מס. 1386.  י"ז באב תשס"ג, 15.8.2003

 

מה עשינו בחופש הגדול

 

 

 

 

 

 

     מדיוני המזכירות / 7.8.03

 

נעדרים: יוחנן, יובל כהן.

 

1.      מועמדות.  המזכירות החליטה להמליץ לאסיפה לקבל כמועמדים לחברות בקיבוץ את ישראל עוזרי, זהר (גל) גלוסקא ואמיר סלייפר. שלושתם נשואים לחברי/חברות הקיבוץ.

 

2.      מצבת כוח אדם. נמסר על ידי שחר צור דיווח לגבי מצבת כוח האדם ורישום העבודה בקיבוץ. המזכירות ביקשה דיווח משלים לגבי חריגים והפעולה הנעשית לגביהם, לפני פירסום ציבורי.

 

 

3.      מסיבה מאורגנת על ידי צוות הפאב.  בהשתתפות אוריין זית שמעה המזכירות פרטים לגבי מסיבה שמארגן צוות הפאב בגבעת "כסאייר". נדונו נושאים שונים בתחום הבטיחות, הביטוח, הביטחון ובעיות נוספות הקשורות באירגון אירוע מסוג זה. המזכירות תדון בהמשך הגיבוש כללים מחייבים לגבי קיום אירועים ציבוריים שיש להם קשר עם הקיבוץ, שלא באמצעות  ועדת תרבות.

 

רשם אודי.

 

 

 

הלקח השני של השואה או תופעת המוח החצוי / א. פלד

 

(נכתב לחוברת שנמסרה לילדינו שיצאו השבוע לפולין)

 

כיצד ניתן להסביר שאדם רגיל, חרוץ, ידידותי בדרך כלל, מוערך בחוג מכריו, בעל נאמן ואב מסור, יוצא בבקר מביתו, ולאחר שהוא נושק לאשתו ולילדיו מלטף את כלבו האהוב, מברך את שכנו, הוא הולך למקום עבודתו, והעבודה שלו היא להפעיל מנוע ישן של טנק המזרים גז מחניק לתוך חדר אטום שבו דחוסים ונחנקים למוות זקנים, נשים וילדים, הדומים כל כך להוריו ולאשתו ולילדיו, ובשעה עשר הוא עושה הפסקה ונוגס מן הסנדביץ שהכינה לו אשתו  ובשעה חמש אחר הצהריים הוא חוזר לביתו, מנשק לברכה של בתו הקטנה שנפלה ונשרטה ומנגב ברוך את דמעותיה, ומזיל בעצמו דמעות צער על כלבו האהוב שנדרס ושבר את רגלו, ולאחר שהוא סועד את ארוחת  הערב הוא נפנה לקרוא ספר או לשמוע מוסיקה ומתפלל ועולה על יצועו, ולמחרת בבוקר הוא שוב יוצא לעבודה...

 

זה אפשרי? עובדה! וזה די מפחיד – התופעה הזו של המוח האנושי החצוי, המסוגל להזדהות עד כאב ודמעות עם צערו וכאבו של אדם אחד (או גם חיה), ולהיות  אדיש לחלוטין לסבלו של אדם אחר שנברא באותו צלם.

 

הלקח הראשון של השואה, על כל נגזרותיו, נוגע לעם היהודי. אנחנו לומדים להזדהות עם הסבל ועם הסיבולת ועם הגבורה ועם נצח ישראל. לקח זה הוא מיידי וברור ומוחץ.

מוחץ עד כדי כך שהוא עלול להאפיל על הלקח השני, למנוע מאיתנו להטמיע לקח קשה לא פחות ואוניברסלי יותר: יכולתו או אי יכולתו של בן אנוש לחוש אמפטיה, להזדהות או  לפחות להבין את סבלו של בן אנוש אחר, השונה ממנו במוצאו האתני, בצבע עורו, בשפתו, בדתו, במנהגיו, בלבושו, בשאיפותיו הלאומיות...

 

אם הפנמת את הלקח הראשון וודאי הפכת להיות יהודי טוב יותר וישראלי טוב יותר, אבל אם הצלחת להפנים גם את הלקח השני – וזה הרבה יותר קשה, הפכת להיות גם אדם טוב יותר.

 

 

 

ראיון טלפוני שערך כתבנו לענייני מים דם יזע ודמעות עם פקו חורש

יש כמה וכמה סיבות טובות כדי לראיין את פקו, לא נמנה את כולן. אולם קבלת פרס על תרומה לקהילה מטעם המועצה שלנו, זה כבר דבר אחר. זה כשלעצמו מהווה סיבה מספיק טובה כדי לזמן אותו לחקירה ולשאול כמה שאלות על מה איך ולמה הוא נמצא ראוי לפרס הזה.

זאת עשינו. להלן ראיון אופטימי. - 

 

-  ביום שבת חגגתם בבריכה, לכבוד מה?

המסיבה הייתה לסיום העונה, למרות שנותרו עוד מספר משחקים השבוע, עשינו כבר ביום שבת מאחר ועם סיום העונה החבר'ה מתפזרים וקשה לאסוף אותם.

-  קיבלת פרס מהמועצה על מה ולמה?

הפרס ניתן לי על תרומה לקהילה בתחום הספורט ניהול וטיפול בקבוצות הכדורמים בהתנדבות.

