מס. 1388. א' באלול תשס"ג, 29.8.2003

 

 

 

 

 

צוות חינוך גיל בוגר (א' עד י"ב) מברך -

 

החופש הגדול נגמר וזה הזמן לברך את היוצאים והמצטרפים, את הנוסעים והחוזרים:

 

לאחד עשר המופלאים שסיימו י"ב –

מתן סלאווה, אורי אפרת, עמית יבלונקה ושיר אשד שכבר התגייסו.

לסשה דון, אלומה סוסן, רעות יפה, גילי צוקרמן, דימה קלריק, ערן פלד ונגה אדרי שעומדים להתגייס.

לכולכם שירות קל ונעים, אוהבים ומתגעגעים אליכם ומקווים שתחזרו בשלום ותשתלבו בחיי הקיבוץ.

 

לחמישה עשר המתוקים שהצטרפו ל"בית תות" ועולים לכיתה א' –

אוריה רודוי, שיין ביטי, ירדן דביר, עמית מרציאנו, דביר מיכאל, נועם סוסן, דפנה כהן, איה אבן-דר, נועה כהן, מיכל שטייף, אלמוג צוקרמן, איתמר יריב, דור פרנץ, ענבר גלעד וניתאי פלטאו, קליטה מהירה  ומוצלחת ב"בית תות" ושנות לימודים מעניינות ומאתגרות.

 

לנערות ולנערים שנסעו לפולין וחזרו מלאי רשמים ומחוברים יותר לשורשים ולהוויה היהודית, מקווים שכל אחד מכם ייקח איתו להמשך דרכו משהו מהחוויות שעברתם. לריקי כהן שליוותה את הנערות והנערים לאורך כל השנה – תודה תודה על הכל.

 

לכל התלמידות והתלמידים שחוזרים ביום ראשון לספסל הלימודים שנת לימודים מוצלחת ומעשירה וכמובן שתהיה קלה ומהירה.

 

לצוות של בתי הילדים: "תות", "ורד", "ראשית", "שחר" וחברת הילדים, כל הכבוד על החופש שעשיתם קחו נשימה עמוקה וצאו לשנת תשס"ד בכוחות מחודשים.

 

לקרן שחר שהדריכה כמעט שנה בחברת ילדים – תודה על שהיית תמיד אוזן קשבת לנערים ולהורים על כל הפעילויות שאירגנת והמלחמות אליהן יצאת, תיהני בחופשתך ובהצלחה בכל דרך בה תבחרי.

 

ולסיום לנעמי שביט ולאסתר עזרא שסיימו לעבוד במערכת החינוך אחרי שנים רבות של פעילות ענפה עם המון חום ואהבה. תודה גדולה על מה שהענקתם לדורות רבים שזכו להתחנך אצלכן. טעם הבישולים יישאר תמיד בפינו והאהבה שהענקתם תמשיך לעטוף אותנו. הרבה בריאות ואושר.

 

 

 

 

 

 

מדיוני המזכירות

נוכחים: כל חברי המזכירות.

1.     אושרה המלצה לאסיפה בדבר קבלת ג'יין ארזי לחברות.

2.     אושרה תושבוּת בקיבוץ למשך שנה על פי תקנון תושבוּת בנים, לאפרת ודרור גרין ולעינת ובועז פרנץ.

3.     המזכירות דנה בפניית עודד יניב לשנת חופשה ודחתה אותה במתכונת שהוצגה על ידי דדי. בתאום  עם דדי  מינתה  המזכירות צוות בהרכב: דניאל פרי, איציק לקח ועופר לביא על מנת לנסות למצוא יחד עם דדי פיתרון הכולל הימנעות מביצוע צעדים חד-צדדיים והעולה           בקנה אחד עם החלטות הקיבוץ ואורחות חיינו.

4.     בהשתתפות אמנון קרניאל דנה המזכירות ואישרה תיקונים קלים בתקנון הוותק: 

א)     תקופת השירות בצבא חובה תיחשב במניין שנות הוותק של מי שהתקבל לחברות במסגרת מסלול  צעירים או עד גיל 30 לכל המאוחר.

ב)      ותק מירבי יהיה 52 שנה.

      נדחתה לדיון נפרד ההצעה שלא לקבוע תקרת ותק לגבי תור השיפוץ של דירות קבע במסגרת

       "עיקרי השיכון".

5.     מונה צוות לנושא "מצבים חריגים" (שִׁכְרות, סמים) בהרכב: אודי, חנה'לה, אורית ב.נ, ורד מ., שחר צור.

6.     הצוות שמונה על ידי המזכירות לטפל בנושא נמרוד, הוסמך על ידי המזכירות לחתום על הסכם שגובש עם נמרוד ושיכנס לתוקף בכפוף לאישור האסיפה.

רשם – אודי.

 

 

 

לִקְרא לַיֶּלֶד בִּשְׁמוֹ  מוקדש להנהלת הקהילה ברמת יוחנן

 

יֵשׁ אֵין סְפֹר מִלִּים,                      

כִּנּוּיִים וְשֵׁמוֹת                                   

לְכָל מַעֲשֶׂה, אָדָם, אוֹ אֵרוּעַ.

 

אֶפְשָׁר לְשַׁדְרֵג

וְנִתַּן לְהַגְזִים

אֶפְשָׁר לְטַיֵּחַ, וּלְכַסּוֹת בְּשָׁטִיחַ.

 

לְהַבִּיט בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת

וְלוֹמַר:

לֹא רָאִיתִי.

 

וְיֵשׁ דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה דְּבָרִים לְהַגְדִּיר.

קְצָרָה, אַךְ דּוֹרֶשֶׁת אֹמֶץ.

לָקַחַת אֲוִיר בִּנְשִׁימָה עֲמֻוקָּה

וְלִקְרֹא לַיֶּלֶד בִּשְׁמוֹ.

 

                                            23/8/03 ראובן עזריאלי

 

 

שאילתא

מתי ובאיזה פורום התקבלה ההחלטה להשכיר דירות בקיבוץ לאנשים שאין להם קשר אחר לקיבוץ ( קרי, אינם שכירים, בנים וכו')

אילו בדיקות רקע עובר מי ששוכר דירה בקיבוץ.

