מס. 1400. ג' בכסלו תשס"ד 28.11.03
פרשת השבוע פרשת תולדות
ספר בראשית פרק כה
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה: (כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹייִם {גוֹיִם} בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
המאבק בין שני האחים, המתואר בפרשה זו, הוא סמל לדורות. לפנינו תחרות-מרוץ בין "שני גויים", "שני לאומים", שתי תרבויות – חיים, שתי דרכי חיים, שתי תפיסת עולם – נפרדים זה מזה מנוגדים זה לזה. יעקב הוא סמל לדרכה של היהדות. לעומת זאת, יש גויים ועמים שבתולדותיהם ובכל הליכותיהם מגשימים הם את תורת עשו.
שמואל אבידור הכהן
תּם יַלְדוּתוֹ
שְׁבוּיַת סִיסְמָאוֹת נְבוּבוֹת
מַנְהִיגוּת עִוֶּרֶת
בְּדַרְכֵי הָאֶתְמוֹל
מוֹבִילָה לַמָּחָר.
בְּדַרְכֵי הַיּוֹמְיוֹם
זָרְעָה מַחְסוֹמֵי אִוֶּלֶת,
בָּהֶם צוֹמַחַת שִׂנְאָה
וְנִרְמַס כְּבוֹד הָאָדָם.
אֶת יַלְּדִי הַחַיָּל
עֲלֵיהֶם הִצִּיבָה,
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ
הָפַךְ לַקַּלְגַּס.
תֹּם יַלְדוּתוֹ הִשִּׁיל כְּנֶשֶׁל
לִבּוֹ נֶאֱטָם לִכְאֵב הַזּוּלַת,
כָּל עוֹד זְרוּעִים מַחְסוֹמִים בִּדְרָכֵינוּ
לִבֵּנוּ אָטוּם כְּלֵב הַקַּלְגַּס.
ראובן עזריאלי 23/11/03
מהות המדינה היהודית –
לא עוד כצאן לטבח / עזי זבולון
אני מתלבט מאיפה להתחיל לספור את אירועי הרצח לאורך תולדותיו של העם היהודי מאז גלה מארצו – ארץ ישראל.
בכל מקרה הרי ההיסטוריה הארוכה של תולדות היהודים רצופה לאין ספור ניסיונות לחסל את העם הזה.
אבל ישנה התייחסות (ב"ברמה" ) שממש מקוממת. ציטוט – "ב - 1917 הכריז הלורד בלפור על נכונותה של בריטניה להכיר בהקמת "בית לאומי" יהודי בשטח שנקרא פלסטינה. וראו לאן הגענו מאז" (סוף ציטוט).
אנחנו כובשים, משפילים, הורגים נשים וילדים פלסטינאים ועוקרים עצי זית.
אך המציאות שונה לחלוטין. מאז 1917 נעשה הניסיון הגדול ביותר לחסל את העם היהודי והוא כמעט הצליח. 6 מליון כשבהם ילדים, תינוקות, נשים וזקנים עלו בעשן לשמים, ובאותו זמן ממש מנסה המופתי הירושלמי ליישר עמדות עם מפלצות נאציות העומדות בשערי מצרים. כיצד לחסל את הישוב היהודי הקטן בארץ, כשרמת יוחנן אף היא אחד היעדים לחיסול.
המזימה לא צלחה אבל המטרה שעמדה אז בראשם של המוסלמים תושבי ארץ ישראל לא חדלה לחלחל בנשמתם ולו לרגע מאז ועד היום הזה. (כפי הנראה גם תתמיד לנצח). מי שאיננו מבין שהסיבה והסכמת חלק מאומות העולם להעניק לעם היהודי, פיסת אדמה שעליה יוכל להגן על נפשו – הם אותם מילונים שנרצחו אך ורק מכיוון שהיו יהודים, מי שאיננו מבין את העובדה הזו ושוכח ומשכיח שבמקביל לאותה פיסת ארץ ליהודים הוסכם שגם למוסלמים שחיים בין הירדן לים התיכון, תינתן חלקת ארץ לממש בה את עצמאותם המדינית, מי שמתעלם מהעובדה שהאיסלאם דחה מכל וכל את הרעיון של הקמת מדינה יהודית במזרח הים התיכון, מי שמתעלם מכל מלחמות ההשמדה שנכפו על ישראל לאורך 54 שנות קיומה, מי שמתעלם מהפיגועים האחרונים בבתי הכנסת באיסטנבול (באותו זמן מפרסם ב"ברמה" רשמים מגבעת המורה) מי שמשום מה אבדה לו יכולת השיפוט והאיזון בין פעולות הגנה לבין התאבדות בשם האיסלאם ורצח תינוקות במכוון, שילך לתמימי ג'נבה וישאל – האם גם בכל בית פלסטיני חולקו דפי הנייר הנאיביים הללו. שילך וישאל – האם אש"ף ביטל באמנתו את הסעיף הקורא לשחרור פלסטין (כלשונם) כולה.
שישאל מדוע לא מימשו הפלשתינאים את עצמאותם המדינית במשך 19 שנה מאז ביטול המנדט הבריטי ועד למלחמת ששת הימים.
שישאל לפשר התקפות הפדאינים לתחומה של ישראל במשך כל אותן שנים. שישאל לפשר הריקודים על גגות הבתים ביישובי הגדה ורצועת עזה כשטילים מבית היוצר של סאדם חוסיין התפוצצו ברמת גן ובאיזור חיפה.
ולבסוף שישאל לפשר מלחמה האיומה נגד אזרחים חפים מכל פשע שמנהל כיום האיסלאם ע"י צבא מתאבדים מטורף המוכן לבצע כל פשע בשם תפיסת עולם מטורפת הגוררת דיכוי וחיסול של כל מה שלא עולה בקנה אחד לתפיסת עולמם.
