מס

נדמה, כי מי שרואה עצמו שייך למחנה השמאל, כואב בלעדית את הרצחו של יצחק רבין.

כאילו מי שחלק אז ועתה, אינו ראוי לכאוב, לכעוס, לגנות ולמחות כנגד הרצח!

גם החולקים על השקפת העולם וגם התומכים, אינם אדישים לנוכח המעשה הנתעב, מי בקול ענות חלושה ומי בקול ברמה.

היו שחלקו על דרכו של יצחק רבין וסברו שהוא טעה בדרכו הפייסנית כלפי הפלשתינאים לנוכח הפיגועים שהרגו בנו כשידנו הושטה לשלום, והיו שתמכו בדרך מתוך תקווה שהשלום המיוחל בוא יבוא, למרות הפיגועים.

ההיסטוריה תבחן, על בשרינו תחילה, היכן מצויה האמת.

כך או אחרת, כדאי שנלמד כולנו מה שיגאל עמיר לא השכיל להבין, למרות שהיה חובש כיפה המסמלת את חיבורו ליהדות, כי ביהדות תרבות המחלוקת הינה חלק מדרכי הפולמוס מדורי דורות. המשנה והתלמודים בנויים על תרבות מחלוקת, בסוגיות הרות גורל, גם אז, שמרו חז"לינו על סובלנות וכבוד הדדי, ונמנעו משנאה ומאלימות.

מותר וצריך להמשיך לחלוק אלו על אלו, בעיקר, כשהסוגיות הן מחלוקות לשם שמים, ועם זאת ליישם את מאמר חז"לינו האומר: "אחרי רבים להטות"- זוהי מהות הדמוקרטיה.

עלינו לנהוג כבית הלל וכבית שמאי שנחלקו ביניהם בסוגיות קלות כבחמורות אבל את "האמת והשלום אהבו", ועל דברי שני הבתים והגישות החולקות נאמר: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

אין דעה אחת טובה מרעותה, בחברה דמוקרטית מעורבת ופלורליסטית, ריבוי דעות הוא לגיטימי.

היום הממשלה הנבחרת נבחרה על ידי רוב הציבור בישראל, מותר וצריך לחלוק עליה ועם זאת לאפשר לה לנסות בדרכה, במקום שאחרים נכשלו.

מאה אלף איש שהטריחו את עצמם ובאו לחוות יחד את הזיכרון הכואב המשותף של החלום ושיברו. חלום שלהם ושל עוד כמה ישראלים שחושבים שככה אי אפשר להמשיך אבל חוץ מדיבורים ועצרות, אין בכוחם לעשות משהו כדי לשנות.

אותם מאה אלף שגדשו את הכיכר שייכים למחנה אחד - מחנה המשוכנעים, הם באו לעודד אחד את השני ולחזק את היחד.

ואין בכך כל קושי, כי אותם אין צורך לשכנע בצִדקת הדרך שלהם - נכונות לפשרה בדרך לשלום.

האנשים שהיו אמורים מן הסתם להכות על חטא מעשיהם או מחדליהם, שהסיתו מעל המרפסת בכיכר ציון, שראו או לא את הארון השחור נישא בראש מסע ההפגנות, שראו את התמונה בלבוש האס. אס. שהלהיטו את הרוחות של צאן מרעיתם במקום לצנן, שלא אמרו הרף, הם לא היו שם.

לכאורה היה האֵבֶל אמור להיות אֵבֶל לאומי (וכך הוא על פי החוק) למעשה "ניכס" השמאל את האֵבֶל לעצמו בלבד. וכך הפסיד בגדול את ההזדמנות הנדירה שנוצרה להזדהות של כולם - זה לא ניתן והעם אמר את דברו!

האם העצרת הזו הזיזה משהו למישהו בממשלה? שינתה במשהו את מהלך העניינים? הביאה, ולוּ אזרח אחד, לשנות את דעתו? ספק רב.

שהרי אפילו עשרת המכות שהנחיתה עלינו האינתיפאדה הנוכחית, (עם דגש מיוחד על "מכת בכורות"), ובעזרתו הנדיבה של שר האוצר שלנו ה"פודל" שלו ונעריו הצייתנים, לא הועילה לשנות כיוונים במחשבה ובהתנהלות.

קחו למשל את מספר המשפחות המוגדרות כנמצאות מתחת לקו העוני שעולה משנה לשנה בצורה מבהילה, ולחשוב שדווקא אותה אוכלוסייה אומללה זו, היא היא הפלטפורמה הרחבה עליה נישאית הממשלה שלנו, ממשלה שדורסת בציניות כל סיכוי לאופק מדיני. זה פשוט מתסכל.

ובכיכר, מאה אלף "מיעוטים" שמתענגים על הבכי והגעגועים, והנרות והשירים העצובים והחלומות על מה שכבר לא ניתן להשיב.

כתובת ענקית הכריזה מעל גבי הבמה "העם רוצה לזכור", מיהו אותו "עם" והאם הוא באמת רוצה לזכור? זו עדיין "הצהרה" שזקוקה להוכחה. מהו החוט המקשר? האם אני בכלל שייך?

עברו שמונה שנים וכבר כתובות נאצה מהסוג הידוע מחללות את אתרי הזיכרון, לא ירחק היום והרוצח ייצא לחופשות בחיק משפחתו התומכת והאוהבת. "כהנא צדק" ריססו אלמונים בחוצות תל אביב, והוסיפו גם צלבי קרס להעצים את הזוועה, אז אולי באמת עדת המטורפים הנחושה הזו יודעת משהו שאנחנו עוד לא יודעים.

השבוע נסענו לבקר ב"מיני ישראל", (בדרך לשם חלפנו על כביש חוצה ישראל, באמת מפעל ציוני חשוב שעושה לך את "קפיצת הדרך" אבל משאיר "צלקות" כואבות מאוד בשטח שלא לדבר על שלמת הבטון והמלט, החוֹמוֹת האדירות המכוערות שבנו חוצץ בינו לבין האויב, ולא כל כך ברור כמה "פקקים" הוא אמור לחלץ בכניסה לערים הגדולות).

האתר עצמו יפהפה כאילו מבט מגבוה על כמה מהמבנים והאתרים היפים של ארץ ישראל, העתק מדוייק מוקפד עשוי בטוב טעם בקנה מידה קטן.

