מס. 1387. כ"ד באב תשס"ג, 22.8.2003

 

 

 

יום שלישי, 19.8.03 תשע בערב.

שיגרת הפיגועים חוזרת, מחבל מתאבד מתפוצץ בתוך אוטובוס בירושלים. 20 הרוגים, 128 פצועים ובהם הרבה ילדים.   

ואין הסבר לכאב שבא כל יום ממקום אחר, ואין לו סוף, ואין תוחלת.

וכל אחד ממשיך בצידקתו ה"קדושה"... ומישהו משלם את המחיר. 

יום רודף יום

 

לפעמים נשבר הלב,

וכמו רעם ביום בהיר,

החיים מכים אותך כואב,

ואין  לך איך להחזיר.

מישהו היה בעולם,

מישהו איננו עוד,

אם יחיה או ימות בן אדם,

העולם לא יעמוד.

 

ויום רודף יום יום בא והולך לו,

מעשה יום ביומו ורק אתה יודע.

שום דבר לא ישוב, שום דבר,

שום דבר לא יישוב עוד למקומו.

 

ואין עוד למי לחכות,

משברו כל הכלים,

וכל המילים ריקות,

וכל המעשים טפלים.

והשמש הולך ובא,

והרוח בך לא קמה,

אם אינך מצפה לתשובה.

 

 

אז למה תשאל למה?

 

 

רשמים מהפסקת החשמל הגדולה בניו יורק / אורן יניב

          

לפני כשבוע, כפי שוודאי שמעתם, ירדה על צפון-מזרח ארצות הברית עלטה. הפסקת החשמל הגדולה ביותר בתולדות אמריקה. העיר ניו יורק, מרכז העצבים העולמי, משותקת וחשוכה. בקיצור, סיפור-סיפור.

עורך ה"ברמה" (שהתקנא כפי הנראה במנכ"ל המפעל, שחולש על אימפריה עולמית) ביקש עידכון מהשטח ומכיון שהסתובבתי במשך סוף השבוע שעבר ברחבי העיר החשוכה – להלן דיווח מהחזית. (למי שנעדר מהפאב בימים הספורים בשנה שבהם אני בביקור, תקציר חמש השנים האחרונות: נתקעתי בניו יורק, סיימתי שם תואר ראשון בעיתונאות, כרגע עובד כפרילנסר, בכתיבה למוסף 'מעריב' שמתפרסם באמריקה ובמתן דיווחים ככתב-שטח ל'ניו יורק טיימס'. גר בדירה קטנה עם שרון והכלב אנדי).

 

השאלה שנשאלה ונענתה כאן מיליוני פעמים מאז יום חמישי, ה-14 לאוגוסט, היא 'איפה היית כשכבו האורות ואיך הגעת הביתה?' (לא בדיוק 'איפה היית כשרצחו את קנדי', אבל זה מה שיש). במקרה שלי, התשובה היא (ואל תגלו לאמא שלי) איסט הארלם – לא בדיוק שכונה יוקרתית או ידידותית, בואו נאמר. לקראת סיומו של יום חם, במהלכו הסתובבתי בחוץ בין בתי ה"פרוג'קטס" (שיכונים ממשלתיים), תוך עבודה על כתבה על נער שנרצח בשכונה ערב קודם, דברים החלו להראות לא כשורה. אי אפשר היה להתקשר בסלולרי לאף אחד, לא הצלחתי ליצור קשר עם הכתבת או העורכים איתם עבדתי, בחור צעיר החל לצעוק "הפסקת חשמל! הפסקת חשמל!"

 

נו, טוב. אנחנו בהארלם והפסקות חשמל הן לא משהו שלא שמעו עליו שם (בינינו, כשהצריכה עולה, זה קרוב לוודאי המתג הראשון שיורד). ואכן, התושבים התייצבו בלי פאניקה לקנות פנסים, סוללות ואספקה.

ניגשתי לכבאי אמיץ לשאול מה מתרחש והוא עידכן אותי שאין חשמל בכל ניו יורק. כיון שלא הצלחתי לתפוס אף אחד מה'טיימס' וידעתי שתהיה לי בעיה להגיע למערכת (התחלתי שם לא מזמן ואינני עובד מן המניין), עברתי למנגנון הישרדות כשהמשימה הראשונה: להתחפף מהארלם.

 

עליתי על אוטובוס בקצה הצפוני של סנטראל פארק. במהלך הנסיעה התעדכנו שגם דטרויט, קנדה, אפילו דלאוור מנותקות מחשמל והמשכנו לנסות להתקשר למישהו, ללא הצלחה (כמעט כל הרשתות הסלולריות קרסו מיד).

בדרום הפארק הנסיעה הפכה לעמידה והנהג המליץ לקחת את קו 11, כמו שאומרים, ולהתחיל ללכת ברגל. אני ברחוב 60 וצריך לחצות את מרכז העיר, ה'מידטאון', באלכסון עד רחוב 17. לא רציני. שעה הליכה גג.

 

אבל הסקרנות גברה על יצר ההישרדות, כך שטיילתי בין אתרי התיירות – מרכז רוקפלר, טיימס סקוור, המדיסון סקוור גארדן – כדי להכנס לאווירה.

מנהטן, אי צר וקטן, מאכלס מדי יום יותר משלושה מיליון איש, שגם ביום רגיל זה יותר מדי. היום כולם היו בחוץ, ברחובות, רובם באיזור ה'מידטאון'.

 

לא מעט אנשים תפסו יוזמה, עמדו בצמתים מרכזיים וכיוונו את התנועה (שלא זזה בין כה וכה) ואת נהר האנשים (שלא התייחס אליהם). אחד מהם סימן לנהגים תנועות ביד אחת והחזיק בקבוק בירה בידו השנייה. מסביב למכוניות חונות עם רדיו פתוח התקהלו קבוצות אנשים, א-לה כ"ט בנובמבר, ושמעו בחדשות שמדובר בהפסקת חשמל – וזהו, פחות או יותר.

