מס. 1391. כ"ב באלול תשס"ג, 19.9.2003

עוד שבוע... ירמיהו

עוד שבוע,

הירח מחסיר עכשיו ממילואו. עוד שבוע ישובו לילות החושך ושנה חדשה תיוולד.

האם בשעה טובה? תלוי את מי שואלים.

קשה להגיד שאנחנו סבלנו השנה, זה יהיה מוגזם, גם לא היה לנו רע. ראינו, שמענו וקראנו על המצוקות בחוץ, אבל לא ממש התרגשנו, המשכנו לחגוג בשפע שלנו, אכלנו טוב, ברוך השם, וגם הפרשנו לצדקה לעניי עירנו.

וזה בסדר, אנחנו עובדים בשביל זה יום יום קשה.

אבל השנה היוצאת לא פינקה, גזירות רדפו גזירות. הרבה רוע, הרבה אטימות, הרבה דם וסבל של "אין ברירה"  היו מנת חלקו של העם היושב בציון. היה צריך לגייס את כל כוחות הנפש כדי לראות גם את האור. זה לא קל אבל "צריך לחשוב חיובי" אומרים לנו... 

עוד שבוע,

וכבר קולות רעים עולים בלילות משולחן הממשלה ומאיימים לקצץ שוב את מה שכבר לא נותר לקצץ לזקנים, לחולים, לנכים, לילדים, לחינוך, לתרבות, לסטודנטים.

כדי שיהיה עוד כסף לשפוך על כבישים עוקפים בשטחים, כדי לבנות עוד בתים במקומות שכבר היום ידוע שלא נגיע לשלום המיוחל אלא אם כן נפנה אותם תחילה.

כדי להחזיק עוד משרדי ממשלה וכיבודים לא נחוצים. ושרים לא נחוצים, וסגני שרים לא נחוצים. ולשכות לא נחוצות. כדי לממן אנ"ש חשובים ש"מתמגנטים" אוטומטית לכל מיקרופון או מצלמה שמסתובבת בשטח, כדי להסביר לנו כמה המצב קשה וש"אנחנו" צריכים להצטמצם.

"תלכו לעבוד" הם אומרים ומפטרים עשרות אלפי עובדים.

"תהיו בריאים"  הם אומרים וסוגרים בתי חולים.

"תיסעו באוטובוסים מתפוצצים" הם אומרים ומעלים את מחיר הנסיעה.

זה לא קל אבל "צריך לחשוב חיובי" אומרים לנו...

עוד שבוע,

כבר אפשר לספור את הדקות בין ציר לציר, כבר יש "פתיחה" וצריך לקחת אוויר מלוא הריאות, ולנשום כמו שצריך, והכאב גדול.

אבל השנה החדשה שתיוולד במזל טוב תקבל פחות טיפול, פחות מענק לידה, פחות סל תרופות, פחות ביטוח לאומי, פחות אוכל, פחות שירותי רווחה, ועוד היד נטויה לגזור ולקצץ.

השתנו התפיסות אומרים לנו, רוח כלכלית חדשה נושבת אומרים לנו.

אבל נדמה, שלכאורה, את אף אחד זה לא מעניין, שבינתיים היא מאיימת להרוס ולסחוף עימה לאבדון את כל ריקמת החיים האומללה והרופפת שנוצרה פה בארץ חמדת אבות בעשורים האחרונים.

למי שיש  יש. למי שאין אין.

בארץ המובטחת הביטחון משתולל, בארץ ה"רווחה" יש לכל אחד זכות מלאה להיזרק מביתו חופשי ומאושר לרחוב אם לא עמד בהחזרי משכנתא, למות בשלווה על הספסל בגן הציבורי, למות מחוסר תרופות בבית חולים, או לשבות רעב מול חומת הקרמלין של משרדי הממשלה.

כלכלת שוק במיטבה, לנתניהו שמרוויח עשרות אלפי דולרים להרצאה אחת בארה"ב פשוט "נגמר הכסף" בשביל הזוטות האלה.

אז כן, צריך כסף לצמיחה אבל מי יבוא להשקיע בארץ שהאג'נדה היחידה שלה זה חוסר יציבות ביטחונית, כלכלית והעדר מוחלט של אופק מדיני.

זה לא יהיה קל אבל "צריך לחשוב חיובי" אומרים לנו....   

עוד שבוע,

ידועי צרות ומלחמות אין לנו אשליות מה הולך לקרות פה כשהשנה החדשה תגיח לאוויר העולם.

הירח ימלא לאט לאט את חיסורו מחדש והלילות יהיו אולי פחות חשוכים, אבל אנחנו נמשיך בשלנו, נמשיך להלל ולשבח גנרלים במקום פרופסורים, להעלות את הביטחון על ראש שמחתנו במקום לבנות כלכלה ויחסי אמון, להקשיח לבנו לחלש, להקריב חלומות, לסגוד לעגל הזהב, למשכן את עתיד ילדינו על מזבח שגעונות גדלות וכיבוש.   

זה לא קל אבל "צריך לחשוב חיובי"... כך על כל פנים אומרים לנו...

כי אולי, אולי אולי בכל זאת השנה החדשה תביא עימה משהו חדש... הלוואי.

עונת  מעבר / אלי יבלונקה

אנחנו בעונת מעבר, המושג הזה עונת מעבר יש בו משהו מיסתורי, מעורפל שמצד אחד אומר כל כך הרבה  ומן הצד השני סתום. כל אחד יודע היטב את הסממנים של זמני המעבר, זהו זמן של רחש ותזזית וגם שקט הולך וגובר, זמן עם מצב רוח הפכפך, משהו ותחושת פרידה יחד עם זרעים של  הדור הבא זמן של "ישן מפני חדש תוציא.."  .

"עונת המעבר" הוא תירוץ לכל המחושים ואי הסדרים ואי ההבנות. זהו זמן השוויון כשהיום והלילה שווים באורכם, אלו הזמנים של מועדים בישראל. כך זה באביב, ב-אב  ה-יב  (מזל טלה הוא הראשון למזלות השנה).

כשהכול לקראת פריצה, שופע טריות וחיוניות, כך זה עכשיו, ממש אוטוטו, בחגי תשרי, ימי מאזניים.