- ממתי אתה עוסק בניהול קבוצת הכדורמים?

משנת 1985 כשחזרתי ממצפה-שלם לרמת יוחנן. עסקתי בזה עוד קודם  בין 74' ל- 76'.

- מי היו שחקני הקבוצה של אז?

בשנת 6-1974  כשהקימו את הקבוצה, שיחקו שחיינים ותיקים שפרשו מהשחייה כמו דניאל פרי, עמרי שוחטוביץ, דני רבס, דוד קליין, הלל מלמד, אליהם הצטרפו קצת יותר צעירים כמו עמוס נצר, צור לביא ועוד.

- מה כולל התפקיד? מה היקף המשרה?

כל העבודה בענף הכדורמים היא בהתנדבות ללא תמורה.

- זאת אומרת יש לך משרה מלאה בפלרם?

כן, יש לי משרה מלאה בפלרם + הפעלת הבריכה ברמת יוחנן. התפקיד הוא אחריות על כל קבוצות הכדורמים שזה ארבע קבוצות של ילדים ונוער: חוג של ילדים עד גיל 11 ושלוש קבוצות תחרותיות גילאי 14 ,16, 18, וקבוצת בוגרים – סה"כ חמש קבוצות. הזמנת רכבים למשחקי חוץ, החתמת מאמנים, קשר עם שחקנים בוגרים, דאגה לציוד כללי כמו ציוד מזכירות, שערים, ציוד אישי, בגדי ים, חולצות, קשר עם ההתאחדות ואיגוד הכדורמים, וכל מה שצריך לטובת הקבוצה.

-  מה מעניין מושך ומניע אותך לעשות את התפקיד כל כך הרבה שנים בהתנדבות?

מה שנותן לי את הכוח להמשיך זו הפעילות של הנוער בספורט במקום להתעסק בכל מיני דברים אחרים. המסר שקיבלתי בזמנו מאיציק מנדלברויט מורה לספורט שלנו כשהיינו ילדים היה "נפש בריאה בגוף בריא" וזה מה שמנחה אותי לכל אורך השנים שאני עוסק בענף, אני רואה בזה גם בריאות הנפש וגם חינוך. אחרי כל הישיבות הפגישות והדיונים עם עסקני ספורט ופוליטיקאים, כשאני חוזר הביתה מתוסכל, אני מגיע לבריכה ורואה 20-25 ילדים עובדים ומתאמצים, שוחים הלוך וחזור, משחקים ונוסעים למשחקי חוץ, לפעמים שעתיים ויותר גם בימי שישי ושבת, אלה הדברים שנותנים לי את הכוח להמשיך הלאה.

­

 

-  למה באמת צריך לשחק דווקא ביום שישי?

יש בעיה בענף, אין בארץ מספיק בריכות מתאימות. ורובן מסחריות. הן מתפנות ממינויים או כל מני אירועים אחרים בימי שישי בערב. נוסף לכך רוב השחקנים הבוגרים הם אנשים עובדים או סטודנטים.

-  כל השחקנים שלנו נחשבים ללא מקצוענים?

גם השחקנים שבאים מבחוץ הם חיילים במעמד של ספורטאי מצטיין, או חובבנים, בכל אופן אף אחד לא חי מכדורמים פרט לשחקני חיזוק שאנחנו מביאים מחו"ל.

-  וזה המקום לשאול למה צריך שחקני חיזוק מחו"ל?

על מנת להעלות את הרמה של הקבוצות בארץ, ללמוד מהם, להעלות את ההתעניינות, למשוך יותר קהל, ויותר ילדים, זה העיקר, לשחקנים הבוגרים שלנו הם משמשים דוגמא.

- מה היחס בקבוצה בין שחקנים שלנו ושחקני חיזוק מחו"ל?

בקבוצה הבוגרת היום יש שני שחקנים זרים על בערך 11-12 שחקנים ישראלים, ובין הישראלים יש שלושה חבר'ה מאפיקים, אחד מתל אביב והשאר הם תושבי המועצה. צריך לזכור שבכדורמים כל השחקנים  הם במסגרת שמשתלבת, ילדים מגיל 14 משחקים גם בגיל 16, גיל 16 משחקים בגיל 18 וכן הלאה וע"י כך יוצרים מעורבות של כולם בכל מה שנעשה.

-  איך אתה רואה את מעורבות ההורים?

מעורבות ההורים בשנים האחרונות קיבלה תנופה גדולה.

-  בזכות מה?

בגלל שהתחלנו עם ילדים יותר צעירים. אם פעם התחלנו עם גילאי 12-13 היום אנחנו מתחילים בגיל 9-10  ואז ההורים יותר מעורבים. נוסף לכך המאמנים  מבקשים ודורשים מההורים יותר.

-  מה זה כולל?

התעניינות מה קורה באימונים, קשר עם המאמנים, לבוא למשחקים, לנסוע למשחקי חוץ, עזרה בניהול, בהסעות, בכיבוד / אוכל, אחרי משחק, הכנת אוכל למשחקי חוץ וכו'.

-  יש הורים שבאופן מיוחד מראים פעילות?