מחוץ לתחנת הרכבת המרכזית 'פן סטיישן' הצטופפו אלפי אנשים, תושבי הפרברים, בלי שום מושג איך הם מגיעים הביתה (ורובם באמת לא הגיעו אלא בילו לילה על מדרכות מנהטן). אחרים התרכזו בצעדה הממושכת לבתיהם, מי ברגל, מי על רולר-בליידס ומי על עקבים (ביום שאחרי, תלונות על שלפוחיות-ענק היו נפוצות בקרב נשות העיר הגדולה).

 

כשהתקרבתי הביתה, בואכה אזור ה'דאון-טאון', תנועת האנשים והרכבים התדלדלה ועובדי סופרמרקט גדול הוציאו עגלות קניות מלאות גלידה וחילקו לעוברים ושבים בחינם. חזרתי הביתה אוחז בשני מיכלי גלידה, מלקק ארטיק, מזיע, עייף ודי משועשע. המשימה הבאה: להעביר לילה ללא מזגן (או מחשב, טלוויזיה, טלפון אלחוטי וכו') בלחות הניו-יורקית המעיקה.

 

בבנין בו אנחנו חיים, גרים לא מעט חברים ויחסי השכנות בו טובים כל ימות השנה (סיטואציה נדירה כאן), אז עברנו בין דירה לדירה, מכוס יין לבקבוק בירה והערב עבר. בשלב מסויים נזכרנו שדרושים לנו מוצרי אלקטרוניקה חדשים ותיכננו לחנות עם אוטו ליד בסט ביי ולחכות לתחילת הביזה. אבל בסוף הוחלט לשתות עוד כוס ובדיעבד, החוק והסדר בעיר נשמרו באופן מעורר גאוה.

 

בחוץ היה חשוך אבל לא באופן מוחלט. הברים, כמעט כולם, היו מלאים והחבר'ה שתו כל עוד המשקה קר; בכיכר קרובה התאספו צעירים, חלקם שרו או ניגנו ובמקום התפתחה מסיבה. בעיר שבימים כתיקונם היא מהירה, אגרסיבית, מנוכרת, תושבי בניינים ערכו מנגלים משותפים. אנשים כיוונו את שכניהם בחדרי מדרגות חשוכים. רבים הלכו לאט יותר או ישבו בחוץ, מדברים. אחרי שנים, אפשר היה להסתכל לשמי מנהטן ולהבחין בכוכבים. האווירה היתה, איך לומר, יותר קיבוצית.

 

באותו ערב התחלנו לשמוע את סיפורי האימה. חברה של שרון נתקעה בתוך קרון רכבת תחתית מלא מפה לפה במשך יותר משעה. בעוד אנשים צורחים, סופרים את קיצם לאחור, אדים מצטברים על חלונות, נפתחו הדלתות ואחרי מסע במנהרה השחורה ובתחנה החשוכה והמרוקנת – הגיעה לבסוף ברחוב. ("לא ידענו מה קרה", היא סיפרה. "חשבנו שזה משהו ברכבת שלנו. היינו בטוחים שאנחנו יוצאים ומחכות לנו מצלמות טלוויזיה. אנחנו יוצאים – ואף אחד לא מתייחס אלינו, כל הרחוב מלא באנשים"). חברה אחרת נתקעה בקניון, מרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר, אליו הגיעה באוטובוס ובו ביזבזה את כל כספה פחות שני דולר. היא סיימה את הערב, אחרי שהלוותה כסף מאדם לא מוכר, בחדר מלון עם אחותה, יחד עם ארבעה גברים זרים. אחד מהם הודי ואחד מוסלמי.

 

ביום המחרת (הלילה עבר בשינה על מגבת רטובה, תודה ששאלתם) יצאתי לסיבוב בשכונה. הסתובבו שמועות שבחלקים מהעיר חזר כבר החשמל אך פה לא היה לכך זכר: הרחובות שוממים, תורים ליד כל טלפון ציבורי (הסלולרים עדיין לא עבדו ולאלו שכן התרוקנו הבטריות), חנויות התכווצו לדוכני מים וקולה, אין איפה לקנות אוכל בסביבה. תושבי ניו יורק, טיפוסים עם כוח סבל ובעלי תושייה, ניסו להוציא מהעז קצת מתוק וחלקם פתחו מסעדות בכל זאת, אחרים הסתובבו וניסו להנות מהיום הקיצי. רבים קיטרו.

 

במשך היום החשמל חזר כבר כמעט לכל העיר. בברוקלין, קווינס, רוב מנהטן, כך שמענו, החיים חזרו למסלולם. רק אנחנו ישבנו בדירה הקטנה מיואשים, מזיעים כמו עירקים (שגם חיים בלי חשמל רוב הזמן בימים אלו). כשירדה החשכה על עוד ערב ההבדל התחדד: בצפון זהרו מרחוק אורות טיימס סקוור, 200 מטר דרומה הרמזורים עובדים והחלונות מוארים ורק איזור מגורינו – שכונת צ'לסי – נותרה באפילה. קצת אחרי שהגנים הפסימיים גרמו לי להכריז על כוננות לעוד לילה נטול מזגן, שלוש דקות אחרי תשע, האורות הבהבו לחיים לקול צרחות שמחה, צפירות ברחובות וריקודים ספונטניים.

 

בסך הכל היתה חוויה. ולמעט החום, לא כל כך נוראה. אחרי הכל, אחרי שהגעת הביתה, קצת שקט, כוס בירה בין חברים, ישיבות ושיחות אל תוך הלילה, שמיים מלאים כוכבים – אלו רק חלק מהסיבות לגעגועים לקיבוץ כשאתה כאן, בניו יורק הרועשת והלחוצה. וכשמפסיק החשמל והעולם נהיה פשוט יותר, אתה נזכר ביתרונות והיופי שבחיים מחוץ לכרך הגדול, למירוץ התחרותי, לקצב המטורף.

אבל עדיין אתה מבסוט לאללה ברגע שחוזר החשמל.   

 

         מדיוני המזכירות

 

נעדרים: עידו, דניאל פרי, יובל פ.

 

1.      אושרה המלצת מש"א לבחירת עפרה רודוי ואילת גורדון כמרכזות ועדת קליטה.

2.      דווח על אירוח קבוצת צופים שיתגוררו בתמורה באולפן.

