(מתוך התחנה הקטנה טרבלינקה, ולדיסלב שלנגל, לחן: יהודה פוליקר)

גם השמיים בוכים...

ריקי כהן

בשבוע שעבר חזרו ילדי כיתה י"א ממסע בפולין.

המשלחת לפולין כללה 3 קבוצות, 104 ילדים. נטלתי חלק בצוות המלווה של בית הספר. אני ועוד 2 מורים ליווינו את הקבוצה שלנו לאורך כל הדרך. הליווי כלל מפגשים בביה"ס, עבודה על הטקסים, הדרכה לפרוייקט אישי שעל כל תלמיד היה להביא ועוד. אמנם יצאתי כמלווה לבני חברת הילדים אבל מתוקף תפקידי, הייתי שם גם ה"אחות", וגם המלווה של שאר הקבוצה.

הצוות המלווה השתדל להגיע ולהתייחס לכל אחד מבני הנוער אף שהקבוצה היתה גדולה מאוד. זהו אחד האילוצים שצריכים לעמוד בהם כשפותחים את האפשרות לצאת למסע בפני כל השכבה ולא כבעבר משלחות קיבוציות קטנות.

במשך השנה הילדים שלנו, 17 חבר'ה, עבדו 120 שעות כל אחד כחלק מהכנה למסע. הרעיון היה לגבש את החבר'ה ולהביא תרומה לקהילה. כמו כן התקיימו בביה"ס עוד תהליכים לתלמידים בנפרד ומפגשים משותפים עם ההורים. גם קיימנו ראיון מדהים עם ורה ולנר וכאן המקום למסור לה תודה גדולה.

מסלול המסע:

יום 1' - וארשה – בית קברות היהודי , סיור בגטו היהודי, בית יאנוש קורצ'ק.

יום 2' - לובלין – העיר העתיקה וישיבת חכמי לובלין.

יום 3' - מיידאנק – מחנה השמדה.

יום 4' - השוק בזקופנה.

יום 5' - קרקוב – הרובע היהודי, מחנה פלאשוב.

יום 6' - מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו.

יום 7' - לודז'.

יום 8' - טרבלינקה.

יום 9' - וארשה – מסלול הגבורה.

אני רוצה להביע את הערכתי כלפי כל נער ונערה שיצאו למסע ועמדו בו, שייצגו את הקיבוץ והארץ בכבוד רב. מבחינתי השתדלתי תמיד להיות שם איתם ובשבילם. תודה להורים שתמכו בי לאורך הדרך, ותודה לאייל ולמשפחתי שעזרו לי כל השנה בכל מה שביקשתי.

מבלי לדעת שהכרטיס הוא רק הלוך...

נכתב על ידי ריקי עם שובה מהמסע לפולין

ביום ראשון הסתובבנו בוארשה. עיר גדולה. הגענו בדיוק בימי החג של הנוצרים.

וארשה כאילו נטולת חיים, נטולת בני אדם, רחובות שוממים, חנויות סגורות, פה ושם מישהו מציץ מהחלון. אנחנו – המשלחת – מסתובבים בווארשה באין מפריע.

האם זו וארשה הזכורה לי מסרטי האימה, בה צעד הצבא הגרמני? שקשוק המגפיים השחורים? קולות הלהט והצעקות לעריץ היטלר? פניהם החתומות של חיילים האוחזים בנשק? כת של נשק על יהודי שנקרה בדרכם? המון מבוהל?

כן – זו וארשה של אז ועד היום. הסתובבנו וראינו איפה היו הגטאות ומה זה גטו. מספר שכונות ובתים מרוכזים שתחמו אותן, גדרו אותן בחומות ענק ובראשן שברי זכוכיות ומסמרים שיצופפו בהן אלפי יהודים ללא רכוש שנבזז על ידי הנאצים.

נאלצתי להתרכז ולהפעיל את הדמיון, איך המון בני אדם צריכים "לחיות" בגטו כזה. ניסיתי לחוש את הצפיפות, הדוחק, חוסר הפרטיות. דמיינתי איך מרגישים משוללי חירות, זכויות, איפה ה"אני עצמי" מתקיים? איך מתנהגים בדוחק הזה – מה עושים כל היום? והילדים? חשבתי על המרחבים שיש לנו פה – ואם היה אפשר שהכל היה אחרת.

אנחנו שהלכנו בקבוצה, על פי הוראות הקב"ט, הרגשנו לא נוח כשמישהו "קצת" הלך לפנינו, או נכנס לנו "לטריטוריה", או נגע בנו... הבנתי קצת, מה זה להיות משולל פרטיות, אינטימיות. בראש רצו לי תמונות המתארות את החיים בגטו, התעללות הפיזית, ההשפלה והלעג. כאן – במקום שהיה פעם גטו יהודי, חיים כעת פולנים באין מפריע, אין מתעללים או משפילים אותם ולבי נקרע על רווחתם, על כך שהם גרים בנוחות בבית שבוודאי לא היה שייך להם, על העם היהודי שנקרע מביתו.

כיכר השילוחים

הכיכר בה ריכזו את היהודים, בפתרון הסופי. הכיכר בה הם עלו לרכבות, ליעד אחד. כרטיס אחד הלוך – אין חזור.

במהלך הנסיעות הארוכות שלנו הוקרן סרט בו מתארת משפחתו של יהודה פוליקר את מה שקרה להם בשואה. ברקע התנגן השיר "כאן התחנה טרבלינקה, כרטיס אחד הלוך..." באותו רגע – מילות השיר נראו לי כל כך נכונות, אמיתיות, משמעותיות! לעזאזל! כל כך מוחשיות עד שחטפתי דפיקות לב מרוב התרגשות.

גם בהקרנת הסרט לא הפסקתי לבכות, ולחשוב עד כמה היו זרועות הנאצים היו ארוכות, עד כמה מכונת ההשמדה הייתה כל כך מתוחכמת.

אלפי יהודים עולים לקרונות הארוכים מבלי לדעת לאן, מבלי לדעת שהכרטיס הוא רק הלוך.

גם עכשיו אני בוכה – ונזכרת שאבא פוליקר שאל "איפה היה האלוהים? אנחנו זכרנו אותו התפללנו בשבילו למה הוא לא פה איתנו? למה הוא לא עוזר לנו?"

המשפט הזה מהדהד לי בראש, דופק לי ברכות, לא נותן לי מנוח. אני ממשפחה דתית ואסור לי לפקפק בקיום האלוהים, מבחינת הדת- זו כפירה. אבל אני כן שואלת – איפה היה האלוהים? איך הוא נתן שמיליוני יהודים יירצחו ויושמדו וימותו במיתות משונות? מה היה חטאם?