ויש כאלה שאומרים (גם משלנו) שהיהודים, הם הם האשמים להיווצרות המצב הזה וכמה שזה תואם את ההיסטוריה היהודית לאורך הדורות..
הייתה רוח אחרת... / ירמיהו
רוחות עזות נשבו בתחילת השבוע. רוחות קדים. אחר כך ירד קצת גשם. ערימות ליכלוך, פסולת ענפים ועלים נשארו מוטלים בכל פינה למעצבה. הרבה פרי נשר במטע על הארץ, כאב לב. תופעה שחוזרת על עצמה כמעט כל שנה.
והאגוזים...פעם זו הייתה חגיגה לוותיקים, אחרי לילה רוחני שכזה אפשר היה לראות אותם, רוחות רפאים מסתובבים עם שחר בחצר, בפיג'מות עם סלים וארגזים ושקיות, מלקטים בגינות מתחת לעצים. אחר כך "טומנים" בבוידעם ליום סגריר.
היום זה כבר לא משהו, אתה הולך על המדרכות והאגוזים מתפצחים לך מתחת לנעליים במין קראק קראק כזה ואפילו לא תתכופף.
גם הסתיו עצל כזה ממאן לפנות את מקומו לחורף, והחזאים חדורי רוח נבואה צופים חורף בינוני. למה בדיוק הם מתכוונים בתחזית הזו?
ובינתיים נשיאים ורוח וגשם אין... רק חשרות עננים אחרים מכסות את עין השמיים הכחולים שלנו וגם כאן על פני האדמה אין נחמה.
יום שישי אחה"צ. אתה רוצה להרגע קצת אחרי שבוע עבודה עמוס. אוסף את כל הניירת שמצאת בתא דואר, ממיין מה לקריאה ומה לפח. פותח את המוסף ורוח לא טובה פורצת משם, לא שבעבר מצב הרוח הלאומי היה יותר טוב, אבל נדמה שעם הזמן רוח הנכאים והייאוש משתלטים, הולכים וגוברים.
וזה בא מכל הכיוונים, "מארבע רוחות בואי הרוח..." היא נושבת מהצפון בחירחורי המלחמה שמשמיע איטולה אחד בעיניים מזרות אימה תחת משקפיו העבות, ומן הדרום ב"פלצטים" של איטולה אחר. נושבת מאיראן המתגרענת, ומאיסטנבול מוכת הטרור, ומרחובות לונדון ותהלוכות המחאה המתחסדות.
וגם...וזה לא טעות, מן הסקרים במערב השבע והעייף שקובע חד משמעי - ישראל היא הסכנה העיקרית לשלום העולם. הכה ביהודים והצל את העולם.
וגם בתוכנו הרוח הרעה לא מניחה. וכבר באמת לא משנה אם היא מגיעה מהכיוון של שר האוצר שצוהל "המיתון נגמר" ורץ לספר לחבר'ה, להצית עוד סיגר קובני ועוד סיכסוך עבודה במשק.
או מנעריו ששולחים בקור רוח זקנים סיעודיים למות לבדם בבית, בשיטת "עשה זאת בעצמך", או מכל משרד ממשלתי אחר, כל שר וסיר הבשר שלו. לבנת שמכניסה הבל ורעות רוח בחינוך, טומי המדושן שדואג ל"רוח החוק" של העשירים (היום זה כבר לא בושה להיות עשיר), ולדימיר שדורס הכל בגסות רוח, איתם שמתנבא ברוח אלוהים תחת כל עץ רענן בשטחים, והיהלום שבכתר מנפח את לחייו בהרבה הרבה רוח שטות וכן הלאה, לאן שלא תיפנה רוח עיוועים. ככה זה, כשפרנסי ויקירי עירנו שקועים ב"תיקים" של עצמם, עסוקים בהישרדות, בכיבוי שריפות, בעורכידינים, בחיקורי דין, בשטיקים ו"שתיקות" בחקירות, ועוד כהנה וכהנה עוולות, לא עלינו.
אז מה בכלל רוצים מהם? גם לחשוב על העתיד שלנו? על רווחה? על חינוך הדור הבא? על מה שיהיה? על בדל של רעיון חדש? על ניצנוץ, או איתות קטנטן לכיוון של אופק מדיני? שאר רוח?
כלום. יבש כמו החורף הזה.
וכמו לא די בזיון וקצף אז הנה גם האמינות של צהל מפקדיו ודובריו, נופלת קורבן לטיפשות הזו וההתנהלות ה"בעלבתית", המזלזלת באינטיליגנציה של מי שאינו "משלנו", אמינות שמתפוררת מול עינינו, שמוטלת בספק בגלל שקרים בדיווח לתקשורת, מה קורה לנו, פעם חשבנו שרק אצל השכנים זה פועל ככה...
כן, אין רגע דל. אסור להתלונן.
הנה השגנו עוד אליפות – שיא עולמי חדש בכמות השביתות.
אלוהים כמה שהיד קלה על ההדק בנושא הזה. שכרון הכוח הארור שסוגר ללא היסוס וללא חשבון את הנמלים או שדות התעופה או משרדי הממשלה, ארץ אוכלת יושביה.
והאזרח הפשוט "צריך להבין שהכל נעשה לטובתו". זה מובן מאליו שאתה רוצה לנוח קצת מהבלגן להינפש או לנשום קצת רוח אחרת, או פשוט להתאדות לכמה ימים בחו"ל ואוּפְּס...שביתה לטובתך. נזקק לטיפול בבית חולים ואוּפְּס...עיצומים לטובתך, רוצה לייצא ואוּפְּס....נמל סגור לטובתך. וכולם צודקים, וכולם חכמים, וכולם נבונים, וכולם רוצים לחיות, וכולם מוכנים לעלות על בריקדות אם מישהו יעיז לפגוע בכיס - ושיילכו כל האחרים לכל הרוחות, האזרח, השירות, אורך רוח, ההיגיון, הייעול, החמלה, החסד, הרחמים, הלב. אני ואפסי עוד.