3.      בשיתוף צוות המרפאה וועדת בריאות נערך דיון בנושאים שונים הקשורים למערך הבריאות וביניהם:

א) התייחסותנו לרעיון הקמת מרפאה איזורית לשלושת יישובי הגוש ליד המועצה האיזורית. הוחלט להקים צוות שידאג לבדיקת הנושא על כל היבטיו ובמיוחד כל הקשור לרמת השירות, ויביא למזכירות המלצה. הצוות מרוכז על ידי צור.

ב)     דווח שאין כוונה להחליף את דר. נגב המסיים שהותו בקיבוץ בסוף השנה ברופא כונן אחר. (מתגוררים בקיבוץ ערן בראונר המסיים סטאז' וירון ברק שהצטרף לצוות כאח תורן)

ג)      סוכם שלעתיד נשקול שוב קיום ההסדר של רופא קופ"ח כתושב בקיבוץ. (כפי שהיה בשנים עברו).

רשם – אודי.

 

 

 

דו"ח שבועי / א. פלד

 

אוכלוסיה קבועה יולי 03.

-        חברים 341  (בקיבוץ 327 בשליחות 9 בחופשה 5).

-        מועמד בן 126 (בקיבוץ 34 בצבא 32 בחופשה - כולל במבח"ות – 60).

-        מועמדים 13.

-        ילדים 213 (בשליחות ובחופשה 17).

 

מצבת עבודה – כללי

מצבת העבודה הוצגה למזכירות ותוצג על הלוח.

-        חייבי עבודה כ- 275 (כולל שליחים בחו"ל).

-        מזה לימודי צעירים כ- 23 (עובדים מלא או חלקית).

-        מזה לימודי מבוגרים כ- 8  (עובדים מלא או חלקית).

-        במבח"ים 17 (לא כלול ב- 275 הנ"ל).

-        חברים עובדים מעבר לגיל חובת העבודה 49 - נשים 27 גברים 22.

-         לא מדווחים עבודה בכלל או באופן סדיר 14. מבין 14 החברים שאינם מדווחים על עבודתם, על פי "שיפוט" פרטי שלי כשמונה אינם מדווחים "מטעמי מצפון" וכששה אינם מדווחים משום שאין להם מה לדווח. הרוב המכריע של החברים מקיים חובת הדיווח ותאמינו לי (או תשאלו את שחר צור), דיווח העבודה מהווה שיפור אדיר בניהול  משאב העבודה           בקיבוץ, תיקצוב העבודה והמעקב אחרי תנועת האוכלוסייה.

 

הפרטת מזגנים ומכשירי טלביזיה

להלן בקצרה הבהרות חוזרות להסדר.

א.         מי שביצע "הביטוח" ונוכה סכום עלות הביטוח מתקציבו האישי, זכאי לשירותי התיקונים ללא תשלום (למעט חריגים או השתתפות כפי שפורסם בשעתו).

ב.         מי שלא ביצע הביטוח מחויב בסכום התיקון.

ג.          את התיקון אפשר לבצע באופן פרטי עם כל גורם שהוא.

ד.         מאידך – אפשר לבצע את התיקון גם באמצעות הגורמים הנותנים שירות זה לקיבוץ.

ה.        את ההתקשרות לגבי ביצוע תיקונים מבוטחים או תיקונים לא מבוטחים באמצעות נותני השירות של הקיבוץ מבצעים – היום כמו בעבר – באמצעות סטיוארט.

ו.           סטיוארט ממשיך להיות האחראי על נושא התקלות במזגנים ומכשירי טלביזיה והוא מתקן או מסדר מה שביכולתו במסגרת עבודתו כמימים ימימה.

ז.          כאשר התיקון מבוצע על ידי סטיוארט הוא מבוצע ללא תמורה בין אם מדובר במכשיר מבוטח ובין אם לא.

ח.         בתלונות לגבי השירות, כמו לגבי שירותים אחרים, יש לפנות  לצור (אפשר באמצעות עינת) במסגרת תפקידו כרכז השירותים.

 

דו"ח חצי שנתי – תקציב הקהילה

בידינו דו"ח חצי שנתי "גולמי" של תקציב הקהילה. דו"ח מסוקר ע"י  רואי החשבון יופק כמקובל. בינתיים ניתן לציין "בגדול":

א)    אנחנו עומדים בתחזית ההכנסות.

ב)     חל במחצית הראשונה שיפור דרמטי בסעיף הכנסות המימון.

ג)      עובדי החוץ "נלחמים בשיניים" ומביאים פרנסה יפה. ההכנסה בסעיף זה גבוה מן התקופה המקבילה אשתקד.

ד)     קיים גידול של כחמישה אחוזים בהעברות מפלרם בגין שכר עבודה, דבר המשקף המאמץ המושקע על ידי הנהלת פלרם ועל ידי מש"א בשמירת מעמד חברי הקיבוץ העובדים במפעל בצד צעדי התייעלות מתחייבים.

ה)     הענפים השונים עומדים יפה בתקציב ואין חריגות משמעותיות.

ו)        מאידך  יש לציין לשבח את ענפי החינוך בגיל הרך וגיל בית ספר שביצועם בחצי השנה הוא טוב באופן משמעותי ביחס לתקציב וביחס להוצאה בתקופה המקבילה אשתקד.

ז)      העודף בקהילה (הכנסות פחות הוצאות) מראה במחצית השנה תמונה משופרת כלפי התקציב.

ח)    בתחום ההשקעות ביצענו בחצי שנה מעל מחצית התקציב וזאת בעיקר עקב הקצב ה"מטורף" (למרות שנקודתית זה נראה לפעמים אחרת), של שיפוצי דירות זמניות. בשנתיים  החולפות התבצע ומתבצע שידרוג משמעותי ביותר של הדירות "הישנות" בקיבוץ, הן דירות קומותיים והן דירות קרקע.

 

מילה טובה לעדי מאירוביץ המפיק עבורנו מדי חודש דו"ח תקציבי "תוצרת בית" משוכלל למדי המאפשר לנו מעקב תקציבי טוב בזמן אמת.