באביב מתחילים בהתחלה מ-א ל-ב, ובתשרי הכל נאסף מ- ת ל- ש וכך הלאה, הולך ומתכנס עם המבט פנימה איש איש אל חייו . כל העטיפות מנושלות וסליחות ונוגעים בעיקר. מטמינים זרע עם תפילה לגשם  שתהיה טפיחה וצמיחה, הזדמנות חדשה.

גם אנחנו כאן לקראת תום שנתנו ה- 72  מנסים לפענח מה ניתן לעשות?

מה יכול להיות ההישג הבא? כיצד משתפים פעולה.

הזמן של האנשים ה"גדולים" עבר, עתה זה הזמן שלנו... איש איש וסגולותיו וייחודו. 

יחד, זה אוסף של ייחודים, ולא בינוניות של אחידות מקפחת.

בפרוס השנה החדשה נערוך ונקיים את אירועי החגים כמיטב דרכנו משנים. השנה כאמור נחגוג את שנתנו ה- 72 . כולנו מכירים היטב את הטקסים והאירועים, את השירים ואת דיברי האומר.

הכל מוכן וידוע, את הריקודים כבר חיברו, השירים הולחנו זה כבר. אנו יודעים מה בא אחרי מה ומי מקריא או רוקד או שר. מה אם כן נותר לנו לעשות?

עלינו המשימה לעשות זאת ברמה. לעשות זאת באיכות גבוהה בצניעות ובגאווה. הבה נחגוג עם מירב משתתפים ופעילים איש על פי נטייתו ודרכיו אם באירגון או בנייה אם בהגברה ותאורה  או אולי בקישוט נגינה שירה או ריקוד, או כל שיידרש... נעשה הכל ברוח טובה ובמאור פנים  באווירה של התלהבות (גם אם מאופקת).

זה יהיה שכרנו והצלחת כל אחד בתוך ההצלחה הגדולה . ומה עוד נבקש?

תודות

v     כעת כשאנחנו בעיצומו של סוף השבוע בהרי ירושלים זה זמן לתודות ראשונות למוליכים והמביאים, למארגנים היוזמים, לעוזרים לידם ולכל מי שבאו להשתתף וליהנות.

זוהי דוגמה טובה לאוסף גדול של מאמצים מצד אנשים רבים לטובת מטרה של מפגש וטיול      בפינת חמד שופעת. שתהיה הנאה גדולה לכולנו .

v     בימים אלו הולכת ונשלמת העבודה בחידוש דשא הפקנים. לאחר שנים אחדות של התלבטות ותיכנון, עיצוב ותיקצוב אפשר לברך על המוגמר.

      כעת חזר הירוק לעיניים ואור יקרות להאיר את לילות החג .

תודות רבות לבנצי המחשמל ,ליואב ללא לאות, לרוני וצוות הנוי החרוץ ולכל מי שהוסיף את חלקו בעצה או כל עזרה נחוצה וכמובן ולמנצח על המלאכה צור. לכולם יישר כוח!!!

וכעת אל המשימה הבאה...

אירועי תשרי

ערב ראש השנה  - יום ו' כ"ט אלול תשס"ג - טקס קבלת החג וארוחה חגיגית על דשא הפקנים המחודש  והמואר באור יקרות.

לשיר עם סי היימן ישן וגם חדש ביום א'  מוצאי החג בשעה 19:00 על דשא "בית התרבות" – ערב לקטנים וגדולים. נקבל את השנה במצב רוח מלהיב .

שנה טובה!

מדיוני המזכירות

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט עידו ויוחנן.

1.     הוחלט להמליץ לאסיפה לקבל את נעם דינסטג לחברות.

2.     נמסר על ידי אודי דיווח קצר לגבי בדיקות בנושא קיום סדנאות עיון וחשיבה (ר' פירוט בדו'ח השבועי).

3.     דניאל פרי מסר על הסדרת נושא עבודת החוץ  של דדי באופן מלא על פי החלטות ונוהלי הקיבוץ.

4.     המזכירות שמעה מצור דיווח לגבי תכנית השיפוץ של מבנה "גילרם" והפיכתו למועדון לחבר/פאב בעלות של כ- 130,000 ש"ח. לאור גובה ההשקעה והכפילות שתיווצר בהוצאות השוטפות לתיפעול ואחזקה, דנה המזכירות בסגירת המועדון לחבר הקיים, העברת פעילותו למועדון "החדש" לאחר גמר השיפוץ, והקצאת המועדון הקיים לשימושים אחרים.

5.     המזכירות קיבלה החלטה לגבי קיום אירועים פרטיים בנוסח המופיע בגיליון זה של "ברמה".                                                                                                           

   רשם אודי.

קיום אירועים פרטיים בקיבוץ החלטת מזכירות מיום  11.9.03

1.      "אירועים פרטיים": דהיינו שאינם מאורגנים על ידי ועדת תרבות או ועדה אחרת או איזה מענפי או מוסדות הקיבוץ.

"שטח הקיבוץ": כל השטחים שברשות הקיבוץ או תאגידיו (גם מחוץ לשטח המגורים והשטחים הסמוכים לו).

2.      נוהל זה אינו מתייחס לאירועים פרטיים שאינם מתנהלים בשטחים ציבוריים ושלא מעורבים בהם ציוד או שירותים של הקיבוץ.

3.      קיום אירועים פרטיים בתחום  או בסמיכות לשטחי המגורים – כגון: חד"א, מועדון, דשאים, בריכת שחייה, "נווה" וכו'. יש ליידע ולקבל אישור:

-          אחראים על המתקן או השטח (לגבי שטחים פתוחים האחראי הוא מרכז ענף הנוי) 

-          מזכיר או  מרכז משק צרכני.

-          האחראי על הביטחון.

4.     אירועים פרטיים מחוץ לשטח המגורים

                    כולל אירועים שבהם:

      -     מתבצע מעבר אורחים/מוזמנים דרך שטחים שברשות הקיבוץ.

      -     מעורב ציוד או שירות של הקיבוץ.

      -     האירוע מאורגן על ידי חברי/בני/תושבי הקיבוץ.

באירועים כאלה עשויה לחול על הקיבוץ אחריות ישירה או עקיפה במקרה של תאונה, נזק או התנהגות בלתי הולמת.

א)   יש לקבל אישור המזכיר מראש ובעוד מועד. (המזכיר יביא הנושא לפי שיקול דעתו לאישור המזכירות).

ב)   לאחר אישור המזכיר יש ליידע ולתאם:

  -   עם המשטרה

               -  עם האחראי לביטחון בקיבוץ.