אבקש תשובתך גם ב"ברמה".  תודה,  יוחאי רון.

           

 

 

לקראת  תחילת השנה מפורסם שוב תקנון ועדת ייעוץ ורווחה כתזכורת לחברים.

 

תקנון ועדת ייעוץ ורווחה – רמת יוחנן

 

1.  תחולת  התקנון

     תקנון זה חל על חברי רמת יוחנן וילדיהם בלבד.

2.  הרכב הוועדה

ועדת ייעוץ ורווחה ממונה על ידי המזכירות. זו אינה ועדה נבחרת. חובתה של הוועדה   לדיסקרטיות. היא מורכבת מאנשי מקצוע, העוסקים בתחומי טיפול שונים.

מרכזת הוועדה ואחראית מבוגרים – חנה'לה ישראלי.

אחות אחראית על תחום הבריאות והפסיכיאטריה – שרה'לה סלאווה.

אחראית צרכים מיוחדים, גילאי בית ספר יסודי – דליה וולגיל.

3. תחומים בהם עוסקת הוועדה.

3.1.  תחום בריאות הנפש בקהילה – קשר עם ציבור החברים, ילדים ונוער, מוסדות טיפול,

      הנהלת חשבונות, תקציבים וכו'.

3.2.  כתובת לפניות חברים בעת מצוקה.

 3.3. קשר עם הגורמים המטפלים, כולל עובדת סוציאלית מקומית ומחלקת רווחה של מועצה

      מקומית זבולון. (הערה: תחום השיקום (תעסוקתי, חברתי) עבר לוועדת שיקום באחריות

      עדה לקח).

4. נוהג ונוהל

   4.1.  כל  חבר יכול לפנות לכל אחד מחברי הוועדה, כראות עיניו. הפנייה תידון עם האחראית על התחום. במקרה של פנייה של נערים ונערות שמתחת גיל 18, ייודעו ההורים על הפנייה ועל קיום הטיפול – אם יהיה.

   4.2. כיוון שהקיבוץ הוא מממן הטיפול, רואה הוועדה את עצמה כמחוייבת במעקב אחר         הטיפולים, כמותם ויעילותם. אין היא נכנסת לתכני הטיפול אלא שומרת על קשר קבוע עם המטופלים והמטפלים ברובד המינהלי בלבד.

   4.3. נסיעות לטיפולים על חשבון הוועדה – לאחר אישור הוועדה בלבד, ורצוי שלא על חשבון

          יום העבודה.

   4.4. הוועדה מאשרת טיפול אצל מטפלים מוכרים בלבד.

4.5.  לא יאושרו רטרואקטיבית טיפולים  שאנשים התחילו על דעת עצמם, ללא קבלת אישור

      מראש מנציג הוועדה.

4.6.  הוועדה מאשרת פגישה לשעה טיפולית שבועית אחת בלבד, להוציא מקרים חריגים שאושרו על ידה.

4.7.  בחדשי אוגוסט, ספטמבר, לא יתקיימו פגישות טיפוליות, אלא במקרים חריגים, באישור הוועדה בלבד.

4.8.  רמת יוחנן מאפשרת שנתיים טיפול. בשנה השלישית ישתתף המטופל ב- 15% מעלות כל פגישה טיפולית. (לא חל על ילדים מתחת גיל 18). בשנה הרביעית ישתתף המטופל ב- 25% מעלות כל פגישה טיפולית, בחמישית ב- 35% וכן הלאה עד להשתתפות ב- 50% מעלות הטיפול.

4.9.  חבר שהיה בטיפול פחות משנתיים והטיפול נפסק, זכאי להשלים טיפול ללא השתתפות. בתום שנתיים של טיפול, יחוייב החבר בהשתתפות של 15% כאמור לגבי שנה שלישית והשתתפותו תגדל מדי שנה כאמור בסעיף 4.8 לעיל.

4.10 החבר יחוייב בתשלום על פגישה אליה לא הגיע ללא התרעה מספקת מראש ושהקיבוץ

      יחוייב בגינה.

4.11 עלות גג של פגישה טיפולית – מחיר תחנת תל"מ באורנים + מע"מ (מעל למחיר זה ישלים

      המטופל באופן פרטי).

4.12.חברים המטופלים בלשכת הרווחה של המועצה, פטורים מהשתתפות בעלות הטיפול. כל האמור בתקנון זה לגבי חבר תקף גם לגבי ילדיו כמשמע (למעט אם נאמר אחרת), האחריות להתייצבות לטיפול של הילדים ולהשתתפות בתשלום – חלה על ההורים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיווח כלכלי מישקי  / עידו רודוי

 

בימים אלו אנו מסיימים את עריכת הדוחות הכספיים החצי שנתיים. על פי הסיכום נראה כי

מצבנו הכלכלי ממשיך להיות בהחלט סביר, הן ביחס למתרחש בארץ ובוודאי בהשוואה לרוב הקיבוצים.

ענפי המשק במגזר העיסקי ברובם ריווחיים ועומדים בתכנית השנתית, וכך המצב גם בפלר"ם.

 

בענף הסובטרופיים סיימו את קטיף הליצ'י והמנגו ביבול גבוה ומחירים טובים, וגם יבול האבוקדו נראה מבטיח.

 

בפרדס שאף הוא נמצא בשנתיים האחרונות במגמה חיובית, אנו מתכננים עקירה של 30 דונם פומלות בשטח שניטע בשנת 72' ונטיעה חדשה באותו היקף.

 

בגד"ש סיימו לאסוף את רוב הגידולים למעט כותנה וחמניות. בגידולי החורף התוצאות המקצועיות אינן מזהירות, שאר הגידולים מתנהגים בהתאם לתכנית. מכיוון שאין גידול מרכזי שהגיע לתוצאות יוצאות דופן, ההצלחה בכותנה חשובה ביותר להצלחה הכלכלית בשנה זו בגד"ש.

 

מדגרה :כידוע המדגרה נסגרה עקב שינויים בענף הפטם ואי מציאת גורם מתאים להדגרה עבורו.