ואתה מסתובב בגן, והכל נקי והכל מסודר ושום בקבוק פלסטיק או ניילון או מקרר ישן או שיירי בניין לא זרוקים בשטח, וככה בין כנסייה קטנה לקבר שייח' קטן, בית-מלון או האתרים הלאומיים שלנו אתה נתקף ההרגשה מוזרה, - אנשים קטנטנים עשויים מקרטון מוּנעִים מכנית על ידי מנוע חשמלי בלתי נראה. כולם יחד, אותה תנועה, אותו הקצב, "מופעלים" בתוך מסלול קבוע ידוע מראש, מסלול שאי אפשר לשנות את כיוונו, שאי אפשר לסטות ממנו.

משום מה, זה מזכיר לי מציאות סטיכית ידועה אחרת. מציאות אמיתית בגודל טבעי.

בערב כשחזרנו הביתה פתחתי את הטלוויזיה לראות חדשות בערוץ השני, והנה באותו הזמן שאנחנו (ברמת יוחנן ובנותיה), כל כך עסוקים וטרודים ב"ריאה הירוקה" שלנו, ו"איכות החיים" שלנו, והנוף שלנו ש"גונבים" לנו מתחת לחלון הפרטי שלנו, מן המסך זועקות לשמיים תמונות מעוררות פלצוּת של מאות עצי זית עמוסי פרי, ממש ממש לפני המסיק, כרותים, מושחתים, שוכבים על הארץ בחִדלונם.

אף אחד כמובן לא יודע "מי עשה את זה" על אף הקירבה מעוררת התהיות להתנחלויות יצהר ובנותיה ה"חוקיות"...

והמשטרה? כרגיל... קרוב לוודאי תחקור ותחקור ולא תמצא ראיות...

הייתי רוצה להפנות את תשומת לבנו לתאריך היסטורי חשוב שחל השבוע, -

שר החוץ הבריטי ארתור ג'ימס בלפור כותב ללורד רוטשילד עבור ההסתדרות הציונית:

"ממשלת הוד מלכותה מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל את השגתה של מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות בלתי יהודיות, שקיימות בארץ ישראל...".

אז לא כל כך חשוב כרגע מה היה הרקע, ולמה, ואיך, ומי, ואיזה אינטרסים עמדו מאחריה, חשוב שהיא ניתנה והייתה מאוד משמעותית. האם לא הגיע הזמן להסיק את המסקנות שמתבקשות לגבי השכנים לפני שהדמוגראפיה שלהם או נהרות הדם המשותפים, יטביעו ויורידו לטמיון את כל מה שניבנה פה במדינת היהודים מאז ועד היום.

בני הנעורים משוחחים עם חנה צולמן ועומר סאלווה על רצח רבין ומשמעותו

מה זכור לכם מהיום הזה לפני 8 שנים כשהייתם בני 10-9?

אני זוכרת כשזה קרה הייתי ילדה קטנה, נורא בכיתי, לקחתי את זה באופן אישי כאילו קרוב משפחה נרצח. כי בתחל'ס בפוליטיקה לא הבנתי, רק ידעתי שמישהו שההורים שלי מאוד מעריכים ומעריצים נרצח והמחשבה על זה הייתה ממש מזעזעת. ויום אחרי זה אני זוכרת שבאנו לביה"ס וחברה שלי אמרה לי שלום וצחקנו ופתאום אמרנו: " אבל אסור לצחוק, רבין נרצח".

אני זוכרת שקמתי בבוקר, אמא שלי אמרה שרבין נרצח ואני גם זוכרת שסבא שלי קיבל את זה מאוד קשה כי הם היו חברים מאוד טובים וגם כשבאתי לבי"ס החברה שלי אמרה שאימא שלה חוזרת מחו"ל ולא ידעה אם להיות מאושרת או עצובה וזה היה מאוד מבלבל, אתה לא יודע מה להרגיש ומה לחשוב.

אני אמרתי שעושים חרם לא אוכלים ולא שותים למרות שתוך שעה אכלתי ושתיתי. אבל זוכרים את זה כטראומה, קמתי בבוקר ולא האמנתי שזה קרה ושאלתי הרבה שאלות.

זה שוק, לא מתקבל שאדם שאתה לא מסכים עם מעשיו ודעותיו הפוליטיות, אתה קם ורוצח אותו. קוראים הרבה על אנשים שרצחו בגלל כל מיני סיבות, אבל לבוא ולרצוח ראש ממשלה זה מעבר לתפיסה ולהבנה שלנו.

אני חושבת שאם רבין היה בחיים הכל היה נראה אחרת, אני לא יודעת אם היה כבר שלום, אבל באופן כללי אני מאמינה שמצבנו היה טוב יותר.

רבין מסמל את כל מה שאנחנו מאמינים בו, את הדרך שאנחנו בוחרים בה, אבל מעניין אותי אם זה באמת היה ככה. תמיד כשהנושא עולה אומרים: "איך הדברים היו יכולים להיות אחרת או אילו היה ..."

מעט מאוד רואים בפוליטיקה שלנו מנהיג מהסוג הזה, לא משנה אם מסכימים לדעותיו או לא – זאת אבֵדה למדינה כולה, איבדנו מנהיג חזק.

הרצח מעיד גם על הקרע בתוך העם, הארץ, על ההבדלים הגדולים, ועד כמה שקודם כל אנחנו צריכים לעשות שלום בתוכנו.

מבחינת הימין הקיצוני רבין כאילו מסר חלקים של מדינת ישראל בלי היתר לעשות זאת. מה אתם חושבים על זה?

הייתה לו הזכות, היה לו רוב בעם. במדינה דמוקרטית אלה החוקים. הרוב מייפה את כוחו למנהיג המדינה. עובדה שמאוחר יותר נערכו בחירות ואנשים שלא האמינו בדרכו הפגינו נגדו והוא איבד את הרוב והתמיכה שהייתה לו בעם.

הרצח כבר היה מרחיק לכת ומבחינתי אין שום היתר לרצח לא משנה מה הסיבה. אפשר להפגין, להגיש עצומות אבל לרצוח זה כבר שובר את כללי המוסר האנושי.