וכבר אי אפשר להאשים את החרדים בכל הצרות שלנו.
כל הסקנדלים הם תוצרת חילונית-עצמית לתפארת מדינת ישראל.
ואם לבנו גס במציאות האיומה והבלתי אפשרית אצלנו, קל וחומר במה שקורה בשטחים, בסבל הנורא במחסומים, והכיבוש שעושה אותנו למה שאנחנו ואיך שאנחנו נראים, באנטישמיות שמרימה ראש כמו אז לפני חמישים שנה... ואנחנו לא מבינים מדוע. וכל העולם נגדנו. למה? מה פתאום? מה קרה?
יום שלישי. חדשות הבוקר של שבע , אני מגביר את הווליום. המכונות נאנחות ברעש מחריש וקשה לשמוע, לקראת הסוף, ממש לפני התחזית, הקריין מבשר על רוח פרצים חדשה, יוזמה מדינית מרעננת מכיוון מועצת יש"ע וחברי כנסת ימניים שאומרת –
לא למדינה פלסטינאית.
לא לפירוק התנחלויות.
לא לאזרחות שווה לאוכלוסייה הפלסטינית.
כן לפירוק הרשות.
יופי, אני אומר לעצמי בגאווה, איזו תשובה ציונית הולמת לוועידת חרטום.
על אלה נאמר שלא שכחו כלום ולא למדו כלום.
צודק מי שאומר - לא עוד כצאן לטבח על ידי אחרים.
אנחנו עושים את זה במו ידינו, ב"רוח יהודית" יותר טוב מכל אחד אחר. .
מדיוני המזכירות/ 20.11.03
נוכחים: כל חברי המזכירות למעט: אתי, צור.
1. הסדר צעירים – במבח"ים משנה שנייה. הדיון סוכם והצעה מנוסחת תפורסם ותובא לאישור האסיפה.
2. נמסר דיווח על דיון שנערך על ידי ממלאי תפקידים וחברים נוספים בעניין חיוב משולב של קילומטרים וזמן שימוש בענף הרכב. המזכירות "נתנה או ירוק" להמשך הטיפול והבאת הצעה מפורטת לדיון.
3. נמסר דיווח על "חילופי גברות" בריכוז מחסן הבגדים. דיין זמיר תחליף את יעל קרניאל הממלאת את התפקיד במסירות כבר שנים רבות.
4. נסיעות נערים לפולין. המזכירות אישרה החלטת צוות החינוך לגבי חיוב עבודת הנערים כחלק מן הפרוייקט, תוך פנייה למש"א ולצוות החינוך לקיים דיון בנושא זה על מנת להבטיח שהעבודה המוטלת על הנערים היא אכן נחוצה ומועילה ועולה בקנה אחד עם אורחות חיינו.
5. "נילווים" (בני זוג של חברים) שאינם מתקבלים לחברות. המזכירות הטילה על יוחנן להביא למזכירות, בהתייעצות עם יועצנו המשפטי, הצעה להסדר מעמדם בקיבוץ של נילווים שהקיבוץ על פי החלטותיו אינו מאפשר להם להתקבל כחברים בקיבוץ.
6. דווח על בקשה של רופא (נשוי פלוס שלושה ילדים) המתעתד להגיע לארץ למחצית הראשונה של השנה הבאה, להתגורר עם משפחתו כתושבים בקיבוץ (ינואר – יוני). המזכירות אישרה בכפוף לאישור צוות החינוך והקצאת דירה מתאימה ע"י ועדת שיכון.
7. המזכירות אישרה שוב ההחלטה שקיבלנו בשעתו באסיפה וקלפי לגבי "קרן מילואים" וזאת לקראת הפעלת הקרן עוד השנה. (חברים המעוניינים לקבל נוסח ההחלטה יפנו לעינת).
8. חולקה לחברי המזכירות לצורך דיון רשימת נושאים לטיפול בתחום הקהילה לשנת העבודה 2004. הדיון יערך בפגישה הבאה.
רשם – אודי .
דיווח שבועי / אודי פלד
דמוגרפיה.
(מתוך החוברת "סיכומי אוכלוסייה, קיבוצי התנועה הקיבוצית לשנת 2002").
רמת יוחנן הוא הקיבוץ ה- 23 בגודלו (הגדול הוא מעגן מיכאל, והשני שכננו יגור שמספר חבריו ותושביו כפול מזה שלנו).
מבחינת מספר הילדים (בני יום עד 18), אנחנו במקום ה- 11 (!). (במספר כיתות ב"ניצני זבולון" מספר ילדי רמת יוחנן גבוה מזה של יגור). מבחינת גידול באוכלוסייה הקבועה (גידול טבעי, הצטרפות ועזיבה), נמצאת רמת יוחנן במקום ה- 13 (טפו ...טפו).
מבין 22 קיבוצים הגדולים מרמת יוחנן, רק בשלושה (שאוכלוסייתם כפולה משלנו) היה הגידול בחמש השנים האחרונות גבוה יותר משלנו. (מעגן מיכאל, שפיים, חצרים).
מבחינת מספר התושבים בקיבוץ, נמצאת רמת יוחנן "רק" במקום ה- 50.
ובהזדמנות זו, חסידה קטנה לחשה לי שלהקראת שמות התינוקות בחג המים הבא, יש לנו כבר
"בתנור" כמעט מניין, ואנחנו רק בנובמבר, ועוד "ידנו" נטויה.
"כל מה שלא עולה כסף נצרך בביזבוז" (כלכלן מקומי).