אנו מרכזים מאמץ במכירת הציוד והפיכת המבנה למשהו אחר. בהזדמנות זו אני רוצה להודות

לעובדי ומנהלי המדגרה לאורך השנים ובמיוחד לאיציק, יוסי ואפרת אשר נשאו בעול בשנים האחרונות ועשו זאת בצורה מקצועית  ומסורה.

 

לול פיטום: ברבעון הראשון  ביצענו מהלך "דרמטי" שכלל הפסקת השיווק ל'מילועוף' והתחלת שיווק לשוק החי דרך משווק אחר בשם "בר עוף". לפחות עד כה המהלך הוכיח עצמו, ופדינו מחירים גבוהים משמעותית ממחירי 'מילועוף'. כמובן שהגלגל יכול להתהפך, הרבה תלוי בצורה בה יתנהג השוק בעקבות השינויים המבניים בענף.

התוצאות המקצועיות בלול שלנו הן הגבוהות ביותר באיזור ע"פ סיכום מקצועי כלכלי שהופץ ע”י משרד החקלאות, ונתון זה בצד המחירים הטובים יביאו את הענף לתוצאות כלכליות טובות.

 

ברפת:  הסיכום החצי שנתי בהתאם לתכנית. נכון להיום אנו נהנים ממחירי בשר יחסית גבוהים.

בתחום החלב אנו עוקבים בדאגה על המתרחש בין שר החקלאות לבין משרד האוצר, בעיקר בכל הקשור ברפורמה בענף והמענקים בגין השקעות באיכות הסביבה. מי שמסתובב באיזור הרפת - מפטמה יכול לראות שהפרוייקט  מתקדם.

 

ענף הווידאו ממשיך להיות ריווחי והסיכום החצי שנתי גבוה מהתכנית.

 

מוסך מסגריה:  כיום שני המקומות מנוהלים ע"י דורון כאשר בשלב זה המוסך עובד בהתאם לתכנית והמסגריה עדיין מחפשת את דרכה.

 

נגריה: הפעילות ממשיכה להיות ריווחית ונשענת בעיקר על יצור משטחים לפלר"ם.

 

אורווה:  הפעילות עדיין לא מצליחה להגיע לריווחיות, ולאחרונה אף ספגה מכה כאשר עקב מחלה שתקפה את הסוסים בוטל קורס מדריכי רכיבה אשר היה מתוכנן להתקיים אצלנו, ולתרום להכנסות ולרווח.

 

נדל"ן פנימי:  סיימנו את שיפוץ המבנים ליד הבריכה ובסלע והתחלנו  בהשכרתם. ההכנסות בענף זה בהתאם לתכנית.

 

נדל"ן חיצוני: הוקמה אנטנת פלאפון בשטח המפרץ בצמוד לאנטנת סלקום ואנו גובים כעת דמי שכירות משתי החברות. בשותפות מבני רם (חלקנו בשותפות 50%)  אנו בודקים כניסה לשני פרויקטיים נוספים בתחום הנדל"ן.

 

בנייה חדשה:  התחלת הבניה מתעכבת משתי סיבות. הראשונה נעוצה בקשיים של הוועדה המחוזית באישור התב"ע והשנייה קשורה לתכנון הבתים והכנת המכרז כך שיכלול גם את התוספות הפרטיות של הדיירים המיועדים. אני מקווה שבזמן הקרוב נוכל להתחיל בבנייה, ובכל מקרה התקציב למטרה זו נשמר .

 

בדיקת סיכונים פיננסיים:  משרד רואי החשבון שלנו (קוסט פורר) החל על פי בקשתנו בבדיקת הנהלת החשבונות והגזברות כאשר המטרה הינה לבדוק נהלי עבודה, רישום, דיווח ובקרה הקשורים לניהול הכספי הן מול גורמי חוץ והן מול גורמי פנים.

העבודה נעשית תוך שיתוף פעולה מלא ורצון טוב מצד ממלאי התפקידים הקשורים בכך בקיבוץ. מכיוון שלאחרונה נשאלתי לגבי האפשרות שדברים כגון אלו המתפרסמים על שפיים יקרו אצלנו, תשובתי היא כי לפי מיטב שיפוטי המערכת שלנו עובדת באופן חוקי מסודר ומבוקר, כאשר כמו בכל תחום יש גם פה מקום לשיפורים וזאת מטרת הבדיקה החיצונית.

 

שיוך הון לחברים:  בעבר דיווחתי על החלטת ההנהלות בנושא שיוך הדירות. דובר על מציאת חלוּפוֹת לשיוך הדירה אשר לפחות בשלב זה נראה מאוד בעייתי.

הנושא לא הוזנח ואנו עוסקים בחלופה כספית אשר תיתן מענה למטרות שהוגדרו בעבר. העניין אינו פשוט וקשור כמובן  באפשרויות הכלכליות. אין טעם להציג רעיון מבלי להראות היתכנות ביצוע, ולוקח זמן לבדוק נושא כזה באופן רציני. בכוונתי להציג תוך זמן סביר את המודל בפני ההנהלות והציבור.  שבת שלום. .

 

 

 

הם הדרך /  ירמיהו.

 

 

וכבר אלול, חודש הסליחות בפתח, רק העדרן של המפלגות הדתיות מהממשלה מונע מהקיץ להסתלק, מביא לנו עוד כמה שבועות של "שעון קיץ", עוד כמה שעות-חסד של אור שעושות את הלפנות-ערב לקצת יותר מאוחר, ועוד יש זמן להסתובב בחוץ, והנה נושבת רוח נעימה מהים ונדמה לך שסוף סוף מגיע מה שנקרא שלהי ד'קייטא. אומרים שהם קשים מהקיץ עצמו ואתה באמת כבר מרגיש את הלֵאוּת המצטברת שמבקשת לנוח קצת מהחום, שמבקשת שינוי, שמבקשת איזה פינוק קטן, מה היה רע אם היה יורד לנו עכשיו איזה גשם כמו באירופה שישטוף את הליכלוך את האבק מהעצים והדרכים, שירענן קצת.

אבל לא! שיגרת החם-לח, חם-לח, מזכירה לך את מקומך במזרח התיכון והקיץ עוד פה, אם רק תצא מתחום שליטתו של המזגן תיווכח - עוד חזון למועד.

