מס

חברנו

משה הלוי ז"ל

הלך לעולמו אחרי מחלה קשה.

הובא למנוחות

ביום רביעי ח' באב תשס"ג 6.8.03

אני רוצה לספר על משה, על משה בשנים האחרונות לחייו. לאו דווקא על עברו שאינו ניתן לתאור במילים בכלל.

נפגשנו בעבודה במטבח, אני חזרתי לקיבוץ אחרי שהייה של כמה שנים בחוץ, והוא אחרי עבודת כפיים בשדות לאורך שנות דור.

את עבודתך שעשית עד 10:00 בבוקר היום עושים שני נערים בפרצוף חמוץ בליווי מבוגר.

כן, לפעמים ערימת ארגזי הירקות סביבך היתה כל כך גבוהה שלא ראינו אותך בכלל.

בסביבות 7:30 היית פולט אנחה של יאוש. ישר ידענו שאתה צריך "תידלוק". בהתחלה התנדבתי להגיש לך את ה"דלק" ואתה היית תמיד מכבד. אפילו שלעיתים נאלצתי לסרב לשתות איתך, אני מתנצל, אני יודע ששתית להקל על כאבי הלב והגוף.

כשהייתי עצבני אמרת לי: "מה קרה? איפה הרעות והחברות". זה תמיד היה שובר אותי והייתי מחייך.

כשאתה היית רציני הייתי נותן לך טפיחה קלה באזור החלציים והייתי בורח כשאתה אחרי עם המגב ביד וחיוך על פניך.

מזל שרצתי מהר כי ליפול לידיים שלך זה חבל על הזמן.

ואני עניתי: "ניצן זה אני, לילה זה חתולי ופליס זו כלבתי".

אומר את האמת ציפיתי לציחקוק קל או הערה כמו: "מה, אתה כבר מעל גיל 30, תגדל ילדים ותתחתן כבר". אבל לא. אתה שאלת בתמימות: "למה לא כתוב שבט עיברי?"

כן משה, זה אתה עם גוף ונפש מיוסרים ותמימות של ילד בעיניך.

כמובן שתינו דרינק או שניים וסיפרת לי על עברך.

אודה על האמת שלא תמיד היתה לי סבלנות להקשיב, סיפורך לא היו קלים לעיכול.

סיפרתי לך על תוכניותי לנסוע להודו לשכב על הים ולנוח מהחיים האפורים, ואתה אמרת: "עוד מעט אנוח הרבה כשאמות".

דיברנו על המוות ואמרת בבדיחות שאני יכול להטיל את מימי על קברך אחרי מותך.

טוב זוהי השקפת עולמך, ואני עניתי שיאכילו את הדגים בגופתי הרי הם מאכילים אותנו כל חיינו. התפשרנו על שתיית כוסית לזכרך.

משה אתה חסר, אני וכל צוות המטבח כבר מתגעגעים ואוהבים אותך. תודה לך.

תודה לדני היוז שליווה ותמך במשה בשעותיו הקשות דוגמא לאחווה ורעות.

בתחילת שנות החמישים הגיע לרמה בחור מהגולה. בא אלינו כחייל משוחרר, מהגח'ל (גיוס חוץ-לארץ). קראו לו משה-זלוביץ, בקיצור מוישה זל.

לא התאים לו , בחור במלוא אונו להיות זל אשר-על-כן קראו לו משה-הל (הלוי). עכשיו הוא באמת זל – זכרו לברכה. נסגר המעגל.

משה הל היה ממש צדיק-כפרי. מסור. אמין. נאמן. היו חכמים ממנו, היו יעילים ממנו, אבל לא היה חרוץ ומסור ממנו. עד הסוף. עד כלות.

עבדנו הרבה שנים יחד – בפלחה, במרחבים. אהבתי אותו. הערכתי אותו. חבל... בצלאל.

כּוֹסִיוֹת מְרִימִים, מְבַרְכִים אֶת מֹשֶׁה

מְאֲחְלִים מְחַיְכִים וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.