זה נכון. אולי פעם זה היה אחרת (ספק), אבל שיטה שאולי ניתן היה לקיים באופן סביר בחברה בעלת דפוסי התנהגות ברמה אחת לא ניתן לקיים במסגרת אחרת. השאלה המנסרת תמיד בחללנו היא האם ובאיזו מידה אנחנו נכונים לכפוף עצמנו לנורמות צריכה סבירות למרות מצב כלכלי טוב ודווקא בלי ש"חרב מונפת על צווארנו". כולנו "חוששים" כל הזמן אבל השאלה היא מה אנחנו מוכנים באמת לעשות בקשר לכך.
במסגרת תכנית העבודה של השנה הבאה בכוונתנו להציף לדיון החלטה וביצוע את הנושאים הבאים:
"תיקצוב אנרגיה"
היוצא לדרך בתחילת דצמבר, בתקווה להטמיעו לכל המאוחר בשליש הראשון של השנה הבאה.
"תיקצוב משולב מרחק/זמן"
בענף הרכב. היום החיוב הוא עבור קילומטרים בלבד, מה שגורם לשימוש לא יעיל של צי הרכב ולבזבוז רב של משאב יקר זה. המטרה היא להביא לשיפור משמעותי ביחס שבין זמן השימוש ברכב בפועל לזמן שבין שעת ההזמנה להחזרת המפתח לארון.
"הפיכת ענף הבגד (מכבסה, מחסן בגדים, תפירה) למרכז אחריות"
דהיינו הכנסת מכלול זה המתנהל היום ללא שום חשבון, למסגרת של תיקצוב ותימחור, כולל כיסוי תקציבי לעבודת הצוות.
בדיקת תיקצוב נושא תרופות ללא מרשם, תכשירים "טבעיים" ו-ויטמינים.
תחום המתפתח אצלנו במהירות ויגיע השנה להוצאה של כרבע מליון שקל. גם כאן קיים "כמובן" ביזבוז והתחלנו, יחד עם ועדת הבריאות, לבדוק דרכים למניעת צריכה או אגירה מיותרת.
"אירגון הכל-בו והמרכולית כמרכז אחריות".
ענף זה שהוא הגדול ביותר בקיבוץ (מחזורו גדול יותר מזה של ענף המזון, הבריאות והחינוך ביחד), ושגם הוא עתיר עבודה, אינו מכסה היום אגורה מעלויות עבודת החברות והעבודה השכירה (וכמובן גם לא עלויות אחרות כגון "שכר דירה", ארנונה, ביטוח, אחזקת ציוד וכדומה). כיסוי עלויות העבודה מחייב ייקור המוצרים בכעשרה אחוזים דבר שכמובן אינו סביר במצב הקיים ואפשרי רק אם יהיה לו פיצוי בהתייעלות בסדר גודל דומה לפחות, בתיפעול, ובראש וראשונה בקיום מערכת רכש משוכללת.
"בדיקת נושא יציאת ילדי י"ב מלינה משפחתית".
ביקשנו מצוות החינוך לקיים דיון בנושא. אינני רוצה להתייחס כעת למשמעות החינוכית אלא זו הכלכלית. לשמחתנו "בתינו הומים מתינוקות" והמחזורים גדולים. יש לכך כמובן השלכה מיידית על תקציב החינוך בכלל ועל יכולתנו לקלוט במערכת ילדי חוץ (ולמתן ההוצאה הכבדה), בפרט.
לא בלתי סביר לחלוטין לשקול אם בנושא מגורי ילדינו הבוגרים ננהג היום כמו שנוהגים בסביון או בהרצליה פיתוח או בכפר שמריהו – דהיינו נשמור על ילדינו בדירותינו הגדולות, לפחות עד גיוסם לצבא.
"תיקצוב אחזקת הדירה".
כחלק מן "ההתברגנות המואצת", אנחנו מעסיקים יותר ויותר את בעלי המלאכה (נגר, שרברב, חשמלאי וכיו"ב), בביצוע כל פעולה פשוטה בבית (תליית מדף, פתיחת סתימה בכיור...) שבעבר ידענו לבצע לבד, או עם קצת עזרה מידידים, וזאת תוך ביזבוז של מאות ואלפי שעות עבודה יקרות (של שכירים בדרך כלל).
פוטנציאל החיסכון בסעיפים הנ"ל ללא פגיעה ברמת החיים, הוא בסדר גודל של מיליוני שקלים בשנה. כל הנושאים האלה הם כבר בבחינת היסטוריה במרבית הקיבוצים שבדרך כלל "עלו על השכל" מכורח ולא מרצון. אני מקווה שנדע לעשות זאת בטוב, ללא צורך בשוט. יש לנו מספיק זמן לעשות את הדברים לאט ובנחת, בתנאי שננצל את האשראי העומד לרשותנו בצורה מושכלת, בבחינת "עוז לתמורה גם ללא פורענות"..
מרכזי אחריות.
בשבוע שעבר כללתי בדו"ח השבועי דיווח לגבי שלושה מרכזי אחריות: מרכז למידה, אולפן, חדר חלב. המסר אותו התכוונתי להביא לידיעת הציבור הוא ששלושת ענפים אלה מתנהלים כיחידות כלכליות המכסות באופן מלא את "שכר העבודה" של הצוות (בסכום הנורמטיבי שנקבע בהנחות התקציב כ- 90,000 ₪ בשנה עלות מעביד למשרה מלאה), ואפילו משאירים עודף.
כמו כן ציינתי שענפים אלה אף מראים שיפור משנה לשנה.
הכוונה היא להגיע או להתקרב ככל האפשר למצב שבו כל ענפי הקהילה יתנהלו כמרכזי אחריות ופירוש הדבר בראש וראשונה, שעלות העבודה של החברות/חברים העובדים בענף תהיה מכוסה על ידי הפעילות עצמה ולא מתקציב ציבורי של הקהילה.
מרכזות הענפים באו אלי בהשגות שונות לגבי המספרים.
ראשית – היא הנותנת.
הנה נוצרת תרבות ארגונית ניהולית בה מרכז הענף ער ונלחם על התוצאות הכלכליות של הענף, ואופן הצגתן.
שנית – עדיין אנחנו מדברים במונחים של תמחור "מרכזי אחריות" ולא בשוק חופשי ומשוכלל והתוצאה מוכתבת על ידי הנחות יסוד שאותן אנחנו קובעים, בדומה אולי לתנאי השוק אבל לא בדיוק לפי תנאי שוק חופשי (כגון מהי עלות העובד, מה הם מחירי ההעברה עבור המוצרים – כגון מחיר מוצרי החלב לענף המזון או למרכולית, מהו "שכר הדירה" אם בכלל, כמה משלם ענף החינוך על שעורי עזר לילדי הקיבוץ, איזה נתח מוטל על הענף מ"הוצאות הנהלה וכלליות של הקיבוץ, הוצאות מימון וכו').
יש עוד הרבה מה לשכלל בתחום התקציב והתמחור בענפי הקהילה.
החשוב הוא שהעצים לא יסתירו את היער – שלושת הענפים שצוינו מתנהלים על ידי חברותינו ביעילות רבה ומקיימים את עצמם, על פי הפרמטרים התקציביים המוסכמים, מבלי להזדקק לאגורה מתקציב הקהילה, ומה שלא פחות חשוב, בצד התוצאה הכלכלית הטובה גם נותנים שירות טוב ומקצועי לקהל לקוחותיהם, למרות שקהל זה (אנחנו) הוא ברובו "קהל שבוי"..
חוצה ישראל מס' 2 / עוז אלניר
בשבת הראשונה של חודש נובמבר רכבנו את הקטע השני ב"מסלול חוצה ישראל מס' 2" ממושב רמת מגשימים שברמת הגולן ועד למפגש של נחל תבור עם כביש צמח - בית שאן מעט דרומית לקיבוץ גשר.
מסלול הרכיבה, אותו רכבו כמעט 50 רוכבים, התבסס על "ציר המערכת" מעל נהר הירמוך ויובליו בשיפולים המזרחיים של רמת הגולן עד למפגש הגבולות באל-חמה ומשם עד למפגשו עם נהר הירדן ודרך האתרים בארם נהריים וגשר הישנה.
בשבת הקרובה 29/11, באם מזג האוויר יאפשר זאת, נרכב את הקטע השלישי מכוכב הירדן דרך רמת יששכר ועמק יזרעאל לרמות מנשה.
תודה מיוחדת שוב לחיים ארזי ופקו חורש, עבור הליווי הצמוד והמסור.
דרך צלחה!.
משהו אופטימי
הרשימה הבאה הגיעה "מעבר לים".
לכאורה שנות אור מבדילות בין ה"בִּיצה" בה אנו מבוססים בארץ הקודש ועיסקי השעשועים בניו יורק. ובאמת, מה לנו ולהם. ובכל זאת מצאתי בה עניין, מצאתי בה המון אופטימיות, כתיבה נעימה, לא מתחכמת, חפה מכל זיוף, ובעיקר, היא נכתבה על ידי אורן יניב לעיתון "מעריב" בעברית שיוצא בניו יורק. על אף אורכה היחסי (עשינו קיצורים) כדאי מאוד לקרוא. ירמיהו.
אורן יניב
לפני כחודש קיבלתי משימה – לתעד את חיי הלילה בניו יורק. מכיון שהנאמנות לפאב המקומי בקיבוץ, כידוע, חוצה גבולות ויבשות, רמת התמצאותי בנושא הנ"ל הייתה ועודנה קלושה למדי. צריך היה למצוא מדריך ומעטים המתאימים יותר מזלדה קפלן להנחיית סיור במקדשי חיי הלילה של העיר.
אין הרבה דמויות מוכרות ואהובות ממנה בעולם הבילויים הניו יורקי. היא מועמדת רצינית לתואר מלכת חיי הלילה של העיר וללא ספק, בגיל 87 – היא הסבתא הרשמית של מועדוני העיר. קפלן מהווה דמות קבועה בסצינת המועדונים, בפתיחת תערוכות ובמסיבות פרטיות. וכשהיא לא קורעת את הלילה, אפשר למצוא אותה במסעות ברחבי העולם הלא-מפותח, בהם היא מטיפה למען זכויותיהן של נשים. היא הוכחה ניצחת שהעיקר הוא לא הגיל.
וכך, ביום שישי, כשהזמינה אותי להתלוות אליה ליציאה אופיינית – לא עלה על דעתי לסרב. וכדי להעצים את הרושם ואת הלם התרבות – את יום שישי שקדם לו, ביליתי בדיסקו שאחרי חג המים בחדר האוכל של רמת יוחנן.
21:11 – קנדי'ס; רחוב 57, מידטאון
אנחנו נפגשים בפאב ליד דירתה של קפלן, המגיעה לבושה בבגדי הבילויים הקבועים שלה: שמלה שבטית-מסורתית (הערב, מקור האריג הוא בנאגאלנד שבהודו) עם רקמת ריבועים אדומה, כובע מלבני תואם, עגילים גדולים בצבעי זברה ומעיל שחור, רקום (משנחאי, סין). פניה הלבנות מוסתרות מאחורי משקפי שמש כהות, על כל יד מתנוססת טבעת זהב ענקית, אחת מהן בצורה של פרפר, ודיבורה רם ומחוספס, סבתאי.
"כל החברים שלי כבר מתו", היא אומרת, בנסיון להסביר את יחסיה הנרחבים עם חבר'ה שרובם בני פחות משליש גילה. "ואני לא יכולה להזדהות עם אנשים זקנים אחרים, כי אני מרגישה שהם מחכים למותם".