בחוץ חגיגת קוצים והחצבים מתאמצים להבקיע את קליפת האדמה היבשה. עוד מעט גם שעתם תגיע.   

 

אני הולך בדרכים המאובקות ובשדות היבשים שמכינים עצמם לחורף, הצבעים מתחלפים מירוק לצהוב כמעט בלי שמרגישים. הנה חלקת שלף קצורה, רק אתמול היתה שדה תירס, היום היא כבר ארוזה ומחמיצה את עצמה ליום סגריר במרכז המזון הגדול בכפר מכבי. בקצה השדה מקרטע טנדר, לפי צורתו וקמיטותו נראה שהוא שייך לשכנים בוואדי, הוא עוצר ויורדים ממנו בערך פי שניים נוסעים ממה שמותר לו לקחת ברשיון, ילדים קטנים גברים ונשים מוציאים שקי פלסטיק לבנים, פושטים בשדה ואוספים את קלחי התירס שנשארו על הארץ אחרי הקציר, זה מה שנקרא בשפת התנך לקט פאה ושכחה, ברשות או שלא ברשות מתוך שלא לשמה נעשית פה מצווה.

מהמאגר נשארה כבר רק שלולית עם "אי" באמצע ועופות מים, התאנים הולכות וכלות וראש חץ של להקת מגלנים בשמים תר אחרי מקום ללינת לילה. סיקסקים חצופים לא מפרגנים מנסים להרחיק זרים מקינם וגוזלי עורבנים מגושמי-תנועה שלא מפחדים מלווים בצריחתם החורקת. החמניות האורגניות של רפאל מתייבשות, כבר לא מסובבות ראשן אחר השמש.

וכמו משום-מקום לשום-מקום נִסְרכים שְׂרוֹכִים כהים ארוכים נמתחים לאורך עשרות מטרים - דרכי נמלים, רובן כבר שוממות בשעות האלה אבל פה ושם עוד אפשר למצוא אוטוסטרדה סואנת עמוסה שיירה פעלתנית שמכינה את החורף, בלי לדפוק שעון או טלפון כולן עוֹבדוֹת, אין חוכמות, אין סידורים, אין קוסמטיקה, אין התעמלות, אין מרפאה, אין שיחות חינוכיות, אין פסיכולוגים, אין כלבו ואין מרכולית, מעניין איך הן מסתדרות עם זה, במבט מרפרף לא נראה שמישהו יושב שם בצד ועושה סקרים מי עובדת ומי לא, גם לא מפרסמים מצבת כוח אדם וועדות חשובות לא יושבות על המדוכה ומחפשות תשובות במקום שהן אינן.

נמלה עבריה מי ידע אורחותייך?   

 

אני עולה לגבעת הבית הלבן, מנסה לחפש את שרידי הרצפה של הבית, מכתת רגלי בין הקוצים והסלעים, לא מוצא, אבל לא מוותר, ממשיך, פתאום דמות יוצאת מאחד הלִבְנִים, טוביה.

אני שואל אותו והוא, סייר ותיק, מראה לי בדיוק איך מגיעים וגם נותן סימנים, הנה האורן הגדול והנה הלִבְנֶה ובין לבין בראש הגבעה, לא רחוק, במקום שולט, אנחנו באמת מגלים את השרידים.

בקרבת מקום בצל, ה"זולה" של טוביה, משקיפה אל הוואדי ואל גבעת אבו-נאז'ק ואל מה שאחריה, המראה שנשקף משם בשעה זו של שקיעה, כשקרני השמש הרכות מלטפות את חמוקי הגבעות מסביב הוא באמת מרהיב.

טוביה חוזר לרישומיו ואני ממשיך בדרכי.

 

עכשיו הכיוון הביתה הוא ממש מול השמש שנופלת על הכרמל כמו כדור חלמון ענקי שנשפך למחבת בסלואו מושן, נעלמת בין קרעי העננים מלכלכת את השמים בכתמי כתום עז. זה מזכיר לי שקיעה מומלצת אחרת, בטיול לקפריסין לפני שלוש שנים בסוף הקיץ, שכרנו ג'יפ והצטופפנו בו ארבעה זוגות, פקו נהג במיומנות מרשימה מצד שמאל, דיין ניווטה, לינט נתנה הוראות והיתר נשאו את סבלם בצפיפות בשקט. בבוקר היינו חולפים על יד עץ תאנים שחורות שסיפק את כל צרכינו במשך כל היום, אחר כך עוצרים על יד גפן עזובה שופעת ועוד אי אלה עצי פרי בפאתי הכפרים הציוריים של צפון מערב האי, לעת ערב ביום השני הגענו לאיזה מקום שנמצא בערך בשפיץ של האי לכיוון תורכיה, זה היה על שפת הים וכתוב עליו במדריך 'מישלן' שזה המקום בהא הידיעה לתפוס שלווה אל מול השמש השוקעת. הגענו לשם קצת לפני הזמן עייפים אחרי יום של טלטולים בדרך, ישבנו לנו על הטראסה בכיוון הנכון וחיכינו. השקיעה ההיא באמת היתה יפהפיה, אבל מה, השקיעות שלנו בסוף הקיץ, הגם שלא כתבו עליהן ב'מישלן', לא פחות מרשימות.    

 

הולך ומחשיך, אני חולף ליד עדר הבקר לבשר ששולח בי עשרות עיניים כהות בוהות, קשה לפרש את משמעותן, מה הן חושבות על העב"ם שמסתובב לידן, אבל אין זמן להתעמק בבעיה, צריך להמשיך כי צריך להגיע וכבר מאוחר, וכל העמק שמתחת כבר מתכסה בשמיכת ערפל והשמיים נעשים נמוכים נמוכים ומתקרבים לארץ, עוד מעט יגעו, עוד מעט יתחברו ולא תדע היכן קו האופק.

אורות ראשונים נדלקים בכרמל.

 

מתקרב הביתה.