מָה נֹאמַר, תְּ'אֶמֶת? לְהַאֲמִין קְצָת קָשֶׁה,

"...בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵל לִהְיוֹת אִישׁ".

אֲבָל בְּלֵב הוּא הֵבִין, בַּפְנכוֹ הִרְגִּישׁ...

וּכְשֶׁאֲחֵרִים בִּרְבֵּרוּ, קִשְׁקְשׁוּ חַנְטָרִישׁ

נַאֲמוּ וְזִמְרוּ בְּשִׁבְחֵי חַקְלָאוּת וּבְמִלִים שֶׁל שָׁבָּת טָחנוּ קַשׁ,

מוֹיְשֶׁה הַלְ' עִם דִּי-טוּ- הָיָה בְּחָרִישׁ

לֹא דִבֵּר, לֹא בִּרְבֵּר וְהִמְשִׁיךְ בְּפַשְׁטוּת

הַשְׁכֵּם מוּקְדָם בּבֹּקֶר הִתְיָצֵב בַּמִטְבָּח,

כְּשׁהַרָמָה מְפַהֶקֶת בְּתְנוּמָה עָמוּקָה

לַגְדַיִם שֶׁבַּחֲבוּרָה, שֶׁעוֹד לֹא צִמְחוּ קַרְנַיִם

וְחוֹשְׁבִים לְתוּמָם שֶׁהַגָדָ"שׁ הִתְחִיל לִפְנֵי יוֹם-יוֹמָיִם,

שֶׁמַפְעִילִים בְּבִטְחָה קַו-צוֹעֵד וּמְנַוְטִים מָטוֹס רִסוּס.

אַז תֵּדְעוּ לַכֶם, יֵשׁ כַּאֶלֶה שֶׁזוֹכְרִים שֶׁהַטְרַקְטוֹר הָיָה סוּס.

זוֹכְרִים בִּדְמָעוֹת עִידָן רָחוֹק מָתוֹק

עִם "כְּתוּמָה" וְ"נֶגוֹס" שֶׁמַשְׁכוּ אֶת הַ"סוֹק".

אֶת הֵנֶף הַחֶרְמֵשׁ בְּטַל תִּלְתָּן יָרוֹק

יָמִים עַתִּיקִים כְּאִילוּ לִפְנֵי שֶׁהִמְצִיאוּ אֶת הַגַּלְגַל.

אָז כַּן, בְּנֵי עַיִר, שֶׁתֶּדְעוּ כְּבַר אָז הָיָה מוֹיְשׁ הַלְ'.

עַכְשָׁיו – כְּשֶׁיוֹשְׁבִים בַּמְסִיבָּה, מְלַקְקִים גְּלִידָה וְשׁוֹתִים קָפֶה בְּקָצֶפֶת,

לִפְעָמִים שׁוֹכְחִים מִי עָשָׁה אֶת הַטוֹן וּמֵאַיִן צוֹמָחָת הַמוֹרֶשֶׁת.

כְּשֶׁהַ"קַו" צוֹעֵד אוֹטוֹמָט וְטְרַקְטוֹרִים עֲצוּמֵי פוֹרְמַט

גוֹרְרִים מִפְלָצוֹת עִבוֹד שֶׁעוֹשׂוֹת שִׁשָׁה... שְׁמוֹנָה... שְׁנֵים עָשָׂר מֶטֶר בְּבַת אַחַת.

שׁוֹכְחִים אֶת הַ"דִי-טוּ" וְהַ"אָלִיס", אֶת מַכְבֵּשׁ הַ"מֶק-קוֹרְמִיק"

וְהַקוֹמְבַּיְין "אִינְטֶרְנָש עֶשְׂרִים וְאֶחָד"

עֶשְׂרִים שַׂק בְּשָׁעָה וְאֲפִילוּ יוֹתֵר,

וְגַם בְּעֲווֹנוֹתֵינוּ שׁוֹכְחִים אֶת הַצֶוֶת וּמִי הֶחְזִיק תְּ'מוֹשְׁכוֹת,

מִי מָשַׁךְ בַּהָגַּיִים וְסוֹבֵב הַמָנוּאֶלָה.

