתו ליפול מכוח הכבידה. ואז דווקא באמצע הנאת השחרור שמתפשטת באבריך, זה קורה... המושב שתלוי על בלימה עוזב את נקודת האיזון, חוצה את הזרם ונחבט באסלה ברעש נורא. אתה קופץ בבהלה. לא כל כך מבין מה התרחש אבל את תוצאות האסון כבר אין בידך למנוע, גם מרטיב את המושב גם מפספס קצת על הרצפה ולפעמים גם משאיר סימני דרך על המכנסיים...  

 

צרה. מה עושים?

אפשרות אחת היא להתחיל לנקות, השניה היא לחזור למיטה כאילו כלום לא קרה ולקוות שעד הערב הכל יתייבש. יש גם פשרה שהיא בדרך כלל מתכון להסתבכויות... אבל מאחר ויום שישי אני בוחר להתעלם, ממהר לסילבי קשת שמחכה לי במיטה, אחריה בתור גם מרדכי גילת ופישמן ושקד וברגמן ה"מפחידים" וה"מאיימים", בלי להתחשב במצב מתיישבים על הווריד ומטפטפים את הפאניקה השבועית המרוכזת שלהם. אם אני שורד אותם אני מגיע ממש לפני "החמה מראש האילנות נסתלקה..." ל"דבר אחר" עייף וחרד ורצוץ וסחוט ומודאג, זוכר בגעגועים את כל החברים שהלכו עמי כל אחר הצהריים בארץ לא זרועה, שטרחו כל כך בערב שבת "לעשות" לי מנוחה נכונה ושבת "שקטה ונעימה".     

  

הידעתם? (טריוויה מקומית) / דינה כרמון

 

הידעתם שקבוצת בני כתה י"ב מונה כ- 20 נערות ונערים ?

הידעתם שבחדרי בני הקבוצה הותקנו מאווררי תקרה למען נוחיותם, וזאת עפ"י החלטת המערכת?

הידעתם שעקב מצוקת דיור נשארו 3 ילדים לגור בדירות הוריהם (בהסכמת ההורים) ?

הידעתם כי בגלל מצוקת הדיור הוחלט לשפץ מבנה מגורים ל- 3 מנערי הקבוצה ולהתקין בשלושת החדרים של המבנה מאווררי תקרה כפי שיש לכל בני השכבה ?

הידעתם כי אחד משלושת החדרים שבמבנה שימש קודם לכן כ'חדר-פסנתר' ולכן היה בו מזגן השייך ל"ועדת התרבות" ?

הידעתם כי בעת שיפוץ המבנה הוסר המזגן במטרה להשוות את תנאי הדיירים הצעירים על ידי התקנת מאווררי תקרה כפי שיש לשאר בני הכתה  ?

הידעתם שבמהלך השיפוץ נעשה מחטף קולני שהביא להחזרת המזגן לחדר 'הפסנתר'  ?

הידעתם שניסיונות מערכת החינוך להשוות את תנאי המחייה במגורי כתה י"ב נתקלו בהתנגדות קולנית שמנעה זאת, עם נימוקים  ממש חינוכיים  ?

הידעתם כי נושא "האיפה ואיפה" הובא לדיון במזכירות ושם הוחלט שנכון ואף ראוי להשוות את תנאי המחייה של הקבוצה, ולכן המהלך יוקפא עד לבירור יסודי עם כל הגורמים הנוגעים (כמסורת נוהלינו) ?

הידעתם שלאחר קבלת החלטת ההשוואה במזכירות הופעלו לחצים מהארץ ומחו"ל, וההחלטה שונתה "בשקט" על ידי המזכיר עם חלק קטן מחברי המזכירות, וזאת למורת רוחם של שאר חברי המזכירות שדווחו על ה"שינוי" רק בדיעבד ?

         

מי מהקוראים אשר ינסה לנחש מהו המצב הנוכחי בחדר 'הפסנתר', סביר שינחש נכון. אבל שידע כי הוא מנחש על אחריותו האישית בלבד.

 

ונסיים ב"מוסר השכל" :  ניתן להשיג את הכל, בתנאי שתרים את הקול.

 

___________________________________________________

 

• הערת המזכיר:
• מבלי להתייחס בשלב זה לגוף העניין, שני תיקונים:

א.     "...הנושא...הובא לדיון במזכירות ושם הוחלט שנכון ואף ראוי להשוות..."

ב.     להד"ם. המזכירות דחתה הדיון עד מתן הזדמנות לכל הנוגעים בדבר להשמיע דברם בפניה, ולא קיבלה שום החלטה לגוף המחלוקת.

 

א.     "...ההחלטה שונתה בשקט על ידי המזכיר עם חלק קטן מחברי המזכירות..."

ב.     להד"ם. על ידי המזכירות (ולא המזכיר).

המזכירות מקבלת החלטותיה רק פה-אחד או על פי רוב קולות חבריה. .

 

קורס עזרה ראשונה לצוותי החינוך

ביום שני 8.12.03 ייערך קורס בעזרה ראשונה לצוותי החינוך של גיל הרך,

במידה ויהיה מקום ייענו בשמחה. נעמי יפה.

 

מזל טוב

לסבא רבא מנחם עזרא ואסתר

להולדת הנינה רותם

נכדה לאילנה וגדי

בת לשרון ולילך.

 

 

 

אם תרצו אין זאת הגד"ש

עם סיום העונה בגד"ש נערכה בשבוע שעבר מסיבה רבת משתתפים, לקחו בה חלק היוגבים לדורותיהם מבוגרים וצעירים, חברים ושכירים משלושת המשקים.

צויינה בה פרישתו מן העבודה של חיים כהן שעבד כשכיר באושה 54 שנים ועוד 4 שנים בגד"ש רא"ם. בדברי הברכה לחיים נאמר כך: