שבועון למידע קיבוץ רמת יוחנן

( מתוך הו רב-חובל. מילים - וולט וויטמו. תירגום - נעמי שמר. )
שמונה שנים / ירמיהו

ושוב כמו שעון מתקתק זה חוזר ומכה, ומזכיר, שמונה שנים חוזר התאריך המצמרר של ליל הרביעי בנובמבר 1995.

וכמו כל שנה, גם השנה אתה שואל את עצמך האם משהו השתנה.

האם התקרבנו, ולוּ במעט, אל מה שנראה לפני שמונה שנים על סף האפשרי, והוא כל כך ברור ומקובל לגבי כל עם - גבולות בטוחים, הכרה, שקט, שפיות, ובעיקר - תקווה להוליד ילדים לחיים נורמליים, ללא החרדה והידיעה הברורה שגם הם יצטרכו בבוא היום להעקד על מזבח חלומות משיחיים ושגעונות גדלות.

וכמו כל שנה אתה משיב לעצמך את אותה התשובה - לא.

וגם אין מקום לשאלה החבוטה מי אשם, כי אין מחלוקת מי התחיל, מי מפעיל טרור, מי שולח מתאבדים לרצוח ללא הבחנה חפים מפשע, שמסתתר מאחורי ובתוך אוכלוסייה לא לוחמת, שמסית במסגדים, בבתי הספר וב"קייטנות" חמושות של ילדים, שרוצה לראות אותנו "שוחים" בים, שלא מוכן להכיר בקיומנו, שאוגר נשק ומקיים מיליציות מזויינות בלתי נשלטות, שחותם על הסכמים ופועל נחרצות להפר אותם בו זמנית, זה הם! זה הם! זה הם!

מה חלקנו במה שקורה? האם לא "תרמנו" משהו כדי שאי אפשר יהיה להגיע לפתרון הוגן? האם לא "תרמנו" משהו להנצחת הכיבוש, דבר שאין לו היום אח ורע בכל העולם?

והזמן זורם והסתיו השמיני מגיע אחרי קיץ מדמם, וזה תמיד אותן השאלות בדיוק שמנקרות... ואין תשובה.

חלונות של הזדמנות באים והולכים, באים והולכים ואנחנו סומים, לא רואים. לא רוצים לראות.

הכל סגור וחתום וברור וידוע מראש, כמו מוכי גורל עיוור מבוססים בקִבעונות שלנו, באינפלציה של נהרות הדם האדום שלנו ושלהם שאין לו מחיר.

ואתה שומע יותר ויותר את הקולות המתגברים שאומרים, אין ברירה, נצטרך עוד הרבה שנים "לאכול את החרא" הזה, עוד הרבה דם צריך להישפך או איזה מגה-פיגוע אדיר עד שתשוב השפיות לשכון במקומנו ויחזור ההיגיון, עד ששני הצדדים "יבשילו", ילמדו או ישלימו עם הרעיון שבקרב הזה יש רק מפסידים והברירה היחידה היא לא "אין ברירה" אלא יש ברירה – פשרה שאף אחד לא ייצא ממנה מרוצה לגמרי, אך שני הצדדים יוכלו לחיות איתה ולא למות איתה.

וזה אומר חלוקה של מה ששלהם שלהם בלי ה"שיבה" וחלומות אחרים, ומה ששלנו שלנו בלי הר הבית, חלקי ירושלים ועוד חלקי ארץ אהובה. הם שם ואנחנו פה. שני עמים בין הים לירדן.

בינתיים במציאות המסובכת הזו נראה שהממשלה שמייצגת את הרוב הגדול והמוחלט של העם מיישמת בשטח את ההיפך הגמור, עוד בנייה בהתנחלויות, עוד כביש עוקף ועוד גדר עקומה שסוגרת עשרות אלפי פלשתינים במכלאות וגיטאות ומפרידה אותם מאדמתם, עוד הפקעה, ועוד סגר וכתר וכיבוש מחדש, וזה לא רק הנצחת המצב הקיים והבלתי נסבל, אלא גם המשך ההסתבכות בתוך קני הצרעות מה שיעשה את הפרידה לבלתי אפשרית במודע.

אותו איש שהכניס אותנו ללבנון עושה זאת שוב, את הגדה כבר כבשנו מחדש, מי יודע אולי אנחנו בדרך לעזה.

והרמטכ"ל שלנו אץ רץ להודיע ברבים שכבר ניצחנו, ושר הביטחון מגייס עוד ועוד מילואים לשמור על מתנחל בודד ושתי עיזות על גבעה שוממה, או על קו התפר כי עוד אין גדר ו"ההתראות מתרבות", כי היה סיכול, כי פוצצנו בתים, כי גדוד שלם ששמר על 'נצרים' שהיא קוץ בתחת של עזה לא הצליח למנוע חדירה והרג, ושוב פוצצנו ושוב השמדנו ושוב כיסחנו וחוזר חלילה... וראש הממשלה ש"רק הוא יכול" מבטיח שכבר למדנו איך להדביר את הטרור, ומשפחות מתפוצצות במסעדות או באוטובוסים על אף העובדה ששלוש שנים יש לנו שלום ובטחון, (כמו שהוא הבטיח).

וכל זה עולה הרבה כסף, אז שר האוצר נלחם בשצף קצף בכוחנות ודורסנות בכל מי שלא "מתיישר" על פי "שיטותיו" ב"זבנג וגמרנו", וזה לא כל כך הולך לו, ובינתיים יש שביתות וכל המיליארדים שהיה אמור לחסוך יורדים לטמיון, וכל ילד יודע מה קורה לכלכלה בזמן של חוסר יציבות ומי חש ראשון בקריסתה, ומי נושא אותה על גבו המצומק, ולמי סוגרים תקציבים, וממי מקצצים, ואיזה פיות סותמים, ואיך מייבשים את טיפת הלחלוחית האחרונה שעוד נותרה באוויר לנשמה – את התרבות, התיאטרון והקונצרט, וזה לא תושבי הרצליה פיתוח או סביון או רמת יוחנן.

ואם לא די לנו בכך אז גם האדון רובינשטיין שבדרך כלל מהסס להשמיע את קולו הנחרץ "מתעורר" ומצטרף להילולה, פתאום, השוטר מזרחי "מפריע" לחתולי הצמרת לשמור על השמנת וזה בהחלט לא מקובל עליו. אפשר להתפלץ כשרואים מי ומי ב"חוגגים" לשמע המלצת ההדחה השערורייתית הזו.

פעם אמרנו על שכנינו שהם מבינים רק את שפת הכוח, ואנחנו? מה אנחנו מבינים?

והנה יצאה חבורת רפי-מוח לנסות לדבר עם האויב, לנסות למצוא אולי בכל זאת אפשר להגיע להבנות, אולי בכל זאת יש דרך אחרת, דרך לגבש את מה ששני הצדדים מסכימים בלית ברירה ומוכנים לשלם.

רק דיברו, רק ניסו, רק הסכימו, רק יצרו ניר עבודה שונה. ניר עבודה שמכיר בכך ששום צד לא ייצא מהמלחמה הזו וכל תאוותו בידו, כי כל העמים שעברו סיכסוכים כאלה או דומים פתרו לבסוף את הבעיות רק רק רק רק סביב שולחן המשא ומתן.

מה התוצאה – הוקעה פומבית כמעט מקצה לקצה של הקשת הפוליטית, מן הימין הקיצוני ("להעמיד למשפט את פושעי אוסלו") עד הליברליות הנאורה וחלקים במפלגת העבודה - פושעים, מעשה שלא יעשה, פגיעה בדמוקרטיה, חתירה תחת ממשלה מכהנת – בוגדים, סכין בגב, נזק מדיני וכיו"ב.

ואנחנו בשמאל האם הורדנו, ולוּ במעט, את מפלס ההתנשאות שלנו? האם הפנמנו את מה שהעם אמר לנו? שהוא לא רוצה אותנו בשלטון וההשקפות שלנו לא מקובלות היום!

בצדק או שלא בצדק אנחנו עדיין מזוהים כממשיכי "מפא"י" המיתולוגית, אותה מפלגה שלצד ה"זכויות ההיסטוריות" שלה, פיתחה שיטות "מסויימות" לאנ"ש, שיטות שזוכות לשיכלולים ותעוזה חסרת רסן על ידי המפלגות שבשלטון היום, פעם חטאו קצת והתביישו הרבה, היום חוטאים הרבה ומתביישים קצת.

רק דבר אחד עוד מלבה את מדורת השבט הלאומי - השנאה ההיא העתיקה, היוקדת שעדיין מפעפעת ורוחשת ועוברת בירושה אף שאותה "מפא"י" כבר לא קיימת שנות דור.

אז מה? חשבנו שאנחנו מחוסנים בפני חיידקי השנאה הזו, והנה גם אצלנו זה קרה – רצח פוליטי של ראש ממשלה.

היה זעזוע? מישהו עשה חשבון נפש? ההימין? השמאל? עולם כמנהגו נוהג.

נערי "הנרות והדמעות" בכיכר כבר מזמן השתחררו מהצבא, הלכו ללמוד, הקימו משפחות ומולידים ילדים למילוי השורות החסרות...

ואנחנו נשארים עם השאלה הנצחית, האם הבריחה מהמציאות היא פתרון, כצרכני חדשות אובססיבים קשה היום לא לראות, לא לשמוע, לא לקרוא, לא לדעת.

ובלי כוח פוליטי, כשכל העם רוצה אחרת, כל שנותר הוא רק להתפלל בדבקות חזק חזק חזק שהפיגוע הבא יהיה כמה שיותר רחוק ממני ומבני משפחתי.

שמונה שנים והשעון לא מתקתק לטובתנו, כמו עינוי סיני הוא מכה, ומכה, ומכה, ומסרב להשכח.

בן גוריון ניבא פעם מה יקרה אם בגין יגיע לראשות הממשלה. ניבא וידע מה הוא אומר, לא בשל אישיותו של בגין, אלא בשל טיב האוכלוסייה התומכת בו וביורשיו.

רבין התפטר בשלל 2000$ של אישתו, שרון ובניו שומרים על זכות השתיקה על 2.000.000$ ואולי יותר.

במרכז ה"עבודה" של פעם נמנע מחבר בכיר להיות שר בממשלה, בשל שמועות על מעשים לא כשרים. שני חברים בכירים ביותר (אחד מהם - שר) במפלגת העבודה התאבדו רק על חשדות במעשים כאלו.

ובליכוד של שרון: ככל שיש נגדך יותר חשדות (וגם אישומים ופיסקי דין, שאמורים לפסול אדם מכהונה בכירה) – כן תקבל יותר תמיכה ויותר אהדה, גם במרכז הליכוד וגם אצל שרון עצמו.

מה עוד צריך לקרות כדי שמימשל כזה ייכחד ויעבור מן העולם? לצערי הרב אני חושש כי רק החלפת העם עשויה לגרום לכך. אנשים הגונים (ועדיין ישנם רבים כאלו בישראל) בורחים מפוליטיקה כמו מאש, ורבים מהם אפילו מרשים לעצמם לא להצביע מכיוון שהם "סולדים מפוליטיקה" – ובמו ידם הם תומכים במצב הנוכחי, שהולך ומדרדר אותנו לתהומות מהם לא ניתן לחזור.

מימרה הייתה בפי ראשוני הקומוניסטים – ככל שיהיה רע יותר, כן יש סיכוי לטוב יותר. אבל לא רק שהם ותורתם אבדו מן העולם, אלא שאפילו האמונה במשפט זה אין לה תימוכין, ראו: ככל שמצבנו הולך ורע – כן גדלה התמיכה בשרון וכנופייתו בקרב "העם".

ואינני נכנס כלל לוויכוח הקרוי "מדיני", כלומר – איך על מדינת ישראל לנהוג בפלסטינים.

הבעיה האמיתית היא בפנים – בנוהלי השלטון הנוכחי, כי רק בשלהם לא ניתן לשנות את ההתנהלות המדינית וגם הכלכלית (ועובדה היא כי אפילו בעידן ברק הייתה התנהלות שונה, טובה בהרבה: ברק דרש את התפטרות השר הנאשם, ולא רק מנימוקי "פופוליטיקה"...).

כשלתי בוויכוחים ובשיחות עם שני ילדי הצעירים שאינם חיים בארץ: אין לי במה לענות לשאלותיהם, ואין לי עם מה להדוף את טענותיהם. בשביל מה עליהם לחזור לארץ? איזו מטרה הם ישרתו בכך? מה זה ייתן להם, ואף לי?

עצוב, והתקווה הולכת ואובדת – גם מכיוון שהאלטרנטיבה "שלנו" אינה כה מושכת, וכוחות דומים הולכים ומתרבים בה.

פיגוע ההתאבדות הראשון היה בפברואר 1994. חברון. פורים. ברוך גולדשטיין.

אחר כך החמאס הבטיח חמישה פיצוצי נקמה באוטובוסים וקיים את הבטחתו. אנחנו הגבנו והם הגיבו.

אנחנו והם. הם ואנחנו. בינתיים נרצח רבין ואנחנו בכינו. חשנו בדיוק כמו האמריקאים בני זמנם של לינקולן וקנדי. הלם, תדהמה, זעם ועצב.

והחיים נמשכו. והמתים. אחרי רבין באו, כמו בסדרת ספרי ילדים, פרס, ביבי, ברק ושרון. ולא רואים את הסוף, בינתיים.

פעמים רבות מאז, שאלנו את עצמנו מה היה קורה אלמלא נרצח רבין. מה הוא היה עושה. מה היה אומר.כיצד היה מגיב וגם יוזם מול האירועים הסוערים שפקדו אותנו בעשור האחרון. מעריציו השרופים של רבין, ודאי היו אומרים שהכל היה שונה. לטובה כמובן. שלום אמיצים. שלום אמת. ונמר עם גדי ירבץ.

יורשה לי לחלוק על גישה זו ולקבוע בצער שאילו היה רבין זוכה לסיים את כהונתו השניה כראש ממשלה ונבחר אפילו לכהונה שלישית, פני הדברים לא היו שונים בהרבה ממה שהם היום.

כי בין המתנחלים לבין קלינטון, בין ערפאת לבין אריק שרון, בין זכות אבות לבין זכות השיבה, יכולת התמרון מצומצמת ביותר.

אולי הגדר הייתה נבנית מוקדם יותר. אולי הקו שלה היה ירוק יותר. ואולי עוד מליון שאלות כאלה. מה שבטוח, שלום לא היה יוצא מזה, ודאי לא באשמת רבין.

השלום יבוא רק כאשר הנאצים החדשים, אפופי שנאה חולנית, יבינו שפה זה לא אושוויץ, אפילו לא גטו פראג מימי הביניים. פה זה גם לא מצדה.פה היהודים החליטו להלחם על חייהם, עד כה בהצלחה לא מבוטלת.

בואו נאמר שהתקווה שבנינו או לפחות נכדינו או נינינו לא יצטרכו להתגייס לצבא, אינה אלא משאלת שווא.

רק כאשר אויבינו יבינו שאנחנו פה לתמיד ויבואו עם הצעות פשרה משלהם, אז נדע שהתקווה בפתח. וזה יקרה, לבטח, תוך מאה, מאתיים שנה.

יצחק רבין מופיע בעצרת רבת משתתפים בכיכר מלכי ישראל, שם הוא משתתף בשירת "שיר לשלום" של יענקל'ה רוטבליט יחד עם אביב גפן ומירי אלוני. בתום העצרת מובל יצחק רבין אל מכוניתו, שם הוא נורה בידי איש ימין קיצוני וזחוח, ולאחר זמן קצר מת מפצעיו.

נסו לדמיין לשניה שכל הכתוב לעיל הוא תסריט לסרט שמאלני חתרני ולא מציאות, איך לדעתכם הסרט היה מתקבל? בהתעוררות דיון ציבורי לוהט, יש להניח.

לתקופה של שנה ויותר השמאל בישראל הרגיש שדוד ושבור, הימין הגיב בהתנצלות מסויימת שקשה לעמוד על טיבה (מי מוכן להודות שמהלכיו יצרו את הרוצח? יש קופצים על המציאה?) ולהיות ישראלי נהיה קצת יותר בעייתי למודעים שבינינו, שכן הרצח הדליק נורות אדומות שקשה היה להתעלם מהן, וקשה לא פחות היה לפרש אותן באמת מעבר לאמירות פשטניות. הדבר הברור ביותר שהיה אפשר לומר הוא שלא ניתן להתעלם מהקשר בין הקרע בדעת הקהל שחשפו הסכמי אוסלו, ההפגנות בעלות המסרים האלימים של הימין הפוליטי על כל אגפיו (טוב שיש מול מה להתלכד – מול הקואליציה), טקס הפולסא-דנורא שערכו רבנים והתיר את דמו של יצחק רבין ולבסוף – מעשה עוולה של קנאי יהיר וקיצוני.

הנסיבות האומללות ההן הולידו את "נוער הנרות" שהתאסף ימים רבים לאחר הרצח בכיכר ששמה כבר שונה ל"כיכר רבין" לאחר האירוע, והיו מתלכדים עם העצב הממלכתי כתף אל כתף, נוער מורד (בכאילו) ומדינה עצובה (ברובה).

מסכן אביב גפן, שהוטל אל תוך הקלחת הזאת, נזיד סמיך של עצב, אבל, ממלכתיות, פוליטיקה, אשמה עצמית ופטריוטיות מתוסבכת. קלחת לא מזמינה, לא מעוררת, מקסימום מתסכלת. ועם כל הרעש הביטחוני-פוליטי מסביב עוד פחות מזמינה אפילו.

בשפתו הייחודית (פשטנית, ישירה וילדותית) תיאר גפן את הרע שהוא רואה בישראל וקישר את פרצופה של המדינה לאחריות הקולקטיבית.

אם זה לא היה כל כך נכון (ומורכב מתחת לפני השטח) המסר היה הולך לאיבוד בנזיד שתואר למעלה.

נעמי שמר כתבה את שיר ההספד המפורסם, הרגשני והעצוב "הו, רב חובל" ומיטל טרבלסי, בדרמטיות של קולה הרועד והרך, העבירה את תכנו היטב. הבלדה תפסה חזק את ההמון בשברו.

מיכה שטרית סיפר על קהות החושים של השגרה הישראלית בהליכתה העיוורת אחרי הדשא של השכן מאמריקה ושאר אומות העולם, וכניסה גם אל מועדון האומות שרצחו את מנהיגיהן (בשיר "טבריה"), ושלמה ארצי חיבר שיר סמי-בנאלי על מותם של רבין וקנדי באופן דומה.

עד כמה השפיע האירוע הטרגי על השקפת עולמם של נוער הדמעות?

האם התמתנה במידת מה ראייתם של הפסימיים המכנים את יוסי ביילין וחבריו "פושעי אוסלו"? האם מישהו בימין חש אשמה כיום?

בסקר שנערך לא מזמן ופורט בכתבה בעיתון "זמן תל אביב" נכתב בין השאר:

"אם חשבנו שכתוצאה מהרצח יחול שינוי בעמדות הפוליטיות של הנוער לכיוון מפלגתו של רבין, טעינו. ניתן היום לומר בביטחון שלא חל שינוי בעמדות הפוליטיות בעקבות הרצח ושכל צד התחפר בעמדתו. הרצח אמנם הותיר רושם חזק ואף צויין כנקודת משבר, אך את ההשקפות הוא לא שינה. בני הנוער הם אינדיבידואליסטים, מחשיבים הצלחה אישית ומעמידים את הקריירה שלהם בראש סולם העדיפויות."

מה שאני יכול לומר על פי ניסיוני האישי, הוא שבהופכי באירוע הרצח ובשאלות העולות ממנו קשה להגיע למחשבה פרקטית כלשהי, זולת שנאה כלפי הרוצח וחוסר אמון בפוליטיקאים הימנים ובדרכם, מישהו מופתע? הטעם בפה הוא טעמו של הנזיד מלמעלה: צפוי, אפור, מתסכל ומתמזג באופן טבעי בשגרה הישראלית של השנים האחרונות.

האם מישהו בצמרת השלטון הפנים לקח כלשהו בנוגע לשפת היום יום האלימה ברחוב, במסדרונות הכנסת ובאמצעים הכשרים להשגת מטרות, פוליטיות וכלכליות?

אני מתנצל מראש על שאני שואל שאלות יותר משאני עונה עליהן, נראה שהתשובות חמקמקות ומציאתן לא תביא לנחמה או שינוי עמדות בנושאים הבוערים שעל סדר היום.

והנה בכל זאת משפט קצת בנאלי לסיכום: כוח הוא פתרון זמני גרוע, בלבד.

עוד שנה במניין השנים הנספרות מיום הרצח. עוד ספירה בהיסטוריה העכשווית שלנו. רגע לעוד הרהור ומחשבות שבעצם מלוות אותי כל הזמן.

מימים של תקווה לפני הרצח אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה יותר ויותר תוהה ומה הלאה? משתלטת עלי הרגשה של חוסר אונים וחוסר ודאות, איך בכל זאת מתחילים לזוז לקראת דרך אחרת. משהו שיחזיר את השפיות לשני הצדדים.

נראה שנכון להיום הגענו למקום אחד: הרג הדדי, הרג שפוגע אנושות במשפחות משני הצדדים, ומשפיע בסופו של דבר על הלך הרוח הכללי.

הרג שרק מגביר את השנאה ההדדית. והשנאה כידוע מייצרת עוד הרג והכל מתרחש במעגל סגור ללא מוצא. הקשבה מזדמנת לשידורים ברדיו, לחדשות מהמרקע מחזקת ומבססת את השקפת עולמי, רק שתשובות אין.

אורך רוח היא מידה נאותה וחשובה אלא שכרגע הכל נראה ללא שום תכלית, ולשם מה יש להידרש לתכונה נאצלת זו? מה שהיה הוא שיהיה.

רצח בצד שלנו, מיד אחריו או לפניו הפעלת כוח כלפי הפלשתינים שזורע קטל אצלם ומשם חוזרים לימי צפייה, בידיעה שהאירוע הבא הוא בלתי נמנע.

כל צד מתגדר בשלו וכמובן מאשים את האחר במצב.

טענתנו היא שכל זמן שהם נוקטים בדרך הטרור האכזרית, אין באפשרותנו ללכת לקראתם ולהראות נכונות לוויתורים.

ההאשמה הנגדית חמורה מבחינתם לא פחות – חיים תחת כיבוש וכל המשתמע מכך.

בין לבין קבוצות, כרגע שוליות, מנסות להרים ראש להציע אפשרות אחרת. קולן איכשהו מתמוסס בחדלון הכללי ולא תופס תאוצה, שמא בכל זאת?

נראה לי שכל בר דעת כבר הבין שלא נוכל לכופף אחד את השני, כפי שהעניינים מתנהלים עכשיו לא תהיה הכרעה, יהיה רק עוד שכול ומילים שלא נאמרות, מי הבא בתור?

אין למי מאיתנו אשליה בהמצאות של פתרון קסם, רק רצון לפריצה מחשבתית ויכולת אמיתית לפעול לכיוון של יציאה ולוּ איטית מדרך שמניבה הרג ואובדן בלבד.

רעיונות וסיסמאות תלויים מעל ראשנו ולתוכם גדלנו, על אדמה וארץ מובטחת, על עם סגולה שיאיר לכל האומות מכוח עליונותו המוסרית והמחשבתית. אבל בחינת המאורעות מאז מלחמת ניצחון הבזק מובילים אותי למחוזות שונים ובחינת "הערכים" המפוקפקים, שאינם מקדשים את החיים, אלא עצמים כמו אבנים ואדמה.

נדמה לי שכבר בימי בי"ס הרחוקים לימדו אותנו לפסול מושגים אלו.

למענו הייתי רוצה שנוכל להמשיך איכשהו להימצא אחד ליד השני כפי שנגזר, ולקיים את הפסוק "איש תחת גפנו", אבל כדי שיתקיים צריך לעשות את המתחייב ואין דרך אחרת אלא להתפשר, כמה שרק ניתן, עד שיהיה כאן אפשרי.

חברים נוספים (מהשמאל או הימין) שרוצים להתבטא בנושא לאן ואיך שמונה שנים אחרי רצח רבין. לקחים? מסקנות? הרגשות? מוזמנים לעשות זאת בשבוע הבא.

בְּעֵינָיו לְהַבִּיט, לֹא מִבַּעַד לַכַּוֶּנֶת

בהשתתפות עזי זבולון נדון שוב נושא הכלבים והפעם באופן מיוחד: החזקת כלבים על ידי ממלאי תפקידים בצמוד לעבודתם במקומות ציבוריים ובשעות קבלת קהל. (כלבו מרכולית, משרדים וכיו"ב). המזכירות מדגישה שוב שהדבר אינו תקין והוטל על אודי להעיר על כך לחברים הנוגעים בדבר.

נטע השלימה שלוש שנות חופשה מיוחדת. הוחלט לפנות לנטע בבקשה להשיב עד סוף השנה אם בכוונתה לחזור לקיבוץ בעת הקרובה או להודיע על עזיבת הקיבוץ.

הובהר שעל מי שהתקבל לחברות במסלול צעירים חלים בנושא חופשה מיוחדת הכללים החלים על חברים, דהיינו הצורך באישור מוקדם של המזכירות והגבלת תקופת החופשה. ועדת צעירים תיידע את הצעירים ותוודא עידכון המצב.

להבטחת עתידם של בנים וחברים בעלי צרכים מיוחדים. הקרן (עליה הוחלט), תופעל החל מתקציב שנת 2004. הוחלט שבדומה לקרן הפנסיה תנוהל גם קרן זו שלא במסגרת הגזברית השוטפת ומחוץ לדוחות הכספיים הרגילים של הקיבוץ.