 

 

 

קצת ביטחון - תרגיל פח"ע /  נני

 

במסגרת שמירת כוננות ותרגול מינימום של "היחידה המיוחדת" שלנו, הוקפצנו השבוע ע"י מג"ב לטפל בחפץ חשוד... ביום שלישי לפני חשיכה, "הופתענו" בהודעה על שני חשודים שנראו באזור מסוים וכנראה חורשים רעות, היחידה הוקפצה לבדוק את האזור. חמישה עזי נפש הגיעו בריצה ומיד איתרו חפץ חשוד, בודדו את זירת האירוע והפעילו נוהל קריאה לכוחות הביטחון הארציים .  

נראה אולי שולי והזוּי, אך חשוב לשמור על ערנות למקרים כאלה ואחרים, כל גורמי הביטחון מדגישים את השבירות של המצב הביטחוני לאחרונה ואת כמות ההתראות שעדיין קיימות.

 

אָפְסוּ רַחֲמִים   אחרי הפיגוע בירושלים

בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת מֵאֵימָה                             

לְהַבִּיט בַּזְּוָעָה הַמְּדַמֶּמֶת,

בְּעֵינֵי יְלָדִים מְלֵאוֹת בְּעַתָּה,

בְּדִמְעַת הַיֵּאוּשׁ הַגּוֹלֶשֶׁת.

 

שְׁתִיקַת הַפְּצוּעִים הָרוֹעֶמֶת

נִבְלַעַת בִּילֵל צוֹפָרִים,

חָנוּק גְּרוֹנִי מִבְּכִי, 

וְאֶגְרוֹף הַזַּעַם, קָפוּץ.

 

אֲחָיוֹת וְרוֹפְאִים אֲדֻמֵּי עֵינַיִם

מְאַחִים אֲבָרִים שֶׁרֻטְּשׁוּ, וּנְשַׁמּוֹת.

מַגַּע יְדֵיהֶם, מַגַּע מַלְאָכִים

כִּי שׁוּב אֵין רַחֲמִים בַּשָּׁמַיִם.

 

וְכוֹכַב הַתִּקְוָה

שֶׁנִּצְנֵץ לְרֶגַע,

חָזַר וְאָסַף אֶת אוֹרוֹ,

אֵלָיו אִם נִקְרָא, הַיָּשׁוּב?

                    19/8/03   ראובן עזריאלי

 

 

 

 

עירית יריב

 

ירמיהו ביקש לראיין אותי עם סיום תפקידי בפלרם. הסכמתי. אחרי יום קיבלתי דף עם "נקודות להתייחסות" שכללו גם את מה שהיה (מש"א פלרם) וגם את מה שיהיה (מש"א רמת יוחנן) ואז הסתבר לי שזה כנראה ה"ראיון". מחיתי חלושות (אין י כוח לויכוחים באוגוסט) אבל הגענו לפשרה - לגבי מה שהיה, כלומר מש"א פלרם, סיכמנו שנפרסם קטע מהמכתב שכתבתי לעובדי פלרם  עם סיום תפקידי שם. ולגבי מה שיהיה, כלומר מש"א רמת יוחנן, סיכמנו פה אחד (שלי) שמוקדם מדי להתייחסות מגובשת.

 

"רגע לפני שנפרדים – קטעים מתוך המכתב בפלרם"

אני מסיימת את תפקידי כמנהלת משאבי אנוש בפלרם. ההחלטה לעזוב אינה קלה עבורי ובוודאי שאינה נעשית בלב קל.

אני מסיימת תפקיד שהופקד בידי אחרי שהגר אדרי, שהיא זו שהתחילה את הקמתה של מחלקת משאבי אנוש בפלרם, יצאה עם משפחתה לשליחות מטעם פלרם באנגליה.

אני מסיימת תפקיד שבניתי, פיתחתי והרחבתי בעזרתם ותמיכתם של רבים וטובים במערכת ומחוצה לה ויש בי בהחלט הרגשת גאווה על מה שנבנה בתחום משאבי אנוש ופיתוחם בתקופת היותי בתפקיד.

השינויים שחלו בתקופה זו (כ- 10 שנים) בפלרם בכלל ובמשאבי אנוש שלה בפרט הם עצומים ונראה לי שכולנו ביחד עמדנו בהם בצורה טובה ובדרך כלל אף למעלה מזה.

לי אישית היו אלו שנים מאתגרות, מרתקות, יפות ומספקות ולעיתים גם מתסכלות ושוחקות אבל בשורה אחרונה אהבתי מאוד את התפקיד, למדתי הרבה מכל מי שעבדתי מולו ואני מאמינה שגם אני תרמתי לאלו שעבדו מולי.

פגשתי בפלרם חבורה של עובדים נאמנים ומסורים, דבקים במשימות ועובדים ללא חשבון וללא לאות על מנת להשיג את המטרה המשותפת. חבורה גדולה ונהדרת של אנשים שעושים ימים ולילות להצלחת החברה בכל התחומים שבהם היא עוסקת.

פגשתי בפלרם גאוות יחידה במלוא מובן המילה ופגשתי בפלרם ערבות הדדית, כבוד ואחווה בין עובד לרעהו, דבר שבא לביטוי במיוחד בימים הרעים שעברו על ארצנו והיו קשים לכולנו אבל קיים ומורגש היטב גם בימים טובים ורגילים ואלו, חברים יקרים "מצרכים" מאוד נדירים במחוזותינו וצריך לשמור עליהם מכל משמר.

אהבתי את הקשר הבלתי אמצעי עם העובדים ושמחתי על כל דבר שיכולתי לעזור בו. נכון, לפעמים גם הייתי "קשוחה" וזה, מה לעשות, גם כן חלק מהתפקיד אבל השתדלתי לאורך כל הדרך להיות הוגנת, אם מישהו נפגע ממני, ואני מעריכה שהיו גם כאלו, אני מנצלת הזדמנות זאת להתנצלות אישית ולהבהרה שבכל מקרה לא התכוונתי לפגוע באיש.

את הלקחים והערות שיש לי על התפקיד בפרט ועל מיקומה של מחלקת מש"א בפלרם בכלל, אמרתי למי שצריך להגיד ואני מקווה שדברי יילקחו בחשבון בהמשך הדרך.

