אמא וסבתא יקרה שלנו

בעוד ימים אחדים יחלפו 4 שנים מאז נפרדנו מאבא, סבא שלנו. הבטחתי לו אז כי נשמור עליך עד שתיפגשו.

את אימא כל השנים דאגת לגונן, לעטוף, לתמוך ולעזור בכל דרך, ולפעמים יותר ממה שנחוץ.

נתת לי להבין כי אין יקר ממשפחה.

את שנות הנעורים שלך ושל אבא נלחמתם בלשרוד את השואה, איבדתם את כל היקר לכם.

פגשת את אבא אחרי המלחמה, שני אנשים צעירים כואבים הנלחמים בציפורניים לשקם ולבנות את העתיד.

הקמתם משפחה.

זוכרת אני את העלייה לארץ, את קשיי הקליטה שלך – לא רצית קיבוץ!

בקשיים רבים וזיכרונות כואבים לאט לאט התרגלת.

נולדו הבנים והנכדים ואיתם נחת ושמחה לך ולאבא.

לא הפסקת לרגע להיות אימא, סבתא פולניה עוטפת, במיוחד בתקופת שירות הבנים ופציעתו של תומר.

ליווית את אבא הרבה שנים במחלתו בבית הסיעוד, אישה חזקה את אימא אבל הפרידה מאבא הכאיבה לך מאוד.

הרגשתי איך את לאט לאט עוזבת אותנו.

ובימים האחרונים במחלתך נלחמת עד לדקה האחרונה.

עמדתי ליד מיטתך רואה את המאמץ הנשימה האחרונה שלך.

ראיתי ונגעתי בעור פניך החלק כמעט בלי קמט ואת השלווה שירדה פתאום על גופך.

נכנעת.

אמא שלי אזכור אותך תמיד עם הפשטות שבך והחוזק שלך, האהבה והחינוך המיוחד שהענקת לי ולאחי חנן.

קיבלתי ממך ומאבא את היסודות והיכולות לחנך את בני – נכדייך.

ויש לך ולאבא במה להתגאות.

נוחי לך בשלווה לצידו של אבא אישך היקר.

נפרדים ממך בצער ובכאב רב – אוהבים אותך

אני בתך חנן אחי וכל נכדייך.

יהודית ענבר.

פְּרוּשָׂה כְּמַרְבָד

הַיּוֹם בּוֹ הַשֶּׁקֶט יָבוֹא

יַעֲטֹף, יְכַסֶּה כְּמוֹ טַּל

אֶת הָאָרֶץ,

וְהִיא אוֹתָם תִּסְפֹּג בְּצָמָא.

הָאוֹר וְהַטַּל

נִיצוֹצוֹת לְכָל עֵבֶר יַתִּיזוּ

וּבְעֵינֵי אֲנָשִׁים הָדְּמָעוֹת יַבְלִיחוּ

גַּם עֵת הַטַּל יִמּוֹג כַּחֲלוֹם.

פְּרוּשָׂה כְּמַרְבָד הַשַּׁלְוָה,

רַכִּים וְקַלִּים צְעָדַי

בְּלִי מַשָּׂא הַחֲגוֹר.

וְהָעַיִן חָפְשִׁית

לְחַבֵּק מֶרְחָבִים

וְלֹא לְחַפֵּשׂ בַּאֵתְנֳךְ מַטָּרוֹת.

וְגַם אִם אֲנִי

לֹא אֶרְאֶה אֶת כָּל אֵלֶּה,

הַדְּמָמָה בְּקוֹלָה תְּעִירֵנִי

הַשַּׁלְוָה לִי תִּקְרָא

בִּתְרוּעַת אַלְפֵי חֲצוֹצְרוֹת.

                        ראובן עזריאלי  -  25/6/03

לשחות נגד הזרם

דברים שאמר משה גרטל על קברו  של יוז'ו יוסף טלקי ז"ל שנפטר ביום שישי   27.6.03

הכרתי אותך יוז'ו, כשאתה יושב ליד בריכת השחייה ברמת יוחנן, ואני ילד בן 6. כבר אז עם הסטופר המפורסם, מפליא כמו קוסם רב-מג לקרוא בספרות. כמו הקוראות בקפה, אתה קראת לנו במים.