 בוודאי, יש את רוזי פלד שהיא האחת והיחידה שדואגת לאוכל לכל משחקי הנוער, יחד עם דינה כרמון שדואגת לכיבוד במשחקי בית. עופר לביא שמאוד מעורב בהנהלה, ואלי יבלונקה שעוזר רבות בקשר מול המועצה ורמת יוחנן, ומדי פעם יש עוד הורים שעוזרים מי יותר ומי פחות. אבל בהחלט יש היום יותר מעורבות מאשר בעבר.

-  מי מממן את הפעילות הזו?

פעילות הכדורמים ממומנת מ 50% תקציבים מהמועצה, 40% חיוב של ילדים עבור חוגים, 10% תרומות שמצליחים לגייס מפלרם או ספקים שיש להם קשר לפלרם.

-  כמה מאמנים מחזיקים?

שני מאמנים,  קלמן שהוא מאמן של קבוצת הבוגרים וגילאי 18 ו - 16, ליאור קליין שמאמן את קבוצת גיל 14 והחוג של הילדים. ונוסף לכך יש עוד מספר עוזרי מאמנים בעיקר של ליאור שמכשיר את הילדים להיות שחקנים וגם מאמנים.

-  כמה ילדים לוקחים חלק בפעילות הזו?

בס"ה 70 ילדים ונערים. זה כולל כ- 25 ילדים בחוג בין הגילאים 8-11, כ- 25 ילדים בגילאים

 12 - 16, כ - 20 ילדים בגילאים 17-18, ועוד כ - 10 בוגרים.

-  בהשוואה לקבוצת השחייה, מה היחס המספרי?

אני לא יודע בדיוק מה קורה היום בשחייה, אבל אני חושב שהמספר בשחייה הוא פחות או יותר דומה, רק בשחייה מתחילים בגיל הרבה יותר מוקדם 5-6 ומספר הילדים מהמועצה הוא יותר קטן. מרמת יוחנן המספר עוד יותר קטן. מרמת יוחנן אני חושב שבכדורמים  80% מהפעילים הם ילדינו, לעומת השחייה ששם אחוז ילדינו הוא אולי 10%.

-  ולמה זה?

לא יודע. אני חושב שלכדור-מים יש מסורת יותר ארוכה, מסורת שהיתה מבוססת ברובה על ילדי רמת יוחנן. הפעילות היא קבוצתית, וזה מושך את הילדים להתמיד לאורך שנים, וע"י זה אנחנו מקבלים גיל ממוצע של פעילים יותר גבוה מאשר בשחייה.

-  למה נחוצות שתי רשויות?

אופי הפעילות שונה. זה ששתי הפעילויות נעשות בתוך מים זה לא אומר שזה אותו דבר.

 

 

-  משחק  כדורמים ידוע באלימות התת-מימית שלו. יש אמת בדבר?

הדימוי האלים נוצר מאחר וחלק מהפעילות נעשית מתחת למים ולא כל כך רואים אותה, יחד עם זה הפגיעות הגופניות שנרשמות הן פחות מאשר בענפי ספורט אחרים מאחר וההתנגדות של המים בזמן המכה מורידה מעוצמתה, גם לא כל כך משתמשים באלימות, זה יותר דימוי מאשר אמיתי.

-  איפה אנחנו נמצאים בדירוג הארצי?

בצמרת הגבוהה, האגודה השנייה ברמתה בארץ. זה מתנדנד לפעמים שני לפעמים שלישי אבל במקום טוב. בין קבוצות הנוער אנחנו מדי פעם זוכים באליפות, השנה גיל 14 זכתה בגביע המדינה. את האליפות החמצנו רק בגלל הפרש שערים אבל גם מקום שני הוא מכובד. גם בקבוצות הנוער האחרות אנחנו נמצאים בצמרת.

-  מי המתחרים שלנו?

אסא תל אביב, טבעון , גבעת חיים, עמק הירדן, זהו.

-  בהשוואה לנעשה באירופה איפה אתה ממקם את רמת המתקנים בארץ?

המתקנים הם ברמה מאוד נמוכה, למעשה יש אולי שתי בריכות שאפשר לשחק בהם כדורמים כמו שצריך.

-  איפה?

 אחת בווינגייט ואחת באוניברסיטה בתל אביב, כשהאחרונה היא בריכה של מינויים ומאוד קשה להשיג אותה, מה עוד שזו בריכה פתוחה ובקיץ חום המים מגיע לטמפ' כזו שממש אי אפשר לשחק בה. כל הבריכות האחרות הם קטנות מדי המים רדודים ובעצם הן לא בריכות חוקיות, אבל באין ברירה משחקים בהן.

-  מה הבדל בין בריכה קטנה וגדולה לגבי המשחק?

גדול. בבריכה גדולה חייבים כושר שחייה יותר טוב. בבריכה קטנה צפיפות השחקנים משנה את כל אופי המשחק.

-  שטח המשחק אינו אותו שטח בשתי הבריכות?

לא. גודל בריכה חוקית לכדורמים הוא 30מ' על  20מ'. בבריכה שלנו אנחנו משחקים בשטח של 20מ' על 12מ'. שזה בערך חצי בריכה.

-  זה חוקי לשחק בבריכות כאלה?

זה מה שיש. זה מאוד פוגע כי המשחקים המכריעים תמיד מתקיימים בבריכת וינגייט שזו בריכה גדולה, זה פוגע בכל הכדורמים הישראלי, מאחר והשחקנים רגילים לשחק בבריכה קטנה וכשהם באים למפעלים אירופאים, הם הולכים לאיבוד.