וּמִכֹּל הַגְּוַורְדִיָה רַק חָתָן הַנֶשֶׁף עוֹד הוֹלֵךְ בַּשָׂדוֹת.

וְכַךְ הַגָדָ"שׁ גָּדָל וְגָּדֵל וְיִגְדַּל

בְּסַיְעָתָא דְ'שַׁמָיָא וְיְדֶּי מוֹיְשֶׁה הַלְ'..

נכתב על ידי בצלאל אופיר למסיבת הפתעה שנערכה בגד"ש למשה הלוי ז"ל במלאת לו שישים שנה. פורסם בברמה מס' 707 י"ט באב תשמ"ד 17.8.84 .

משה נולד בהונגריה ונעוריו עברו שם. הוא גדל וספג את הרוח של ימי יאן מסריק, המנהיג הדגול שהטיף לערך האדם ולשוויון בין אדם לאדם. כנער צעיר הצטרף לתנועת נוער של "ביתר" שסיסמתה הייתה ציונות והגשמה. עם פרוץ מלחמת העולם השתנתה אירופה והונגריה "הניטרלית" במרכאות הפכה פשיסטית. החולצות השחורות השתלטו על הרחוב – ומשה אז נער בן 15, ספג חבטה מכת רובהו של חייל הונגרי שגידף וקילל: " יהודי מזוהם !" ומשה המושפל הבין אז שמקומו לא שם, הוא הפסיק לדבר הונגרית והחליט לדבר רק עברית. אבל אירופה בערה והגבולות היו סגורים.

בשנת 1944 השתלטו הנאצים על הונגריה ומשה חווה על בשרו את מצעד המוות ואת מחנה ההשמדה. עם התקדמות צבאות המשחררים, הצליח משה להימלט – אך נותר ערירי מבלי לדעת לאן לפנות. הוא חזר לביתו בחיפושיו אחרי שארית משפחתו, אך גורש משם ע"י גויים שגזלו את ביתו.

משה נדד ערירי לאורכה של אירופה עד איטליה – ושם פגש את חיילי הבריגדה היהודית.

תמה פרשת הייסורים ומשה עלה ארצה והחל חיים חדשים.

במלחמת השחרור הוא השתתף בקרבות כאיש גח"ל, כאן הוא פגש את עלי רייזנר שאימץ אותו והביאו לרמת יוחנן. משה מצא בית חדש ומשפחה.

מיומו הראשון ברמת יוחנן השתלב משה בצוות של גידולי השדה והמשיך והתמיד במשך למעלה מארבעים שנה בעבודתו בענף ועבר את כל התפתחות הענף – מעגלון הנוהג בזוג פרדות המושכות עגלת חציר ועד מפעיל בכיר של קטפת כותנה. לאורך כל שנות עבודתו – ובשעות שאחרי העבודה – התבלט משה בתכונות ובערכים שהיום הם נקראים בבדיחותא "ציונות!".

חריצות, חסכנות, העבודה כערך עליון, צניעות, הסתפקות במועט ומעל הכל: חברות!

ביובל הששים שלו התפלפלנו בנגזרות של השם משה – ואמרנו: משה זה משהו! משה זה מישהו! ואכן, כזה היה משה – מישהו שאין כמותו!

עד לפני שבועות לא רבים, כשעברנו ליד ביתו בשעות הלילה המאוחרות, היו קולטות אוזנינו שירים עבריים של פעם ותכניות על ידיעת הארץ – זה היה טעם חייו, היותו שותף בבנין הארץ.

ימתקו לך רגבי הארץ, משה! בספר הימים של תקומת ישראל חרוט שמך בגדול.

עד שהיה משיג איזה סיקול הגון / מיכאל ישראלי

הגעתי ל"פלחה" בשנת 1961 ושם פגשתי לראשונה את משה, זאת אומרת ידעתי גם קודם מי הוא, אבל שם הפגישה הייתה מאד בלתי אמצעית, ונתנה לי את ההזדמנות לתהות על קנקנו.

משה היה אדם פשוט שלא התבייש בזה כלל. הוא בז לבעלי השררה ורודפי הכבוד.

האמת, די פחדתי ממנו בהתחלה, כי לעבור את הביקורת שלו לא היה קל.

"למה התלם כל כך עקום" היה שואל אותי, ומוסיף הגדרה שלא כאן המקום להזכירה. ואכן לאט לאט התלמים אמנם התיישרו.

משה הגיע לרמה כפליט מעפיל בשם משה זלוביץ'. כדי לקצר את הכתוב בסידור העבודה, שהיה נרשם אז ביד, כתב סדרן העבודה משה זל'. דבר שהרתיח את משה עד להשחית.

למחרת בבוקר הוא הודיע לכולם את שמו החדש – משה הלוי, ואוי ואבוי למי שהעז לקרוא לו זלוביץ'.

התכונה שאיפיינה אותו יותר מכל, לדעתי, הייתה החיסכון.

כשמשה היה ממלא את טנק הדלק של הטרקטור, אף טיפה לעולם לא דלפה החוצה.

פעם ישבנו כל הצוות "דור הצעירים" כמו שהיה קורא לבני התשחורת, נו, ואחד החבר'ה זרק בנונשלנטיות פרוסת לחם לפח האשפה. משה נדלק כמו גפרור.

בהתחלה החבר'ה לא הבינו כלל במה מדובר, גם לא כולם ראו בדיוק מה קרה, אבל אחרי שמשה נרגע קצת הוא סיפר את הסיפורים שלא ידענו עד אז על רעב ומחסור.

מאז היה ידוע שליד משה אסור בשום אופן לזרוק אוכל. אורזים, עוטפים ומניחים בזהירות בפח; לא של האשפה, של האוכל. "צריך ללמד את דור הצעירים" היה אומר.

משה היה אדם נקי בכל המובנים. חדרו הפשוט תמיד היה מסודר ונקי ללא רבב.

אהבתי לראות אותו צועד לפנות ערב בבגדיו הפשוטים אך נקיים נקיים.

כמו בגדי אחר העבודה שלו, כך נראתה גם עבודתו.

כשזורעים שדה חיטה באדמה היבשה לא יודעים בדיוק מה יצמח שם. אצל משה, ידעו גם ידעו. שום "קרחת", שום פספוס, הכל ירוק ונהדר.

משה היה אמן המכבש. היה נדמה לי שאת הכל הוא מרגיש, את הכל הוא שומע. היה יורד מהטרקטור עוד טרם קרתה התקלה. ניסיתי לחקות אותו, לפעמים הצלחתי לפעמים לא.

למשה, העבודה הייתה קודש ולא היה בוחל בשום עבודה.

העבודה שהכי אהב הייתה סיקול אבנים. היה מנדנד למרכזי הענף עם העניין הזה עד שהיה משיג איזה סיקול הגון.

משה סיים בשיבה טובה לעבוד בגד"ש ועבר לנוי. כשסיים שם התחיל במטבח. אפשר לומר ממש עד רגעיו האחרונים עבד ככל שאיפשר לו מצב גופו.

מְצֻלָּק, שָׂרוּט בְּנַפְשׁוֹ משה הלוי ז"ל

פָּלִיט הַנּוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹ, בְּמִסְפַּר.

בָּאֲדָמָה הַנּוֹתֶנֶת, בַּלֶּחֶם חַיִּים.

הָאֲדָמָה שֶׁאָהַב לַהֲפֹךְ בִּרְגָבֶיהָ

זו הייתה דרכו לתת שבח, ואכן - כזה בדיוק היה: חייל עברי על משמרתה של המולדת.

משה הגיע לארץ אחרי חוויות נוראות שחווה בצעירותו, הצטרף לחיי הקיבוץ דרך עבודת האדמה, ותמיד מימש בפועל את הציווי – עשה את הנכון ואת הטוב, הימנע מדיבורים גבוהים, אל תחטט בנסתר, וראה בכל אדם את הטוב שבו.

משה חי חיים צנועים ממש, לא לשם ראווה אלא מתוך אמונתו.