כן, הדתיים נותנים חשיבות רבה לעקרונות, יחס למקומות קדושים וקשר לאדמה, שהיא חשובה להם יותר מהכל. הם הולכים עם הילדים שלהם למקומות הכי מסוכנים. יש הבדל עצום, אני בכלל לא הייתי הולכת לגור עם הילדים שלי על אדמה שאולי בעיני היא קדושה אבל מסכנת את החיים שלי ושלהם.

אנחנו חושבים שהחיים חשובים יותר מהאדמה, אנחנו חיים במדינה שחייבים לעשות בה פשרות וגם אם זה אומר שאנחנו צריכים לוותר על חלק מהאדמות כדי שיהיה שלום וכדי שלא ירצחו אנשים בפיגועים, זה שווה את זה – רק כדי שלא נפחד לצאת מהבית.

אני לא רואה שינוי, אין לנו תוכנית איך לצאת מהמצב שנקלענו אליו גם נראה שאין מנהיגות ואין אף אחד שייתן תשובות.

פעם כיכר רבין הייתה מלאה בהפגנות כבמה של דעות פוליטיות ואתמול היא התמלאה סביב אירוע זיכרון כי נורא כייף לבכות ביחד.

זה הקטע לדעתי, הרצח איחד את כולנו, לא בקטע פוליטי אלא בקטע החברתי. כל אחד אומר לעצמו: "באיזה מדינה אני חי, איך הגענו למצב שמישהו בגלל דעות פוליטיות נרצח, יום אחד זה ראש הממשלה ויום אחר זה חבר קרוב".

אירוע כזה גורם לאנשים לעצור את השגרה לחשוב ולבוא למקום שזה קרה, לא חשוב מה הדעה הפוליטית שלך. לזכור איך קרה דבר כזה אצלנו במדינה דמוקרטית – זה נוגד את כל חוקי הדמוקרטיה, המוסר והאנושות. פתאום אנשים תפסו את עצמם בידיים.

אותי מעצבן אישית שאני קוראת בעיתון כל פעם שחייל נאלץ לשמור על כמה כבשים וחמישה אנשים ותוך כדי שמירה עליהם הוא נהרג או נפגע.

מוציאים הרבה כסף על גדרות ועל ביטחון ואותי זה מכעיס כי בסוף כשרוצים לשבת באיזה מקום ולצאת לבלות אז אבא שלי אומר תשבו בחוץ שאם יהיה פיגוע שלא תפגעו ואם אין מאבטח אל תיכנסו. מפחדים לנסוע באוטובוסים – אני פשוט לא נוסעת באוטובוסים. אף פעם לא חשבתי שנגיע למצב שנפחד לעשות כל מיני דברים.

אנחנו פה בתוך בועה, הקיבוץ חממה שמחוץ לה אנשים נפגעים, חיילים נהרגים ועוד ועוד.

הייתה אז הִדברות ועשייה. לפי מה שאני קולטת רבין עשה הרבה, פרס נובל לשלום והסכמים שהוא חתם נתנו תחושה שהמדינה בדרך לשלום, לפחות היו דיבורים על כך, שיחות, והייתה תקווה. היום מה יש לנו ?? ?כלום.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא שצריך להרוג אותו אך מכיוון שאנחנו מדינה נאורה צריך לתת לו להירקב בכלא למרות שזה אבסורד – הוא נמצא בכלא ויש לו מחשב וטלוויזיה ואפילו לי אין טלביזיה בחדר.

צריך לנתק אותו מהעולם, נכון החיים בכלא הם לא תענוג אבל צריך לתת לו לסבול.

אדם שהולך לרצוח ראש ממשלה יודע שיתפסו אותו ויודע שישב בכלא המון זמן, למרות שאמא שלי חושבת שהוא ייצא תוך 10 שנים.

נראה לכם שעם הרצח הזה פספסנו את ההזדמנות לשלום?

העובדה שבבחירות שבאו לאחר הרצח השמאל הפסיד, מראה שלרבין לא היה רוב בעם ואולי הוא הקדים את זמנו באמונתו ותפיסותיו. מעבר לכך, ההנהגה היום לא מסוגלת להוביל את העם למקום של שלום וגם אין הרגשה שהעם מאוחד סביב הרצון בשלום. אז אולי לא פספסנו אבל הוא בהחלט התעכב.

המשכנו עוד לשבת ולשוחח ארוכות ושוב עלתה התחושה שהקיבוץ, אחרי הכל, הוא מקום חם מוגן ובטוח.

אז אולי במדינה זה עוד ייקח זמן אבל בהחלט יש מקום להשקיע בחינוך ובקירוב לבבות ולקיים מצוות 'שלום בית' גם מבחוץ אבל קודם כל מבפנים.

בִּפְנֵיהֶם נִנְעֲלוּ נכתב נוכח הברבריות שבעקירת מאות עצי הזית

שַׁעֲרֵיהֶם הַשָּׁמַיִם בִּפְנֵיהֶם נַעֲלוּ

בסיפרו החדש של ראובן, וזה כבר סיפרו השלישי, תשעים שירים, הערוכים בשלושה שערים עיקריים:

בלב השדה: לכאן נאספו שירי הארץ והנוף, השדה, עונות השנה והפריחה כש"מכל עבר נושבת הרוח – מביאה ניחוחות רחוקים".

השער השני – מכונס בעצמי, כשמו כן הוא, ובו שירים בעלי אופי לירי, המספרים על ה"אני השר" האישי, געגועיו ורגשותיו ובו גם מעוצבת הפואטיקה האישית שלו, כשהוא "סולל לעצמו את דרכיו".

השער האחרון ארץ מובטחת, מספר את סיפורם של הימים שאנו חיים בהם ומגלה, מזוויות שונות, את הזמן שבו ה"עת הפכה החזית לעורף ועורף היה לחזית".

בדרך כלל אין צורך להציג את שיריו של ראובן בפני הקורא שלנו, שהרי הוא מפרסם אותם זה שנים אצלנו, עד כדי כך שלפעמים, אפילו, מרוב תדירות, ליבנו גס בהם ואנו מעיינים בכותרת, במספר שורות – ועוברים הלאה..

אבל - הנה, כשהם מכונסים, כאן, בספר, במבחר מנופה היטב מתוך מאות רבות, הרי הם, השירים, מקבלים איכות אחרת...