              -  עם ועדת צעירים כאשר מדובר באירוע של "צעירים" (ע"פ ההגדרה בתקנון צעירים).

                    -  עם האחראי על הביטוח – כולל וידוא קיום, ובמידת הצורך הסדרת, ביטוח מתאים.

              -  עם המרפאה.

              -  עם נותני שירות או אחראים על ציוד השייך לקיבוץ (תאורה, הגברה וכיו"ב).

              -  עם גורמים שכנים שהאירוע עלול להוות מבחינתם מטרד או הפרעה.

במקרה של הסתייגות או התנגדות אחד מן הגורמים הנ"ל יש להודיע על כך למזכיר ולהשעות ביצוע האירוע עד לאישור חדש.

געגועי האבק לכוכבים

ספר חדש לאודי פלד.

על כריכת הספר מאחור כתוב:

"נתיב החיים, כמו ערוצו המתפתל של הנהר, נקבע פחות על ידי המטרה ויותר על ידי המכשולים שבדרך, כל הנהרות נשפכים אל הים וכל החיים הולכים אל המוות."

מפקח גולדשטיין אחד, שתי גוויות, שלושה קופים, שנים-עשר שבטים, מליון חיידקים אלימים וגם ערן ורבקה, שני צעירים הרוקמים אהבה בתוך המערבולת של טירוף מגלומני, שתחילתו בצריף אפוף מוות וסופו בשאיפה לשנות את מהלך האבולוציה.

"כן, אנחנו כולנו בנויים מאבק של כוכבים. אבק המגיח מן האינסוף ושוקע מזה מיליארדי שנים על כדור הארץ.

מביטים בשמיים, עורגים אל האור ממנו באנו. אבל אנחנו איננו כוכבים וגם לא נהיה – רק אבק. סיוט קטן בשנתו הכבדה מאוד של האלוהים."

ואודי מוסיף:

לא יאומן כי יסופר. תוך כדי משחק "מחבואים" מוצאים הילדים גוויה.

רצח? כאן אצלנו? בקיבוץ?

וכיצד קשור "המנוח" עם העלמותם של קופים מזן "רזוס" ועם הרעיון המגלומני לשנות את נתיב האבולוציה?

כל מי שרוצה תשובות מוזמן לקרוא בספרו החדש של אודי

"געגועי האבק לכוכבים".  ניתן להשיגו בכלבו.

ברכות לאודי עם צאת הספר לאור..

חִבְּקָה אֶת הַטַּל

יָרְדָה תּוּגַת סְתָו

לַשָּׂדוֹת הָרֵיקִים.

וְעָלוּ חֲצָבִים

כְּנֵרוֹת נְשָׁמָה לַקַּיִץ.

אֲדָמָה עֲיֵפָה

פָּנֶיהָ סְדוּקוֹת

מְרוּחוֹת וּמִשֶּׁמֶשׁ

עַד בֹּקֶר חִבְּקָה אֶת הַטַּל.

עַל מַצַּע הַתְּלָמִים

כֻּסּוּ הַזְּרָעִים

בִּשְׂמִיכַת רְגָבִים מְגוֹנֶנֶת.

אֲדָמָה סַבְלָנִית כְּאִשָּׁה אוֹהֶבֶת,

פָּנֶיהָ נוֹשֵׂאת לַשָּׁמַיִם

מֵהֶם

אֲהוּבָה הַגֶּשֶׁם יָבוֹא.

                            ראובן עזריאלי - 9/9/03                                                       

לתיקון תורת ההיצע והביקוש / איתן שטייף

א.     במסגרת של דיווח תקופתי של מש"א בעלון, הוצגה "עובדה" לפיה היצע העובדים לכאורה גדול מן הביקוש, או מהיצע העבודה, וכמו כן צוין כי מש"א אכן תקיים דיונים ותחפש פתרונות.

איך אפשר לומר כי היצע העבודה "קטן מדי" כאשר במסגרת הקהילה וענפי המשק

מועסקים כ- 100 עובדים שכירים וב"פלרם" עוד כ- 100 שכירים, ובסך הכל יותר מ- 200

מקומות עבודה ("משרות") ניתנים לכאורה להתמלא ע"י חברים?

ב.     האמת צריכה וניתנת להיאמר – כפי ש"הצלחנו" להעלים אי עבודה ע"י הורדת גיל חובת העבודה (65/60) לא מכבר, כן "הצלחנו" להוציא עשרות מקומות עבודה מרשימת המקומות המתאימים לחברים וחברות – בתי ילדים, מטבח, רפת, לול, מוסך ומסגריה, ועוד – העבודה בענפים אלו נעשית היום ללא חברים כמעט או בכלל. הרי אפילו משרות "מכובדות" כמו הנהלת חשבונות, אחיות, תמחיר וכדומה – מתמלאים בקיבוץ ובפלרם ע"י שכירים, בעוד חברים וחברות נבלעים במשרות "פשוטות ונמוכות" כמו קופאיות ב"סופר" ושוטפי מכוניות. למה זה צריך להיות כך???

ג.      אילו התקיימו ההחלטות בנושא "עבודת חוץ" בתנאים של מינימום משכורת ועוד כמה הגבלות (בהתאם להחלטות) מילא!  אבל המציאות היא כי עבודות חוץ רבות לא מותירות אפילו רבע מן הנדרש, ויש הרבה תעסוקת סרק גם במסגרת הכללית של העבודה בקיבוץ. חלק מן ההיצע נובע מהקליטה הגוברת בשנים האחרונות. אין לי דבר וחצי דבר נגד התנועה הזו, אבל מן הסדר הטוב היה לו קבעה מש"א כי המבקש לשוב להיקלט בקיבוץ יידרש להסכמה מוקדמת על מקום עבודתו בהתאמה לצורכי הקיבוץ ומש"א, כתנאי מקדים. ככל הידוע לי – אין זה כך היום.

ד.     מש"א זקוק, לכן לרענון של ההחלטות הקיימות, גם למאמץ להבטיח את ביצוען – כדי למלא בכך את אחריותה לציבור.

ואוסיף עוד: אולי ראוי כי מש"א תלמד שיעור קצר משכנינו בכפר המכבי, שבהחלטות לא קיצוניות מדי – הביאו לשינוי מרחיק לכת בנושא שהוצג למעלה – המרחק בין היצע העבודה להיצע העובדים, וזאת מתוך כוונת פרנסה לשמה, ולא רק תעסוקה לצורכי "כסת'ח".