וכבר ערב של סוף קיץ, וגם אתה כבר לא באביב חייך, עוד לא בסתיו אבל זה לא רחוק, ואתה חש את עקבות הימים ואין רחמים. מרגיש שהזמן לתקן הולך ונגרע. המון עוולות עשית והמון עוולות ספגת, רצית המון, ולא הכל יצא כמו שהתכוונת, לפעמים מוצלח לפעמים פגום, לפעמים ישר לפעמים עקום, הכל היה יכול להיות אחרת, אבל זה היה ככה, ועם הזמן שאוזל אתה לומד להסתפק בפחות ולשמוח עם זה, מתפשר וזה בסדר, ושוב ושוב מתחשבן עם עצמך, מה יצרת ומה תשאיר אחריך אם בכלל.

 

תחילת חודש אלול, חודש הסליחות והדרך עוד נפקחת לאורך, עוד יש זמן, ואתה ממשיך ללכת, והמראות והמעשים וההתרחשויות והריגשות והסערות והצער והשמחות שהולכים איתך ומלווים אותך כל חייך ועוברים וחולפים מול עיניך על אם הדרך - הם הדרך.  

 

 

 

 

ועדת צעירים מזמינה:

לערב בחסות עיר מקלט

 

מסיבת סוף הקיץ בבריכה.

ביום שישי 29.8 משעה 17:30  עד השעות הקטנות של הלילה.

בתוכנית: מתנפחים (לגדולים),  תחרויות היתוליות

בשר על האש,  בירה, ולסיום הערב קריוקי על מסך ענק.

השתתפות מגיל צבא ומעלה. אין להביא ילדים לאירוע זה!

                                                                                  ניפגש – ו. צעירים.

 

קרן שחר

 

בעודי מגששת בארונות החורף שלי נתקלתי בארגז שבין השאר שכבו להן שם תמונות מהטיול שלי בהודו. והנה, נולדתי לאמא פולנייה שעלי להתנצל בפניה מדי כמה ימים שאינני רופאה וכל מה שאני יכולה לעשות כדי לתת לה קצת נחת הוא לשים עט ביד ולנסות לפצותה.

אז איך היה לי בהודו?

חודש וחצי בהודו הספיקו לי כדי להבין שהבעיה היא לא אצלכם אלא אצלי. הודו במילים עדינות די מזעזעת אותי. למה? בגלל הלכלוך, הסירחון, חוסר ההיגיינה, הרמאויות, הגניבות, זחילת חסרי הגפיים על המדרכות ובעיקר... שלוות הנפש הזאת.

אם כל כך לא יכולתי לסבול את המקום הזה למה נשארתי שם חודש וחצי? בגלל חברים, בגלל רצון אמיתי כן להכיר עולמות אחרים ובעיקר בגלל שכנועים עצמיים שאני כן נורמאלית ומחר יהיה יותר טוב, המחר הפך למחרתיים והמחרתיים לשבועיים... כאשר לא עזרו לי השכנועים העצמיים שיכול להיות לי סביר טסתי בגפי לנפאל, משאירה בכאב את כל חברי לטיול מאחורי. לאחר שמיציתי את עצמי בנפאל החלטתי לחזור ארצה. כיוון שאין טיסה ישירה משם לארץ נאלצתי לבחור בלית ברירה בהודו לנחיתת ביניים (שיקולי ויזה, מזומן, זמני טיסות...). לספר על הודו בתמציתיות זה דבר כמעט בלתי אפשרי, לכן בחרתי לתאר על קצה המזלג דווקא את יומי האחרון שם.

התוכנית הייתה לטוס מנפאל להודו ו- 12 שעות אח"כ מהודו לישראל. פשוט? מאוד לא!

חישוב מדוייק לגבי כוח הסבל שלי היה שאאלץ לספוג בהודו בדיוק 9 שעות (לאחר  קיזוז זמני נסיעות, תורים בנמל התעופה וכו'). קיזזתי כל מה שיכולתי כדי לשכנע את עצמי שאני אוכל לעשות זאת. לאחר מאבקים פנימיים ביני לבין ה"אני" הפנימי שלי ניסיתי לשדר אופטימיות ולשרוד בהודו ולו ל- 9 שעות עם כמה שפחות צלקות.

סדר הטיסות היה צפוף ועתיד היה לקבוע את שלמות נפשי שהִייה של שעה נוספת בהודו הייתה מצריכה ביקורים משפחתיים באגף הפסיכיאטרי.

4 שעות לפני ההמראה מנפאל להודו תחושת הבטן בישרה רעות. רגלי הובילוני למשרדי חברת התעופה הנפאלית כדי לוודא ב- 101% שאכן הטיסה שלי לא נעלמה בכל הבלגן שנקרא "המזרח". בדלפק הודיעו לי שמתוך שלוש טיסות יוצאת אחת וכן, שמי נמחק ממנה בלחיצת מקש. לאחר היסטריה הולכת וגוברת מצידי מכיוון שלמחרת יש לי טיסה לארץ, נענו לתחנוני והחזירו את שמי  למחשב. זה היה רק  קצה קצה הקרחון והנורא מכל הוא שידעתי את זה.

השארתי את נפאל מאחורי ובחצות נחתתי בדלהי. לאחר פז"ם של חודש וחצי בהודו עם חברים, חשבתי שיותר אי אפשר להפתיע אותי. באמתחתי היו בדיוק 25 דולר, סכום שלכל הדעות ניתן לחיות ממנו  כמו מלך במשך 3 ימים לפחות. למודת כל הטריקים, החשדנות המו"מ ובקיאה במחירים כיוונתי את נהג המונית למצוא לי גסט האוס (אכסניה) במחיר סביר.

על אף הוראותיי המפורשות וחסרות הפשרות שייקח אותי למקום זול הוא לא שם עלי יותר מדי מכיוון שהחיים בהודו מתבססים על עמלות. מחירים שרק התחילו ב- 100 דולר ללילה, גם אם מאד מאד רציתי, לא היו עלי. את הפתעת הלילה לא לקחתי בחשבון – בחורה עייפה, לבדה באמצע החשיכה במקום שמאוד מאוד מאיים על שלמות נפשה. בנק? כספומט? איזה שהוא תייר? ב- 1:00 בלילה? כועסת מאוד מאוד (מעצם הכרותי עם המחירים הזולים שם – במצב נורמאלי ניתן למצוא חדר ב- 15 שקל ללילה) אילצתי את הנהג להחזירני לשדה התעופה. אף פעם בכל 28 שנותי לא איבדתי צלם אנוש עד כדי כך אבל לא שילמתי לו על הנסיעה, אפילו לא משהו שווה פרוטה. תוך כדי ניסיונותי לשכנע אותי בתירוצים שונים ומקוריים מדוע עכשיו כל כך יקר (קלינטון בעיר... הרבה תיירים...לילה... סבתא שלך קמה מכיסא גלגלים...) הוא נתקל בבחורה מאוד כועסת, רטובה לגמרי מהגשם שהגיע באמצע הקייץ כמו לעשות לה דווקא ועייפה, כל כך עייפה.