פעילותיה במדינות העולם השלישי החלו מתוך עניין בוודו, שהביא אותה לכפרים אפריקאים, בהם נחשפה למצוקות הקשות של תושביהם. היא הקימה עמותה בשם "ועידת התרבות העולמית", בראשה היא עומדת, בה היא החברה היחידה ובמסגרתה ביקרה באפריקה, דרום אמריקה ואסיה, תוך הטפה בעד חיזוק זכויות הירושה של נשים וכנגד מנהגים מפלים.
במסגרת הזו היא הגיעה גם לישראל בסוף שנות השמונים, עם משלחת מטעם "בני ברית", ועזרה בחינוך עולים מאתיופיה (שאת שפתם ותרבותם הכירה מקודם). ובמסגרת בילוייה, היא הכירה מספר צעירים ישראלים, לביתו של אחד מהם, אותו היא נוהגת לבקר מדי פעם, אנחנו מכוונים עכשיו את המונית. "אני רוצה שיראו אותי כדוגמה לכמה כיף אפשר לעשות כשאתה מבוגר", היא אומרת. "לדעתי גיל לא מהווה תירוץ להפסיק לנסות לעשות את העולם מקום טוב יותר".
22:19 – הלופט של אוהד מימן; ווסט ברודווי, סוהו
בדירת הלופט העצומה של מימן (הבן של יוסי), אנו פוגשים גם את חברו ושותפו לחברת הפקות מצליחה, איתן רוקאווי (הבן של בטי). שניהם חברים של קפלן ובליינים בזכות עצמם. אחרי כוס יין אדום מתחילים להתארגן ליציאה. דוד גרוסמן (לא הסופר; המנהל האישי של קפלן) מדריך אותנו לקראת סיבוב הקלאבים: "תתכוננו לטיפול השטיח האדום של זלדה", הוא אומר ואז מתקן. "לא, השטיח המעופף".
23:28 – Hue; רחוב צ'ארלס, גריניץ' ווילג'
והרי שלושה כללי יסוד לבילוי עם זלדה קפלן: זלדה לא עומדת בשום תור; זלדה מוזמנת מיד לאיזור ה-VIP; זלדה לא משלמת על כלום.
אנחנו מופנים מהכניסה הראשית של הלאונג'-מסעדה ההומה למדרגות אפלות, שיורדות אל כניסה לקומת המרתף. דלת צדדית נפתחת ונכנסים לאיזור פרטי בחלק האחורי של המקום. בחדר שני שולחנות נמוכים ומאורכים, על כל אחד מונח בקבוק וודקה, מיצים לעירבוב וקרח. ממול ניצבות שתי מיטות זוגיות, קינג-סייז, מסודרות עם מצעים מזמינים. ליד השולחן אליו אנחנו ניגשים יושבות מספר בחורות יפהפיות, כולן נראות כמו דוגמניות. אחרי בירור קצר מתברר שכולן באמת דוגמניות. "זה מקום חדש", קפלן מסבירה. "הם מביאים לפה את כל הבחורות היפות. הגברים שומעים על זה וגם מתחילים להגיע. אחרי כמה שבועות, עוברים למקום אחר".
קפלן, גדלה בחווה בפלמינגטון, ניו ג'רזי, להורים מהמעמד הבינוני שברחו מלטביה בימי הפוגרמים והגיעו לאמריקה בסוף המאה ה-19, התחתנה בגיל צעיר, נישואיה הראשונים ארכו 11 חודשים. היא עברה עם בעלה השני, רופא בשם סמואל קפלן, למיאמי, אותה היא מגדירה "חורבה תרבותית", עסקה בתחרויות גולף ומאוחר יותר, בלימודי ריקוד. אחרי שהתגרשה שוב הגיעה לניו יורק בתחילת שנות ה-60, הדריכה ריקודי נשף.
אפרופו ריקודים, דוגמניות נוספות ממשיכות למלא את הלאונג' בינתיים, הוודקה מתחילה לעלות וחלקן פוצחות במחולות סוערים, לצלילי להיטים משנות השמונים, מלווים בניענועי אגן נמרצים. "אני לא קוראת לזה ריקודים", קפלן מפטירה. "זו התעמלות". לאחר ביקור בשירותים אנחנו ממשיכים הלאה.
00:31 – קאנאל רום; רחוב קאנאל, טרייבקה
נוהל הכניסה של קפלן למועדון הוא זהה בכל מקום: "שלום, זלדה, מה שלומך?" מקדמים את פניה הדורמנים השחומים והשריריים וממהרים לפתוח לה את חבל הכניסה לפני כל אלו המתגודדים בקור שבחוץ. בעוד היא נכנסת, מלווה תמיד בפמליה קטנה (צריך להצטופף אחריה), הדורמנים מסמנים בעצבנות לעובדים שבפנים לפנות את הדרך וללוות אותה מיד לאיזור של המוזמנים.
הסיבה למסיבה הערב במועדון הטרנדי הנ"ל, שמחולק לשתי קומות פתוחות, היא יום הולדתו של בעל המקום וחבר אישי. גם כאן מפלס היופי החיצוני מכובד למדי והמועדון מזמין פנים ולא צפוף, מעלה שלא עומדת לחזור על עצמה בהמשך.
כשיוצאים החוצה כעבור שעה, אנו חבורה די גדולה שעושה את דרכה למועדון הבא.
2:04 – לוטוס; רחוב 14, איזור שוק הבשר
למרות הקבוצה המורחבת, התור שבחוץ והמועדון הפופולרי – תירגולת הכניסה מתפקדת למופת. אנו מתעלמים מהעשרות שמחכים בפתח וממחיר הכניסה, שנע בסביבות ה-25 דולר, ונכנסים לקומה העליונה של המועדון המלא מפה לפה. מספר אנשים "מנופנפים" משולחן המוזמנים, כדי שנוכל לשבת, וקפלן מקבלת מיד את המשקה שילווה אותה בהמשך הלילה – כוס שמפניה.