ה.                  בעבר היינו "חברה עובדת" יחד עם היותנו חברה שדואגת לעתיד חבריה באמצעים של ניהול כספי וחזון עסקי-משקי. ההפרדה בין השניים היא לרועץ לעתידנו, וראוי לעשות הכל למנוע את הצפוי כתוצאה מהעדר הקשר בין העבודה ומאמץ העבודה, לבין היכולת להתפרנס בכבוד - בעוד הכל, אבל ממש הכל, תלוי בהצלחה המתמשכת (עד מתי?) של "פלרם".

"נלבישך שלמת בטון  ומלט...". מכתב

לכבוד: מר שלמה חבר

יו"ר מועצה איזורית זבולון.

הנדון:   המשך טיפול המועצה בהקמת הישובים חרוב ויששכר.

שלום רב.

אנו פונים אליך במכתב זה, לאחר שקיבלנו מספר אינדיקציות שהמועצה האיזורית בסיוע גורמי ממשלה פועלים בערוץ שתכליתו לעקוף את ההליך המקובל בוועדת התיכנון המחוזית לאישור הקמתם של הישובים החדשים בתחום המועצה האיזורית זבולון.

זאת, לאחר שבישיבת הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה אשר התקיימה ביום  17,06,2003, התקבלה בהליך חוקי ההחלטה כי מוטל על המועצה האיזורית זבולון, להביא בפניה סקר בדבר השפעות הקמת הישובים על איכות הסביבה, וכן סקר הבודק את האפשרויות ליישוב האוכלוסייה המתוכננת לישובים החדשים, במסגרת הרחבות של ישובים קיימים באיזור.

נראה לנו כי במקום לפעול במסגרת ההליך שהתוותה הוועדה המחוזית מחפשים קיצורי דרך, שלתפיסתנו לוקים ציבורית, ויתכן מאוד שגם חוקית.

אנו מגיעים למסקנה זאת, לאור הדיווח הלקוני והמרומז בשבט השישי האחרון על ביקור שר השיכון וראש הצוות הבין משרדי לקידום החלטת הממשלה בנושא הישובים, אפי איתם, ואת המצופה מביקור זה, ולאור הכתוב במכתבו של מר ארז אלטשולר, איש משרד ראש הממשלה לראש הממשלה אריאל שרון. (מצורף כהעתק), ולאור מידע נוסף שמצטבר אצלנו שאין בכוונתי לפרטו כאן.

אנו מתרשמים  כי המועצה האיזורית, בשיתוף עם ממ"י ומשרד השיכון ובעידוד משרד ראש הממשלה, פועלים נמרצות, ברוח מכתבו של מר אלטשולר, ובשיטות השיכנוע המוזכרות בו, במסלול "עוקף מחוזית", ע"י העברת הליכי האישור באמצעות הוועדה לתשתיות לאומיות.

אנחנו מתקשים לראות כיצד הקמת הישובים המדוברים בשולי מטרופולין חיפה, הרווי בבנייה חדשה, עולה בקנה אחד עם צעד כל כך מרחיק לכת השמור למשימות לאומיות יוצאות דופן  ברמת החיוניות והדחיפות, שבהם עוקפים את ההליכים הקבועים בחוק באמצעות הוועדה הנ"ל, או באמצעות כל הליך אחר הבא לעקוף הליך מסודר ב"מחוזית".

בכל מיקרה,  אנו, העמותה "גן לאומי גבעות אושה" בסיוע גופים רבים נוספים הפועלים בנושא ומסייעים לנו, עוקבים בדריכות אחר הפעולות הקשורות להקמת הישובים החדשים, ונפעל בכל הערוצים שעומדים בפנינו להעמיד במבחן את החוקיות והביצוע של כל מהלך עתידי מהסוג הנ"ל במגמה למנוע אותו.

למותר לציין שאני כותב דברים אלה גם בשם שותפי לעמותה ולדרך שכולם גם תושבי המועצה.

                                                בכבוד רב,

מאיר יפה - יו"ר.

לנו זה לא יקרה ...

איזה טעם יש בחיים האלה?

שלושים שנה היא עבדה במסירות גדולה בנוי. עד שהודיע לה המנהל הכלכלי השכיר שהוחלט להביא קבלן גינון מבחוץ. מאז הלכה בשבילי הקיבוץ ומחשבות שחורות בראשה. איש בקיבוצה המשתנה גם לא הציע לה תשובה לשאלה המאיימת: מה עכשיו? ממה תתפרנס? מי ירצה להעסיק אישה בת 59?

לפני חודש בלעה 17 וואבן  ו 12 בונדורמין אך ניצלה בנס.

סיפורה של ותיקה אחת בקיבוץ אחד.

17 ואבן, 12 בונדורמין, היא הניחה שיש מרכיבים יעילים וחזקים מאלה, לערבב עם אלכוהול לקוקטייל שיעביר אותה לעולם שכולו טוב, אבל זה מה שהיה לה בבית.

מרגע שהתעוררה בבוקר, חזרה תחושת החידלון. היא התנהלה בשבילי הקיבוץ כמי שכפאה שד, מחשבות שחורות בראשה, לֵאוּת כבדה באבריה, חסרת  תיאבון ועניין בכל מה שמסביבה, אפילו בגינות הנוי, אפילו בציפורים, אפילו בנכדתה האחת, בתו של בנה האחד. אשה מתה מהלכת, היא הייתה, היא אומרת.

אחרי כמעט חודשיים באה לה הארה – כך היא מכנה את אותו בוקר שבת כשקמה משנתה ולא הצליחה לאזור כוח להכין את ארוחת הבוקר המשפחתית המסורתית. הרימה טלפון לכלתה וביקשה שלא יבואו, כי הראש מתפוצץ לה. יצאה לגינה, והסתובבה בין הוורדים שפריחתם נסתיימה, וכבר לא היה איכפת לה מהעשבים ומהענפים היבשים.

למות. פתאום עלתה המילה בראשה. להיעלם, לוותר. לחדול. כי איזה טעם יש בחיים האלה, שלה?