-  וזו הסיבה שצריך לקחת את הקבוצות להתאמן בחו"ל?

זו אחת הסיבות, אבל כשאנחנו לוקחים את הילדים לחו"ל, זה גם לטיול והנאה אחרי השקעה רבת שנים, שעות וכוחות. ולא פחות חשוב זה לראות מהו כדורמים ברמה העולמית, איך עובדים ילדים כדי להגיע לרמה הזו, איך עובדת קבוצה, להרגיש את האווירה של הכדורמים הנכון.

-  וזה אין להם בארץ אתה אומר?

כן, זה אין בארץ.

-  מיהן מעצמות העל בכדורמים?

הונגריה, קרואטיה, בוסניה, סלובניה, איטליה, ספרד, רוסיה, יוון.

-  אשר לבריכה שלנו. מי אחראי? אם יש תלונות אל מי פונים?

יש מה שנקרא הנהלה ציבורית לבריכה שבראשה עומד דניאל פרי. ההנהלה מורכבת מגלעד צוקרמן, פקו, צור אודי וגדיא.

-  אתה חושב שיש שם מספיק נציגי ציבור שלא שייכים לשחייה או כדורמים?

לא יודע, אם לציבור יש תלונות, זה מגיע להנהלה ויחד ההנהלה דנה. את התיפעול היומיומי אני עושה, מערכת הסינון והפעלה שוטפת של הבריכה כולל הנוי מסביב.

-  מי באמת מטפל בנוי?

אני. הבעיה היא שזה באמת לא זוכה לטיפול מספיק.

 

-  מי קובע את חלוקת השעות בין שחייה, כדורמים וחברים?

מנהלי השחייה והכדורמים, תוך הקצאת שעות לכל צרכן.

-  מי מממן את הפעלת הבריכה בקיץ ובחורף?

רמת יוחנן, המועצה משתתפת בסכום מסויים על קבוצות הספורט שישנן.

-  למה לא מנסים לתגבר את התקציב ע"י מינויים לבריכה?

לבריכה שלנו אין רישיון עסק והיא לא עומדת בכל התקנים של הרשויות.

 

-  ולבסוף, מה קורה עם פרוייקט הקאנטרי-קלאב?

אחרי שנתיים של חיפושים לאיזה פרוייקט ללכת ואיזה אופי לתת לו, הגענו היום להחלטה מה אנחנו רוצים ואת זה צריך להעביר להחלטה של מוסדות הקיבוץ.

-  מה אנחנו רוצים?

בריכה בסדר גודל של 40 - 25מ' שתהיה אפשרות גם לשחות גם לשחק כדורמים וגם שחייה עממית למינויים וחברים, רק בשעות משחק יהיה צורך לתפוס את כל הבריכה.

-  איפה זה עומד לקום?

על הבריכה הקיימת כשהעלות המשוערת היא בערך 8-10 מליון ₪ שאמורים להגיע מתרומות..

 

 

הוקרא במסיבת סיום עונת הכדורמים -

 

הנה אנחנו שוב כאן -

על שפת הבריכה,

לסכם עוד עונה

עם מילים של ברכה.

לפקו

אז ראשית ברכות לפקו,

שהוא ציר המרכז,

מסביבו סובב הכל

ובלעדיו דבר לא היה זז.

שלפעמים כמו דג הוא אילם

אבל גם יודע כאריה לשאוג,

וכל הזמן הוא עסוק –

בעיקר בלדאוג.

 

נאחל לפקו שמשולחן ההנהלה

עוד שנים רבות לא ימוש

לתפארת הכדור-מים

ולתפארת הגוש.

 

לדני אלימלך

ויש לנו כאן –

עוד עסקן.

אמנם הוא צעיר, אך שמעו כבר יצא

בכל מחוז ופלך,

הרי הוא המלך הבלתי מוכתר –

דני אלימלך.

שתמשיך דני – כמו תמיד,

מטרות גבוהות להציב,

ומה שהכי חשוב –

תדאג לתקציב.

 

לשלמה חבר

תודות לראש המועצה

שידו לדבר ספורט אף פעם

אינה קפוצה.

המשפיע עלינו תמיד מכל טוב,

ברוח סיסמתו הידועה:

מועצה זה לא רק

אשפה וביוב.

 

לפלרם

וגם נודה ונאחל לפלרם,

המשך החוסן וכל טוב,

שהברז לא יסגר לעולם -

ושכדורמים בקהילה יתפוס מקום חשוב.

 

               *   *   *  *

ולבסוף אתם ילדים נערים ובוגרים,

שכולכם לנו כל-כך יקרים,

שאתם המשקיענים האמיתיים:

 

תזכרו, על שלושה דברים עומדת האגודה:

על ההתמדה,

על רוח התחרות,

וקודם לכל – על החברוּת.

מה עשינו בחופש הגדול

 

 

 

                

 

 

 

 

 

 

 

"מי אוצר? מי גוזל?… איפה אור?

(דו-שיח בין אב לגוזל בצל מגרש הכדורסל) המגרש סיפור בהמשכים/בן ציון גולן

 

א.          1/4/2000-1/2/2002

למה? "למה" היא שאלה שהתשובה הרשמית לה היא "ככה", וכל כך למה? ככה!