נראה בהחלט שראובן הולך ומשכלל את כליו הפואטיים: הסיגנון שלו נעשה יותר ייחודי ומדוייק ופחות סתמי. גם הפיגורות השיריות השונות מתייצבות לבריאת עולם שירי ספציפי ובייחוד הדימוי והמטפורה, שבוראים תמונות ויזואליות וקונקרטיות מאוד.

מעל לכל בולטים ההישגים הלשוניים של השירה הזאת. היא, הלשון, נעשית כאן מאוד תואמת, לאחר שהשתחררה מכל מליצה ועומס ארכאי – היא נשארת עשירה – ובניגוד לאופנת הלשון ה"רזה", המקובלת כל כך היום, היא יחד עם זאת מדוייקת מאוד.

לדעתי ההישג הלשוני הוא הבולט ביותר בשירי הקובץ.

לקורא - הצלילות הזאת, אצל המשורר שעבר כבר את גיל השבעים, היא מאוד נעימה וכובשת את הלב.

עיצוב העטיפה, על ידי ירמיהו - מסקרן מרמז, וגם ידידותי לקורא.

החודש קיים הפורום את פגישתו השנייה. הפורום כולל את אורית בן-נחום, כרמל בן-בונאן נעמי יפה, חנה'לה ישראלי, שרה'לה סלאווה ואודי ובנוסף מיכל קציר מנהלת מחלקת הרווחה במועצה האיזורית ולסירוגין ממלאות תפקידים נוספות במועצה המופקדות על תיקים רלוונטיים לנושא.

הסיכון בו מדובר הוא בשורה תחתונה פגיעה נפשית או פיסית בילדים או נערים (והסיכון של פגיעתם באחרים). הפגיעה יכולה להיגרם כתוצאה מאלימות פיסית או נפשית בכל המעגלים בהם נמצא הילד או הנער, במשפחה, בבית הילדים, בבית- הספר, בחברת הילדים או במקומות בילוי שונים.

קיימים גורמים העשויים להגביר את הסיכון או את הזמינות לפגיעה כגון שתיית משקאות אלכוהוליים, עישון סמים, אווירה פרועה האופיינית למקומות בילוי ציבוריים מחד או המצאות בסיטואציות סגורות ואינטימיות מאידך.

הבעיה המרכזית היא הקושי באיתור מוקדם של הפגיעה בין אם היא חד-פעמית או מתמשכת, זאת משום שבמקרים רבים כל הצדדים המעורבים, הפוגע, הנפגע והעדים (בני משפחה, חברים וכיו"ב) נרתעים מחשיפה בשל תחושת אשמה, תלות, תפישה (שגויה) של סולידאריות ובחלק מן המקרים גם תקווה שהדבר יעבור מאליו, "הקטנה" של הנזק ואפילו בורות סתם.

חלק מתפקידי הצוות הוא לוודא מוּדעוּת המבוגרים (הורים, מורים, אחיות) לסימנים שיכולים להעיד על קיום פגיעה.

פעילות אחרת נוגעת לסדנאות הורים שבין השאר מיועדות להקנות להורים מיומנות בהתמודדות עם ילדים (החל מגיל ינקות) המהווים לפעמים - מה לעשות - "מטרד".

אתגר נוסף וחשוב הוא למלא את שעות הפנאי של הילדים והנערים (אחה"צ, ערב, לילה) בפעילות חיובית שתמנע או לפחות תצמצם תרבות של "שוֹטטוּת" ו"זוּלוֹת".

במסגרת זו מככבות פעילויות ספורט (שחייה, כדור-מים) הפעלת מועדון חברת הילדים עם מיגוון פעילויות, חוגים, בילויים מאורגנים וכיו"ב .

מבחינת החינוך, ההדרכה, הבקרה והפעלת שכר ועונש, עומדים בשורה הראשונה ההורים. אין תחליף להפעלת מרות על ידי ההורים ומתן גיבוי מצידם לכל שאר ה"סייענים" – מטפלות, מורים, מדריכים, יועצים וכו'.

נדמה לי שלמרות שכבר מזמן "החזרנו את הילדים להוריהם" עדיין אנו סובלים מספיחי מסורת "החינוך המשותף" בחולשתו הבסיסית שהיא הורדת או מיתון האחריות המלאה והמוחלטת של ההורים על ילדיהם.

חולשה נוספת שלנו – לדעתי – הוא "עודף סובלנות" לגבי אותם ילדים – תמיד מעטים – הפוגעים במסגרת כולה. בהעדר יד קשה ב"זמן אמת", מצליחים במקרים רבים מדי מעט נערים ונערות להכתיב התנהגות שלילית או לפחות תדמית שלילית לקבוצה כולה.

להערכתי כל שכבת גיל מסוגלת להתמודד עם המעטים, אבל התנאי הוא פחות פרוטקשן מצד המבוגרים, פרוטקשן הנובע – לדעתי - מעודף ייעוץ ותיחכום פסיכולוגי.

הילדים והנערים יודעים תמיד מה היא התנהגות טובה ומה היא התנהגות רעה. אין להם צורך בהגדרות מורכבות וב"אמנות" רבות מלל. צריך "פשוט" לתת כוח לטובים להתגבר על הרעים ולהעמידם במקומם, (ואני יודע שיועץ חינוכי ממוצע יתקומם מייד על עצם ההגדרה של טובים ורעים, אבל "גמגום" בנושא וטשטוש ההגדרות הוא אם החטאת).

בסיכום הדיון של הפורום הוטל "על אודי לפרסם בעלון" (ההדגשה במקור).

אמרתי שלדעתי מישהו מן הצוות החינוכי או מצוות הרווחה צריך להביא הדברים ל"ברמה" – אבל הן התעקשו אז הנה – כתבתי.

(כפי שראיתם בפתיחה, אני הבחור היחיד בצוות הרחב המורכב כולו על טהרת הנשים.

מקובל לומר שדמות האב, הגברים, הם דמות "המצפון", הם האחראים על בניית השדרה. ובפועל מלידה פוגש הילד שלנו כמעט רק: מטפלות, גננות, מורות, יועצות .... אז מה הפלא!)