איש לא הציע לה תשובה לשאלות: מה עכשיו? מה היא הולכת לעשת עם עצמה? ממה תתפרנס? איך היא אמורה להעביר עשר-חמש עשרה שנה שנותרו לה עד לזקנה? מי ירצה להעסיק אישה בת 59, ובמה? מה היא בכלל יודעת לעשות, חוץ מגינון? זה מה  שאהבה כל חייה, זה מה שלמדה לפני 25 שנים ברחובות, ואחר כך בקורסים ובהשתלמויות, וגם בסיור מקצועי באירופה מטעם אירגון הגננים, וזה מה שעשתה במסירות גדולה בקיבוץ.

המנהל הכלכלי השכיר, זה שקרא  לה יום אחד – כשעישבה במסלעת הסוקולנטים שליד האנדרטה לחללי הקיבוץ – אל משרדו הממוזג, והציע לה משהו קר לשתות, ושאל לשלומה,  ובראש מורכן ובטון אבהי פתח בהרצאה על התייעלות וצימצום ורנטביליות, עד שלא יכלה עוד לשאת את הלהג ואמרה: תגיע לשורה התחתונה.

אז השורה התחתונה, הוא אמר לה, עם כל הערכה למה שהקמת פה, ועל זה אין ויכוח, השורה התחתונה היא, שאנחנו מביאים קבלן גינון מבחוץ. אם הוא ירצה להעסיק אותך, נהדר, אבל קיימת גם אפשרות שלא, ואז, אני רוצה להיות גלוי איתך, תצטרכי לפרוש ולמצוא לך משהו אחר. אנחנו, כמובן נעזור.

אחרי לילה טרוף, בדרכה לעבודה ראתה מרחוק טנדר אדום חונה בסמוך למחסן הנוי, ואיש גדול ושמן משוחח עם אורי ורן, חבריה לעבודה, ובאחת הבינה הכל. הם, הצעירים, אלה שהכשירה והכניסה לעבודה, כנראה נשארים; הוא, המנהל הכלכלי, המתין עם ההודעה עד לרגע האחרון שלא יישאר לה זמן להקים מהומות.

...בערב הגיעו אליה בנה וכלתה. חשבתי על הכל, אמר הבן, והודיע: קודם את יוצאת לחופש. בסדר, נתרצתה לו, ואחר כך? אחר כך אלוהים גדול, השיב. מ – 300 ימי חופש שצברה במשך שנים נאותה עכשיו לקחת שלושים.

אבל משהו השתבש, שלא ברצונה. כל אימת שטוותה את החופשה המתקרבת, הגתה בהנאה בספרים שתקרא, ובחברים שתיסע לבקר בצפון, וביום הכיף שיהיה להן, לה ולנכדתה לבדן, בתל  אביב, ובטיול הנכסף משנים עם החברה הגיאוגרפית במזרח תורכיה – ניתקה אימה גדולה את חוט מחשבותיה, פרעה בתוכניותיה והפילה אותה בחבטה אל תהומות הפחד: וכשהחופש ייגמר, מה? לאן אני חוזרת? מה קורה אתי? איזה טעם יהיה לחיי?

...מוטלת  הייתה על הספה החשופה בסלון שווילונותיה מוגפים, נרדמת ומתעוררת חליפות, אומרת לעצמה שדי, שמספיק, שצריך לקום להתרחץ, לאכול משהו, להשיב להודעות במשיבון, לראות מה קורה עם ההודנה, אבל לא מצאה בה כוחות, אפילו לא כדי לגשת לשתות משהו.

ביום רביעי, לפנות ערב, כשבאו בנה וכלתה לדירה, ודפקו על הדלת ולא נענו, נכנסו ומצאו אותה ישנה, רטובה ומצחינה מזיעה. החזירו את שפופרת הטלפון לכנה, פתחו את החלונות לאיוורור, העירו אותה, הכריחו אותה לשתות, ואמרו: קדימה, נוסעים לתחנה. איזה תחנה? מה תחנה? יהיה בסדר, אמרה לה כלתה והידקה אתה אל חיקה, כדי להשקיט את רעדה ובכייה.

...אין לה מזל, היא אומרת עכשיו.

אנחנו יושבים על מרפסת בבית חברתה מילדות, בתל אביב. היא לבושה חלוק כותנה לבן, שאינו מכופתר כראוי, מאוורר גדול משיב עליה רוח, ומגש פירות שאינה נוגעת בו מונח לפניה. ולה אין לה מזל? כי בצהרי אותו יום שישי, ב- 12 וחצי, אחרי שנעצה את הפתק לשידה, והכינה את השיקוי, ורוקנה את הכוס בלגימה אחת גדולה, פתאום – כבר היה ערב – טולטלה בחוזקה, והתעוררה מעורפלת בתוך שלולית של שתן וצואה, ותמהה למראה מעגל החברים שסגר עליה,

ובנה וכלתה ניגבו את מצחה בטישו צונן, ושני צעירים שאינה מכירה העבירו אותה בעדינות לאלונקה, ונשאו אותה אל האמבולנס שחנה ליד.

עשרה ימים הייתה מאושפזת בבית החולים במצב שהרופאים הגדירו "לא קל", וכל אותם ימים לא הרפתה מזיכרונה צעקת החדווה של אחד החברים, ששמעה היטב ממקום משכבה בתוך האמבולנס: יאללה, חבר'ה, אין סיפור. הדרמה נגמרה. קדימה למסיבה.

רכבת לילה למוסקבה / יובל חן

למרות שהשעה הייתה שבע בערב, לא הראתה השמש שום סימנים שהיא הולכת לשקוע בקרוב. ככה זה בלילות הלבנים של חודשי יולי אוגוסט בחלק הזה של העולם.

אני יונק בשקיקה את סיגריית ההתאוששות שלאחרי המשא המתן האינטנסיבי של השעות האחרונות עם עמוס, חנוך והפינים. יושב מיוזע בתחנת הרכבת של עיירה קטנה בדרום פינלנד, וצריך להרוג שעתיים עד שתגיע הרכבת שתיקח אותי לתוך רוסיה, למוסקבה.

ריקנות הנפש הזאת מוכרת לי כבר ואני יודע היטב כיצד להתמודד עימה. היא באה בעיקר לאחר רצף של עשייה קדחתנית בה כל המשאבים הנפשיים מרוכזים רק במטרה אחת.

לאחר הסיום באה העייפות הזו ועימה חוסר רצון לעשות משהו.