ביום העצמאות 52 למדינת ישראל שנת 2000 למנינם, פגעו נתזי פגז זיקוקים בזרקור הדרום מזרחי של מגרש הכדורסל ובזאת חרצו את גורלו. היקף התאורה ירד מתחת לתקן הרשמי והמגרש הוכרז פסול משחקים לילי. ומגרש הטניס מואר כמו שצריך.

הוכרז מצב חרום כונסו ועדות קויימו ישיבות אך לא נמצא סעיף תקציבי לצורך  השבת המגרש למצב תיקני. וכך בהעדר סעיף תקציבי או נכונות מצד ועדת ספורט המים או כל ועדה אחרת המשיכה התאורה לדעוך פנס אחר פנס עד אותו יום מר ונמהר.

ומה איכפת לאחראי הטניס.

 

ב.      1/1/2002-1/12/2002 

במהלך ביצוע עבודות תשתית לצורך שידרוג מערכת החשמל, (סעיף תקציבי: מאור 2000 )

נותק זרם החשמל למגרש. החל מרגע זה שוב לא ניתן לחבר את הזרם למגרש ללא הבאתו קודם לכך למצב  עבודה תיקני. ניתן לתת חיבור זמני לצורך העבודה הנ"ל, אך לנ"ל בלבד. דיווחתי לאחראי טניס והוא: לא חייך.

שוב כונסו ועדות ושוב לא נמצא הסעיף התקציבי למרות שהובהר, חזור והבהור, שהחיבור הזמני  יכול לבוא מסעיף תקציבי מאור 2000 ,וגם (שזמניותו לא מוגבלת בזמן.)

במקביל הופעלה הפרוצדורה המקובלת של הגשת בקשה לקבלת הצעות לביצוע העבודה הנ"ל. במקביל למקביל גובשה איסטרטגיה תיכנונית מקיפה הכוללת חיפוש תוואי חליפי, לוחות ראשיים ומשניים  והגדרת כמות התאורה המינימלית העונה לתקן. שנאמר "לא בדיבורים כוחנו אלא במעש". במקביל דיווחתי לאחראי טניס הוא חייך והביט בשעון.

 

ג.   1/12/2002-1/4/2003

 לפתע פתאום כאילו משום מקום, מגיעה לה הצעה שלא ניתן לסורבה.

שיפוץ מלא של שני המגרשים שקל מול שקל עד מאה אלף שקל.

יפה, וקדימה לתכנון:

מצע חדש הכולל אבנים טובות מסודר בשתי שכבות.

מעליו מצע נברר בטוב טעם של חצץ כתוש וקליפות עץ שעם.

לקינוח מצע של זפת מרוח חם ולח, ומעליו אספלט שטוח קר ורך. (שלא ניפצע כל כך)

דיווחתי מיד לאחראי הטניס. הוא חייך ואמר: הבנתי, עוד שנה בלי אור- עומדת פה לעבור.

ומגרש מחודש דורש את שלו, ובעל הדעה עומד בשלו, אומר לו לא, לא- אז לא!

 

ד. ובמקביל מתרחשים דברים.

באחת הישיבות פונה אלי הבחור ודורש לדעת למה, מדוע, וכיצד זה, שאין אור במגרשי הספורט מי אחראי? מי מטפל ומתי . אמרתי לו ראה:

יצאו בקשות דחופות מזמן,

וסולם מחירים כבר קיים,

רגליו באדמה וראשו בשמיים,

 וקבלנים עולים ויורדים בו יומם וליל.

רק תגיד שזה חשוב, והאור ישוב.

אמר לי:

הבנתי, ממך ישועה כבר לא תופיע,

ואם תמשיך לטפל לאין נגיע.

מפה אני מתחיל להוביל

הביזיון הזה  אותי כבר מגעיל .

אמרתי לו:

 קדימה תתחיל, פצח בשיר,

 לך יפה ובטוח ולפי התקשי"ר.

 

   

כוחה של פרוצדורה.

שולח הנ"ל מכתב בעניין, למנהל הבניין .

רץ מיוזע  ויחף מגיע ודוחף, מעטפה ישנה,

 עליה כתוב באותיות של קידוש לבנה: 

   "בהוּל" לידי החבר  מר צור, ועל החתום:

                                                         "בחור".

 

עינת המזכירה הנאמנת, לא נבהלת ולא מתחלחלת, אלא ישר משלשלת,  מעטפה לבנה בעניינים בהולים? היישר למגרת ה"בהולים".

ובסוף החודש כרגיל, מעבירים את ה"בהולים" למגרת הדחופים, ודוחפים "דחופים" למגירת השוטפים ומשם היישר לפח שכן פה מטפלים רק בנושאים רציניים ומעלה.

פה זה לא "ויהי בימי שטוף השוטפים איש הישר בעיניו יעשה,

לא בדיבורים כוחנו, אלא, במעשה. 

 

ה.  1/4/2003-15/8/2003

מבוא לאופטימיות זעירה.

 

לאור ההצלחה המססחחררת

בשליפת הכחלחל מהמדרכה המדוברת.

פגשתי אמש, בחורה יפה כשמש.

היא לקחה על עצמה את זו המשימה.