ואף על פי כן – היו שחרפו נפשם, נטלו סיכונים ושמרו על דתם ויהדותם.

טרבליקה

אתר הנצחה הזרוע באבנים גדולות וקטנות. כל אבן מייצגת קהילה, לא אדם אחד, משפחה אחת אלא קהילה שלמה.

טרבלינקה היה מחנה השמדה "היעיל" ביותר מבחינת קצב השמדת היהודים.

"יעילות" חשבתי? רק מוח מעוות ומפלצתי היה יכול לחשוב על "יעילות" בהשמדת עם ורגש חזק של שנאה וכעס הציף אותי. ראיתי איך חברי המשלחת מסתובבים בין האבנים, בשקט, באיטיות, לבד או עם חבר. מנסים לאתר מישהו, משהו. אבל האבנים נותרו דוממות, כהות, מזדקרות למעלה מתוך האדמה. רק במרכזן חרוטות שמות הקהילות, חרוטות לעולמים באבן הכהה, חרוטות בזיכרון העם היהודי.

ראיתי איך הילדים ממששים את הכתוב על האבן. למשש כדי להאמין לגעת באבן הקרה, לגעת ולא להאמין. "לב של אבן" – זה הביטוי שחשבתי עליו מיד. לנאצים היה לב של אבן, לב אכזר, לא אנושי, מפלצתי! לא יכול להיות שהם חיו גם חיים אחרים. חשבתי על אודי שכתב – על המוח האנושי החצוי, שחציו יכול לעולל זוועות וחציו להיות כשאר בני האדם.

שדה האבנים השותקות - צעק אלי מהמעמקים. צעק בשם כל גרגר הבונה את האבן. כאילו דמות אנושי בתוכו.

הכאב והצער שוב הציפו אותי בדמעות והן פשוט זלגו להן בלי הפסק, איפה הצדק? איפה? לא ידעתי אפילו מה לשאול את עצמי. אבל כן שאלתי – האם באמת העולם ידע ושתק? הזהו המין האנושי?

התקיים שם טקס.

מרבית הילדים הקריאו 'יזכור' אישי לזכר משפחותיהם שנרצחו בשואה. גם ילדינו הקריאו שם לזכר אמה של ורה ולנר ומשפחתה שנספתה וגם לזכר משפחתו של משה הלוי ז"ל.

בהקראת ה'יזכור' הזה – היה שוב אחד הרגעים המרגשים ביותר, נוכחנו לדעת שלרבים מחברי המשלחת יש מטען אישי מהשואה. הטקס היה שיא ההתחברות וההזדהות האישית והקולקטיבית, ים של דמעות נשפך בטרבלינקה הארורה, דמעותיו של הנוער שלנו, היהודי, הציוני שמבכה את משפחתו האבודה את עמו בארץ נכר. כולנו היינו המומים וכואבים וניחמנו אחד את השני, התחבקנו ניגבנו אחד לשני את הדמעות, נתנו כוח אחד לשני – ילדים ומבוגרים כאחד.

הרגשנו מאוחדים, חזקים, עכשיו יותר מתמיד בטוחים וגאים במדינתנו. הרגשתי שכולם חושבים בליבם "לעולם לא ניתן לדבר כזה להתרחש שוב – לעולם לא!"

טרבלינקה תישאר זיכרון עולם מר – לפשעי הנאצים במין האנושי.

יצאנו מהאתר עם חשכה, בהרגשה כבדה, מטען כבד בלב, בשקט, אך אחד לא דיבר, רק רחש החוטמים המקונחים והנוזלים נשמע. גם כשיצאנו – רבים עוד העיפו מבט נוסף לאחר – לנצור את המראה – לזכור – לזכור ולא לשכוח.

עלינו לאטובוסים, ומשך שעה ארוכה בנסיעה, אט אט התחלנו להשתחרר מהתחושה המעיקה הלא נוחה.

באותו ערב עשינו קבלת שבת "במסעדת ירושלים". היה מדהים בעיני לראות את השינוי שחל במצב הרוח של רובם, לכבוד שבת. שרנו שירים, צחקנו, אכלנו חומוס בפיתה.

הרגשתי – ניצחון! עם ישראל חי!

בנסיעות –

בנסיעות הארוכות כשלא הוקרן סרט, הסתכלתי על הנוף. פולין היא ארץ מישורית, ירוקה להחריד, מלאה בעצים ויערות. כשחלפנו על פני היערות – חשבתי על הפרטיזנים שהסתתרו ביערות, על מחנות ההשמדה והריכוז שנבנו בסבך היערות על מנת שלא יתגלו אותם, ועל בורות ההריגה שנחפרו ביערות.

היה קשה לי להתלהב ולהתפעל מהטבע הפראי ירוק העד הזה.

בטקסים

אחד הדברים היפים והמרגשים שהיו במרבית הטקסים הוא הקראת שיר, מסמך ו"יזכור" אישי אותו כתבו הילדים בעצמם. יואב כרמון כתב, ומישהו הקריא את המסמך הזה בטקס באושוויץ'. הייתה התרגשות גדולה והזדהות עם המילים הנאמרות. אני אישית התרגשתי מאוד בכל הטקסים ובמיוחד כשהדברים עלו מפי הילדים. זה דבר נדיר שילדים משלבים בטקסים משהו אישי משלהם. בעיני זה מקנה למסע עוצמה וייחוד אישי ופנימי. זה "מסע" אל העבר, השורשים ולא "טיול".

יער לופוחובה

האוטובוסים עצרו. כל המשלחת, שלושה אוטובוסים ירדו בדממה. היה משהו מסתורי באוויר, משהו שהרוח הקלה שנגעה בנו אמרה "זה לא יער רגיל" זה לא יער כשאר היערות, או כאלו שאתם מכירים.

נעמה החזיקה זר ענק, פרחוני ויפה, שהיה מיועד לטקס. ביקשתי שיצלמו אותה עם הזר. בעיני – הזר הזה סימל את 25 אלף היהודים שהובלו ביער ברגל, הובלו אל מותם בהריגה, ביניהם היו בטח ילדים ונערים המסמלים את הפריחה, הלבלוב והיופי.

צעדנו לתוך היער, שגזעיו ארוכים מאוד, צמרותיו ירוקות מאוד, עצים צפופים מאוד, כשרק הדרך אל הבורות סלולה עבורנו. השקט הזה שאני שומעת עד היום, השקט הרועם, המתריס, רק העלים המתנועעים ופסיעות רגלנו נשמעות. הרגשתי שכולם צועדים לעבר הבורות בתחושת מחנק, לאות ועצבות.

זה היה אחד הימים הקודרים גם מבחינת מזג האוויר. לירון שלי שרה שם בטקס את השיר "החול יזכור" והקול שלה התמזג עם הרוח, עם העצים, עם הבריאה. רבים הזילו דמעה, גם אני. דמעותינו התמזגו עם טיפות הגשם שהחלו לרדת. "גם השמים בוכים" אמרו על שירתה.

בתאריך 20.8.03 הקראנו בטקס בבירקנאו – אושוויץ דברי יזכור לחברנו משה הלוי ז"ל -

משה הלוי 4922 – אושוויץ.

לפני שבוע הלך לעולמו חברנו היקר משה הלוי – עד יומו האחרון היו חרוטות על זרועו השמאלית הספרות 4922 – אושוויץ.

משה הלוי ניצול שואה, שרד את מחנות העבודה והכפייה, שרד את התופת והאימה, שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ – אך לא גבר על מחלתו.

משה הלוי עלה ארצה בגפו – לאחר שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה.

היה ציוני אמיתי – אהב את נופי הארץ ורגביה עד אשר ניטמן בהם.

כאן באושוויץ – מקום בו חרצה השואה את בשרך ונשמתך, אנו, ילדי רמת יוחנן, חבריהם למשלחת והבוגרים מצדיעים לזיכרך.

בטקס זיכרון בטרבלינקה הקריאו ילדי רמת יוחנן יזכור לזכר אמה של ורה ולנר ומשפחתה שנספתה בשואה, ולזכר בני משפחתו של משה הלוי שנספו בשואה.

שישה הלכו ולא יחזרו

שישה חיינו בצוותא עם שכנינו... בלי ידיעה על מה שעמד לקרות.

כל שנה חגגנו את חגינו והם את שלהם.

כיבדנו אותם והם כיבדו אותנו. אז מה קרה שנאלצנו לעזוב? הם אמרו משהו? הם ניסו למנוע? לא... הם רק עמדו בצד ונתנו לזה לקרות.

מה עשינו? מה הבדיל אותנו מהם? מה גרם להם לחשוב שהם טובים יותר?

שישה שנלחמו נגד הגורל האכזר... הלכו שישה... ולא חזרו....

זה לא שבחרנו את זה... כפו עלינו... הבטיחו לנו שיחזרו ולא קיימו.

באמת היינו כל כך נאיביים? ... עכשיו זה כבר לא ישנה כי שישה כבר לא ישברו שתיקה...

שישה הלכו לא יחזרו...

מעטים הם הניצולים... ומספרם קטן משנה לשנה... ואנחנו עוד "זוכים" לשמוע את סיפורי הגבורה...

ומה יהיה בעוד עשר שנים מי אז יספר את סיפורם...

אבל עכשיו שאנחנו כאן, אנחנו מבינים טוב יותר מי אנחנו ומאיפה באנו, ובתקווה לדעת שדבר כזה לא יחזור על עצמו, לא לנו ולא לאף אחד אחר.

נכתב על ידי יואב כרמון

הוקרא בטקס באושוויץ.

מדיוני המזכירות / 28.8.03

1. המזכירות אישרה הגעת משפחת שרון ואמיר חי כתושבים בקיבוץ.

2. המזכירות אישרה קבלת רבקה רובינשטיין – אמא של נעמה בלושטיין ל"חמדת אבות" בצירוף איחולים לאריכות ימים ושהיה נעימה בקרבנו.

3. שחר צור מסר דיווח לגבי "משתלמי מש"א" מסיימים, ממשיכים ומתחילים בשנת תשס"ד. המזכירות אישרה את הרשימה. דיווח מפורט יותר ימסר ב"ברמה" על ידי מש"א.

4. המזכירות שמעה דיווח ראשוני לגבי אפשרות של "חילופי משלחות נוער" בין רמת יוחנן ובין קבוצה מאיזור העיר "דרהאם" באנגליה. הפרוייקט מבוצע בחסות המועצה האיזורית והמועצה הציבורית הארצית לחילופי נוער וצעירים בישראל ובחסות אירגון אנגלי שנשיאו הוא הנסיך צ'רלס. בין חברי המשלחת האנגלית האמורה להגיע לקראת ראש השנה גם בנים של עובדי D.P.L. PLASTIC LTD. שהיא חברה בת של פלרם לייצור לוחות פי.וי.סי. באנגליה.

רשם – אודי .

דו"ח שבועי / אודי פלד

שידורי הכבלים. כפי שכבר דווח (כמדומני) חזרה האחריות הישירה לנושא הכבלים לסטיוארט ועוזר לידו בהפעלת המוקד יואב כרמון. כמו כן התקשרנו עם חברה "חדשה" לעניין אחזקת הרשת. בנוסף לכך קיבל על עצמו יגאל אופק את האחריות על מנהלת אגף התקשורת והמיחשוב (הכוללת בצד הכבלים גם את נושאי האינטרנט, טלפוניה קווית טלפוניה אלחוטית, מחשבים).

כפי שפורסם על לוח המודעות ובערוץ הפנימי, נעשו ונעשות לאחרונה פעולות לשיפור הקליטה במכשירי הטלביזיה ולפי ה"הדים", בהצלחה רבה. תודה לסטיוארט ולצוות.

מנהלת התקשורת בודקת היום השקעות בשיפורים נוספים בתחום זה.

מיחשוב. לאחר תהליך ממושך של בדיקת אלטרנטיבות שונות אנו נכנסים בניהול מחלקת הרכש ובעזרתו של דותן פרי. למיחשוב חנות הבגדים, המחסן הכללי ומחלקת הרכש. המטרה היא לייעל את ניהול הספקים, קניות, המלאי, המכירות וכו'. בחירת התוכנה נעשתה תוך כוונה לאחד בעתיד (הלא רחוק) את מיחשוב המוסדות השונים (כלבו, מרכולית, ח"א, רכב, מרפאות וכו' בתקשורת מלאה עם הנהלת חשבונות וקופת בית, ובעתיד (הרחוק יותר), קישור המוסדות עם דירות החברים במערכת תקשורת ממוחשבת.

תושבים בקיבוץ. לבקשת יוחאי רון תתפרסם שוב בשבוע הבא (מחוסר מקום השבוע) החלטת המזכירות מיום 21.2.02 בנושא התושבות בקיבוץ (פורסם בברמה מס' 1324 ביום 1.3.02).

הקרוונים ו"סלע" נמצאים באחריות בלעדית של האגף העיסקי.

שאר הדירות בקיבוץ נמצאות באחריות ועדת שיכון המעבירה לאגף העיסקי דירות ומקבלת אותן בחזרה לפי הצרכים ( סעיפים 12 ו- 4). הסכמי שכירות שעושה האגף העיסקי הם לשנה אחת בלבד והארכתם מותנית בין השאר – בצרכי ועדת שיכון.

ברור שקיום מוסד התושבות בקיבוץ מציב בצד היתרונות גם אתגרים (כמו המתנדבים או התיירים או האולפן ואחרים בעבר ובהווה).

התושבים חותמים על הסכם מפורט הכולל גם התחייבות לשמור ולקיים את אורחות החיים של הקיבוץ כולל סנקציה של הוצאתם מן הקיבוץ במקרה של הפרה.

נשאלתי לעניין "ועדת הקבלה" (סעיף 6 א'). הנוהל בנושא זה אינו מקויים באופן מלא. זימנתי דיון של הנוגעים בדבר על מנת לרענן ולמסד את נוהלי הקבלה.

אָרְס – פוֹאֵזְיָה אומנות הפיוט (בלטינית)

תודה לראובן שזיכה את הנהלת הקהילה בפואמה מפרי עטו ("לקרוא לילד בשמו" ברמה 1388 מיום 29.8.03).

כידוע אני אחד ה"גרופיס" של ראובן. אני מוצא יופי מרתק בסתירה שמציב השיר בין הכותרת של "לקרוא לילד בשמו" ובין התוכן שכולו רמז על גבי רמז.

"יש דרך פשוטה דברים להגדיר.

קצרה, אך דורשת אמץ.

לקחת אוויר בנשימה עמוקה –

ולקרוא לילד בשמו".

נו.....??? איפה הבשר?

אם יאמר ראובן – בצדק – אני רק דורש ועליכם, הנהלת הקהילה החובה לקיים - מקובל עלי. אכן אנחנו כשליחים (באופן זמני ועל תנאי) מקיימים כמיטב שיפוטנו הענייני והמוסרי, ובעיקר מכוונים לתוצאה ולא רק להוצאת קיטור (וגם בכך שונה ממלא תפקיד מן החבר שבשורה).

לאחר שאני ממלא התפקיד כשלוש שנים, אני יודע (מה שידעתי קודם לכן) ש"יצר האדם רע מנעוריו", שקיימות חולשות אנוש, ובעיקר שאין אצלנו צדיקים מושלמים.

יחד עם זאת, מי שמרגיש צורך דוחק או עליונות מוסרית מובהקת... מוזמן לזרוק את האבן הראשונה.

הַשִׁגְּרָה

הַשִּׁגְרָה

כְּמוֹ מִטָּה מֻכֶּרֶת

מַתְאִימָה עָצְמָה לְגוּפִי

וְגוּפִי אֵלֶיהָ.

הַשִּׁגְרָה

כְּבֶגֶד יָשָׁן מֻנָּח בְּרִשּׁוּל

מְכַסֶּה, וּמַבְלִיט

וְחָפְשִׁי הַגּוּף בּוֹ לָנוּעַ.

הַשִּׁגְרָה

לַחוֹסֶה בְּצִלָּהּ

מִבְצָר הִיא, בִּשְׁעָרֶיהָ

לֹא יַעַבְרוּ הַפְתָּעוֹת.

הַשִּׁגְרָה

הִיא הֶרְגֵּל וְנֹהַג.

קַל לִבְנוֹת לָהּ מִסְגֶּרֶת,

קָשֶׁה אוֹתָהּ לִשְׁבֹּר.

ראובן עזריאלי 18/8/03

מפלר"ם / עמוס נצר

לפני כשבוע סיכמנו את הרבעון השני של 2003 ואיתו גם את מחצית שנת 2003.

התוצאות הכספיות של החברה כולל השוואות הנן כמפורט מטה:

הכנסות החברה ממכירות ברבעון השני של שנת 2003 גדלו בכ-9% בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד והסתכמו בכ- 166 מיליון ₪ לעומת כ- 152.2 מיליון ₪. הגידול נובע ברובו ממכירות לחו"ל ובחו"ל וכן מגידול במכירות לשוק המקומי. מכירות החברה בששת החודשים הראשונים של השנה הסתכמו בכ- 312.3 מיליון ₪, גידול של כ- 44 מיליון ₪(כ-16.5%) לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

קצב המכירות השנתי כיום כ – 135 מליון $.

הרווח הגולמי ברבעון המדווח צמח בכ- 13% בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד והסתכם

בכ- 48.2 מיליון ₪ (29% מההכנסות) לעומת כ- 42.7 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד (28% מההכנסות).

הרווח הגולמי בששת החודשים הראשונים של השנה הסתכם בכ- 94 מיליון ₪, גידול של

כ- 19.3 מיליון ₪ (כ- 25%) לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

הרווח התיפעולי ברבעון השני של שנת 2003 הסתכם בכ- 10.7 מיליון ש"ח, לעומת 10.1 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד. הרווח התיפעולי בששת החודשים הראשונים של השנה הסתכם

בכ- 21.2 מיליון ₪, גידול של כ- 6 מיליון ₪ לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.

הוצאות מכירה ברבעון המדווח הסתכמו בכ- 24.7 מיליון ₪ לעומת 21.4 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד. הוצאות הנהלה וכלליות ברבעון השני הסתכמו בכ- 12.6 מיליון ₪ לעומת 11.1 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד. הוצאות מכירה הנהלה וכלליות בששת החודשים הראשונים של השנה הסתכמו בכ- 25.8 מיליון ₪ בהשוואה לכ- 21 מיליון ₪ בתקופה המקבילה אשתקד.

הוצאות המימון נטו הסתכמו הרבעון בכ-5.4 מיליון ₪ לעומת הוצאות מימון של 0.7 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד. הוצאות המימון בששת החודשים הראשונים של השנה הסתכמו

בכ –9.2 מיליון ₪ לעומת הכנסות מימון בתקופה המקבילה בשנה הקודמת בסך של כ- 0.4 מיליון ₪ . הגידול בהוצאות המימון נבע בעיקרו מהתחזקות שער השקל לעומת הדולר, הליש"ט, והיורו ברבעון, אשר גרמו לשחיקת נכסי החברה בחו"ל הרבה יותר מהשחיקה בהתחייבויותיה.

הרווח הנקי של החברה לרבעון השני של שנת 2003 הסתכם ב- 3.2 מיליון ₪ לעומת 5.4 מיליון ₪ ברבעון המקביל אשתקד. הרווח הנקי בששת החודשים הראשונים של השנה הסתכם בכ- 6.2 מיליון ₪ בהשוואה לרווח של כ- 9 מיליון ₪ בתקופה המקבילה אשתקד. הקיטון ברווח הנקי נובע כולו מהגידול בהוצאות המימון ששחקו את הגידול ברווח התיפעולי.

אנו צופים שינוי במגמה של התנהגות המטבעות ברבעון השלישי ואיתו גם שיפור ברווח הנקי.

מועצת המנהלים החליטה על חלוקת דוידנד של 4.5 מליון ₪.

חלוקת הדיוידנד משמעותה שהחברה מחלקת לבעלי מניותיה חלק מרווחיה שנצברו. לרמת יוחנן, או יותר נכון לתאגיד האגודה השיתופית שהוקם, יועברו כ – 85 אחוזים מסכום זה. היתרה מחולקת לבעלי המניות האחרים, שאלו הם מחזיקי המניות של פלר"ם בבורסה בת"א (בעיקר גופים מוסדיים, כגון בנקים וקופות גמל).

החברה נמצאת בעיצומו של תהליך המיתוג. עד עתה התרכזנו בחו"ל והחל מחודש ספטמבר 03 נעשה כמה פעולות במפעל בישראל ובשוק בישראל.

לידיעתכם, שם המותג של החברה הוא כעת “PALRAM" בלבד ויש לחברה סמל חדש וצבעים חדשים.

חברי הקיבוץ יחשפו לכך באירוע משותף שנקיים לקראת סוף 2003 – האירוע יהיה בפלר"ם, ישתתפו בו חברי הקיבוץ, שכירים עובדי המפעל בישראל ובני/בנות זוגם/ן ונציין בו 40 שנה לפלר"ם וגם נשיק אז את הסמל החדש של פלר"ם.

עוד לפני אירוע זה אנו מתכננים להשלים את השלב הנוסף של שיפוץ המשרדים של פלר"ם ובו בעיקר נטפל בכניסה למפעל, בכניסה למשרדים ובכלל נשווה לעצמנו צורה מקצועית ומכובדת שלה אנו ראויים. שבת שלום.

נעמי שביט משוחחת עם העורך על הימים הטובים, (ובעיקר לילות), בדרך לשל"ת, לבננות, לכנרת, לילדים ולרמת יוחנן, ועל 49 שנות עבודה בחינוך. ראיון אופטימי.

נעמי את מסיימת שלוש שנים בנעורים. בשביל מה בעצם צריך חברת ילדים?

ילדים בגיל הזה רוצים להיום יותר עם עצמם ופחות עם ההורים. לא מפני שההורים נחמדים או לא נחמדים, אלא כי זה מה שמתאים להם. יש לנו היום חברת ילדים מעולה, באמת על רמה, הרבה שנים זה לא היה ככה, וזה בהחלט חיובי.

אבל אמרת שהם רוצים להיות לבד.

לא רק, הם גם הולכים כל יום הביתה, אבל הם היו מוכנים לישון בנעורים מכיתה י'. היום ישנים רק מכיתה י"ב. כשכיתה י"ב היא טובה ומובילה, כמו שזה לאחרונה, אז כל החברה היא כזאת. זה תלוי כמובן גם בצוות. זה נותן את החברותא, את המפגשים, ואת העשייה.

מה הם עושים?

קודם כל הם לומדים לבגרויות, כולם הולכים לבגרות מלאה. הם נעזרים אחד בשני, לכל אחד יש את החדר ואת השקט שלו, וגם במועדון מאוד נעים ושקט, לא מפריעים כשהילדים לומדים. יש להם שם פינות ישיבה בחוץ ובפנים, אפשר לבוא בערב לראות אותם, גם ההורים היום מאוד מרוצים ממה שקורה.

איך הגעת לעבודה עם ילדים?

הייתי בת 18 והגעתי למעגן במסגרת של"ת, שנה שנייה בצבא, התגייסתי צעירה יצאתי עם כולם לעבוד בבננות, זו עבודה איומה, נורא משעממת, אבל כל הצעירים עבדו שם.

מה עשיתם?

הורדנו עלים עם סכינים. זה לא היה כייף, אז קצת השתוללתי שם, וקצת הפרעתי לכל החבר'ה הצעירים, אז יום אחד בא אלי מרכז הבננות ואמר לי: "נעמי תשמעי, את מאוד נחמדה אבל את לא חיונית פה. לא רק שאת לא עובדת, את גם מפריעה לכל האחרים לעבוד".

הוא שלח אותי הביתה.

אחר כך שלחו אותי להחליף כמה שעות באחד הפעוטונים, אמרתי בסדר, וכשהמטפלת הקבועה שברה את היד, ההורים ביקשו שאני אחליף אותה בכלל. מאז אני עובדת בחינוך.

זו היתה הקבוצה הראשונה שלי, פעוטון, אחר כך לקחתי עוד אחד ומאז 49 שנה אני ממשיכה, תעשה חשבון בת כמה אני.

ספרי על הקבוצה הבוגרת הראשונה שטיפלת בה.

אחרי שעבדתי עם שני פעוטונים, עברתי לגיל ביה"ס והלכתי איתם כמה שנים מכיתות יסוד והמשכתי ל'בית ירח' שזה י', י"א, י"ב. בני כיתה הזו הם היום בני 53, כולם סבים וסבתות.

נשארו לך חוויות מהקבוצה הזו?

אני הכנסתי לבית הילדים את שולחן הפינג-פונג, הראשון, מאוד אהבנו לשחק, עשינו המון טיולים, הרבה שעות בכנרת, בית הילדים שלי היה ממש מעל המים, סידרנו מדרגות שיורדות לחוף, עשינו סוכה ובילינו שם. ובנוסף היינו עושים הכל בבית הילדים, כיבסנו וגיהצנו, לימדתי אותם לתקן גרביים.

למה?

כי לא כל כך עשו את זה במחסן. יצאתי איתם הרבה לטיולים, פעם אחת אפילו יצאתי למחנה לשבוע ימים בחודש השישי עם אחת הבנות שלי, חשבתי שאי אפשר בלעדי, היום אני יודעת שאפשר. עד שבאתי לרמת יוחנן עבדתי עם ילדים גדולים.

מי הייתה הקבוצה הראשונה שלך ברמת יוחנן?

באנו לשנה לנסיון. שאלו אותי מה עשיתי במעגן, אמרתי שעבדתי עם ילדים גדולים ונהנתי מאוד לעבוד איתם. אחרי שבררו וקיבלו תשובות חיוביות ביקשו ממני לעבוד עם ילדים גדולים. לא כל כך רציתי לעבוד עם ילדים גדולים כי באנו רק לשנה ולא רציתי להתחייב. חשבתי שאעבוד בבית תינוקות ואחזור למעגן.

התחלתי לעבוד בבית תינוקות ואחרי שלושה חודשים הוחלט שאני יוצאת עם פעוטון, כשאמרתי שאני בעוד 9 חודשים חוזרת למעגן אמרו "בסדר". זה היה הפעוטון של נטע רון, אלון שורר, מיכל באואר, עפרה טלמון ומני מיטב.

מה קרה אחרי השנה הזו?

אחרי חצי שנה כבר היה לי ברור שאני לא חוזרת למעגן. ראיתי פתאום שפה הרבה יותר טוב. לילדות שלי היה טוב הן היו בתוך קבוצות גדולות מבחינת בתי ילדים. במעגן היו כיתות א' ג' ד' ביחד. אחר כך שש שבע כיתות ביחד. לא היו מספיק ילדים. בשנה ראשונה שהיינו פה היה יום הילד. קיבלנו המון דברים ואלי התייחסו מאוד יפה בתור מטפלת.

אז מי שהחליט להישאר פה זו את?

אני והבנות. צביקה רצה לחזור. אבל שכנעתי אותו שנבקש עוד שנה. אבל במהלכה כבר היה ברור שנשאר פה. אחרי הפעוטונים עבדתי עם כיתה שהוצאתי אותם מהגן עד כיתה ח' וזה כיתה של רמי, ארז, רון מור, שרה'לה עזרא. היו תשעה בנים ובת אחת. אז עוד אכלו וישנו בבית הילדים.

זכור לך חוויות מיוחדות מהימים ההם?

היו המון חוויות. משהו מיוחד אני לא יכולה להיזכר אבל היה נחמד. היינו הולכים לקטוף תאנים, לשחק כדורגל במגרש. בצהריים היתה מנוחת צהריים וכולם נחו. אז אכלו שלוש ארוחות בבית הילדים עבדתי אז המון שעות אבל ממש לא הרגשתי.

תגידי, גם את אמרת לילדים בצהריים "תסתובבו לקיר ותישנו"?

לא. מטפלות אחרות תמיד שאלו אותי איך אני מצליחה להכניס אותם לנוח בצהריים לבית הילדים, אמרתי להם יש לי תורה משלי. אף פעם לא אמרתי להם "חבר'ה עכשיו אתם נכנסים הביתה" תמיד הייתי אומרת "עוד רבע שעה תתכוננו נכנסים הביתה" אחר כך כולם היו נכנסים, הולכים להתקלח ולנוח בלי בעיות.

אחרי שסיימתי אתם עבדתי עם הכיתה שהיום הם כבר בני 32. הכיתה של גלית, יוחאי, חסיק, עמית זית. עבדתי איתם 4 שנים. כשדיברו על קבלת 'חברת נוער' מאוד רציתי להיכנס לצוות. אמרו לי, את לא! שאלתי למה לא? כי לא יוותרו עליך בחינוך.

ידעתי שזה לא ילך לי אבל מאוד רציתי אז עשיתי טריק. התנדבתי לסידור עבודה לחצי שנה וביקשתי את עפרה רודוי שתחליף אותי לתקופה זו. מסידור העבודה כבר היה לי יותר קל לצאת לעבוד עם חברת הנוער. עבדתי אתם 6 שנים עם צוות מעולה דני פרדקין, לידיה בראב ויואב שעזר לנו. אלו היו שש שנים קשות אבל שש שנים שלא אשכח בחיים מבחינת סיפוק ועשייה ועבודה עם דני שזה דבר שלא עושים כל יום.

למה זה יותר משמעותי מאשר לעבוד עם הילדים שלנו?

כמו שאני מכירה את עצמי, נתתי את הנשמה גם היום וגם אז. אבל זה היה משהו אחר.

את רואה הבדל בין ח"י של אז לח"י של היום?

ודאי. המעורבות של ההורים גדלה מאוד. עוד לפני שנים כשהייתי אומרת להורים תבואו, תכנסו, תראו, תמיד אמרו "אבל הילדים לא מסכימים והם לא רוצים". היום, בשלוש שנים אחרונות לפחות, יש מעורבות של הורים, איכפתיות ושיתוף פעולה. הם באים, רואים ואנחנו עושים מפגשים עם הורים וזה כייף וזה נותן חיזוק לעשייה בשטח.

מבחינת שיטות חינוכיות?

אני לא יודעת מה היה לפני. אני יודעת על עצמי שאני מאוד עיקבית בעבודה. אם החלטנו שאין שתייה ואין אלכוהול הילד הראשון שנמצא אצלו אלכוהול הוא פשוט יהיה בבית ההורים. כי אם מחליטים שלא, אז לא. אם מחליטים שיש פינת עישון ולא מעשנים במועדון אז לא מעשנים במועדון. מעשנים רק בחוץ.

יש היום דברים שהיית עושה אחרת? בנעורים או בבית הילדים? דברים שאת מצטערת שעשית או שלא עשית?

לא. בשנים שעבדתי בנעורים כל תקופה היתה אחרת וכל גיל הוא אחר. הנעורים זה גיל מאוד מעניין, יותר מהגילאים האחרים שעבדתי איתם. אתה שומע דברים שהילדים לא יכולים לדבר עם ההורים שלהם או עם אחרים וזה דורש התייחסות אחרת. הרבה פעמים הייתי אומרת להם "על זה אתם צריכים לדבר עם ההורים שלכם" ההורים צריכם לדעת. הבנים אף אחד מהם לא מעשן אני חושבת שהעיסוק בכדורמים תרם המון מבחינה חברתית. הלכנו יחד לכל המשחקים להיות שם ולעודד, גם למשחקי חוץ היתה התארגנות מתוך 20 בנים, 15 בכדור מים אף אחד לא מעשן. כשבת התחילה לעשן הייתי שואלת "ההורים יודעים?" אם אמרה שלא, הייתי משכנעת אותה לספר להם, יש דברים שחייבים לומר ולספר להורים. זה גיל מאוד מעניין וכייף לעבוד איתם. בכל יום רביעי היינו עושים ארוחת ערב לכל הנעורים שזה היה אירוע יפה וטעים כשלעצמו, וביום שישי הייתי אופה עוגת גבינה, כך שתמיד היה למה לחכות.

את לא מצטערת על שום דבר שעשית בכל השנים האלו הכל היה טוב?

כל השנים שעבדתי בחינוך עבדתי מתוך בחירה. עם כל גיל יש לי זיכרונות כאן ה'גדולים' שלי הם כבר כמעט בני 40. עם כולם אני בקשרים ויחסים טובים. יש לי לא מעט חלק בזה.