אז אני צריך להיאחז בתמונה האופטימית של העומד להתרחש, לצאת מתוך הגוף הזה שאני כלוא עייף בתוכו, להסתכל על העולם בבדיחות דעת זהירה, כשהכל כאילו לא נוגע לי ישירות, אבל אני כוכב העלילה.

המחשבה הכי אופטימית שאני יכול להעלות בדעתי כרגע היא איך להפוך את נסיעת הלילה ברכבת למוסקבה ממשהו ארוך ומייגע לחוויה יותר נעימה.

המחשבה האופטימית מכה בי בברור, יחד איתי ייסעו בקרון הרכבת, מחלקה שנייה, קרון קטן חמים ואינטימי, 3 סטודנטיות לאומנות או למשחק, שחזרו מאיזה סמינר בהלסינקי, שיערן הדיבשי יגלוש, עיניהן יבריקו מעוצמת החוויה שעברו זה עתה, ומגילוי העולם שנפתח לפניהן.

מעודד מהמחשבה החיובית הזאת אני ניגש לבאר לחזק את הרעיון בכוס בירה מקומית. בעוד אני נאבק עם הבארמן הצעיר שמסרב לקבל כל אמצעי תשלום אחר מלבד המטבע המקומי שלא הספקתי למשוך, מחלץ אותי בחור פיני גדול, משלם עבור הבירה שלי, מרים כוס 'לחיים', וניגש חזרה לשבת עם החברה שלו.

בחיוך אני מתיישב על שולחני משוכנע שזה סימן חיובי והכל הולך להסתדר על פי תוכניותי.

ריח חמוץ של נקניק וודקה מקבל את פני כשאני נאבק עם מזוודתי להיכנס לקרון הקטן והמעופש. מסביב לשולחן הקטן יושבים שני זקנים וזקנה מקומטת, פורסים חתיכות נקניק שמן, גבינה, עגבניות ולחם  שחור קשה ולוגמים וודקה מכוסות פלסטיק.

מבטיהם נישאים אלי בכניסתי המגושמת כשאני מניף את מזוודתי על אחת המיטות העליונות ומתיישב לידם, רחוק ככל האפשר, על שמיכת צמר מְהוּהָה שידעה ימים יותר טובים.

המחשבה על הנסיעה החמימה בחברת שלושת הסטודנטיות הצעירות מפנה את מקומה מהר להתכנסות למצב של מדיטציה חלקי, שיעביר את הנסיעה הזאת במהירות האפשרית, כמו נסיעות הרכבת ממושכות בהודו בקרון מלא מקומיים.

מבטם המסוקרן לא מרפה ממני, והם בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש ותוהים על מוצאי.

"שפרכן דוייטש?" מנסה השמן עם הזקן הלבן. אני מניד בראשי לשלילה.

"אינגליש", אני אומר.

אההה, הם מחליפים מבטים ביניהם, שקט..., הזקנה פורסת עוד פרוסת לחם וממלמלת משהו לאחרים, שוברת את השקט הלא נעים.

הרכבת מתחילה לנוע, אני נשען לאחור ותוהה איך להעביר את הנסיעה. ברור שכניסתי פגעה במשהו מהחברות הנעימה של הפיקניק הקטן שהתרחש עד לכניסתי לקרון. בקבוק הוודקה התרוקן כבר לחצי, ולחיי הזקן השני היו סמוקות? החלטתי שהכי טוב יהיה להיעלם בתוך עצמי, לתת להם להמשיך בשלהם ללא הטרדות.

"פרוסקי?"  מנסה בכל זאת השני.

"נו, נו, אונלי אינגליש" , אני אומר ומוסיף, "נאדה דויישט", "נאדה פרוסקי".

"אתה מאנגליה?" אומר השמן עם הזקן הלבן.

"נו, יזראל", אני אומר.

"אהההה", אומרים לפתע כולם, מחליפים ביניהם מבט מלא משמעות.

"לחיים", אומר הזקן השני, נועץ מבט כחול עמוק לתוך עיני, בעוד הזקנה ממהרת לדחוף כוס פלסטיק נוספת, למלא אותה בוודקה ולדחוף לכף ידי.

"שמי חיים", אומר הזקן כחול העיניים במבט מלא משמעות.

השמן בעל הזקן מצביע על עצמו ואומר – "זליג".

"אירינה", מציגה את עצמה הזקנה, מסתכלת עלי בחיוך נבוך ודוחפת לידי פרוסת נקניק שמן על חתיכת לחם שחור קשה.

"אידיש"? שואלים.

"לא", אני אומר. "עברית".

"אהההה, עברית". הם מגלגלים את המילה בלשונם מספר פעמים במתיקות.

"לחיים"! פורץ בעברית חיים ודואג שכולם ישתו. "שלום על ישרואל" מוסיף בהדגשה.

"אתם יהודים"? אני שואל רטורית.

"כן, כן, אנחנו יהודים".

הכוס שלי לא מפסיקה להתמלא, עוד נקניק, גבינות ופירות, נשלפים משקיות נחבאות, ואני מרגיש איך מצב רוחי משתפר. אומנם הוא היה יכול להיות טוב יותר עם הסטודנטיות לאומנות, אבל גם החברה הזאת יכולה להעביר את הנסיעה ב'סבבה'.

"נו, אתה צברה"? הם שואלים.

"כן", אני אומר.

"אוווו", הם מתפעלים

"תל אביב או ירושלים"?

"תל אביב",

"אווווו".

"מה אתם עושים ברכבת הזאת"?

הם חוזרים מסמינר שואה בהלסנקי. "מה זה"? אני שואל, והם מתקשים להסביר בדלות השפה שבינינו, אבל הצלחתי להבין שיפים (חיים) הוא נשיא יוצאי המחנות בצד הרוסי משהו כמו  טרבלינקה, לודג' ועוד כמה מהשמות שמוזכרים ביום השואה.

מחשבה מרושעת כמעט גורמת לי לשאול – על מה מדברים בסמינר שואה? על איך היה האוכל? אבל אני מדחיק את הסרקזם במהירות ומתנהג יפה.

"נו, אתה צברה"? הם חוזרים ושואלים.

"כן", אני אומר שוב. והם מתפעלים שוב.

"והיית בצהל"? עיניהם נפקחות לרווחה, מדגישים בגאווה את המילה צהל.