טרקתי את דלת המונית וחזרתי לשדה התעופה. שמעתי שאם ממש נתקעים, אפשר לישון במקום קרוב מאוד לשדה התעופה (כרגע לא זוכרת את שמו) במחיר זול מאוד. החלטתי ללכת על זה למרות שזה היה אמור להיות אולם אחד גדול שבו זרוקים הודים בהמוניהם על מזרונים בלי שמיכה ובלי המינימום – ווילון הפרדה. בצעד אמיץ מאוד החלטתי להשלים עם מצבי כאשר אבדתי אבדתי.

לאחר שהחלפתי כמה משפטים עם שוטר הודי כדי שיכוון אותי למקום ההוא, רכשתי אצלו כרטיס כניסה ופניתי בפיזוזים עליזים לעבר המקום.  מסתבר שאני דיברתי באנגלית והוא חשב בהודית. באמת היה אולם, באמת היו רק הודים, באמת זה היה מטרים ספורים משם, אבל החפץ המינמאלי שביקשתי (מזרון) לא היה שם. הדבר המודרני היחידי שראו עיני היה כיסאות עץ שחוברו יחדיו במוט ברזל. בניסיון כושל להחזיר את כספי שאבד לי בקניית הכרטיס, עייפה, רטובה, מתוסכלת, מיואשת, עצבנית ועם בריאות נפשית רעועה ביותר, החלטתי שיהיה מה שיהיה – אני יושבת (למשך 8 השעות הבאות!!!). כתיירת יחידה ספגתי  מבטיהם של איזה 200 הודים (אני לא מגזימה) ברכושי ובמבנה האנטומי שלי (סלח לי אבי כי חטאתי). החלטתי בכל זאת לשבת, משחקת אותה קשוחה ומחבקת את כל רכושי בחוזקה. כעבור 10 דקות של עצמות כואבות ומבט פרנואידי (עם תסמיני סכיזופרניה) החלטתי שהמשפט "מה שלא הורג מחשל" שגוי מבחינה פסיכולוגית ונסוגתי. חזרתי שוב לטרמינל, שוב מצאתי נהג מונית ושוב חזר הסיפור. שוב לקח אותי למקומות יקרים, שוב חצי מהם היו נעולים (השעה הייתה 2:00 בלילה) ושוב אותם התירוצים (שכחת שקלינטון בעיר?). לאחר שהוא השתכנע בכנותי שבאמת אין לי כסף ללינה בקוטג' מלכותי מצאתי עצמי בסוכנות דרכה מבררים מחירים בגסט- האוסים. כמובן שגם הם הפגיזו אותי במחירים. ברוב ייאוש שאלתי את בעל הבית ההודי אם יש סיכוי שאוכל לאמץ לי ללילה את אחד המשרדים ולהתכווץ על הספה המיניאטורית. הוא סירב, בכל זאת אמרתי "תודה", וקמתי לדרכי ביודעי שעם הרבה מזל אולי אצליח למשכן את הנעלים שלי  ולשכור את המונית לשנת לילה בספסל  האחורי. בעודי פונה לכיוון היציאה, נכמרו רחמיו של ההודי עלי וקיבלתי זמנית את שפיותי בחזרה. לאחר שהשלכתי על הרצפה את כל הכריות שהיו לו במשרד, יכולתי עם קצת דמיון להיבלע בתוך "המזרון". אפטית, אדישה לכל מה שקורה בסביבה (מה כבר יכול לקרות בהודו שלי עוד לא קרה) נשפכתי על אוסף הכריות, נתונה לחסדיהם של אנשים שבחיים לא פגשתי, אך פגשתי רבים אחרים והם די התעניינו פרקטית בחלקי גופה של האישה המערבית.

ישנתי ממש חזק. בבוקר בעודי פוקחת את עיני הימנית גיליתי את בעל הבית ההודי עומד מעלי ומביט. במהירות הבזק בדקתי את שלום איברי המוצנעים והודיתי בפעם הראשונה בקיומו של אלוהים. ככל הנראה בעלי הבית מדי כמה זמן בדקו את שלומי משום שחשבו שכבר מתתי.

בבוקר הגעתי לשדה התעופה של דלהי בשבב של קימה לתחייה במחשבה שבחיים לא אצטרך עוד לראות את "אימפריית היוגה". תלאותי לא תמו.

בכניסה לשדה התעופה עמד שוטר שסירב בכל תוקף לאפשר לי כניסה למרות שהיה בידי כרטיס טיסה. למה? ככה. בין הגיון להודו מפרידות אלפיים שנות אור. והנה, אני עומדת בחוץ, רואה את מסוף אל-על  מבעד לחלון, עוד שעה וחצי ממריא המטוס שלי והדבר היחידי שמפריד ביני לבין ארץ  מולדתי הוא שוטר הודי. מתוך התפרצות רגשות מתוכננת להפליא פרצתי בצעקות חסרות מעצורים כדי למשוך תשומת לב העוברים ושבים (בסדר, גם הייתי על סף התמוטטות עצבים). זה עבד – שני שוטרים נוספים ניגשו והתאפשרה לי כניסה. הנה, עוד שנייה אני בדרך לארץ שלי, אך שוב – את עדיין בהודו גבירתי. למרות שביררתי בשדה התעופה יום קודם לכן אם אצטרך לשלם מס נמל ונאמר לי בפירוש שלא (טוב, האמת הייתה שנאמר לי: "כן, לא, לא, כן, לא") נפל עלי גם זה.