משה חי חיים של עבודה באמונה וללא ראווה. קשרי ידידות שקשר היו גם הם כאלו – ובעצם את כל תחומי החיים חי משה מתוך אמונתו בצורך לקיים את העם על אדמתו, בפועל ולא במלים ריקות, ללא הצגות. זהו העיקר וכל השאר – טפל ומיותר.

רבים יספדו לו בהוקרה עמוקה, ואנוכי אצטרף באומרי כי זיכרו יקר לי, כי את היחס שזכיתי לקבל ממנו אוקיר תמיד, וכי הפעם באמת ובתמים נכון לומר: חבל על דאבדין, ואקווה כי לא ישתכח מעמנו.

מפניני הלשון של משה ז"ל

שהיו למורשת ונכסי צאן ברזל

"זה דבר משהו מזעזע ביותר"

"עבד עברי" "דור מולדת"

"לאן הולך יהודי ליהופיץ או לבויבריק?"

"אדוני המלומד" "אינטיליגנט"

"שעתיים שעות אני כבר מחכה לך"

"אתה עושה קו ישר כמו שור משתין".

"יצאתי מגלות בבל ובאת לגלות ציון"

"אמא עבריה" "אל תתמרמרו"

"שלום מולדת הרוסה"

איש יקר היה – פרידה ממשה / רעיה ואורי רימון

צר לנו משה שלא הסתייע בידינו ללוותך בדרכך האחרונה. מצאנו לנכון להיפרד מעל דפי ה"ברמה".

דרך עבודתו של אורי לפני "אי אלו שנים" בגידולי שדה נרקם בינך לבינו קשר מאוד מיוחד שהביא אותך לביתנו לעיתים מזומנות.

הכרתי אדם חרוץ, רגיש, ישר הנותן שכם ועוזר לכל בכל עבודה נדרשת ללא מניין שעות.

מסתפק היית משה במועט מברך על היש, ממעט לדבר אך לא פוסח על סיפורי "רגבי אדמה" שנשפכים ממך בהמון הערכה לעיסוקך בכל עת שהגוף לא בוגד.

עקב קשרינו עם משה ורחל גוטדינר ז"ל שהיו ביתך השני, שוב היינו נפגשים כשאתה בוחן ומקשיב לאחרים, ובלקוניות מביע דעתך בצניעות וענווה.

לא היה לך קל; לא תמיד הגבת בעדינות; האיכפתיות ומוסר העבודה גררו אותך לכך.

אודות עברך הקשה ואובדן כל משפחתך המעטת בסיפורים כדי חלילה לא להכביד.

לצד בדידותך משה היית אהוב על מבוגרים רבים וצעירים פי כמה.

משה נולד בשנת 1924 בעיר ברגובו שבקרפטים, איזור שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, לא הרחק מן הגבול ההונגרי. הוא למד בבית-ספר כללי אבל גם בחדר. בבית דיברו תערובת של צ'כית, הונגרית, גרמנית, רומנית וכמובן גם יידיש.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פלש לאיזור הצבא ההונגרי ששיתף פעולה עם הגרמנים.

משה, שהיה אז כבן שש-עשרה, עמד עם אביו ברחוב וצפה במצעד הצבאי.

אחד החיילים הצעירים, לבוש מדים מגוהצים ומפוארים, סטה מן השורה, ניגש אל אביו של משה, וללא אומר ודברים סטר לו בחוזקה על לחיו כשהוא קורא "יהודי ארור".

לא הייתה כאן כמובן שום "טינה אישית". החיילים ההונגרים היכו את כל בעלי הזקנים, ביניהם גם פרופסורים ודוקטורים נוצרים שנהגו בימים ההם להתנאות בזקנים ארוכים.

מיד החלו בגיוס יהודים לפלוגות עבודה וסיוע לצבא שפנה לכיבוש רומניה. בתחילה נמנעו מלגעת באזרחים הונגרים, ואביו של משה התרוצץ והצליח לסדר למשפחה תעודות מזוייפות.