פתאום הבנתי, שלאנשים אלה, אני מהווה דוגמא ומופת לכל מה ששווה היה לחיות עבורו, כל הזיכרונות האלה שהם חיים שוב ושוב מהשואה, מתגמדים לעומת החלום היהודי הגאה המתגשם מול עיניהם.

באותו הרגע גם הבנתי את הברק וההתלהבות שראיתי בעיניהם של ארבעת שליחי הסוכנות הצעירים שפגשתי באחת מנסיעותיי הקודמות. איך הם דיברו בהתלהבות על הקהילות המרוחקות  שגילו, את הפעילות הציונית הענפה ואהבת ישראל המתקיימת שם. כל זה היה נשמע לי זר ומרוחק, בהיותי חלק מזרם ההתפקחות מהציונות ואפילו פיתוח מן אנטי כזה, תוך הבנת כל החוליים שהבאנו על עצמנו בדיכוי עם אחר בשם אותה ציונות.

הזקנים שאלו לדרגתי, מצביעים בכבוד על הכתף שלי. לא יכולתי לאכזב אותם, הם ציפו ממני להיות מינימום מפקד חטיבה או משהו כזה. סמל ראשון בגולני לא היה מספק את הדרישה  שלהם לזיקפה לאומית.

הסתפקתי בלהיות טייס אף-16, מביט איך הם מחליפים ביניהם מבטים מלאי משמעות וסיפוק, תוך מתן הסברים ארוכים לזקנה על כוחו וטיבו של חיל האוויר הישראלי הבלתי מנוצח.

כמו בכל חברה יהודית, מהר מאוד נטתה השיחה לפוליטיקה.

איכזבתי את ידידי החדשים, בעיקר את חיים התקיף, באמרי שמספיק כבר עם המלחמה הזאת בינינו לבין הערבים, צריך ללמוד לעשות עסקים ביחד.

חיים השתיק אותי בקריאות לחיי שרון, מניף זרוע ימין מתנודדת אל על, מסביר לי במבט נוקב איך שרון צריך להמשיך לתקוע את ערפאת וגם את אבו מאזן.

ניסיונותיי  הדלים להסביר לו שדווקא ערפאת הוא  זה שתוקע אותנו, וגורר אותנו לתוך החרא שהוא  נמצא בו, במקום שאנחנו נגרור אותו לחברת השפע, נדחו בתקיפות ללא עוררין של זליג שחשב כמוהו.

אירינה הטובה ניסתה לשנות את הנושא, תוך שהיא מוזגת עוד וודקה לכוסות אבל יפים לא הצליח להבין איך אני יכול להיות גם טייס אף 16 בצהל וגם להיות פציפסט כלשונו. זה לא הסתדר לו.

הציל את המצב בקבוק הוודקה שנגמר.

מהר מאוד הובא עוד בקבוק. הספקנו לרוקן גם אותו תוך כדי עצירת הרכבת לביקורת מכס ארוכה בצד הרוסי, כשיתושי קיץ גדולים פולשים לתוך הקרון ולא משאירים פיסת עור חשופה לא עקוצה.

הרכבת החלה לנסוע שוב, ואני הרגשתי איך כובד אירועי הימים האחרונים משפיעים על עפעפי. ניסיתי לטפס בכבדות אל דרגש השינה, לא לפני שחיים חיבק אותי בחום, נשק על לחיי וזרק  שוב לאוויר שלום על כל ישרואל שיכור, כמו לנסות לפייס אותי על עמדתו החריפה בוויכוח הפוליטי איתי (שלא הזיז לי בכלל, נהנתי לראות את התגובה שלהם).

התנודות הרכות של הרכבת על המסילה נעמו לראשי הסחרחר, והמחשבות נדדו על מקלחת החמה בבוקר במלון במוסקבה, מה שנדחה כמובן רק לערב במירוץ הפגישות והפקקים הבלתי נגמרים של העיר הזאת, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

זליג הרומאי

סיפור קצר - אודי פלד

זליג הגיע לקיבוץ ישר מן האוניה. בגפו. עם מזוודת עור חומה החבוקה בפינותיה במשולשי ברזל חלודים.

איך הגיע? מי הזמין? מי שלח?

מאחר והיה עודף של חדר אחד ב'צריף גורדוניה' וחוסר של פועל פשוט ברפת, נקלט זליג ללא שאלות מיותרות.

מובן שלא היה לזליג קרוב או מודע בקיבוץ, כנראה גם לא בארץ וסביר שגם לא בעולם.

זליג היה נמוך קומה ונמיכותו נתמכה עוד יותר משום שכתפיו וצווארו היו רכונים לפנים משהו וברכיו היו כפופות לצדדים משהו, ובנוסף לכך גם היה קירח.

זליג לבש תמיד בגדים גדולים ממידתו, באוזניו הגדולות היו תחובים דרך קבע כדורי צמר-גפן ובקיצור נראה – כפי שכנראה גם היה – פליט.

זליג לא היה איש רעים להתרועע. הוא היה שתקן וגם כשדיבר קשה היה להבין את תערובת היידיש, פולנית ועברית של 'חדר' שבפיו. מה גם שבשל גבות עיניו שהיו עבותות וסמיכות נראה תמיד כזועף.

בכל זאת נמצאו לזליג ידידים.

יהושע ואחותו זלדה הצטרפו לקיבוץ עוד בימים שבהם שכן המחנה בצד כביש חיפה – נצרת. יהושע וזלדה היו המבוגרים שבחבורה אבל היו רווקים.

מיום שעלה הקיבוץ על הקרקע הייתה זלדה רפתנית. זלדה הייתה אישה קטנה מאוד אבל היה לה לב גדול ששכן בעורפו של חזה ענק. זלדה היא שהזמינה את זליג לארוחת ארבע של שבת אחר-הצהרים שהייתה טקס קבוע מדי שבוע, בינה ובין אחיה יהושע.

באחד מאותם אחה"צים שבתיים, שפך זליג לבו לפניהם: "אכן לא רע לי כאן בקיבוץ, אבל אינני

מצליח להתרגל. אינני שולל את המניפסט, אבל קשה לי בהתנהגות".

זלדה הושיטה לזליג חצי קוביית סוכר ששברה בין אצבעותיה הקצרות ופסקה: "ברומא עליך להיות רומאי".

וזליג לקח את עצתה של זלדה ברצינות גמורה, כפי שלקח כל עניין אחר.