למרות הקושי שבהחלטה לעזוב, אני משוכנעת שזה מה שעלי לעשות. אני מרגישה שזה טוב וחשוב לשנות גם עבורי וגם עבור פלרם.

אני רוצה לנצל הזדמנות זאת ולהודות לכל אחד ואחת מהעובדים והעובדות בפלרם (כולל אלו שעשו לי חיים קשים לפעמים) על שיתוף פעולה לאורך כל הדרך, תוך שמירה על יחסי עבודה הוגנים ותקינים גם כשהיו (והיו) מחלוקות. יש בי הרבה הערכה ותודה לכולכם.

בתור היחידה בפלרם שמכירה אישית כל עובד ועובדת בשם וברקע, אני מרגישה שניתנה לי הזדמנות נפלאה להכיר אנשים נפלאים.

אני בטוחה שאני משאירה את התפקיד בידיים טובות ומאחלת בהצלחה לחני ויפעת ולכם ובני ביתכם אני מאחלת בריאות, פרנסה טובה וימים טובים.

 

עד כאן הפרידה מפלרם וממה שהיה.

באשר ל"מה שיהיה", באמת שאין לי מושג. אם להודות על האמת, מש"א רמת יוחנן לא בדיוק היה הכיוון שלי כשהחלטתי לצאת מפלרם. ולמרות זאת, נכון לרגע זה, אני כאן. בשלב זה אני בעיקר מתפקדת על תקן של מזכירה, מה שבהחלט מתאים לי לפחות לעכשיו  וביחד עם זה בוחנת ולומדת את הדברים שהיחידה עוסקת בהם.

אי אפשר להשוות את העבודה בפלרם לעבודה ברמת יוחנן כמעט בשום פרמטר. ואני לא מתכוונת דווקא לשלילה.

למרות שלכאורה זה צריך להיות דומה, זה פשוט משהו אחר לחלוטין. גם ברמת האוכלוסיה, גם ברמת נוהלי העבודה וההתנהלות מול האנשים וגם ברמת העזרים הטכניים וביחד עם זה, יש גם הרבה אתגר וסיפוק כש"ממציאים את הגלגל".

את זה כמובן עשה ועושה שחר צור (שממשיך את מה שהתחילו קודמיו בתפקיד) ואני בשלב זה משתדלת לתת לו תמיכה כמיטב יכולתי.

ירמיהו בדף ההנחיות שלו לקראת ה"ראיון" העלה בין השאר נקודות להתייחסות שאמנם משיקות למש"א אבל למעשה  נוגעות לאורחות חיינו בכלל.

לחלק מנקודות אלו יש לי תשובות ברורות וחד משמעיות אך הן נובעות מדעותי והשקפותיי הפרטיות ולאו דווקא מניסיוני בשטח (ברמת יוחנן) ולטובתי האישית נראה לי שבשלב זה עדיף שאשתוק בנושאים אלו.

מעבר לכך אני מאמינה שנעשה כאן ניסיון אמיתי, רציני ואחראי לעשות סדר בדברים, להביא את המערכת למקום שבו היא צריכה להיות, תוך שמירה מירבית על המשאב האנושי. אני רואה שהאחראים על כך עובדים קשה ומקדישים הרבה זמן ומחשבה כדי לקדם את הדברים לכיוון הנכון, אם כי אפשר להתווכח מה הוא בדיוק  הכיוון הנכון.

 

עד כאן.

אסיים בתודה גדולה לכל מי שמצא לנכון להגיד לי מילה טובה על "מה שהיה" ולברך על "מה שיהיה". כמי שטוענת שכולנו (כולל אני) טובים בביקורת וחלשים בפרגון, הופתעתי לטובה!

ובאשר להבטחות לעתיד, אשתדל כמיטב יכולתי לעזור קודם כל לשחר ובמידת היכולת והאפשרויות לעזור לכל מי שיפנה  אלי.

 

 

 

זמרי נשמת כל חי

 

שיח קל בענייני קטיף עגבניות שעשה העורך המהלך עם רפאל דינסטג

 

השבוע באחד האחה"צים כשהשמש התחילה ליפול אל קרעי העננים מעל הכרמל ושכך מעט חוּמה, עברתי בשדה מערבה לכפר מכבי. כבר כמה ימים יש שם ריכוז חשוד של גונדולות ענקיות. היה ברור שאוטוטו עולה כורת על שדה העגבניות הזה, אלא שהיום אני מבחין שחלק גדול מהירוק כבר שכוּב קצוּר על הארץ מתייבש לאנחות, ובשדה קומביין גדול כמו חית טרף זולל את השיחים שעוד נותרו, מפריד את העגבניות מהשיחים וממלא גונדולה אחר גונדולה באדום הזה. כשאני מתקרב אני רואה את עומר שוהם לבוש חולצה אדומה, משתלב במרחב, עומד ליד גונדולות מלאות פרי עם פנקס בידיו, קצת קשה לזהות אותו אבל הוא מנופף לי ביד ואני מתקרב, מה אתה עושה? אני שואל, והוא משיב: "רושם תעודות". אחר כך חולף על פני רפאל ברכב הכחול שלו משאיר ענן אבק, הוא עסוק ואני ממהר, מילא נדבר אחר כך. אני עולה לקומביין לעמוד מקרוב על התהליך ומבחין שהנה גם גונן בקוטפים, הוא נוהג טרקטור לידנו מושך גונדולה שהולכת ומתמלאת עגבניות מתוך צינור הנשלח אליה מן הקומביין. כל התהליך הזה נראה לי מרשים ביותר ואני מציין לעצמי מחר נחליף עליו כמה מילים עם רפאל. יומיים אחר כך בארוחת הבוקר רפאל ייקח אותי אל קערת העגבניות ישלוף עגבניה, יחתוך אותה בסכין לשניים ויראה לי בגאווה: "תראה כמה האדום אדום, - זה הליקופן" הוא יגיד, ולא יותיר בידי את הברירה אלא ליידע גם את ציבור החברים.   וזה מה שאני עושה -               

 

-  רפאל, איפה אנחנו עומדים היום?