1. הסדר במב"חים. עיקר דיון המזכירות הוקדש לנושא הסדר ה"במב"חות, במסגרת "מסלול צעירים", לרבות הסדרי העבודה והתשלומים בגינה, התשלומים לקיבוץ בגין דיור ושירותים ועוד. נדחה להמשך דיון.

2. דיון בנושא "פדיון וותק". לבקשת חברים נדונה האפשרות לפתוח את נושא "פדיון שנות וותק" על פי החלטה שהתקבלה ביולי 1998 ושביצועם הוגבל עד סוף שנת 1998.

לאור ההשלכות המפליגות שעשויות להיות להחלטה לפתוח את הנושא, החליטה המזכירות לדחות את הבקשה.

עם פתיחת שנת הלימודים - עם פתיחת שנת הלימודים –

רשימות הסטודנטים הצעירים והמשתלמים ע"ח מש"א כבר פורסמו.

לרשימה נוספה עדי עוזרי שיצאה ללמוד סייעת לרפואת שיניים.

ראוי לציין (ולא צויין בפעם הקודמת) שחלק נכבד מהלומדים ע"ח מש"א עושים זאת שלא על חשבון עבודה.

כפי שכבר פורסם, משתחררת קבוצה גדולה של בנים ובנות מהצבא. נפגשנו עם רובם (וזאת ההזדמנות להזמין את אלו שטרם נפגשנו איתם ליצור איתנו קשר ולקבוע פגישה), ושמענו מה תוכניותיהם. אנחנו עושים מאמץ אמיתי למצוא פתרונות לרצונות השונים ולבקשות השונות.

ענת פלד תצטרף גם היא בקרוב לצוות חדר האוכל

לגבי השאר – חלקם עדיין בודק תוכניות ועם האחרים אנחנו ממשיכים לשמור על קשר מתוך כוונה להיענות לבקשות ולרצונות.

אייל ברבר נכנס לפלרם בחצי משרה כקצין בטיחות בתעבורה.

עומר שהם מסיים עבודתו בגד"ש ונכנס לפלרם לקווים בפלטוב.

אורי פיינשטיין סיים עבודתו בנוי ויצא לעבודת חוץ.

יעל דינסטג מסיימת עבודתה בפלרם ומיועדת להיכנס להחליף את אפרת באקונומיה.

איתי ליכט סיים עבודתו בחוץ ונכנס לפלרם במקומה של יעל.

גלי שלם התחילה עבודתה בחוץ ותמשיך לעבוד יום אחד בנוי.

טיפול בחברים שסיימו את מכסת החופש שלהם: – התקיימו וימשיכו להתקיים פגישות עם חברים וחברות שנמצאים במינוס ימי חופשה. ברוב המִקרים נמצאה הדרך לפתור את הבעיה.

מקרים אחרים ונוספים ממשיכים וימשיכו להיות מטופלים, וזו שוב ההזדמנות לבקש ולהזכיר לכולם – אנא הקפידו על החתמות השעון בכניסה לעבודה וביציאה ממנה. מסתבר שהקפדה בנושא זה חוסכת הרבה אי נעימויות.

לידיעת החברים שמשתמשים באופציית ה"שכחתי" באופו כרוני - החל מחודש נובמבר 2003,

אנחנו מזכירים ומבקשים מעובדי החוץ להגיש את הוצאותיהם לפי חודש. ניתן להגיש בחודש אחד הוצאות לכמה חודשים אחורנית אך חשוב להפריד בדיווח בין החודשים.

העדרות של מספר שעות ועד יום (גם אם היא בענייני בריאות, קופ"ח וכו') נרשמת כיום חופשה

ואין צורך להביא על כך אישורים. להזכירכם – לצורך כך חולקו 8 ימי חופשה בשנה.

שהיה עם ילד בבית עקב מחלתו היא אך ורק על פי הוראה מפורשת ובכתב מהמרפאה או מרכזת החינוך. את האישור יש להכניס לתא הדואר של רישום עבודה.

תעודות מחלה יש לשים בתא הדואר של רישום עבודה ולא של מש"א.

במסגרת חילופי הכתבות בעלון בנושא עבודה, משאבי אנוש וניהולם נראה לי שיש מעין דו שיח של חרשים. אם יותר לי למקד את הדיון, "האזרחים" טוענים בעיקר כנגד אי-יעילות בניהול העבודה, אבטלה גלויה, וחוסר אכיפת החלטות.

"האזרחים", כך נראה, מתבססים על "הרגשת בטן". התגובה הטבעית והמתבקשת מצד "ההנהלה", להשיב ולהגיב ב"מספרים" שמוכיחים לכאורה, את "הגדלת היעילות", וגם מדגישים את ההנחה ש"אף אחד אינו רוצה להיות שוטר הכפר או שוטה הכפר".

כלומר- גם ההנהלה אינה מעוניינת להתעמת עם אותם הבודדים הסוררים, משיקולי כדאיות (עלות המאמץ מול התועלת/ חוסר התועלת הצפוייה מעימות חזיתי).

ואכן, אם נקבל את ההנחה ששתי הגישות צודקות: גישת החברים: שרמת הניהול לא מספיק טובה ואינה מסוגלת לכפות החלטות באופן מלא, וגישת ההנהלה: שאף אחד אינו רוצה לבצע את האכיפה (או לחילופין כולם מוכנים שיאכפו את החוקים אבל "על האחרים"), המסקנה המגשרת בין שתי הגישות, והמתבקשת הינה – שיש צורך לשנות את כללי המשחק.

המערכת של ניהול מש"א מתבססת היום בעיקר על הכנסות מפלר"ם. תחת המטריה הזו, בין אם בענפי השירות וגם בפלר"ם, אין כיום תמריץ ואין עידוד להגברת היעילות כתוצאה מעבודת חברים.

אני מנחש שהאמירה האחרונה היא כוללנית, ופוגעת ברבים וטובים.

רוב האנשים נפגעים מכך שהם מסיקים שמה שנכתב לעיל הוא, שרובם בטלנים, פרזיטים ועוד כהנה וכהנה. ולא כך הוא.

א. האם אני ואנחנו מרוויחים ביום העבודה שלנו את רמת החיים שלנו?

ב. האם אנחנו שואפים כפרטים לייצר מצב בו נרוויח ביום העבודה את רמת החיים שלנו?