יום אחד הוכרז שעל כל היהודים להתרכז בגטו שהוקצה להם. ז'נדרמים הונגרים פרצו אל הבית והמשפחה נאלצה לעזוב. עוד כשהיו בחצר, ראו את שכניהם הטובים מימים ימימה, פורצים אל הבית ומתחילים בביזה.

גם השהייה בגטו לא ארכה שבועות רבים. בליל הסדר פרצו שני גרמנים עם אקדחים שלופים אל החדר הקטן שבו ישבו בני המשפחה ועוד כמה שכנים. "עליכם להודות לפיהרר שעודכם בחיים," צעק אחד החיילים וציווה על כולם לצאת מיד לרחוב.

אף שמזמן התכוננו לגרוע מכל ואף הכינו לעצמם תיקי מסע, לא הספיקה המשפחה לקחת כמעט דבר. ברחוב הצטרפו לתהלוכה מבולבלת שגורשה בצעקות ומכות אַלָּה לעבר רציפי מסילת הברזל.

בבוקר הועלו על רכבת של קרונות בקר. ימים מספר היו סגורים בה מיטלטלים בלי אוכל וכמעט ללא מים.

ילדים קטנים וזקנים לא החזיקו מעמד ומתו מצמא ומחנק. הצפיפות הייתה גדולה. משה התאפק שעות רבות אבל לבסוף נאלץ לצלוח את מחסום הבושה ולעשות את צרכיו בקרון. גברים ונשים עשו את צרכיהם בתוך הקרון אבל בשביל משה הייתה זו נקודת השבר במעבר מן הציביליזציה אל הפלנטה האחרת של מדבריות הטירוף והמוות.

משה היה חסון וחזק מאוד, הוא לא סבל רעב. הצמא הציק לו מאוד אבל בעיקר, היה גרונו מלא בתחושת הרחמים על אימו, על אביו ועל אחותו ובעלבון צורב על כך שאינו יכול להושיע ולעזור להם במאום.

בתום טלטולים רבים וסבל שאין לתארו, עצרה הרכבת ודלתות הקרונות נפתחו פתאום. האנשים נדחסו לעבר הפתחים ויותר משיצאו, נפלו החוצה אל הרציף. שם עמדו אנשי אס.אס., כלבים נבחו, אנשים לבושים בבגדי פיג'מה מפוספסים התרוצצו כפופי גוו ומכל עבר נשמעו צעקות, נביחות ויריות.

הוא נדחק קדימה עם הקהל, צמוד לאביו, לאימו ולאחותו. כשהגיעו לראש הטור שמע צווחות "ימינה!", "שמאלה!" מישהו דחף אותו לצד אחד, ולפתע, תוך שנייה אחת, ניתק מכל בני משפחתו.

הצללים במדים המפוספסים הובילו את קבוצתו של משה לצריף ששימש כמקלחת וציוו עליהם להתפשט. תחילה הושיבו אותם על דרגשי עץ קטנים וגזזו את שער ראשם. המים היו קפואים אבל העיקר – מים. הם הצטופפו חמישה ושישה מתחת לכל ראש התזה. מי שחלק גופו נותר מחוץ למשפך המים, חטף מכת אלה ודחיפה לתוך הזרם. לא היו כמובן מגבות, והם תחבו את גופם הקפוא אל תוך מדי הפיג'מה המפוספסים. כל אחד קיבל פיסת שמיכה דקה ומטונפת ששימשה להם כמעיל.

מן המקלחת לקחו אותם לבלוק המגורים, שם התמקמו צפופים על שלוש קומות של דרגשי-עץ עירומים, ארבעה בכל תא.

בבניין האבן שרר קור מקפיא. הלילה עבר כעינוי ארוך ללא קץ.

בבוקר נקראו האסירים למסדר ונלקחו לדיקור קעקוע המספר שנחרת בבשר זרועם. אחר-כך הופיע איש אס.אס. ושאל למקצועם. משה הצהיר שהוא מכונאי והקצין רשם.

שלושה ימים שכבו בבניין הקפוא ולמרבה הפלא, למעט קריאה לשלושה מסדרים בכל יום, לא הטריד אותם איש.