לקדם ולחפור ולמקום מבטחים לחתור,

עד שבלילה בהיר באור יקרות את המגרש תאיר.

ובמקביל מתרחשים דברים ובכל יום להתחיל אמורים

אז נחזיק אצבעות ונצפה לבאות, שלום ולהתראות.

 

 

 

היום זה בבחינת "אולד-ניוז" (בעיקר בגלל שלקח לי המון זמן להכין את הריאיון, מודה), אבל כשעומר שהם ואור בן-צבי חזרו מטיול ארוך קילומטרז' וימים בדרום אמריקה קשה היה שלא לשים לב לכך (לשמוע, לראות, אתם יודעים). הדירה של עומר ואור מרוהטת בקושי (זה בטח השתנה מאז...) כיאה לחוזרים טריים,  וישבנו על כוס מיץ תפוזים לשמוע מה מספרים הילדים.

 

חזרתם לפני...?

חזרנו לפני שבועיים בול.

והייתם "שם" כמה זמן?

שמונה חודשים כולל שלושה שבועות בארה"ב בסוף. טסנו לדרום אמריקה עם חניה במדריד.

איפה הייתם ומה עשיתם?

בנובמבר נחתנו בסנטיאגו צ'ילה, משם למנדוזה שבארגנטינה, עיר נפלאה ותוססת.

נראית כמו תל אביב או כמו עולם-שלישי?

בכלל, ארגנטינה לא נראית כמו עולם שלישי, היא מערבית לכל דבר, תשתית מערבית.

הכלכלה על-הפרצוף בגלל ממשל שהושחת לאורך שנים, אבל יש בה רחובות שתל אביב בכלל לא היתה מתביישת בהם: רחבים, בתי אבן קולוניאליים יפהפיים, מדרחובים עצומים, במנדוזה יש ככר באורך ארבעה בלוקים, שזה ענק, מזרקות. בארגנטינה בכל עיר יש ככר.

מנדוזה היא בצפון המדינה, שהוא עירוני יותר. יש עוד ערים כמו סלטה וקורדובה הידועה ממרקו (הסדרה "הלב" מפעם) שהולך לחפש את אמא שלו.

ממנדוזה התחלנו לרדת דרומה עם עוד זוג שפגשנו.

נחתנו בארגנטינה כי היא יותר זולה ועם תשתית יותר טובה, גם של אוטובוסים, ירדנו אל מקום שנקרא מלרגואה, עיירה בנוסח "חשיפה לצפון" - באלסקה, עם לגונות, פלמינגו מאוד חמוד, משם היינו צריכים לצאת אבל אמרו לנו שהדרך היחידה היא לחזור אחורה, נסענו 8 שעות

 

בלילה עם הסעת עובדים בטרנזיט דחופה כזאת, חוויה. משם ירדנו דרומה וחזרנו לצ'ילה, את הדרך עושים בזיגזג - נכנסים ויוצאים מצ'ילי לארגנטינה. לארגנטינאים לא אכפת איך תיכנס ומתי, רק שתעשיר את הכלכלה. לעומתם הצ'יליאנים מאוד מחמירים, דוחפים ידיים לתיקים, אסור להכניס פירות, ירקות וגבינות.

נסענו לוויאריקה, יש שם הר געש מפורסם שמטפסים עליו בכפר ציורי ששמו פוקון. היום יש שם ישראלים ותיקים שמפעילים סוכנות תיירות טיולי אופניים, סוסים, ורפטינג. כל הישראלים מגיעים לשם – כביכול הכי בטוח.

שאלה: מה יש לך לומר על הישראלי המטייל, קרימינל או סימפטי?

בקשר לישראלים בחו"ל, אז מצד אחד נמאס לך לראות ישראלים לא בא לך לראותם אותם, ומצד שני אתה מגיע למקום מבודד ואתה אומר, הנה זוג ישראלים בוא נשאל איפה הם ישנים. אז גם מעיק וגם די נוח. יש לך מישהו שהוא פה כבר יום לפניך והוא יכול לחפוף אותך על מה קורה, זה משהו שאין אצל מטיילים אחרים. אח"כ ירדנו את כל ארגנטינה עד וואלדז באוטובוסים.

זה מבאס הנסיעות האלה?

לא, אור אין לה בעיות לישון ואני שומע דיסקים אל תוך הלילה, ככה 18 שעות נסיעה. (בברזיל היתה נסיעה של 27 שעות).

ואיך האוטובוסים?

בארגנטינה – נהדרים, ספות מעור, סרטי וידאו, ארוחות באמצע עם שתיה חופשית.

לוואלדז נסענו כדי לראות "לוויתני יבלות", באורך 8 מטר. אחר כך התחלנו לרדת לאורך החוף לאושואיה, אחד המקומות היפים בעולם לטעמי. שם נמצא פארק "נציונאל דל פאגו" – ארץ האש.

מה כוללים הטרקים שעשיתם?

אתה צריך ציוד, מדריך או מפה, יש טרקים רגילים, "פשוטים", אתה אוסף מידע. יש ספרי מטיילים בכל הוסטל, שבו כתוב "דני היה פה, עשה כך וכך, ממליץ על....", זה ה-"טוריסט אינפורמיישן" של הישראלים, בגלל זה הם יודעים בדיוק לאן ללכת.