מאותו יום הוא באמת התאמץ להיות רומאי. הוא ניסה לזקוף את קומתו ולהבליט את חזהו – כדרך אנשי המקום.

ניסה להרים את קולו ופה ושם לקפוץ בראש ולהידחק ולדחוף. אבל למרות השתדלויות הרבה, נחלו ניסיונותיו הכנים של זליג להפוך לרומאי כישלון חרוץ.

למעשה, לבד אולי מקרחתו שדמתה לקרחתו המפורסמת של יוליוס קיסר, לא צלח תהליך המטה-מורפוזה, ולא רק שזליג לא הפך רומאי, אלא שמיום ליום נראה אפילו עוד יותר – כפליט.

אבל בכל זאת משהו זז. מה פירוש ז"ז?

זלדה את זליג הפכו אוהבים.

בדיוק שנה לאחר הגעתו לקיבוץ, מסר זליג למזכיר את מפתח חדרו שבצריף והודיעו שאינו זקוק עוד שכן עבר להתגורר בחדר משפחה עם זלדה.

ואם יכול נס אחד, מדוע לא שניים.

לאחר בלותה הייתה לזלדה עדנה. לא יצאה שנה ולז"ז נולד תינוק אותו קראו הוריו הגאים בשם הקוממיות "ישראל".

היום קבורים ז"ז בבית העלמין הקטן שבקיבוץ. קבר נוגע בקבר, מצבה נשענת על מצבה.

וישראל? ישראל הוא כבר כבן ארבעים.

גבר שבגברים. קומתו כקומתם של ז"ז שחוברו להם גם יחדיו, עיניו כתכלת השמיים, שערו כשיבולים הבשלות, מונח בקבוצות צהבהבות קצרות על מצחו הגבוה.

כשהוא פוסע בצעד בטוח במדרכות הקיבוץ, במכנסיו הקצרים, שוקיו החסונות השזופות שתולות בבטחה בסנדליו – הוא דומה ממש לאל רומאי.

מוטב מאוחר...

לצפרירה שהם ששמה נשמט לצערנו בשבוע שעבר מרשימת הברכות, הרבה מזל טוב ונחת

לנישואי הנכדה ענבל וערן. 

אנו מצטערים שדווקא פה 'פישלנו' כי צפרירה היא אחת מאלה שתמיד יש לה מילה טובה והערכה על העלון והמאמצים שמושקעים בו, אז עוד פעם, שיהיה במזל טוב.

גלריה ברמה

עם תום הקיץ והחום הגדול, אנחנו רוצים לפתוח מחדש את הגלריה בשבתות בשעות יותר נוחות לציבור כמקובל במקומות כאלה.

פתיחת הגלריה בשבתות נעשית בהתנדבות ע"י מספר חברות, חלקן בנוסף לתורנות שבת וחלקן מבוגרות יותר הפטורות מתורנות.

אנחנו פונים לחברות וחברים, כן גם לחברים, שקיומה של הגלריה חשובה להם, לעזור בהפעלתה בשבתות. נשמח לקבל מתנדבים.

בתודה, אביבה ודני

מזל טוב

לברכה ויונתן בן צבי להולדת הנכד

בן בכור לתמנה ויובל.

מיטות ... מיטות !

בתקופה האחרונה חל ביקוש גדול למיטות נוער קטנות מעץ, במידות 70X145 ס"מ (בערך).

המלאי אזל ועשינו אילתורים כדי לספק את הסחורה. מי שיש בביתו שטח המאפשר החלפה, או זקוק למיטות גדולות יותר ( 70X190 ס"מ) מתבקש ליצור עמי קשר בהקדם, לנייד – 3559.

אנא הימנעו מלהביא ציוד למחסן רהיטים ללא תאום עימי.  תודה, דן היוז.

הודעה לחברים

שמשון רובינסון לא יהיה בבית מתאריך 19.9. ועד לתאריך 26.9.

במקרים דחופים אפשר לפנות לניב לדרר.

ברכות

ברכות להגעתה לקיבוץ של דורית, זוגתו של מתן רודוי והבת דניאל.

איחולים להתערות קלה ונעימה בחיי הקיבוץ.

סליחה שפיספסתי...

אני מתנצלת שברשימה שלי מהשבוע שעבר על האולפן, נשמט בטעות מרשימת השותפים לנו במלאכה שמו של יהודה טל.

יהודה נמנה כל השנים בין "החברים של האולפניסטים" וסייע לנו רבות בליווי טיולים בהרצאות, שותפות באירועים, ובמילה טובה לחברה ב"אמצע הדרך".

במחזור הקודם יהודה נתן שיעור שבועי אחה"צ לקבוצה המתקדמת בקריאת עיתון ואקטואליה. הוא המשיך בזה גם בקיץ, עם החברה שנשארו כאן בין האולפנים. במחזור הזה הוא שוב נותן שיעור פעם בשבוע אחה"צ לכל כיתה ג' בקריאת עיתון ואקטואליה.

כולנו מעריכים התנדבות, על אחת כמה וכמה כשהיא נעשית בעיקביות ומתוך מחוייבות.

לכן מעל דפי ה"ברמה" תודות ליהודה, וברכת יישר כוח.  רחל יפה. 

מתעדכנים

כמעט כל שבוע אנו קוראים ומתעדכנים על הנעשה אצלכם.

כה לחי וברכת שנה טובה לכל חברי הקיבוץ.

                                                      דרורה ואריה כהן (הוריו של יובל כהן).

ביקור בני נוער מאנגליה

ביום ראשון הקרוב   21.9.03  תגיע אלינו קבוצה של שמונה בני נוער בגילאים  15 – 21  מצפון אנגליה בליווי שני מבוגרים.

הקבוצה מגיעה במסגרת חילופי נוער המתבצעים בחסות המועצה האיזורית זבולון, המועצה הציבורית לחילופי נוער וצעירים בשיתוף עם קרן הנסיך צ'ארלס באנגליה.

הקבוצה תשהה כאן כשבוע. תשתכן אצל משפחות מארחות (מי שמעוניין לארח עדיין יש אפשרות), תתוודע לאורחות חיינו, תתארח אצל צעירינו ותסייר בארץ. את הקבוצה ילוו מדריכים מטעמנו. נגה אדרי. 

מהמתפרה

ביום שבת 20.9. אפשר בוא למתפרה לקנות בגדי חורף  בין השעות 12:00-11:00 .