לפני סיום קטיף העגבניות.

-  מתי התחלתם?

התחלנו לפני שבועיים בקטיף העגבניות האורגניות, עכשיו קוטפים את העגבניות הרגילות, השבוע נסיים.

-  העגבניות האורגניות גם כן נקטפו בקומביין?

כן.

 

-  כמה דונם יש כאלה וכאלה?

80 דונם אורגני ולמעלה מ- 500 דונם רגיל. האורגני והרגיל מתחלקים לשתי קבוצות. אחת עגבניות רגילות של תעשייה וכמה זנים חדשים שהם יותר עשירים בחומרים.

השטח הזה נקרא: "שטח 25 לפני כביש של כפר המכבי".  255 דונם.

-  איך היה היבול השנה?

אני עוד לא יודע. עכשיו אני נוסע למפעל שנמצא ליד מירון, ונראה מה היבול.

 

 

-  לשם משווקים את העגבניות?

כן, זהו מפעל  שמתמחה בייצור אבקות.

- מעגבניות שלנו ייעשו אבקות?

גם. וגם  תרופות. וזה סיפור אחר שעוד לא ספרתי לך. באבקה משתמשים לצבעי מאכל לאבקות מרק ועוד, היות שזה חומר אורגני

ללא חומרים כימים. זה לא צבעי מאכל אסורים.

-  והתרופות?

לתרופות משתמשים בסוג אחר של עגבניות. זן שמיוחד בכך שיש בו הרבה ליקופן. זה

 

חומר מרפא במחלות של כלי דם, מחלות סרטן ומחלות לב.

-  מי עושה את זה?

התמחתה בזה חברה בארץ חברת בת של קונצרן מכתשים והמפעל שלהם ממוקם בבאר שבע.

-  אז אנחנו שולחים עגבניות לבאר שבע

לא. את העגבניות המיוחדות האלו אנחנו שולחים למפעלים שמעבדים עגבניות קונבנציאליות והם עושים שם עיבוד של מוצר חצי מוגמר. לוקחים את העגבניות ועושים מזה פסטה או חלק מהמוצרים. המפעל הזה שהוא מפעל כמעט ייחודי בעולם שמייצר תרופות מהמולסה הזאת וזה די חדשני. יש למגדלים פרנסה מזה יותר מאשר מעגבניה רגילה. אם מגדלים אותן כמו שצריך מקבלים תוצאות טובות.

 

-   אנחנו כבר לא שולחים עגבניות למילוז?

שולחים למילוז. לפני שבוע שלחנו.

-  מי קוטף?

יש שתי חברות קבלניות בארץ שקוטפות עגבניות. יש להם ציוד מאוד מאוד יקר והם מסתובבים עם הקומביינים שלהם. הקטיף מתבצע לפי תור שנקבע מראש.

 

-  מי קובע  את התור?

את התור קובעים נציגי המפעלים, יש להם קשר הדוק עם המגדלים, איתם נחתמים ההסכמים להספקת עגבניות לפי תאריכי שתילה ולפי תאריכי שיווק לא תמיד זה מצליח. יש מקומות שיש איחור בהבשלה, לפעמים יש הקדמה, או מחלות ומזיקים.

יש מגדלים שנותנים יותר תשומת לב לנושא, למשל יש מחלה שתוקפת את העלים ואם לא שמים לב, העלים מתייבשים וכל המים והריסוסים לא יעזרו, העגבניה מתמוטטת והפרי חשוף לשמש. אם היית בשדה אז ראית שאת העגבניות שלנו כמעט לא רואים, הן מכוסות בעלים ירוקים. זה חכמה שלפני מעשה.

 

-  זה טוב או רע?

זה מצויין.

-  איך מבחינת מזיקים השנה?

היו  המון מזיקים.

-  איך השתלטתם ?

השתלטנו טוב אבל יקר. הפקח שלנו עשה את עבודתו נאמנה והצלחנו.

 

-  יש הדברה אקולוגית אצלנו?

בעגבניות האורגניות אנחנו משתמשים רק בחומרים המותרים בגידול האורגני. בעגבניות הליקופן אנחנו לא יכולים להשתמש בכל החומרים כמו בעגבניות רגילות בגלל היחס בין היבול הטרי ובין היבול הסופי של המפעל שזה 1 פרומיל.כל טון עגבניות מוציא קילו אחד מוצרים. זה כמובן מקשה וגם מעלה את המחיר.

 

-  אז איך הצלחתם לשמור על עלווה ירוקה  למעלה אם היו הרבה מזיקים?

נתנו את הטיפולים המתאימים אפילו שהיו יקרים.

-  איך העגבניות שלנו?

מצויינות.

-  תסביר למי שלא יודע ומי שלא ראה את תהליך הקטיף. איך זה מתבצע.

יש מכונה שקוטפת את העגבניות. מלפנים יש סכין עגול מסתובב שחותך את השיח מתחת לפירות, ומסוע שמעלה את השיח למעלה תוך ניעור הפרי, העגבניות נופלות לתוך מסועים משניים שמעבירים אותם לשולחנות מיון של הפועלים.

 

-  כל זה על הקומביין?

כן. ויש שישה פועלים שעובדים על הקומביין. שלושה מכל צד. יש גם קו אופטי שמבחין וממיין בין עגבניות אדומות וירוקות. העגבניות עוברות דרכו וכל הירוקות נופלות על הארץ. העגבניות משם מועברות לעגלה המכונה בשפת העם גונדולה.

 

-  כמה מכילה כל גונדולה?

מכילה בין 6-7 טון. כל גונדולה שטרקטור ממלא הוא מביא לנקודת ריכוז כל 4 גונדולות מועמסות על משאית עם עגלת גרר שתיים ושתיים וכך מובלת את התוצרת למפעל. המפעל מעבד  אותם לפי סוגים, לפי הצרכים שלו וגם לפי האיכות שלנו.

 

אז זהו בערך. היו לי עוד כמה שאלות אבל נראה לי שהארכנו די. למי שלא ראה כבר קצת מאוחר להמליץ, אבל להצלחה אבות רבים וסביר שנראה את התהליך גם בשנה הבאה. אני מאחל לאנשי הגד"ש הרבה יבולים טובים, הרבה קטיפים טובים, פרנסה והצלחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ראיון עם חנה צולמן עם סיום תפקידה כמרכזת חינוך בגיל הרך

 

-   חנה מאיפה את באה ולאן את הולכת?