התייר הישראלי הוא תייר טוב לדרום אמריקה מבחינה כלכלית, טייל טוב שמגיע אל כל המקומות בפריפריה. ויש שם המון, אתה בא לכפרי ארגנטינאי והוא חושב שישראל היא בגודל של ארה"ב. אני לא מדבר על התדמית של הישראלים בחו"ל, מהבחינה הזאת... יש כאלה ויש כאלה.

מאושוואיה עלינו צפונה בזיגזג שוב מצ'ילי לארגנטינה והפוך. מפונטה ארנה ועד לפורטו נטאלס שם עושים את הפארק "טורס דל פיינה", אחד הפארקים הכי מתוירים בדרום אמריקה, יחסית יקר  כי זה בצ'ילה. המון אנשים בכל הגילאים, מגיל העשרה עד 70 ויותר שעושים טרק של 5 ימים ו- 3 ימים עם לינה בקמפינג. משם עלינו צפונה לאל קלאפטה, הקרחון פריטו מורנו - הקרחון המתנפץ. עושים שייט ליד הקרחון ורואים איך גושי קרח עושים רעש מתנפצים על המים. זה עוצמה של קרח.

משם  רצינו להגיע לברילוצ'ה, עיר תיירותית מפורסמת מאוד בגלל השוקולד והבשר שלה. המייסדים הם יוצאי גרמניה וגם נאצים שברחו אחרי מלה"ע השנייה לארצות דרום אמריקה ובעיקר לכאן. נחשב למקום נופש, כל עשירי ארגנטינה מחזיקים בית על שפת האגם "נואל וופי", אתר סקי פופולארי. זה היה בדיוק תקופת הכריסמס ולא השגנו כרטיסי נסיעה, 3 ימים קודם כבר יש רשימת המתנה, הטיסה  עולה 900$, תרמילאי לא יכול להוציא סכום כסף כזה. בסוף השגנו טרמפ, עובד חברת נפט שלקח אותנו לאורך החוף לאוליביה, שם עברנו את הלילה בתחנת דלק. לפנות בוקר תפסנו טרמפ לאזור צובט ומשם לכפר קטן סרמיאנטו ושם נתקענו, זה היה אחה"צ היינו כבר מיואשים, יש אפשרות להגיע לברילוצ'ה באותו יום אבל אף אחד לא עוצר. בסוף איזה משאית מהבהבת נכנסת לתחנה לתדלק. רצתי אליה ושאלתי אם הוא נוסע לכיוון ברילוצ'ה. הוא אמר שכן. הנהג נראה כמו סנדלר ולא כמו נהג משאית, קטנצ'יק, מקריח. שמנו את התרמילים מאחור ושאלנו אותו לאן אתה נוסע, הוא אמר שהוא מסנטיאגו והוא נוסע לשם. יותר טוב מזה לא יכולנו לבקש, רצינו להגיע שוב לפוקון.

נסענו איתו יום וחצי, בלילה ישנו בקבינה. עברנו איתו את הגבול, עצרנו בכפרים קטנים לאכול ארוחות צהרים מקומיות. נכנסים לאיזה פונדק, שם מחכה איש מבוגר - חבר שלו שיודע שהנהג הזה מגיע, ישר שם על הגריל סטייק של 500 גרם גדול עסיסה ובקבוק יין שעולה שם גרושים.

בערב עצרנו אצל איזו משפחה לאכול, ככה הם עושים השלמת הכנסה - בגלל המשטר הכלכלי. בבוקר עברנו את הגבול, ידעתי שהנהג רוצה לקנות בשר בארגנטינה ולהביא לצ'ילה, שם זה יותר זול, ידעתי שאסור לו. במעבר גבול הוא זירז אותי ואמר לי "יאללה יאללה", כששאלתי אותו איפה הבשר הוא עושה לי ככה (מצביע למטה), שהוא יושב עליו. כל הדרך הוא שם אותו מתחת לכסא והם לא עלו על זה.

התחלנו  לעלות בכביש החוף הצ'יליאני והוא הוריד אותנו על הכביש בצומת כשעה לפוקון. החלפנו כתובות הצטלמנו והמשכנו לוויאריקה, היינו שם 6 ימים וחזרנו לברילוצ'ה עיר השוקולד והבשר, ברילוצ'ה היא עיר חובה למטייל.

משם לבואנוס איירס שם היינו שבוע. אור הלכה לצנוח ואני חיכיתי בקפה אינטרנט. לא קפצתי גם כי... פחדתי. אני בכלל בכל השיוטים והטיסות מחובר ל"פראמין" נגד בחילות, לא בשבילי. אני צריך קרקע, זה לא בריא לי.

בואנוס איירס מדהימה, יש שמשווים אותה לניו-יורק, ישראלים משווים אותה לתל אביב. לדעתי היא בסדר, יש ערים יותר יפות. חיי לילה, לונה פארקים, קניות. אחד הלהיטים של ישראלים זה לעשות שופינג ולשלוח לארץ חבילות: חולצות, ג'ינסים, הכל זול.

משם נסענו אל מפלי האיגואסו, יש את הצד הארגנטינאי שבו אתה מטייל חצי יום ואתה קרוב למים, אפשר לשחות, אפשר להיכנס מתחת למפלים, והצד הברזילאי שבו המראה יותר פנוראמי, וצופים במפלים מגבוה. שניהם מומלצים.