משה היה שפוף ומדוכא. זה עתה נפרד מכל בני משפחתו. אף שניסה להדחיק זאת, כבר שיער שנפרד מהם לנצח.

ביום הרביעי נקראו למסדר מיוחד והועמסו על משאיות שלקחו אותם למחנה עבודה, ליד העיר קטוביץ'. במחנה זה רוכז ערב-רב של אסירים, יהודים ונוצרים, בני לאומים שונים, פולנים, יוגוסלבים, צ'כים, סלובנים ואחרים.

העבודות העיקריות היו כרוכות בבניית תחנת חשמל על חלקת יער שבוראה, פריקת רכבות וכריית פחם. המגורים היו בצריפי עץ ארוכים.

כאן התענה משה עד תחילת שנת 1945. בינתיים ירד משקל גופו לכשלושים וחמישה קילוגרמים בלבד. העבודה הייתה קשה ועל כל "עבֵרה" קלה נענשו האסירים במכות שוט. עונש של מעל עשרים מלקות, נחשב כגזר דין מוות. פעם אחת ספג משה שמונה עשרה מלקות ונשאר בחיים. את חייו הציל רופא צ'כי שעקר לו שתי שיניים בריאות ובזכות זאת זכה ביום מנוחה ותוספת של צלחת מרק במשך שבוע שלם.

יום אחד החליק משה ובול עץ גדול וכבד נפל על רגלו וסדק את עצם השוק.

למרות הכאבים העזים, צלע שלושה קילומטרים בחזרה אל המחנה ועמד למִסדר. למחרת – בתום לילה של סבל נוראי, הלך משה למרפאה ושם גובסה רגלו.

הוא הוכנס לצריף החולים שהיה עמוס באסירים שגססו מטיפוס, ממלריה ומשאר מחלות מדבקות.

החזית הלכה והתקרבה, במחנה שררה אנרכיה ואיש לא התפנה לטפל בחולים ששכבו מותשים וקודחים והמתינו למותם. איש לא העז להתקרב לצריף הנגוע.

למחרת היום שבו הוכנס משה לצריף הבידוד, החלו פגזי הצבא הרוסי ליפול מסביב למחנה. הגרמנים אספו את כל האסירים שהיו מסוגלים ללכת ונסוגו ברגל.

הרוסים פינו את משה לבית-החולים. באותה שעה לא החשיב עצמו משה כבן אדם, אבל אחרי שבועיים של טיפול טוב למדי התאושש, ובוקר אחד, בלי להודיע לאף אחד ומבלי לקבל רשות, פשוט קם ויצא.

הוא החל במסע על פני פולין, עד שהגיע לוורשה. בוורשה הצליח לעלות על משאית בשיירה רוסית שלקחה אותו לפרשוב. חודש לפני תום המלחמה הגיע "הביתה" – לברגובו.

בברגובו שהה עד תום המלחמה וכמה שבועות אחר סיומה. כאשר היה לו ברור שאף אחד מבני משפחתו לא הגיע ולא וישוב עוד, החליט לנסוע לאיטליה, משם, שמע, עולים לארץ ישראל.

שם פגש ביחידה של הבריגדה העברית. נתנו לו מדים של חייל ובמשך כמה חודשים הועסק במחסני התחמושת והדלק.

לבסוף הגיע תורו לעלות על האונייה שלאחר טלטלה בת כמה ימים בים, עגנה לילה אחד מול חופי נתניה. משה נלקח בתחילה לאחד הקיבוצים ואחר-כך נשלח לבית-יהושע. שם עבד במספוא ושם התגייס למשטרת הגפירים ואחר-כך הושבע ל"הגנה".

במלחמת השחרור השתתף משה בקרבות באזור טול-כרם.

המזכירות שמעה דיווחים מוועדת רווחה בנושא שימוש בסמים, לרבות ברשות הכלל. המזכירות הטילה על אודי לגבש יחד עם מש"א צוות שיטפל באופן קבוע ומתמשך בנושא, הן בצד המניעה והן בחריגות.

בהשתתפות אמנון ק. דנה המזכירות בשני ערעורים בנושא ותק.