בהמשך להחלטת האסיפה (8.7.03) בנושא אירוח ותושבוּת בקיבוץ בה נקבע: "סעיף ב' (3) – תושבים זמניים ישלמו דמי תושבוּת (שכר דירה, שכר שירותים, חינוך וכיו"ב) על פי תעריפים שיקבעו על ידי הקיבוץ באגף העיסקי", נמסר על ידי עידו דיווח לפיו לגבי מי שכבר היו תושבים ב – 1.9.03 יחולו תעריפי החינוך הקיימים עד סוף שנת הלימודים תשס"ד והתעריפים האחרים (שכר דירה ותשלומים נילווים) עד 1.3.03. לאחר מועדים אלה, יחולו תעריפים חדשים שימסרו לתושבים בעוד מועד. ( לגבי תושבים שהגיעו או יגיעו לקיבוץ אחרי ה 1.9.03 חלים התעריפים החדשים מתחילת ההסכם).

6. חיוב חברים בגין תיקון ציוד על ידי הענפים באגף העיסקי

הוחלט/אושרר שלגבי תיקון כל רכוש פרטי או רכוש שהופרט, יחוייב החבר על ידי הענפים באגף העיסקי (מסגריה, נגריה, מוסך וכו') על בסיס עלות חומרים פלוס עבודה. החברים מתבקשים לקבל הצעת מחיר לפני ביצוע העבודה והענף מתבקש לקבל אישור ההצעה מן החבר לפני הביצוע.

בהמשך להחלטת ההנהלה הכלכלית, הוחלט על בנייה חדשה של 6 יחידות דיור (מעבר ל – 18 היחידות בשכונת "תאנה"). הובהר שיש לראות יחידות אלה כפרוייקט חדש ולא כ"תוספת", דהיינו הטיפול בשכונת "תאנה" יימשך ללא תלות בבניית ששת היחידות האלה. בהשתתפות יוסי זמיר הוחלט שהקצאת הדירות החדשות תעשה על ידי ועדת שיכון בשני שלבים:

שלב א': קביעת ההקצאה ל"מיגזרים" השונים, פירסומה הציבורי ואישורה.

בהשתתפות יוסי זמיר נדונה השאלה אם בחישוב התור לשיפוץ דירות הקבע יילקח בחשבון ותק עם הגבלה עד גיל 70 או ותק ללא הגבלת גיל.

הוחלט שבנושא זה ייקבע התור על פי "צילום מצב" של הוותק כפי שהיה ביום קבלת ההחלטה "עיקרים בנושא השיכון" – קלפי 4.2.2002.

כיצד מתיישבים זה בצד זה ערכים מקודשים כמעט כמו חדשנות ושינוי, עם "הכניעה מרצון" למסורת אבות – החזרה הזו, שוב ושוב, מדי שנה, על אותן מילים, אותן נעימות, אותן תנועות.

מסורת היא אולי בראש וראשונה ענווה – ביטול עצמנו כביכול בפני מה שהורישו לנו ראשונים.

מִסתרי המנגנון אינם ברורים אבל ככל הנראה טמון בגֶנוֹם האנושי איזה קפיץ שגורם לנו הנאה מיוחדת בדברים החוזרים על עצמם.

כאשר מדובר בחגי הטבע, מצטרפת אל החזרה הקווית גם המחזוריות המעגלית.

הנה חלפו שוב חגי תשרי. הפעוטים החליפו את הילדים, הילדים את הנערים, הנערים את המתבגרים, המתבגרים את המבוגרים, והמבוגרים הצטרפו בחלקם אל הקהל. "עוד לא נותקה השלשלת".

והקהל – שוב כבכל שנה מופיע בהמוניו, עם החיוך המשוך על כל פנים והברק בעיניים ואווירת הזדככות של חג המושכת קצת גם לימות החול.

מאות נהנים, עשרות משתתפים וכמו תמיד קומץ המוביל כקטר את הרכבת כולה ולהם מגיעה תודת כולנו. (ורק כמה "תורני פירוק" – מיעוטם – המתחמקים ללא הודעה מוקדמת ובחוסר התחשבות מרגיז ממילוי חובה, לא כבדה במיוחד, משאירים טעם מר).

השנה יבוצעו ואולי גם יושלמו שיפוצי דירות קבע (או החזר כספי למי שכבר שיפץ על חשבונו), כמתוכנן ובסה"כ שמונה דירות על פי תור הוותק, וגם בניית שני גגות רעפים בבנייני ותיקים (לשיפור החזות, שיפור ההגנה התרמית ומניעת נזקי רטיבות).

לאחר שלמדנו והגדרנו את הנושא, אני מעריך שמשנה הבאה ואילך הקצב יהיה מהיר יותר.

על פי תקנון הבנייה שני "הראשים", זה של הבנייה החדשה וזה של שיפוץ דירות הקבע, צריכים להתקדם בראייה רב שנתית במקביל.

פירוש הדבר שנצטרך להאיץ את קצב השיפוצים על מנת לישר קו מבחינת הוותק בין שני טורי ההתקדמות.

הדבר יילקח בחשבון בהכנת תקציב הקהילה לשנת 2004.

מכשירי החשמל מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות.

נתחיל מן הקל אל הכבד סעיף 3 להלן יובהר כדלקמן:

כל מכשירי האלקטרוניקה למינה מחשבים, רדיו וטייפים למיניהם וסוגיהם לתולדותם לבית אבותם, חסרי משקל הם לעולם. מכשירים אלו בדרך כלל לוקחים מעט חשמל בעת עומדם הכן לפקודת שלטיכם. רצוי ואף מומלץ, לכבות מכשירי אלקטרוניקה למינה, ואף לשלוף התקע, עם העמקות השקע והרעמים שברקע. ביום אביבי ורגיל תנהגו כרגיל.

כל המכשירים לפעולה לזמן קצר כמו: קומקום להרתחת התה, המיקסרים למינהם ואפילו הפן למרות שהספקם החשמלי ניכר, רישומם בחשבון לא יקר. לדוגמית:

הרתחת כוס קפה מהביל מהזן המוביל אורכת כדקה ומחירה 1 אגורה.

תאורת פלורנס היא תאורה זולה ומומלצת גם לזמן קצר וגם לזמן ארוך.

הספקה החשמלי כ1/4 מהספק נורת ליבון המקבילה באורה ואורך חייה ארוך פי 6 ויש אומרים אף יותר. יותר מכל, הביטוי הכן רכבך להפרטה, מדבר על החלפת נורות ליבון רגילות והלוגניות לנורות פלורנס רגילות או קומפקטיות. החשמלאי שלך ידריך אותך ואף יעזור בייעוץ וביצוע. לא להתנפל יש מקום לכולם על אותו הסולם.

הזוללת הכי גדולה ומזילת הכיס היא נורת ההלוגן. ומגדילה לעשות, זאת שפניה הפוכות מסתכלת לתיקרה ו500 ווט מיספרה. ניקח דוגמה לסיוט ליל קיץ:

חדר גדול שתי נורות הלוגן 500 כל אחת יחד 1000ו ואט מולן מזגן 2000 ואט רק מלקרר את החום הנפלט מהנורות יכול חצי מזגן להיכבות. מוסר השכל, נורות ההלוגן לסל וחסל. נכון שבחורף זה עוזר, אבל מי ראה פה חורף עובר.

המכבסות: המכבסות העולות כפורחות ובשקט שקט, הכל הכל מכבסות ומייבשות, שוטפות וסוחטות, כאילו רק במחיר הקרן כזה, סבון ומרכך וזה. ובכן נכונה לכן הפתעה 5 ק"ג כביסה במחיר ממוצע כולל ייבוש וסחיטה תעלה לכן שקל ומחצה. בדיוק כמו שעת מזגן גדול או 20 דקות רחצה. וטוב לזכור זה רק בממוצע ויכול עוד להעפיל ואותך בפח להפיל.

סעיף 1 להלן מדבר על מכשירי החשמל זוללי חשמל ומביאי התועלת:

מזגנים לסוגיהם ותנורים למינהם, דודי חימום ומדיחי כלים, ג'קוזי ושאר מנעמים. עולם נפלא אך יקר להדהים. שימוש מושכל במכשירים אלו ינעים את זמנכם ויערב את שנתכם,יוסיף לכם כוח ושנים ויחסוך מזומנים. המזגן הוא אלוף הקיץ לא כן בחורף. צריך לראות ולא לטעות, לפעמים עדיף תנור רדיאטור קטן על מזגן גדול ו"חסכן". טיפים והערות בחוברות הבאות.

בתשדירי חברת החשמל שם הסבתא (ההיא ממבצע סבתא) תקע ושוקו מדברים על המחיר בממוצע כי צריכה מתבצעת בזמנים שונים באופנים שונים ובכמויות שונות ונוח וטוב לדבר

על צריכה ממוצעת במחיר ממוצע . לצורך פשטות נקבע מחיר ממוצע של קוט"ש חשמל

ל 33 אגורת . זאת אומרת שצריכה רצופה של מכשיר בהספק 1 קילוווט במשך שעה תעלה

33 אגורות או צריכה רצופה של מכשיר חשמל בהספק 3 קילוווט במשך שעה תעלה 1 ₪.

נוח כל כך אחד ₪ . מזגן גדול 3 וחצי- 1 ₪ לשעה, ומזגן מרכזי- ₪ וחצי באותה השעה. מקלחת הגונה ב-₪, ותאורה טובה למשחק שח ב -₪ הכל חמוד ונוח כל כך.

הבעיה היא שהכל מצטבר ונרשם ובסוף החודש הסכום נראה מאוד מאוד מגושם.

משפחת דנה ודן חסכן, כל יום מקלחת פעמיים, 4 שעות מיזוג ותאורה מינימלית. 4 כוסות של תה טלוויזיה כזה וזהו זה. אז נחבר: מקלחות 2 ₪ , מיזוג 4 ₪ וכל השאר ₪ נוסף =7 ₪ ליום ובסוף החודש 200 ₪ וזה יפה אך מגוחך.

משפחת רחלה ויוסף, זוג בריא ושלושה ילדים הוסף. מיזוג כדת 12 שעות. רחצה ומקלחות 5 לפחות. טלוויזיה בכל חדר, שעורים וקריאה באור מלא מרדת החושך עד שחר עולה. אז נסכם מקלחת 5 ₪ ביחד, מיזוג 12 ₪ לתענוג, אור ושונות 3 ₪ וביחד יומי 20 ₪ לא נראה נורא כל כך. ובסוף החודש 600 ₪ עובר מהכיס למקום אחר.

עד כאן להפעם, לכם המתענינים ניתן להפנות שאלות הערות מענות וטענות לכתובת: האגף ליחסי צבור מחלקת מונים רמת יוחנן monim@ry.org.il או לתיבת דואר מס' 102 חשמליה/מחלקת מונים.

בשבת ה – 04/10/2003. התקיים במועדון לחבר שלנו כנס של בוגרי המחזור הראשון של הכתות המשותפות לאושה, כפר המכבי ורמת יוחנן.

מחזור זה למד באושה את שלושת שנותיו הראשונות, ונכנס בכתה ד' לבית החינוך (רק להזכיר, זה היה בית חינוך, לא רק בית- ספר).

עם כניסתו של מחזור זה לבית החינוך הבנוי החדש, נכנסו ללמוד בו עוד שלש כיתות שההבדל בין כל אחת מהן היה שנתיים, אך כל תלמידיהן היו מרמת יוחנן מלבד בודדים כארז ז"ל מאושה שלמד ברמת יוחנן (בכיתה של דליה יבור), יוסף ורסנו (ילד עולה שהגיע מאושה ולמד בכיתתם של איתן ואלישע) וכן חבורה שלמה מרמת- דוד (לימים יפעת) שלמדו בכתה של עוזי וזהר. אך כל תלמידי כיתות אלו היו מבחינת בית החינוך המשותף משוייכים לרמת יוחנן.

יש הרבה מקום לכרוניקה המיוחדת בה הוקם בית החינוך המשותף הזה, אך לא בזה עסקינן.

לכנס שנערך ברמת יוחנן הגיעו גם כאלה שלא ניראו במקומותינו ולא ראינו אותם במקום אחר זה חמישים ואחת שנה. דהיינו שעזבו את רמת יוחנן בכתה י' ב – 1952. ומאז לא פגשנו בהם.

הפגישה הייתה כמובן מרגשת ומרתקת כאחת. לא שהיו דברים מיוחדים. המיזוג בין אנשים שהכרת פעם, לבין מה שקרה, מה שהיה, איך, כמה ולמה ? אכן היה מרתק.

לקראת סיומו של המפגש שמענו על האירוע הנורא שהיה בקפה 'מקסים' בחיפה. נוצר ניגוד משווע בין שמחת הפגישה שלנו לבין המחשבה על הזוועה שקרתה באותו הזמן, עם הייאוש המתגנב ללב על הגולים העצמיים שמדינה זו וממשלה זו מעניקות לעצמן חדשות לבקרים. ואנחנו רואים, ועינינו כלות.

ברצוני להודות בשם בני המחזור לרמת יוחנן (דרך האישור המיידי של אודי) על האפשרות שניתנה לנו לקיים כאן כנס זה. כן ברצוני להודות לכל אלה שהעמידו לרשותנו בשמחה ובחפץ לב את היכולות של רמת יוחנן, ליעקב שאפשר ל"קייטרינג" לתפעל מתוך המטבח. לאלי שאפשר להשתמש בציוד מסיבות ככל שהיינו צריכים, ולנאוה שהעמידה לרשותנו את המועדון מצוייד ומוכן כראוי לקלוט כנס שכזה, לנני שפתח את סגור השער לנוחיות המתכנסים. ולמוטה שטרח וחיבר את הטלפון במועדון כך שנוכל לפתוח את השער מרחוק מהמועדון בעת הפיזור, ולדני שעזר לסלק בחזרה את פלטות השולחנות בחזרה למחסן התרבות. לכולכם התודות.

עם הסיום והסיכום ולאחר ההנאה מהדרך החלקה והמוצלחת בה זרם האירוע, לא מעט בזכות מה שהעמידה האכסניה לרשותנו. התגנבה לראשי מחשבה שבין ה "יזמויות הקטנות". אפשר היה להפעיל בקצת דמיון ומחשבה יוצרת אמצעים שיש כאן בשפע לאירוח של אירועים בצורה יזומה ומסודרת שגם פרוטה נאה יכולה להיות לצידה. ותעסוקה למי שחסר.

לקראת הסיום עלינו לבית העלמין לפקוד את קברותיהם של אלה שעיצבו את ראשית חיינו והשפיעו בוודאי רבות גם על המשכם. דיתה ז"ל מאושה שהייתה מורה שלנו עד כתה ג'. גד שטרמוס ז"ל שלימד אותנו מ – ד' ועד ח'. יהודה מסינגר ז"ל שהוליכנו ביד רמה בכיתות ט' עד י"א ופרש עלינו את שעור קומתו גם בלימודים בי"ב המקובצת בירושלים. לבסוף עלינו לקברו של ראובן כהנא ז"ל שהיה המדריך התנועתי שלנו ולקח חלק מרכזי בעיצוב ימינו הצעירים. עיצוב שבודאי עקבות לו בנו עד היום.

לבני המחזור שנפגשו הייתה הרגשה משותפת שהתבטאה גם במילים (די נרגשות) כי כל הארבעה האלה היו לנו כל אחד בתורו ל"ארבעת המופלאים" שלנו וכי אנו חבים להם הרבה מאד מאד.

ושוב תודות בשם כל בני המחזור שלי על האכסניה.

בשעה טובה מסתיימת השבוע חלוקת התעודות למייסדי הקיבוץ ולבני משפחותיהם.

כזכור התחלנו בטיפול בנושא זה במסגרת חגיגות השבעים ליסוד הקיבוץ. די מהר התברר שהטיפול יהיה ממושך – והוועדה שטיפלה בכך נפגשה פעמים רבות: חילקה את העבודה, קבעה כללים עקרוניים לקבלת התעודה וביררה היטב את כל השמות לאשורם.

לאחר שנקבעו וזוהו כל השמות: "יוצאי בית אלפא", "יוצאי גניגר" והמצטרפים לקיבוץ הקטן בעשור הראשון לקיומו – נקבע גם נוסח הכיתוב וצורת התעודה.

בהוצאת התעודות עצמן טיפל במסירות רבה איציק אדרי, שחזר, בדק ותיקן שוב ושוב כל פרט – עד ליציאת התעודות עצמן, כולל המעטפה המיוחדת.

אי אפשר שלא לציין – ולהתפעל – מהטיפול העיקבי והמסור, אפילו לפעמים הלוחץ, של אודי בנושא – שחזר ודחף ועודד את הפעולה ולא הירפה עד לחלוקת התעודות ממש.

נוכחתי בחלק מ"טקסי" מסירת התעודות למייסדים וראיתי את ההתרגשות והשמחה שאחזה בהם עם קבלתה. שמחתי איתם – וטוב לנו כולנו שזכינו במסירת הציון הזה במשהו מן ההרגשה שהחזרנו להם על פעולתם בימים הרחוקים ההם, שבהם הקדישו את כל מרצם וכוחם לייסוד ולבניית הקיבוץ והקהילה המיוחדים שלנו.

הקטע הבא נלקח מתוך "יומן" שנכתב על ידי חברים מה"קבוצה האמריקאית" בשנת 1929 .

אלה היו נערים ונערות מדטרויט שהכינו והכשירו את עצמם לעליה לארץ להגשמה, הוא החל להיכתב כדו"ח על הפגישות שלהם שנערכו כל פעם בבית הוריו של אחד מהם. הם התאמצו לדבר עברית אף ששפת אימם הייתה אידיש או אנגלית וכך גם כתבו ביומן. הקטע מובא כלשונו ללא תיקונים.

בקבוצה היו חברים – משה זמיר, אפרים מלמד, אידה לוין (כתר) ואחותה דבורה, מאיר בן צבי ויוסף מלאכי (היה נשוי לאחותו של שלמה יפה ועבר איתה עם הפילוג לבית אלפא). היו עוד חברים אך הם עזבו אחרי תקופה קצרה. הקבוצה עלתה לארץ בשנת 1930 ואחרי תקופה של בחירה והתלבטות הצטרפו ל"קבוצת הצפון" בגניגר.

אתחיל את סיפורי בטעם של שלום עליכם, ואתרה בכם קודם-כל להחזיק בבטנכם שמא תיתפקעו מרוב צחוק על מה שקרה לי ולעוד אחדים מ"הקבוצה" ביום ראשון נעים אחד.

הצעה נעורה באסיפה שהייתה לנו ביום חמישי שעבר בבית משה (זמיר), שכולנו, החלוצים וגם החלוצות, נצא ל"טוזיג" (פיקניק), למקום רחוק ביום ראשון.

ההצעה הזו נתקבלה וגם הסכמנו לקנות לנו אוהל, ששאלתו הייתה מובאה אל כל אסיפה ואסיפה, ושאליו חיכינו זה ימים רבים.

ביום ראשון, בעלות השחר, התאספנו אצל בית משה ומשם הלכנו, חצי חברה באוטומוביל וחצי בקרון, אל "רוצ'סטר פארק".

אחרי שבאנו אל המקום בו ראוי לחנות, ואחרי שנטינו את אוהלנו על ראש הגבעה, השעה הייתה כבר עשר. הכנו את ארוחת הבוקר על הדשא הרך ונשב כולנו במעגל ונאכל ונשתה, זה בצחוק וזה בבדיחות, אלה בדברים רציניים ואלה בעיוות פנים. בכלל היה כל- כך נאה ונעים לאכול יחדיו אצל הטבע הנפלא.

כשהשתקנו את רעבוננו נחלקה הקבוצה לשניים. חברה אחת התיישבה אצל האוהל ויתר החברים הלכו לרגל את הארץ מסביב. עברו שעות אחדות, וזמן ארוחת הצהריים בא.

שוב אכלנו ושתינו באותו אופן כבתחילה, אך לבסוף הוספנו קצת זימרה. אחרי כל זה היינו במצב הכי טוב ונצא בעליזות גדולה לצחק ולשחק.

בהיות השמש באמצע הרקיע וזרחה על פני הכיכר, הוציא מיכאל (ווין, אחד מחברי הקבוצה) את מכונתו הפוטוגראפית וניצטלם כולנו בעמדות שונות. בחוץ שררה כבר דומיה, השמש כבר שקעה במערב והיום הלך וכהה, הלוך ואפל. במהירות סעדנו את ליבנו ועזבנו את המקום הנעים הזה.

כל הנערות הלכו עם אפרים (מלמד) עגלון האוטומוביל ואני ויתר הנערים נפרדנו מאפרים, מנערותיו...וממכוניתו המפוארת, ונלך לנו בדרך המוליכה לעיר רוצ'סטר, ששם אמרנו לעלות על הקרון.

אילמלא לא היה אפרים בינינו כי אז חשבתי שנאבדתי מן העולם, כי הוא הילווה לי שישים ושמונה אגורות להובילני לדטרויט. באנו בעיר והמתנו זמן רב לקרון המוביל ישר לדטרויט. לבסוף בא הקרון ועלינו בעגלה הראשונה אצלו. אני השתוממתי למראה עיני, כי כל הכיסאות היו רכים ומכוסים סדינים לבנים, ממש בשביל "פריצים". שכר הנסיעה, חשבתי, יהיה כפי ששילמנו בבואנו לכאן.אולם אסון קרה! מורה הדרך שבעגלה זו בא ודרש "בתשלומים".

בשמוע משה את הדבר הזה, היכה במיצחו, ויתרגז, ויצחק, ויתרעם, וישאל את האיש העומד אצלו ומחכה לדמי הנסיעה: "איך זה עולה הדבר, הלא שילמנו שישים ושניים סנט בבואנו לכאן?" (משה היה מחוסר כסף כמוני, לכן התרעש כל- כך). מורה הדרך ביאר לנו אז כי העגלה הזאת הינה בשביל יחידים ולכן הנוסע צריך לשלם יותר.

"חבריא!" קרא משה, "נרד מהקרון הזה". "נרד, נרד" קרא מאיר (בן צבי) אחריו.

אני וברל (חבר בקבוצה) שומעים הכל ואיננו עונים דבר. אני ישבתי על הכסא הרך ופחדתי פחד גדול בליבי ובכל גופי, שמא יתרגז המדריך הלזה וידחוף את כולנו דרך החלון הפתוח.

"חכו רגע" קרא מיכאל פתאום, "אנחנו לא נרד, כי פה נישאר, לי יש שני דולר וודאי גם למאיר ישנם עוד כשני דולרים, נשלם שנינו את שכר הנסיעה בשבילכם וניסע הביתה בשלום".

ההצעה הזו ריככה את ליבי ואת לב משה. "טוב מאוד" ענינו "הוציאו ושלמו".

מיכאל ומאיר, כדרך דודים טובים בעלי לבבות נדיבים, הוציאו את כספם וישלמו את האיש הנדבק אלינו כחמישה רגעים. אז הלך מעימנו מורה הדרך הלזה ואנחנו התיישבנו איש אל אחיו עמוק בכרי הכיסאות וצחקנו קצת ונרדם על הסדינים הלבנים ועל הכיסאות הרכים בעגלה הראשונה היחסנית הזאת.

בימים אלה מתחדשת ביוזמתו ובביצועו של רון אנג'ל פעילות אתר האינטרנט של רמת יוחנן. אם הכל יילך כשורה האתר יורחב, כשהכוונה בסופו של דבר לכלול בתוכו חלקים ניכרים של הארכיון והמכון להווי ומועד, או שתהיה התחברות כלשהי למוסדות אלה דרך האתר. כמו כן יהיו כתבות על הענפים השונים במשק, יופיע טקסט עובר (רץ לרוחב המסך) הודעות קצרות.

כל מי שמעוניין להשתמש בשירותי האתר להודעות יכול להתקשר לדוא"ל של רון אנג'ל –

למי שמעוניין יש אפשרות להציג אתרים מועדפים עליו, כמו שרואים בקישורים –links באתר כבר עכשיו. למי שיש הצעות או רעיונות נוספים מוזמן להתקשר לרון על פי הדוא"ל המצויין לעיל.

מי שמעוניין לשלוח כתבות לאתר המתחדש, אנא יעשה זאת על גבי דיסק או בדוא"ל. יש לכתוב ב word בפונט אריאל גודל 12. רצוי שהכתבות יהיו תמציתיות, שיספרו על הענף, העבר, החברים שעבדו בו, הווי ומה צפוי בעתיד, לא יותר מעמוד אחד. אם יש קושי בהקלדה יש חברים שיהיו מוכנים לעזור.

חברים שמעוניינים להעביר באופן שוטף את ה"ברמה" למכיריהם בדוא"ל שלהם מוזמנים להתקשר לרון אנג'ל.

עומר סאלאווה משתחרר מצהל. וכבר נראה עובד בחברת ילדים.

הווטרינר מגיע ביום שני 3.11.03 יקבל פציינטים במחסן הכללי החל משעה 20:00. בואו בהמוניכם.

במיוחד לילדים, קצת גם למבוגרים אפשר לקנות במתפרה.

לפני הצהריים בימי החול. בשבתות – לפי תאום.

אנחנו במבצע לאיסוף רהיטים, מכשירי חשמל שימושיים, שטיחים, סכו"ם וכלי אוכל, על מנת לתרום לחיילים נזקקים ומשפחות נפגעי טרור. החברים מוזמנים להתקשר אלי (3559) בשעות העבודה במידת האפשר, עם פרטים. חברים שהביאו ל"גלריה" פריטים מהסוג הנ"ל ולא הצליחו עד היום למוכרם, מוזמנים לשקול התרמה. אנא השתדלו להזדרז כי החורף כבר בפתח.

ספונג'ה עברית

יום רביעי מוקדם בבוקר. אחרי הקפה של הבוקר אני נכנס לאקונומיה לקחת איזה מצרך נחוץ. אני פוגש את יעקב מקרצף את הרצפה. אני אומר לו בנימה מבודחת: "יעקב, השתגעת! אתה לא יודע שזה "מסוכן" מאוד לרחוץ את הרצפה לבד ועוד כל כך מוקדם, היום רק רוסיות וערביות עושות את זה". "כן" הוא עונה לי: "אתה יודע ירמיהו, זאת בדיוק הבעיה שלנו, הפסקנו לשרת את עצמנו".

לא נותר לי אלא להניד את ראשי בהסכמה, כשאני מהרהר לי ככה ביני לביני על הרשימות שתלויות להן על לוח המודעות, על כמות העבודה השכירה, ועל חוסר יכולתנו להציע עבודה לחברים שלנו. ירמיהו.