20/7 שבת, כפר רועים לפני פס "ניצ'ני".

אתמול בבוקר היינו אמורים לצאת ליום הראשון ולהגיע עד ניצ'ני. הסתבר שנושא הסוסים לא נסגר. הדוד סיפר כל מיני סיפורים "יש הרבה עולי-רגל הודים ומחיר הסוסים בשמיים" ועוד כל מיני....בקיצור נתקענו כל היום בחניון 4 ק"מ מסונאמראג, היו לי כבר הרהורי יאוש לחזור לסריניגר ולבקש את הכסף חזרה. הדוד וחבורתו כל הזמן עלו וירדו לדבר עם בעלי הסוסים.

בסוף, אחרי הצהרים (16:00) הגיעו הסוסים עם שני "הורסמנים". מכיוון שהיה כבר מאוחר לצאת ולהגיע לניצ'ני (בתכנון: יום הליכה ארוך) הוחלט להעמיס את הציוד על הסוסים וללכת כשעתיים כדי לשנות מקום מאהל ולצאת מאזור הכביש הרועש (כביש לה – סריניגר).

התחלנו ללכת, כמובן עליה כי מגמת פנינו הפס של ניצ'ני. כשרק התחלנו לטפס התגלה לנו נוף הרים מקסים ונהדר של גליישרים והרי ענק לכיוון דרום (כיוון ההליכה שלנו צפונה), אנחנו עוברים בהרים "עגולים" מכוסים דשא ויער ארזים אבל עצים עצומים!. הגענו למקום החניה אחרי יותר משעה הליכה – בקתות רועים בנויות מקורות גדולות בתוך אחו רחב וקבוצת עצי ענק מסוג לא מזוהה. בנינו את האוהלים "קצת" בשיפוע בתוך העצים כשה"צוות" התמקם במרחק מה מאיתנו, יותר קרוב לבקתות.

בערב, אחרי האוכל, המקומיים שה'הורסמנים' נמנים על משפחתם כנראה, ארגנו לנו מוסיקה (מטייפ) מקומית וריקודים גם של הנשים מהכפר, היה מרגש ושמח. ה'הורסמנים' גם בנו מדורת ל"ג בעומר ענקית שבערה עד הבוקר.

"שיגרה"

החבר'ה במהלך שהותם בהודו סיגלו להם סדר יום קבוע של יציאות שלא מבייש את ותיקי "חמדת אבות" בקיבוץ. כל יום לאחר שתיית הצ'אי (תה בחלב הודי) של ארוחת הבוקר כל אחד פורש לו לפינה המתאימה ונהנה מיציאה. יש כאלו שמסיימים את האירוע בשיטה ההודית (בידה ידני) וכאלו הנוקטים בשיטה המערבית (ניגוב עם נייר). בטרק מכיוון שהצ'אי בושל עם אבקת חלב או שהוגש קפה, השתבש לחלוטין סדר היום הקבוע (לטענת החבר'ה באשמת החלב) ונוצר קושי מסוים שגרם להם אי נוחות בימים הראשונים אבל הם הסתגלו....

27/7 יום ראשון 06:30 בבקר. וישנסאר לייק.

אך, איזה יום נפלא שהיה. הלכנו אתמול מכפר הרועים (שהגענו אליו מסונאמראג) דרך ניצ'ני-פס עד אגם וישנסאר.

יצאנו ב- 9:45 והתחלנו לטפס אל הפס (הפס בגובה 4080 מ' לפני ניצ'ני) חשבנו שאחרי שהלכנו שעה וחצי אתמול נגיע אל הפס ציק-צק ולא היא.... הלכנו בתחילה דרך חורשות עצי לבנה ארזים ועוד עצים ענקים הכל עם משטחי דשא ובשטח מפוזרים עדרי כבשים, עזים, פרות, וסוסים. מדי פעם בקתות רועים כמו בכפר שיצאנו ממנו. נוף הקרחונים והצוקים עוצר נשימה. הפס שבתחילה נראה כאילו מעבר לגבעה הסתבר כבלתי ניתן להשגה. עלינו, עלינו ועלינו במעלה הנהר, עברנו את קו העצים והגענו לאזור מצוקי עם קרחונים כשהנחל זורם מתחת ויוצר בהם צורות משונות.

לפני הפס חיכתה לנו הפתעה, פגשנו את ה"צוות" והסוסים, הם הורידו את הציוד מהסוסים והתיישבו ל"צהרים". אכלנו אורז בריאני (צהוב) ועשינו קפה, זה בהחלט עזר לנו בהמשך הדרך הקשה למעלה.

פס (מעבר בין הרים. בד"כ הנקודה הגבוהה ביותר אליה מטפסים במשך היום).

מניסיון של מעבר בהרבה פסים נקבעו שלוש אקסיומות:

1. אין פס קל.

2. אין פס בלי רוח.

3. אין כובע חם מדי (לשהייה בפס).

....הגענו אל הפס אחרי 7 שעות הליכה וטיפוס מאוד קשה.

אחרי הפס השתנה הנוף, אחו אין סופי עם משטחי פרחים, עשרות סוגי פרחים, כל רגע עוד סוג חדש של פרח מצטרף לחבורה (נצפו סחלבים ו"איריס ההימליה"), המראה מדהים ולא ניתן לתיאור.

הבעיה הייתה שאחרי הפס ההליכה התארכה והתארכה.... לא היה ברור לנו ולא ידענו אם עברנו כבר את ניצ'ני (מקום החניה המיועד) או לא כי הצוות רץ קדימה בקיצור אחרי 10 שעות הליכה, די מותשים ודי מרוגזים הגענו (הסתבר) לוישנסאר לייק. המקום ממש לא נראה כמו אגם, מלא עדרי כבשים וסוסים, כל השטח מנוקד בגללים וכאן שמנו את המאהל(!?) עברנו מקומות כל כך יפים, עוצרי נשימה והתמקמנו דווקא כאן. עשינו מסלול של יומיים!!.

דברתי עם הצוות (הדוד + פירוז) הסברתי להם שנעשה כאן מעשה שלא יעשה בכך שלא שיתפו אותנו בשינוי תכנית המסע והיום נמשך ונעשה ארוך מדי.

ארוחת ערב מעולה עם sweet dish לקינוח (הצוות מתחנף) ורצוצים ועייפים – לישון. בלילה ירד עלינו גשם שעתיים!. (קצת נרטבנו כי עדיין לא היינו מוכנים, בהמשך, בלילות הבאים כבר נשארנו יבשים).