מהר מאד נמאס לה. המקום צפוף (ככלל, היא יוצאת בעיקר באמצע השבוע, כשהמועדונים פחות מפוצצים, לא בשישי-שבת), המוזיקה אגרסיבית והכי גרוע – אנחנו רבים מדי בשביל שתייה חינם. יוצאים לרחוב, גרוסמן מוודא שכולם נמצאים ומכריז: "נקסט".
2:29 – אפרטמנט (apt.); רחוב 13, איזור שוק הבשר
אנחנו צועדים מרחק רחוב אחד לעבר מועדון אליו נכנסים מדלת לא מזוהה (הערה: בכניסות לכל האתרים המוזכרים לעיל לא ניתן למצוא את שם המקום או כל סממן זיהוי אחר). המקום אמור להיות מעוצב, ניחשתם נכון, כמו דירה. הקירות עם טפטים, יש חדרים רבים ושונים, מסדרונות צרים וגם פה פזורות מיטות, גם אם פחות מרשימות מאשר בלאונג' מתחילת הערב. המוזיקה מעט יותר רגועה, ניתן לזוז בחופשיות יחסית ואנחנו יורדים למפלס התחתון – חדר מאורך, נטול עיצוב, עם בר בצדו הימני.
הברמן, שזלדה טוענת שהוא הטוב בעיר "(תראה את התנועות שלו, כמו ריקוד"), פותח לכבודה בקבוק שמפניה ומוזג. (בשלב זה כתבינו עובר לשתיית מים). "כל כך נחמדים אלי בכל מקום", היא אומרת. "הם כל כך נדיבים". למרות שגילה כפול מהמבוגרים שבין קהל המועדונים, היא משתלבת בקלות באווירה, מנהלת שיחות, מחליפה חיבוקים ולא מראה כל סימני עייפות. "אני שמחה שאנשים צעירים מקבלים אותי כמו שאני. זה נותן לי תקווה שזיקנה לא תהיה משהו שמפחדים ממנו", היא אומרת. בסיום הדרינק אפשר להמשיך למקום הבא והלילה מתחיל להידמות לשידור מעגלי של סצינה מ"סקס והעיר הגדולה".
3:18 – באנגלו 8; רחוב 27, צ'לסי
מחוץ למועדון הזה, המפורסם בזכות מדיניות הכניסה הנוקשה עד בלתי אפשרית שלו, דווקא יש שלט: ניאון מהבהב בסגנון של מוטל, המבשר שאין מקום פנוי. לקפלן יש פה כניסה חופשית, כולל למסיבות פרטיות. מתוך כבוד לאקסקלוסיביות, אנו ממתינים שתי דקות תמימות בזמן שהסדרן מברר שההזמנה בתוקף ואז מובלים פנימה, בעוד דורמן אחר מסביר למספר בליינים שהמקום סגור, חבל על הזמן ואין שום טעם להמשיך בשיחה.
בפנים מסתבר, שתודה לאל, יש מספיק אנשים בעיר עם אשרות כניסה למקום. החלל, שגודלו כמו שני קרונות רכבת אחד לצד השני ומעוטר בשתי שורות של עצים צנומים וציורי קיר של חופים אקזוטים, צפוף כמו הרכבת התחתית בשעות השיא. מצד שני, תשמחו לדעת שמי שזכה להכנס פנימה יוכל לעשן – בניגוד לחוק העירוני – ולאו דווקא טבק.
זלדה מובילה את הקבוצה אל עבר הבר בחלק האחורי של המועדון ושותה מהשמפניה, בעוד כתבינו עסוק בהישרדות אל מול זרם היפים והיפות שמתחכך בו.
בסביבות ארבע לפנות בוקר אנו יוצאים מהמועדון והחבורה מתכננת להמשיך למסעדה במרכז העיר לכוס קפה של סוף הלילה. הכתב ובת זוגו, המרחפים בשלב זה בין עייפות לעילפון, מבקשים להשתחרר הביתה. נפרדים בחיבוקים, נשיקות והבטחות לעשות את זה שוב.
אני מציין לעצמי שעם כל היוקרה, השמפניה והדוגמניות, בדיסקו שאחרי חג המים נהניתי לא פחות, ובטוח יצאתי יותר שתוי ומבסוט. בדרך לאוטו, אנו מתחילים לחצות את הכביש כאשר הרמזור מתחלף לפתע, מכונית חולפת על פנינו וקפלן עושה צעד מהיר לאחור. "אני עוד לא מוכנה למות", היא אומרת. "אני צעירה מדי". .
פינת הנוסטלגיה
"הימים הירוקים של חיינו"
קטע נוסף מתוך ה"יומן" שנכתב על ידי חברים מה"קבוצה האמריקאית" בשנת 1929 .
ד' באדר א' התרפ"ז
כותב משה זמיר -
האסיפה הייתה בביתו של מיכאל. חברים אחדים אחרו ולכן בידח בעל הבית, את אלה הקודמים, בנגנו לפניהם על תיבת הנגינה.
תיכף כשבא מאיר (הוא היה אחרון) התחלנו את האסיפה.
מיכאל הרצה על דברי ימי ישראל בימי בית שני. כל ההרצאה הייתה מבוססת על היסטוריה לפי קלאוזנר ומיכאל השתדל להוציא משם את כל העובדות אשר יש להם איזה שייכות לתחיית הארץ, בייחוד בתקופת אלכסנדר ינאי.
לפי קלאוזנר נמצא כי ארץ ישראל הצמיחה בזמן ההוא תבואות ממינים שונים כגון – חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת-שועל, שיפון ודוחן, אבל רוב עושרה של הארץ נמצא גם אז בפירותיה היפים - הענבים אשר ביהודה, מהם יצא יין המשובח שנודע לתהילה בכל העולם, הזיתים אשר בגליל, שנתפרסמו גם הם בחוץ-לארץ על ידי שמנם הטוב, ועוד פירות מהרבה מינים כמו - תאנים, רימונים, חרובים, אתרוגים, שזיפים, דובדבנים ואפרסקים.