לא מספיק מה שעברתי? מאיפה אקח את הכסף? חבולה נפשית, מושפלת, מתוסכלת וצרודה  נותרה בליבי תקווה שהנה, הנה, עוד שנייה. מצאתי עצמי מקבצת נדבות בין ישראלים שהשאירו כמה מטבעות לשתייה חמה ובפרצוף חמוץ נאלצו לתרום אותם לבחורה במצוקה.

עברתי גם את המכשול הזה והתחלתי פוסעת בצעדים מהירים לכיוונו של שוטר הודי שישים כבר חותמת בדרכון ואוכל להגיד להודו "שלום ולא להתראות". 40 דקות "ביליתי" במסוף כי מיד כשהגיע תורי המחשב הפסיק לעבוד. האיטיות ההודית בתיקון התקלה הטרידה אותי אך לא יותר מהשוטר ההודי במסוף שעם חיוך ממזרי ודיבור גס מאוד ניסה לדלות ממני פרטים על תחום שממש אינו עיניינו כשאני נאלצת לשכנע את עצמי לא לפגוע בו פיזית בקושי רב מאוד מאוד מכיוון שהגורל רצה והדרכון שלי בידו.

הבלגתי, שרדתי ועשיתי זאת!!!

כמה נפלאה ארץ ישראל הזאת.

נ.ב. כל הפרטים נכונים.

 

כדור מים / יונתן בן צבי

 

במוצ"ש ה – 6/9/03, בשעה  18:00, תתקיים בבריכת השחייה שלנו תחרות כדור מים  שהיא הסיום של הסיום של עונת הכדורמים לשנת תשס"ג.

 

התחרות תיערך במעמד נותני החסות פלרם – פלטוב והמועצה האיזורית זבולון, בברכת ובנוכחות נציגיהן.

 

ייקחו בתחרות חלק הכרישים הזריזים והרעבים מנבחרת הבוגרים של "פלרם – זבולון". כשנגדם יעמדו, או יותר נכון ישחו הליווי תנים עטורי התהילה ומצולקי הקרבות. "המיתולוגיים" בוגריה, ותיקי אותה הנבחרת בגלגולה הקודם כנבחרת "גוש זבולון".

 

המאבק עתיד להיות מעניין ומרתק מאד באשר גם אם לא נזכיר כאן שמות, כדי לא לפגוע ח"ו במי שלא נזכור להזכיר, יש סיכויים טובים כי ישחקו לפנינו גם אבות מול בנים ובוודאי ששנות דור לפחות מבדילות בין ותיקי הוותיקים בכדורמים לבין דור הנבחרת דהיום.

 

אותו המשחק נערך גם כהוקרה והערכה לנבחרת "פלרם – זבולון", גילאי 14 שזכו השנה בהישגים יפים,  הראשון: זכייה בגביע המדינה לכדורמים לגילאי 14. והשני: זכייה במקום השני באליפות הליגה לגיל זה.

 

כאמור יחל המשחק בשעה 18:00. כל הבאים מתבקשים להתאזר בסבלנות, לקחת כסאות ולשבת היכן שאפשר. המקום סביב הבריכה איננו גדול. ולכן שמירה על הסדר ועל מצב הרוח הטוב תעזור לכל להעביר את האירוע בטוב, בהנאה ובכבוד.

 

למנצחים יוענק גביע. ולכל המשתתפים יוענקו תעודות השתתפות באירוע.

כיבוד והפתעות מובטחים.  

זכרו. זה רק בשבוע הבא. ובינתיים, החזיקו לספורטאי המים אצבעות.

 

מאוד מזמן-מזמן

הראיון עם רפאל דינסטג שפורסם בעלון הקודם על קטיף העגבניות הממוכן של ימינו, הזכיר לבצלאל, ידידנו וקוראנו הנאמן, חוויות מימים אחרים. הוא שלח לנו את הרשימה הבאה, כמו כן הוספנו שלושה קטעים באדיבות הארכיון שלנו שהם בעצם דיווחים על הנעשה בגן הירק מלפני כמעט 60 שנה -  

 

קורטוב של נוסטלגיה / בצלאל

 הזכירו קטיף עגבניות??

אז נזכרתי. מזמן-מזמן, מאוד מזמן-מזמן, איזה משהו כמו כמה-שנים-טובות לפני שקיבלנו-את-עצמאותנו, היה שטח של עגבניות-בהדליה.

דרומה מבית-הבאר, בין תל-שמיר לוואדי-מילק השתרע שטח גדול וירוק-כהה של עגבניות.  אהרונצ'יק היה האחראי, פייגה פרוכטר הייתה מנהל הקטיף בפועל ואני, הקטן במנשה, הצעיר-בבית-אבי, סתם אחד מ'הנוער' התנדבתי לקטוף עגבניות – (קטיף קשה ומייגע,) - למה התנדבתי?  כי ילדי חברת-ילדים היו מגוייסים באותו יום (חצי-יום בשבוע, אחה'צ) והם שובצו לקטיף-עגבניות ושרק'ה הייתה בחברת-ילדים ואני חיזרתי אחריה.

לקטוף עגבניות בהדליה זה סיפור. ישנן שורות מאופק לאופק. בשולי השורות ישנם ארגזים. פייגה, במבט מאיים, נותנת לך דלי ועם הדלי הזה אתה מתנהל כפוף עד עפר שחוח וכאוב וממלא את הדלי בעגבניות אדומות, רק אדומות.

בסוף השורה אתה מרוקן העגבניות לארגז וחוזר חלילה... וחוזר חלילה.. וחוזר חלילה.. די!! נמאס!!

פייגה ניחנה בכושר מדהים לעשות נסים, נסים ונפלאות. – היא הייתה מנבאה עתידות ומגלה צפונות ונסתרות ואם היו מאתגרים אותה היא הייתה מפגינה כישורים. אז הגר טרטקובר, אף היא מחברת-ילדים, אמרה לפייגה, כדי לסחוט הפסקה לנשימה, שתעשה לנו קסם. טוב. אז פייגה סיפרה איך צבי, צבי-פרוכטר  איבד את השעון היקר שלו ואחר כך מצא אותו. היא שאלה אותו : איפה היית ומה עשית והוא השיב בפרטי פרטים. היא אמרה לו: רוץ למכבסה – השעון תלוי על הגופייה האפורה. וצבי אץ-רץ-כצבי והצליח לקטוף את השעון ברגע האחרון לפני שהוא והגופייה האפורה התבלבלו בדוּד.