(אותו היום 27/7 16:30)

כשיצאנו בבוקר הבהרנו לצוות שהיום אנחנו קובעים את מקום המאהל. התחלנו ללכת, אחרי 10 דקות "גילינו" את וישנסאר לייק האמיתי – אגם ענקי בצבע טורקיז שבצדו הדרומי קרחונים שמזינים אותו ומפלי מים ממש נפלא. מסתבר שישנו וחנינו במרחק יריקה מהאגם בלי לדעת וכנראה שגם הצוות לא ידע או שהיה נתק רציני בתקשורת. קצת מתוסכלים אבל נפעמים מיופי האגם המשכנו לקישנסאר, האגם הבא. לאחר כ- שעה, שעה וחצי הליכה הגענו לאגם יפהפה באותה מתכונת של הקודם וכאן אנחנו עושים יום מנוחה!. ניסינו לדוג, בא פקח (לא ברור מאין צץ) והחרים את החכה כי אין לנו רשיון דייג.

מזג האוויר לרעתנו – גשם ושמש חליפות. מזל שלא הלכנו היום כי היה יוצא לנו ללכת בגשם.

28/7 יום שני, קישנסאר לייק – גודסאר לייק +

07:00 – אני ספון באוהל, מארבע בבוקר יורד גשם זלעפות ללא הפוגה.

אתמול לפנות ערב עשיתי עם אוריה סיבוב סביב האגם. זו הייתה הליכה קשה ומסוכנת ובדיעבד אני לא בטוח שהייתי עושה אותה, מספיקה התחלקות קטנה או דריכה לא טובה על אבן כדי שכל הטרק ייהרס, אבל... נתגלו לנו מראות נדירים, פיורדים בטורקיז ואגם מוקף קרחונים – אין מילים.

היום אנחנו אמורים להתחיל בטיפוס על פס ובסוף היום להגיע לעוד אגם, גודסאר לייק. אני מתפלל (למי?) שיפסק הגשם ונוכל לצאת מהאוהלים ולהתארגן.

מזג אוויר.

בחדשי הקיץ מזג האוויר בהרים הגבוהים (מעל 4000 מ') יבש. קרינת השמש מאוד חזקה, העור נשרף והשפתיים נסדקות אם לא נמרחים. נדירות יורד גשם וכשהוא כבר יורד הוא יורד בלילות, לעיתים רחוקות יורד גשם במשך היום שמפריע להליכה. עם שקיעת השמש משתרר קור עז והטפרטורה יורדת מתחת לאפס.

מזג אוויר.

29/7 יום שלישי גודסאר+ - Magandov+

06:45 איזה יום... אתמול. יצאנו מקישנסאר, האגם הנפלא עם הסלע הבולט, עם הפיורדים ו"האגם הנסתר". התחלנו לטפס על הפס מצפון, בהמשך הדרך.

"אין פס קל" וגם הפס הזה. שעה של טיפוס מפרך ואנחנו למעלה. מראה מדהים, אגמים לכל צד וקרחונים. אחרי הפס כל היום בירידה, עברנו דרך עמק פרחים אין סופי.

בהפסקת צהרים הדוד אמר שיש לנו עוד שעה וחצי לגודסאר ושהצוות יחכה ל- OK שלי להוריד ציוד ולהתמקם, השעה הייתה 14:00. הם התחילו ללכת ואנחנו נשארנו עוד לקפה. אחרי שעתיים כשהמשכנו, הסתבר שהצוות נמצא הרבה לפנינו. אנחנו הולכים בקו גובה גבוה מעל לעמק והם רחוק, למטה, למטה לאורך הנהר. בקיצור, חזר הסיפור של לפני יומיים. את גודסאר, אגם טורקיז קטן ונפלא, עברנו כבר מזמן והצוות, משום מה, ממשיכים וממשיכים ללכת. כשסוף, סוף תפסנו אותם, מותשים ומעין צולעת עם ברך כואבת, חזרו "הסיפורים". התמקמנו על שפת הנחל, מקום לא משהו.

תוך כדי התמקמות "נעלמה" המצלמה של אוריה, כנראה המקומיים שבאו לראות אותנו גנבו אותה.

בסך הכל היה יום נפלא, אפילו ההודים לא הצליחו לקלקל אותו. (המשך יבוא).

מי יעלה ב"הר יעלה"

קצת גירוי / מתאבן לאירוע שעומד לצאת עוד שבועיים / ערן גלוסקא

אז כמו כל שנה אנו מתכנסים ביחד, כחלק מאי הפרטת ו. ספורט, ומוצאים אירוע.

זה מתחיל תמיד בישיבה בה נקבעים ממלאי התפקידים השונים, כמו אחראי מזון, צוות קישוט, הפעלות לילה לילדים ועוד. הרבה תיקים נופלים על כל מי שלא יודע להגיד "לא" בקול רם. אבל סה"כ יוצאים בחיוך. (פרט לריפי שדואגת כי לא אכלנו את כל האוכל שהיא קנתה).

מסיבת סיום קיץ של הנוער במועצה האזורית זבולון

ביום רביעי 27.8.03 התקיימה מסיבת סיום הקיץ לבני הנוער של המועצה (כיתות ז' – י"ב) בבריכה של כפר המכבי. במסיבה שבה השתתפו כ- 400 בני נוער, ראש המועצה שלמה חבר ברך את החוגגים, וכן ברכו נציגים ממסיימי י"ב. למרות טווח הגילאים הרחב, השילוב בין בני הנוער היה מבורך והחבר'ה רקדו ופיזזו לצלילי להקת הדג נחש אשר נבחרה על ידיהם בסקר מוקדם שנערך ע"י מחלקת ספורט ונוער. הילדים אכלו ונהנו ממטעמי פלפל, פיתות עם זעתר, סוכר מתוק, פופקורן ושתייה כיד המלך. בערב זה הוענק שי מטעם המועצה למסיימי י"ב שחלקם מתגייסים וחלקם משתלבים בפעילות אחרת.

עוד פעילות משותפת של נערי ונערות המועצה הוכתרה בהצלחה. תודות לרותי ברנט ואיל סער מכפר מכבי שעזרו לנו לקיים את הערב בבריכה. למחלקת תרבות ומחלקת רווחה על שיתוף הפעולה. ולכל מי שטרח ועזר מאחורי הקלעים.

דני אלימלך וענת טנא מלכין . מחלקת ספורט ונוער.

ספריית רמת יוחנן קשורה לחנות ספרים בחיפה הנותנת לנו הנחות עד 30%.

לכל החברים והחברות שעודדו אותי בתקופה קשה שבה אני נמצאת. זה מחמם את הלב.