החיים בזמן ההוא היו ממוצעים. אף על פי שלא נמצאו בארץ עשירים, גם עניים לא היו. רוב האנשים היו איכרים העובדים בעצמם את האדמה ומוציאים ממנה לצורך ביתם. היו גם הרבה דייגים שהתיישבו סביב לים כנרת. לא חסרו גם בעלי מלאכה שונים, ציירים, סופרים, סוחרים וכו'.
הרצאת מיכאל הייתה ארוכה וכשהגיש, תיכף אחרי גמרו, תפוחים אחדים לאכילה, התנפלנו עליהם כחייתו יער, כי רעבים היינו.
בין רגע לא נשאר אף תפוח אחד. מיכאל ניחם אותנו כי מרתפו מלא תפוחים כאלה ובכל זאת לא זז ממקומו להגיש עוד, כי הבין היטב שאם אפילו יוציא את כל המרתף, לא יספיק לנו.
עוד רגע והבית נתמלא שירה. שרנו על בטן רעבה, אך מי ישים לב לזה כשהמרתף אשר מתחתנו מלא תפוחים. שרנו רגעים אחדים, והנה קרה המקרה אשר הפליא אותי מאוד. ברל היה הראשון לחדול מלשיר (והלא הוא החזן שבנינו). מיד נודעה לי הסיבת הדבר. זה כבר הרבה זמן שברל הגה ללמדנו את הריקוד על פי השיר "הבה נגילה", ועתה מצא את הזדמנות הנכונה להוציא את מחשבתו לפועל.
העבודה הייתה קשה, אך אחרי התאמצות יתרה מצד ברל הצליח שנצא כולנו יחד בריקוד ולא נתבלבל בתורת האומנות היפה. אז, כבר היינו כולנו יגעים בעבודה רבה ולא יכולנו לעשות מאומה מלבד לאכול. לכן, גמרנו את הערב בשירים אחדים, שהחזקים מתאמצים לזמר, נתנו שלום למיכאל ורצנו בשארית כוחותינו אל בית האכילה הקרוב..
לצעירים בשנות קשר והוריהם
בקשה ותזכורת
אתם מתבקשים ליידע את ועדת צעירים (ורד מרציאנו, יהודית ענבר) או לפנות למש"א (עירית) על כל שינוי סטטוס שלכם, על כל שינויים בתכניות ובניידות שלכם: נסיעה לחו"ל, חופשה, חזרה למשק וכו'....
ניידות הצעירים היום היא אדירה ומתאפשרת בזכות תקנון הצעירים החדש, אך קשה מאוד לעקוב אחר הניידות של הבאים וההולכים, וליצור את הקשר והדיווח הנדרש מול שאר מוסדות הקיבוץ. דברים נופלים לעיתים בין הכסאות ואנו מוצאים את עצמנו ניצבים מול עובדות בשטח – צעירים שנוסעים עוזבים וחוזרים לא מודיעים מראש וגם לא מעדכנים בדיעבד...
אין בכוונתנו וביכולתנו להיות שוטרים.
אתם הצעירים בעזרת ההורים חייבים להבין את הצורך בדיווח. ולא מתוך כוונה להציק אלא מתוך רצון של רישום תקין, בקרה, ומעקב של כל הקשור בנושא – תקציבים, חדרים, עבודה, ביטוח לאומי וכו'...
לידיעתכם: מי שלא מודיע בזמן על יציאתו לחופשה יחוייב רטרואקטיבית עד התקופה בה נרשמה יציאתו בעבור – ביטוח לאומי, אינטרנט, אחזקת חדר וכו'..
לגבי נסיעות לחו"ל של בוגרי י"ב לפני הגיוס – יש צורך בפנייה מראש ואישור של ועדת צעירים.
בנים ובנות בשנות קשר אנא עיזרו לנו ולכם לשמור על נוהל תקין לטובת כולנו. .
לתשומת לב –
א. בכניסה לתאי הכביסה יש תא מיוחד (ראשון משמאל) המיועד למצעים של בעלי חיים.
נא להשתמש בו. אין לזרוק את המצעים שהיו בשימוש בעלי חיים לכביסה הרגילה.
ב. ושוב אנו מבקשים בכל לשון של בקשה לא לזרוק לכביסה פריטי לבוש צבועים מהודו. בעיקר לא בשקיות!!!! את הפריטים האלה יש לכבס ביד!!!!! לאחרונה נגרמים הרבה נזקים של דהיית צבע מבגד לבגד, אם לא תהייה ברירה ניאלץ לחייב את החברים שלא מקפידים על כך בנזק.
ירמיהו.
אבידות
מיום רביעי 17.11.03 עד יום שישי 19.11.03 תתקיים בחדר האוכל תערוכת אבידות של בגדי חברים וילדים. שעות הפתיחה - 09:30 - 07:30 ו - 14:00 - 11:30.
מזל טוב
לויקי ואיתי שלם להולדת הבן
לנירה ואלישע שלם להולדת הנכד, ולכל המשפחה.
לחסי זית,
תודה מעומק הלב על תרומתך לטיול הפתיחה של השנה.
השקעת מזמנך, תרמת מידיעותיך,
הדרכת בנועם ורוגע, הצלחת לגרום לכולנו להנות.
על כל אלה תודה רבה
מילדי שנת בר המצווה והוריהם.
לנורית פיינשטיין,
הצלחת לעניין אותנו מאד, להבין את ייחודו של כל כל אחד מאיתנו ושל כולנו כקבוצה.
תודה מקרב לב על תרומתך
מילדי שנת בר המצווה והוריהם.