כדי להרוויח עוד זמן, הגר ביקשה מפייגה עוד קסם,   אז פייגה אמרה להגר שנחליט לעשות משהו והיא תגלה מה. הגר אמרה לי לקחת את הכובע של שרק'ה (לא היה מאושר ממני) ולחבוש אותו, על ראשי (באמת שלא היה מאושר ממני). פייגה חזרה מהמסתור, חפנה את כף ידה של הגר ואט-אט הגיעה אלי, הורידה את הכובע וחבשה אותו על ראש-שרק'ה. לא היה. לא יהיה. ולא יכול להיות שיהיה מאושר ממני.

וכך קטפנו עגבניות בימים-הטובים-ההם.

 

 

 

 

היו ימים (לפני כמעט 60 שנה)

 

 

 

 

 

 

אמנון מספר שאלי קסלר היה חבר בהכשרה של ה"ייקים" – "להבה".

      הוא ניהל כמה שנים את גן הירק ואחר כך עזב.

 

המדור לחיפוש קרובים

 

המכתב הבא הגיע אלינו ל"ברמה" אולי מישהו זוכר. -

 

Shalom Barama Ramat Yohanan,

I do not know who is mailing but I hope that you will reply and maybe we can find mutual friends.

My name is Edith (now) Howard then (Dijksman) born in Delft The Netherlands. I was 20 years old when I came to Ramat Yohanan.

I have worked in lots of places, the laundry, the kitchen, potatoes, fruit, chickens.  I shared a room with Cynthia Solomon (from Winnipeg, Canada) who´s cousin was a kibbutznik named Esther who was married to Avi ( I believe a Yemenite jew). There was also an American Eddy who married an Israeli (officer in the airforce) Tova.  Further I have very good memories on Bella and Moshe. Well this might be some indication. I am looking forward to hearing something from "my" old Kibbutz.

 Kindest regards,  Edith Howard.

 

 

לידיעת החברות

התחילה לעבוד במספרה ספרית ותיקה מקיבוץ שער העמקים ושמה חנה. חברות המעוניינות להסתפר אצלה, יכולות להשאיר הודעה בטלפון של המספרה  9570.                   קרול מלמד.

 

 

זכרונות מתוקים

The article about the fig trees and the 'duvshiyot,' brought back many sweet memories. Thanks.  Nurit in LA.

 

מוקירים תודה

 

השבוע ביום א' בבוקר שבו בני י"א ממסעם לפולין.

עד לשנים האחרונות ממש, מסעות אלה התנהלו ביוזמה מלאה של הקיבוץ, ושל הורים "משוגעים לדבר" שהתגייסו למשך שנה לליווי המסע. אחד המוקשים היה – היעדר הקשר עם ביה"ס וחוסר התיאום מול מערכות אחרות. בשלוש השנים האחרונות היוזמה והחסות למסע היא מצד ביה"ס. הילדים ממשיכים לעבוד ולצבור בבית "שעות פולין" תרומה לקהילה וגיבוש אישי, ובמקביל – יש תיאום מלא עם ביה"ס.

 

בשם הנוער ובשם בני המשפחות אנחנו רוצים להוקיר תודה לריקי כהן, על השקעת זמן ונכונות מכל הלב להצלחת ההכנה למסע. כפי שכבר סיכמנו באירוע פרטי – ריקי יותר "פולנייה" מ"מרוקאית". היא הצליחה מאוד לקשור קצוות, ולהגיע אל כל נער ונערה.

לנעמה רייזנר, שצוברת ניסיון רק בארגון ובהפקה שלמשלחות פולין, שעושה עבודה מקצועית לעילא, שמבינה לעומק את כל המורכבות של מסע כזה, גם מהמבט הלוגיסטי הכלכלי, וגם מהמבט החינוכי על שלל האמוציות שהוא מביא לביטוי.

לצוות כולו, לנערים ולנערות, לנעמי וקרן המסורות – לכולכם תודה, על טיפוח שכבת הנעורים שלנו.  בשם כל בני בתינו – הורי כתה י"א.                                                                            גדיא.

 

 

 

פרחי עונה

הם הוזמנו והרבה יותר הפעם. מתוכננים להגיע לקיבוץ באמצע נובמבר. לידיעתכם!  רותה.                                                                  

 

גם היא במטפלות

בשבוע שעבר בראיון הסיכום עם חנה צולמן נשמט שמה של שירלי עזראן מבין המטפלות שלנו.

שירלי עובדת השנה בפעוטון "זית" ובספטמבר אמורה להיכנס לבית התינוקות כמטפלת קבועה.

 

שיר זה נכתב ליום הולדתה של עדי עוזרי

ועל פי בקשתה מובא לפירסום.

 

לעדי, מזל טוב!

 

כקלפים בקזינו אותן מחלקת,

מכירה ונושמת כל נפח מנוע,

כל קלף תארו ומספר הנוסעים,

בסידור הוא נרשם, ולרכב מרגוע.

קרוב לחזה בצד היא שומרת,

את האס והג'וקר לכל תקלה,

פולניה גזעית מעולם לא נגמר לה,

רזרבות תמיד, היא טומנת בתא.

כ"מדאם", מתמלאת בשמחה אמיתית,

כשכל "הבנות"  נימצא הלקוח,

זו אכן באמת משימה אחראית,

עצבים של ברזל סבלנות וגם מוח.

 

 

כי חבר קיבוץ שצריך מכונית,

הוא חשוב, מפונק ומאוד ייחודי,

הוא דורש התייחסות וגם יחס אישי,

ויסכים לקבל אל ורק MPV.

ולכן, במשרד בתפקיד סדרנית

יושבת לה בת מאוד יוצאת דופן

היא יודעת לתת ולהיות נחמדה

אך יכולה גם ב"טקט", בנימוס ובחן

לסרב ולומר בהחלט, לא תודה

לחייך, לרכך, ומבלי להתחנחן,

ולעיתים זה קורה, "רחמנא לצלן"

לתת לחבר בעיטה בישבן.