ג.האם אנחנו כפרטים מנסים להיות יעילים ככל האפשר?

ד.אולי נח לנו להתבסס על מערכת שזורמת בלעדינו בחלקה או ברובה, ואנו מקווים ומאמינים

שהיא תהיה כך לעד, או לפחות שלא תיפגע בנו בזמן שלנו על פני האדמה (אחרינו המבול...).

אני מאמין שהמצב הנוכחי ברמת יוחנן "נע" במגמה של אי-יעילות (שיש לה הסברים בלי סוף: פסיכולוגיים, חברתיים, אישיים, כלכליים ועוד).

על מנת לוודא זאת, ניתן למשל להראות שתוספת המשרות של חברים בפלר"ם מתבטאת בביצוע של אותה עבודה ע"י יותר אנשים, וע"י תוספת משרות שהן ברמת השירות (פקידים וכו.) ולא בהגדלת הכנסות\הקטנת הוצאות (כלומר בתוספת של משרות מחוללות הכנסה – עוד הכנסה למפעל).

באותה מידה ניתן לבדוק האם קיימת תוספת זהה או דומה לה ברמת הקהילה.

לגבי תוספת הכנסות מעבודת חוץ יש לבצע השוואה בין כמות עובדי חוץ היום לכמות לפני שנתיים ולחשב הכנסה\י"ע (שמשמעה מדידת יעילות).

יתרה מזאת את תוספת המשרות וההכנסה היצרנית הכוללת יש להשוות על בסיס תוספת הגידול באוכלוסיה, כלומר במספר המפרנסים בשנים אלו. רק על בסיס המדדים האלו ניתן לקבל תוצאות אמת.

באם אכן ההנחה של מגמת חוסר יעילות הולכת וגדלה – אכן מוכחת כנכונה, ואם נניח כפי שנטען על ידי "ההנהלה", שלא ניתן לכפות סוגי עבודות מסויימים על חברים - לא נותר אלא לחתור למסקנה שצריך לייצר מנגנון ממשי של תִמרוץ לעבודה יעילה.

מנגנון כזה עשוי להוות שינוי משמעותי לכללים הנהוגים היום.

מדוע? משום שהפעם הוא יטיל אחריות ועומס – גם על כל חבר וחבר ברמת הפרנסה האישית אולם גם יחייב עומס על ההנהלה שתידרש לייזום מקומות עבודה, להקפדה על ביצוע החלטות, לדאגה לעבודת הפרט, לייצור מסלולי קידום, ובעיקר למחוייבות לעבודת חברים על חשבון שכירים - ועוד.

אני חושב ששינוי כללים זה לא ייצור בהכרח הפרדה בין "עשירים" ל"עניים", והפרדה בין מנהלים מול עובדים. אני גם לא חותר לשכר דיפרנציאלי מלא, ולהרס ערכי הקיבוץ, ועוד נבואות שחורות ואיומים כפי שמנסים להטיל גורמים מסויימים.

כל מהלך מחייב הליכה זהירה, דיון מעמיק ובדיקה שאין פגיעה קשה.

לדעתי, חייבים לנקוט צעדים מסוימיים, ראשית על מנת לשנות את מהלך הדברים הקיים ועל מנת לנסות לייעל את המערכת ככל האפשר. שנית, להיערך ולו במקצת לתקופות קשות יותר, שעלולות להיות ולבצע את ההיערכות בצורה מבוקרת, כדי שיהיה זמן לתקן (או למנוע) טעויות.

אסור לבצע שינויים תחת לחץ ....אם חס וחלילה…שיטות רבות נוסו בקיבוצים רבים, ואין גם צורך להמציא את הגלגל, אפשר בזמן קצר יחסית להביא מספר הצעות מעשיות לדיון והחלטה.

הצעות ספציפיות בהמשך (אם יהיה בכך עניין ציבורי מעבר להנהוני ראש, וש"מישהו כבר יעשה משהו"...)

כולם רוצים שירים פשוטים – שירים בשני אקורדים.

כולם רוצים חיבור פשוט – חיבור בפרוזה וללא קישוט.

ואני אומר: קצת מזה וקצת מזה, אחרת לא נבין זה את זה.

והיום יש לנו טבלאות על קצה מזלג רק כדי להריח ולדגדג

טבלאות בהמונים יוצגו אחר כבוד באתרית החדשה: "מונים להמונים (בבניה)"

האתרית תופעל באינטרנט מאתר רמת יוחנן (אתר בניה) ואתר בבניה.

למי שיש שידע כמה עולה, ולמי שאין שידע כמה ירוויח.

מכשיר/ פעולה	הספק וואט	מחיר ממוצע	זמן פעולה	מחיר יומי ש"ח	מחיר חודשי	כמות בבית	סה"כ צריכה
מחשב+צג בפעולה	150	0.33	6	0.297	8.91	1	8.91
מחשב במנוחה ומסך מכובה	70	0.33	18	0.4158	12.47	1	12.474
בידורית בפעולה	120	0.33	8	0.3168	9.504	2	19.008
בידורית בהמתנה	12	0.33	16	0.06336	1.901	2	3.8016
מזגן בהמתנה	3	0.33	24	0.02376	0.713	2	1.4256

סיכום חודשי אלקטרוניקה ביתית							₪ 45.62

טבלאות נוספות יופקו במהלך השבועות הקרובים

כיתבו לי מכתבים שונים ומשונים לכתובת monim@ry.org.il

כל השאלות וכל התשובות יפרסמו באתר "מונים להמונים(בבניה)".

בשבוע הבא נדבר על נורות חסכוניות ותאורה שוות ערך. בינתיים שמעון מבקש לא להתנפל כי עדיין לא לובנו וסוכמו כל הפרטים הכרוכים ושלובים.

הפונקציה של מחסן כללי, דהיינו רכש עבור מוסדות ענפים וחברים הייתה קיימת ברמת יוחנן מאז ומתמיד.

בשנים הראשונות היא הייתה מתחלקת ומתמלאת ע"י החצרן ורכז הקניות, שהיה למעשה גם סגן גזבר ותמיד נחשב לאחד האנשים "החזקים " בקיבוץ ואם לא משורת המפקדים הראשונה, אז בוודאי מהשורה השנייה. בקצה הפירמידה עמד הגזבר. לידם רכזי הענפים והמוסדות השונים.