תערוכת מכירות. המזכירות דנה בנושא תערוכות למכירות מוצרים המתקיימות בקיבוץ במקומות ציבורים (חדר אוכל וכיו"ב) והחליטה:

תערוכות שיוזמיהן הם מרכזי ענפים (הלבשה, הנעלה, חינוך וכיו"ב) יקויימו כמקובל

בתיאום בין מרכז הענף, האחראי על המקום (כגון עם מרכז ענף המזון לגבי חד"א) וגורמים נוספים (ביטחון, קופת בית וכד') .

כל בקשה לקיום מכירת מוצרים בשטח הציבורי ביוזמת חבר/ים, יש להפנות למרכז המשק הצרכני – צור, ולקבל את אישורו מראש. האישור יינתן (או לא) לאחר התייעצות עם הגורמים הנוגעים בדבר.

אז נכון שחברות רמת יוחנן לא גילו התעניינות יתרה בנידון, ולראיה על כך תשמש העובדה שרק אחת עשרה חברות מצאו לנכון לחתום על עצומת ההזדהות של "נשים למען נשים" (לכן העצומה כלל לא נשלחה), אבל רמת יוחנן כקיבוץ בכל זאת הרימה את תרומתה הצנועה לטובת העניין.

המדובר בכך שבאדיבות משרד התרבות המקומי נאספו 15 מזרונים ובעזרתם של דרור המוכן תמיד לסייע לכל דבר מצווה, הוסעו המזרונים היישר אל מאהל המחאה בירושלים.

אז כאמור זה העידכון ומכאן ואילך יכול כל החפץ במצווה, להמשיך ולסייע עפ"י יכולתו והבנתו..

בשיתוף המנהל הכלכלי, סיכמנו השבוע עם חברת סונול על חידוש חוזה התקשרות בנושא דלקים לשנה נוספת. קיבלנו הנחות משופרות וסיכמנו על שידרוג חלק מהציוד ע"ח סונול. תדלקו וסעו בזהירות.

בימים אלה מתנהל מו"מ עם חברות הסלולר לחידוש ההתקשרות או החלפת ספק. המו"מ צפוי להמשך מספר שבועות, כשנסכם נעדכן. מי שמעוניין בפרטים, אפשר לפנות לצור, איציק, אורי בראב.

בשבועות הקרובים נתחיל, בסיועו של דותן פרי, למחשב את המחסן הכללי, הרכש וחנות הבגדים. התוכנה שנרכשה תאפשר לנו שיפור המעקב והבקרה התקציבית, ייעול וחיסכון בנושא המלאי ושיפור השירות לאזרח. בתקופת ההרצה ייתכנו שיבושים קלים ואיתכם הסליחה. תודה למחלקת המחשב של פלר"ם על העצות הטובות.

נוהל הדברה- התקשרנו עם חברת איתן הדברות לתקופה של עד סוף נובמבר. אחת לשבוע, בימי שני, מתבצע ריסוס פחי הזבל + טיפול בעוד שלושה מוקדים פרטניים. מי שממש זקוק להדברה, יפנה לרכש, לצורך רישום תורים. את המדבירים מלווה ביום ההדברה, ראובן משוררנו, שמקבל מהרכש את רשימת המודברים ומתאם איתם את המועדים. מי שזקוק לטיפול נגד זבובים או נמלים, מתבקש לפנות למחסן הכללי.

לאחרונה הכנסנו למחסן הבגדים מדבקיות מספרי סימון חדשים, שנדבקים טוב יותר מהמספרים הישנים. עדיין יש במלאי מספרים ישנים מהם ננסה להיפטר בהקדם.

ליהודית צוקרמן, שנמצאת בחופשת לידה ולכל המשפחה, ברכות ואיחולים להולדת מורן. לנגה אדרי, שמחליפה אותה זמנית, בהצלחה.

למעיין אחיטוב הרבה ברכות לסיום הטיפולים הכימוטרפים ואחרי שנה קשה.

לצוות הרפואי שמטפל בנו במסירות בסבלנות ובאהבה