התחלתי את התפקיד לפני שנתיים, עבדתי לפני כן עם אורית בכתות ג'-ד' בית "ורד"  כשנה ולפני כן סיימתי את הלימודים, זו הייתה שנה מקסימה .

-  הלימודים עזרו לך בעבודה?

 למדתי אמנות והבאתי לילדים, אני חושבת, מימד אחר של עשייה אמנותית.

-  למשל?

הראיתי להם כמה שטקסטורה או מירקם יכולים לדבר גם בלי צבע, המון התעסקנו עם זה.

-   זה חשוב לקטע החינוכי?

אני לא יודעת אם בדיוק לקטע הזה אבל אני חושבת שזה מעשיר את הילד.

-  עומק?

כן מעמיק. היום המון עובדים על מוצר מאוד ריאליסטי בציור או בעבודת חימר ופחות עובדים על מירקמים, שילוב, אמירה, איך בוחרים אמירה. על זה בעיקר ניסיתי לעבוד עם הילדים קודם לחשוב בעצם מה אני רוצה להגיד, אחר כך מה אני רוצה ליצור, ואחר כך לבחור את החומר.

-  אז למה באת לריכוז חינוך?

מצד אחד קצת לחצו עלי, מצד שני אני חושבת שבסופו של דבר לא הייתי הולכת אם לא הייתי רוצה. אם אני יכולה לתרום אז אני צריכה לעשות את זה. כשנכנסתי לתפקיד לא כל כך ידעתי לאיזה מערכת אני נכנסת. לקח לי קצת זמן להתארגן ולהכיר.

 

-  מה כולל התפקיד?

לדאוג שהמערכת תיפתח יום יום ב- 7:00 בבוקר. מבחינת כוח אדם יש מערך אירגוני שצריך לתפקד בטווח הקצר ובטווח הארוך. לברר לעצמנו מה אנחנו רוצים בתוך המערכת הזו. זה אומר ישיבה עם הצוותים והיועצת כדי להגדיר לעצמנו את הצרכים מעבר לשיקול היומיומי, לאיזה פסגות רוצים להגיע.

-  איך זה נעשה פיזית יום יום?

בדרך כלל יושבים על איזשהו נושא, בצוותים שונים, השנה למשל החלטנו שמתמקדים בשני נושאים. אחד זה אימון והשני דיאולוג. דיאלוג בצוות, מול הצוותים,

המנהלים, מול ההורים והילדים. למעשה על זה התמקדנו. אחרי שבודדנו את שני הערכים האלה התחלנו לחשוב איך אנחנו מטפלים בהם. עשינו את זה גם דרך עבודת בית שנתנו למטפלות ולגננות, אחר כך עוד פעם נפגשנו וראינו מה העלינו.

-  אבל אני שואל אותך מבחינת העבודה היומיומית מה זה אומר מבחינתך?

יש שני דרגים של עבודה במערכת הראשון זה המערך היומיומי שהולך לפי סדר יום, הוא פחות או יותר מקובע ויותר מאורגן לפי חשיבה חינוכית מסויימת, הקו שלנו הוא קו שמאוד מאוד קרוב ל"אורנים" כמובן, הגננות שלנו מ"אורנים". והשני הוא מעבר ליום יום, החשיבה איך להעמיק איך ליצור מערך, כשאנחנו כל פעם כובשים שטחים חדשים בחינוך ורוצים שהגננות יעבירו לילדים.

מבחינה פיזית העבודה שלי היא קודם כל לעבור בין בתי הילדים לראות שהדברים מתקיימים, ליצור קשר בין הבתים, לטפל בצוותים שיש בתוכם בעיות בעבודה או בין אישי, ליצור קשר עם ההורים ולדאוג לחלק מהתיפעול האירגוני

-  למשל איזה בעיות יש בצוווים?

אני לא רוצה להיכנס לזה, זה יותר מדי אישי. אבל יש בעיות תקשורת בין צוותים. בין המטפלות לילדים ובין מטפלות להורים. כל המערך הזה אני צריכה לדאוג שיתקיים ויפעל. כל בעיה שצצה אמורה מבחינתי להיות מטופלת, לא תמיד במיידי, אבל בדרך כלל משתדלים שזה כן יטופל מהר.

-  מדוע נחוצות 3 בחורות בריכוז חינוך?

המערכת הזו מאוד גדלה בשנים האחרונות, כמות הילדים שיש לנו בבתי הילדים הרבה יותר גדולה, יש לנו 115 ילדים בגיל הרך יש הרבה יותר ילדים בגיל בוגר, יש הרבה ילדים מבחוץ, יש המון טפסים והמון נוהלים שחייבים למלא אותם. כל מערכת האחזקה והאירגון, בגיל הרך יש לנו 40 מטפלות ו- 14 מטפלות בגיל הבוגר ויש גם בחורים ביניהם בגיל הבוגר. יש המון בעיות של כוח אדם, יש לנהל את המערכת הזו מבחינה טיפולית. ניצה נכנסה לתפקיד רק לפני שנה ועדיין לא כל התפקיד הועבר אליה. יש מערכת של הגיל הבוגר שצריך לתכנן אותו מבחינה חינוכית ומבחינת צוותים.

חינוך זה דבר תהליכי, צריך לעקוב אחריו ולהמשיך איתו לאורך כל הדרך. המערכת הזו  פעילה כל ימות השנה ברוב המשקים השכנים לפחות, בשבועיים האחרונים של החופש, נסגרת מערכת החינוך, אצלנו לא סוגרים ולכן אנחנו מצווים לעשות את הדברים כך שנוכל בזמן הכי קצר לגמור את כל הסידורים כדי להגיע למעברים של בתי הילדים בצורה מסודרת.

-  מה מידת עצמאותך בשליטה על תקציבים?