נהג הבית היה לוקח באופן טבעי חלק נכבד בתהליך באשר הוא היה המוביל של כל מגוון הדברים שלא נזקקו לתובלה אחודה ולמשאית נפרדת.

את הצביון הרחב והמרחיב של ה"מחסן" והיקף פעילותו עיצב נונק –אברהם- גינסברג ז"ל (אבא של מיכה), שקיבל עליו את ריכוז המחסן כאשר חזר מעבודת חוץ בשנות החמישים שהייתה הקמה וניהול של משקי המפרץ כגוף מרכזי של קניות והספקה עבור קיבוצי עמק זבולון והגליל המערבי.

הבניין בו שוכן עד היום המחסן הכללי נתפנה אז משימושו הקודם כמחסן ראשי ומרכז מינהלי ולוגיסטי של חברת "הזרע" שבראשה עמדו מההתחלה חברים מרמת יוחנן. מנדל רייזנר ז"ל כמנכ"ל, אפריים מלמד כאגרונום ראשי, ישראל הלפרין כמזכיר המפעל ועוד.

בהנהגתו של נונק הוקם אז לראשונה מחסן כללי ששלט למעשה ללא מצרים על הפעילות הפיזית של הספקה ומשלוח, הזמנות מכל הספקים לכל הצרכנים בקיבוץ ומוסדות ההספקה לחברים, מרכז תובלה של המשאיות שהיו אז, או לחילופין שימוש בתובלת חוץ. הובלה ורישום של כל התוצרת החקלאית ושאר ההובלות בתוך ומחוץ לקיבוץ.

זה היה מוסד לתפארת שנוהל ע"י נונק כמעט כסוליסט לכל דבר, ביד רמה ובזרוע נטויה, כשהוא מצוייד, לא במחשבים ולא במכונות חישוב שעוד לא היו אז בנמצא, אלא בחשבונית חרוזים מהוהה ומשופשפת מרוב שימוש, בעיפרון שהיה מונח מאחרי אזנו הימנית וספרון פתקים קטן שהיה רושם בו כמתוך תזזית (אבל לא!) תוך כדי ניהול כל הפעילות הענפה במהירות שדים, רשימות שהיו מחושבנות לאחר מכן ומתוייקות ל"ספרים" למשמרת. מוכנות לדווח מידי ומדוייק לחבר מקבלי ההחלטות בקיבוץ כחוק.

וכל זאת בסדר יקי מדוקדק להפליא ותוך דרישה מכל העוסקים במלאכה סביבו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציב לעצמו, עמד בהם בצורה מופלאה ודרש גם מכולם ללא התפשרויות.

לא זזה עגבנייה או בצל או ליטר חלב לתנובה או למטבח, לא נפרק שק של דשנים או מיכל של חומרי הדברה, מבלי שעבר תחת ידו של נונק נספר, מוספר ונרשם לזכות או לחובת מי שצריך. היום לא נתקלים כבר ברבים (מבלי לזלזל כלל בחברינו שבדור הנוכחי) כמו נונק שהיה אופייני לאותו דור של ענקים מייסדי הקיבוץ (בית אלפא).

מסורת המוטיבציה הגבוהה המסירות ללא גבולות לעניין, הניהול והאירגון המשובחים של נונק ז"ל. כמו עוד כמוהו בדורו, ראוי לה שתמצא דרך שהיא להנציחם, שלא תישכח ושתהיה קיימת בקרבנו בימינו אלה ולדורות הבאים.

את נונק החליפו ראובן ע' שהיה אחד הנהגים מיוצקי המים על ידיו של נונק ואיתו דודיק (אבא של איילת ועפרה) שהיה רכז הקניות האסרטיבי, הקפדן והמדוייק של רמת יוחנן בימים ההם.

בזמנם הוכנס חידוש היסטורי ברמת יוחנן. מוסד מרכזי נוסף שנכנס אל מתחת למטריית הפעילות של המחסן ונשאר בתוכו ובקרבתו שנים הרבה עד שהוקם משרד הרכב של ימינו.

נרכשה קונטסה חדשה שקבלה את התואר "רכב לחבר" וכזאת היא אכן הייתה.

הקונטסה היא סיפור בפני עצמו. היא נרכשה ממפעלו של אפריים אילין, המפעל הראשון בארץ ליצור מכוניות פרטיות וג'יפים שהוקם בנשר ועבר לימים לטירת הכרמל. מפעל ציוני חשוב שהציף את המדינה במכוניות מפיברגלס. ה"סוסיתא" המיתולוגית ועוד כמוה.

מפעל זה ניסה אף ברבות הימים לייצר מכונית ספורט שנקראה: מה אם לא? "סברה". יוצרה בכ – 12 אקזמפלרים יחידים, הועברה לסוכני מכירות ברחבי העולם המערבי ושקעה מהר לתהום הנשייה... אחד מבוגרי רמת יוחנן עשה מאמצים למכור אותה בקנדה. הלו הוא ג'רי (לא סיינפלד) פרידמן הזכור לרבים מוותיקי הרמה. אלה שהדבר לא צלח אז, ולא צלח בכלל. את פרנסתו מצא ג'רי במכירת מנועי חשמל וה"סברה" החיננית נשארה למעצבה אצלו במחסן. אפשר עוד הרבה לספר גם על ג'רי, גם על הסברות, הקונטסות, הרום כרמלים והסוסיתות.

ענייננו כעת הוא ה"רכב לחבר". הסדר שפרץ ביזמתו הברוכה של חיים הדומי ז"ל שהיה אז המזכיר. הקונטסה תופעלה מתוך המחסן הכללי ועל ידי מי שניהל את המחסן.

עשרות המכוניות העומדות יום יום ובשפע לא ישוו לאותה קונטסה יחידה ששירתה את כולם והיוותה פריצת דרך של קידמה לרווחת יתר של כל המשתמשים.

רבים וטובים עבדו וריכזו מאז את המחסן הכללי. מאחיאם שורר, דרך יוחנן קרוא, עבור לצביקה שביט ועד אביהו שגיא עד עצם ימים אלו. ואם נשכח מי, אתו הסליחה.