ברזיל –נסענו לחוף ומשם לריו לשבועיים וחצי, למשפחה (בני דודים של אמא- סרג'יו שהיה פעם בקיבוץ). פינקו אותנו, האביסו אותנו, ראינו את הקורקובדו (הפסל המפורסם), את אצטדיון המראקאנה הענק והמפורסם במשחק כדורגל עם 72.000 צופים, אווירה  מדהימה.

את הקרנבל רצינו לחוות לאו דווקא בריו ונסענו לאולינדה. רצינו לקחת בו חלק, לרקוד ברחוב להתחפש. התחושה היא שונה, מאוד נהנו - היה יופי, שכרנו דירה, כמה חבר'ה, מבשלים לבד, כל ערב יורדים שותים בירה.

משם לסלבדור ואח"כ לסן-פאולו. אפשר להגיע בטיסה או בהפלגה נגד הזרם משפך האמזונס, אין אוטובוס לשם. לקחנו טיסה למאנוס ומשם הפלגה. האמזונס בלתי רגיל, היינו במפגש הנהרות - שני נהרות נפגשים אבל הם לא נפגשים בנוזלים. לריו-נגרו מים יותר שחורים ובריוס הם אפורים בהירים.  לאורך 6 ק"מ הטמפ' שלהם ומהירות הזרימה בהם שונה וכאילו שמו קיר ואתה פשוט לא רואה חיבור - מדהים. רצינו להגיע לאמזונס גם כדי לראות את זה. כשהייתי קטן לא זוכר באיזה גיל, שימרי אמר לי שראה תמונה אצל ההורים שלו וספר על התופעה הזאת וזה תמיד ריתק אותי, מבחינתי זה מן "היי-לייט" כזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שטנו 5 ימים עד לגבול בוליביה, מדינה ענייה מאוד, אנשים מאוד לא משכילים ומאוד פשוטים, אוטובוסים מאוד לא נעימים.

נסיעה ראשונה של 15 שעות התנפחה ל-26, באוטובוס שנקרא "צ'יקן באס", רק שבמקום תרנגולות היה קוף. היו שם ה"צ'ולות" המפורסמות – האינדיאניות השמנות עם השמלה הענקית, שיושבות לידך עם שק הצ'ולות שלהן (שק חפצים), והריח... אפשר רק לדמיין.

עשינו את הפמפאס, שילוב של ג'ונגל עם ביצות, היה כיף. ישנים בכילות. בלילה הראשון נסענו לראות תנינים, למחרת יצאנו לתפוס אנקונדות, נחשים, הצטלמנו איתם.

לא מפחיד? נחשים ותנינים.

אין עוד הרבה מקומות בעולם שאפשר לראות את הדברים האלה בטבע, בטח לא בישראל, את הג'ונגל, התוכים והקופים, תנינים בכל מקום. כשאתה מגיע לשם פתאום יש לך מין תאבון לראות ולגעת בזה, אפילו לי.

משם לבירת בוליביה – "לה פז", עיר מאוד עניה עם אופי של עזה, מטונפת -  ביוב זורם ברחובות, ילדים קטנים וחולים. משם עשינו את כל דרום בולוביה.

נקודה מעניינת: "סלאר" – מדבר מלח. טיול של ארבעה ימים שבסופו עוברים במדבר מלח, הכל לבן, מגיעים למלון שכולו עשוי ממלח (אנחנו לא ישנו בו...), מקום מדהים.

משם לאגם טיטיקאקה, שבמרכזו אי השמש ואי הירח, מהם – לפי אמונת בני האינקה- גדלו אבות האינקה. עברנו את הגבול לפרו לעיר קוסקו, שם נמצא הר "מאצ'ו פיצ'ו", אתר פולחני של בני האינקה. מישהו מקוראי הברמה המבוגרים ישמח לדעת שפגשתי שם זוג בני 70 מחיפה, מטיילים לכל דבר.

משם לאורך החוף ללימה – שם יש את הפאב של אלון מלמד, היינו אצלו כמעט כל יום, יש לו פאב מאוד חמוד, הוא מבסוט שם וטוב לו, אירח אותנו מאוד יפה.

 

מלימה טסנו לארה"ב אל אסנת וחנוך, היינו שלושה שבועות בפילדלפיה והסביבה, אסנת לקחה אותנו לטייל באזור. משם לניו יורק, ראינו את פסל החרות, ו... זהו שם סיימנו.

זאת היתה חזרה לציוויליזציה, לקח לנו קצת זמן להבין שהמערב "הגיע", יש גבינה, מתרגלים לדולר.

הגענו לישראל, פתאום הכל נראה יקר פה, לאט לאט אתה מבין שזה פשוט ככה.

זהו, זה הטיול בגדול מאוד, מומלץ בחום.

משהו שאתה מתחרט שלא עשית?

לא, טיילנו שמונה חודשים ולא ראינו את כל דרום אמריקה, גם במקומות שבהם היינו לא ראינו הכל, אבל זאת היתה חוויה עמוקה מאוד, אי אפשר להתעלם מהתופעות שראינו.

בסופו של דבר בדרום אמריקה אתה רואה ואומר "אה, עוד לגונה", אבל פה בארץ כשאני רואה את זה בתכנית "מסע עולמי" אני מת להיות שם..