אני מתייעצת עם ניצה ובונה את התקציב מול הנה"ח מול  צור, אבל בסופו של דבר מי שצריך לתת את הדו"ח על מה שקורה אצלי בתקציב זו אני. ועל כן אני מחליטה, מה כן ומה לא, זה כולל גם כוח אדם.

-  מי עוזר לך?

לגבי מטפלות וגננות אני נעזרת במש"א, ויש גם צוות חינוך שלי חגית וריפי ואם יש בעיות אני מתייעצת איתן לגבי תקציבים שוטפים זה גם מול הצוותים או מול היועצת.

-  יש לך עצמאות מוחלטת מבחינת ההוצאות?

לפחות לעשות את סדר העדיפויות.

-  אין התערבות מצד המימסד?

בדרך כלל לא. ובמהלך השנתיים האלה לא עברנו את התקציב להיפך היינו בחיסכון מאוד גדול. קיבלנו על זה מחמאות. ואני לא יכולה להגיד לך שאני מרגישה שאין שיתוף פעולה.

-  איך את מקבלת מטפלת שכירה לעבודה?

אני מזמינה אותה לראיון, יושבים שם בדרך כלל הצוות ולעיתים גם היועצת, אנחנו מראיינים, היא צריכה להביא קורות חיים והמלצות.

-  מה הנתונים הבסיסיים הנדרשים כדי להתקבל?

הראיון שונה בין גננת ומטפלת. גננת חשוב לנו מאוד שתדע איך להוביל, איך לקדם את הילדים מבחינה חינוכית בהתייחסות אישית. איך לשבת ולספר להם סיפור, איך ליצור עניין לתווך בין הסביבה לילד, להיות בקשר, איך לארגן סדר יום, ולעבוד בצוות, אלה דברים חשובים.

המטפלת חשוב שתהיה חמה לילדים, נעימה, אני לא אוהבת את הרעשניות או הנוקשות. שלב החוזים וההסכמים נעשה בשיתוך עם שחר צור ומש"א.

-  איך אתם עומדים או ומזהים את התכונות האלה?

לא תמיד באמת עומדים על כך. לפעמים מתפספס ואז מה שלא מתאים לנו פשוט מפטרים.

-  מפטרים הרבה?

השנה פיטרתי שתיים לפני שנה שלוש. חלק התפטרו מרצונן עקב משכורות יותר טובות שהציעו להן השכנים.

אני חושבת שרמת החינוך ברמת יוחנן היא מאוד גבוהה. ברוב הקיבוצים בסביבה כבר עברו למתכונת של 16-18 ילדים בפעוטון ואצלנו בהתחלה יש 8 ילדים ומגיל שנתיים 10. בגנים אנחנו מתעקשים שלא יהיו יותר מ- 25 ילדים, כשבקיבוצים השכנים יש 30 או יותר. מנסים לשמור על מתכונת אינטימית חינוכית ולא כל כך ללכת לצד הכלכלי, אף שגם הוא נלקח במערכת השיקולים.

-  איך מעורבות ההורים היום לעומת מה שהיה בעבר?

היום ההורים מבחינות מסויימות יותר מעורבים ויש גם הורים מתערבים, שזה פחות טוב בעיני. אבל לאורך כל הדרך אני מרגישה שיצרתי איזשהו דיאלוג. גם אם לא תמיד היה טוב לא תמיד נאמרו דברים נעימים, בכל זאת המשכנו לייצר את הדיאלוג ואני רואה בזה ברכה.

בסוף השנה הזו התחלנו בסדנת הורים עם עדנה בטשא, היו בסביבות 20 הורים. הייתה סדנה מצוינת ונמשיך אותה גם בשנה הבאה.

-   את מרגישה איזה לחצים או דרישות מצד ההורים?

יש כל מיני לחצים, מהרגע שפתחנו את הדלת לסוגי תושבוּת, בהחלט יש דברים שלא מוצאים חן בעיני אנשים מסויימים, הם באים אנחנו יושבים ומדברים, מציגים כל אחד את הרציונאל שלו ולאט לאט מנסים להתקרב אחד לשני.

-  אם לא מתקרבים?

אז זו בעיה, הילד במצב כזה לא יוכל להישאר בתוך המערכת. אבל צריך זמן, לא תמיד הכל הולך בצ'יק לפעמים זה יותר לאט ומצריך טיפוח מתמיד של דיאלוג. כמובן שאנחנו מציגים את הקווים האדומים שלנו ומשתדלים לשמור עליהם. אנחנו לא מחשיבים את עצמנו למערכת "בייביסיטר" אלא מערכת חינוכית ואנחנו לא רוצים לגרום למצבים שהם לא נכונים מבחינת הילדים האחרים או מבחינת האני מאמין שלנו.

-  וזה מוביל לשאלה הבאה לגבי קליטת ילדי חוץ, איך למה וכמה?

אחוז ילדי החוץ בגיל הרך  השנה נמוך. בסביבות 27 ילדים, כי יש לנו הרבה ילדים שלנו וזה מצויין.

אנחנו מזמינים את הילד והוריו לשיחה, הם אמורים להראות לנו מכתבים רפואיים, אנחנו שואלים על הלידה, מסתכלים על הילד, בוחנים, ויש עוד כל מיני שיקולים.

-  למה הם באים הנה?

כי מערכת החינוך שלנו מבחינתם היא הרבה יותר ייחודית. הם כנראה רואים ויודעים מה קורה בחוץ ויש להם נקודות השוואה. כנראה שהם רואים יותר טוב מההורים שלנו את נקודות החיוב של המערכת.

-  מה עושים  כד לתגבר את המערכת בחברות שלנו? או שלא עושים.

לא עושים. אני חושבת שהיום יש לכל חברה הזכות להחליט איפה היא רוצה לעבוד ואיפה לא. היום החברות לא רוצות לעבוד בחינוך, ובעיקר לא בגיל הרך כי זו עבודה מאוד קשה.

-  מה אחוז החברות מול השכירות?

יש לנו שתי חברות במערכת ורד ברבר ואורית ארזי. כל השאר הן שכירות או במב"חיות. ביניהם יש גם בנות שלנו אם הן באות מהחינוך ולתקופה ארוכה, אז בהחלט יש העדפה שלהן על פני השכירות האחרות.