היום המחסן הצטמצם מעט בפעילויותיו והוא מספק עם כל הלב, את כל מה שלא מספקים מוסדות רכש אחרים, לחברים למוסדות ולענפים. עובדי המחסן שמחים ככל שהפעילות רבה יותר. פעילות רבה ומתרבה מצביעה על חיוניותו של המחסן כפי שהוא לרמת יוחנן.

מאידך, אין המחסן שוקט על שמריו. ביזמתם של גורמים משקיים ובדחיפה ברוכה ולוחצת (אולי לא מספיק) של איציק, מנהל הרכש, עובר המחסן שידרוג

1. כל הפעילויות: הזמנות, קניות, הספקה, מעקב לקוחות, ספקים ומלאי שוטף עוברים עלית מדרגה , דהיינו מיחשוב. המחשוב יאפשר עם השלמתו מידע ובקרה על פעילותו של המחסן מבחינה כמותית, עיסקית ורכישה נוחה ומוצלחת לכלל לקוחות המחסן. הפעולה הזו נעשית במסגרת חשובה מאד של ייעול הרכש ע"י מיחשוב דומה במחסני המכר השונים ברמת יוחנן ושאותה יעברו לאט אבל בטוח כל הפעילויות בענפים. ללא ספק זו אחת הפעולות החשובות שעושות הנהלת הקהילה, מחלקת הרכש והמגזר הכלכלי - עיסקי של רמת יוחנן להרבות רווחים ורווחה. ועל כך תשואות חן חן לעוסקים במלאכה, ושלא נשכח את דותן פרי האחראי על הכנסת הנושא אל מול מפעילי הפעילות המתמחשבת.

2. גם משרד המחסן עובר שדרוג בריהוט וסידורים נוספים שיעשו את קבלת ומסירת הדברים למחסן בצורה יעילה ומדוייקת יותר. להנאת נותני השרות הזה ומקבליו.

3. בהמשך יאורגן גם המחסן כולו מחדש ויסודר בצורה שתקל את תיפעולו, את איתור הדרוש ואת החזקתו בדרך נכונה, נוחה ויעילה יותר

ולכשיגמר השידרוג הנוכחי בשעה טובה, נתחיל לחשוב על הבא. אין אפס כשבקהילה קיבוצית חיה ובועטת עסקינן.

* נכתב לבקשתו של רון אנג'ל בשביל אתר רמת יוחנן המתחדש באינטרנט.

השבוע סיימה עדי עוזרי את עבודתה במשרד הרכב.

במסיבה צנועה שערכנו לה ציינו את מסירותה הרבה ויכולתה לפתור כל פלונטר בשיבוץ הרכב והכל בחן והומור .

אז לך עדי הצלחה בדרכך ובלימודייך (סייעת שיניים).

שתמצא /ימצא מחליף/ה, ובינתיים נאחל לניב הצלחה,

כן כן המחשב (מסך מגע) לשיבוץ רכב כבר פועל במסדרון הרכב, עדין במתכונת חלקית אך אפשר להיעזר בו היום. לא צריך להקיש מספר צריך להעביר כרטיס מגנטי (קרלוג) (רק כרטיס אישי, כרטיס של עבודה לא מפעיל). אפשר לבצע הזמנות, אפשר לוודא במקש הזמנות קודמות שהזמנות עתידיות התקבלו אפשר לבטל הזמנות או לשנותן חוברת הפעלה תהיה לצד המחשב לשירות הציבור.

בשבועות הקרובים יוסרו הניירות וכל הפעולות יבוצעו דרך המחשב.

למה לא דרך האינטרנט??? מערכת האינטרנט הקיבוצית עדין לא מוכנה.

בכל שאלה, עזרה, בקשה אפשר לפנות אלינו במשרד או בנייד.

אני מודה מעומק לבי לכל אלה שטרחו והפיקו את תעודות המייסדים. יישר כוחם.

אני מוצא מחובתי הנעימה להציג בקצרה את הראשוניות שלי.

הובאתי לארץ בשנת 1921 אל קיבוץ א' של השומר הצעיר שחנה אז בקילומטר 5 על כביש "חיפה –ג'דה". בן ארבע. הייתי השומר הצעיר ביותר בקיבוץ א' של ה"שומר הצעיר".

נוכחתי בעליה לבית אלפא בשנת 1922 והייתי בין התלמידים של חברת הילדים שם.

הייתי במחזור הראשון של "בית החינוך המשותף למשקי עמק הירדן", משנת 1930-1934.

קיבלתי פספורט פלשתינאי מספר 1 בהיותי בשליחות עליה בשנת 1935.

שירתתי במשטרת הישובים העבריים, (נוטרים) 1936. עזרתי בהקמת בריכת האגירה וצינורות ההשקיה בבית אלפא. השתתפתי בעליה על הקרקע והקמת חומה ומגדל מאבן בקיבוץ אלונים, ופקחתי על החשמל והמים בקיבוץ.

בשנת 1937 השתתפתי בכיבוש המושבות הגרמניות (וולדהיים ובית לחם) עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939. (פעולה משולבת של ממשלת פלשתינה, הצבא הבריטי והסוכנות היהודית).

הייתי בין בוני בריכת השחייה וחיבור לרשת ההשקייה של רמת יוחנן לחברת המקורות 1941. משנת 1942 עד 1946 שירתי בצבא הבריטי.

בשנת 1944 נולד בני הבכור דני. 1948 השתתפתי בהגנה על רמת יוחנן, שבועיים לפני הקרב על רמת יוחנן נולדה ביתי הצעירה, איה.

ב- 1952 עזבנו את המשק ועסקתי בבנין מבני תעשיה ומתקנים בבטון דרוך, מהם גשרים, מלון דבורה, מתקן השידור בעמק האלה ועוד. ב- 1967 חזרתי לרמת יוחנן.

מיום חזרתי לרמת יוחנן עבדתי בפלרם. הקמתי את המכבש, הפעלתי את הקיטור, תרגמתי ספרי הדרכה מאנגלית וגרמנית לעברית. בשנת 1972 פיקחתי על הרחבה הראשונה של המפעל. וכל הזמן המשכתי לפקח על הבנייה עד שפרשתי.

בן לגור וויטני שטייף, שנולד ביוסטון – טקסס ב 29.10.03.