כבר אז ידעת לכוון אל השחיין שבי, שבנו.

כבר אז, יוז'ו, נלחמת בעולם במין להט משיחי לא ברור. רצית מהר לסלול דרך, לייצר שיטה, להקים מערכת, בקיצור- לבנות יש מאין. והצלחת.

הקדשת את כולך לנושא המים, השחייה, האימונים, השחיינים. סדרני עבודה רדפו אחריך; מנהלי בית הספר ומורים רגזו עליך; הורים לא הבינו איך ילדים מעדיפים לבלות בבריכה ולא להגיע לארוחת ארבע. כולם, למעט אנחנו, נטרו לך על כך- עד שהגיעו ההישגים.

ואתה בשלך. לא במילים, במעשים, הקמת, בנית, הצלחת.

בשיחות מוטיבציה קצרות, מרוכזות, אמרת שאנחנו נהיה אלופים.

"אתם", אמרת, "תנצחו את כולם, תהיו שם דבר". צחקנו- וכי מה יודע ילד בתחילת העשרה על שיאים ואליפויות? אתה ידעת!

וכשהתוצאות השתפרו והשיאים נשברו - הגביעים והמדליות הגיעו. אתה לא נשארת לנוח על זרי הדפנה. עבורך, בשיא הזה, בסך הכל נגמר שלב. "לפנינו", נהגת לומר, "מטרה אחרת, גבוהה יותר, אליה צריך לחתור, להתאמץ עוד יותר".

נהגת לומר: "תשכחו את השיא הזה".

ואנחנו- מה באמת רצינו? רצינו כמה דקות לעצמנו בהן נוכל להתענג על השיא, לחבק אותו, להרגיש כמו גדולים, כמו אלופים. לתת להישג לאפוף אותנו. הרי בדיוק למען המטרה הזו עבדנו כל כך קשה. וכמו מחלום, מבין ערפילי הכלור שכיסו ועוורו את עינינו, היה חודר קולך המרעים, המדרבן. "אין זמן", "קדימה", "צריך למהר, מחר חוזרים בשתיים לשגרת אימונים".

שחייני גוש זבולון בתקופה ההיא, היו שם דבר למצויינות, להישגים, לשיאים. מטבע הדברים גם בסיס נרחב ואיתן לנבחרת ישראל של אותן השנים.

היית קשה איתנו יוז'ו, והיית הגון.

הבטחת שיאים והישגים, אבל רק בעבודה קשה. אתה ו'דובה' הכלבה רצתם כתף אל כתף על שפת הבריכה, אתה גוער והיא נובחת, ועם מקל חובל וגם חובט לפעמים.

כמה תמימים היינו אז... מה שנחשב לאימון קשה, כמעט בלתי נתפס עבורנו, ונגדו שבתנו, מחינו ואפילו רימינו (יוז'ו- עכשיו מותר לגלות), כאין וכאפס לאימון שאני עובר מדי יום ביומו. את היסודות האיתנים לאהבת השחייה אתה הינחת. עיצבת לי דרך חיים.

והיו הנסיעות לחו"ל והתחרויות נגד כל העולם, כמעט בכל העולם.

אתה קישרת, אתה חיברת. 'דיפלומטיה רטובה' קראנו לזה. מזרח אירופה ומזרח אסיה, ויבשת אמריקה גם. נפגשת עם ראשי ממשלות, נסיכים, נסיכות ומלכים. מתוך בליל השפות אותן דיברת, כולן אגב בג'יבריש עברי במבטא הונגרי לתפארת, יצרת עם כולם קשר בלתי אמצעי, הדוק. והם ביקשו את קירבתך יוז'ו.

מאמני שחייה גדולי שם, הקשיבו רוב קשב. שיאני עולם ואלופים אולימפיים הורידו ראש בהכנעה, בעודך מרביץ בהם מעט תורה. פה משנה סגנון, שם מעודד מנטאלית. אולי נבהלו, אולי החכימו ? אבל זה קרה.  ראיתי !!

ג'סי אוואנס חיכה לקבל פניך בניו-יורק, ג'וני וויסמילר, טרזן, חיבק אותך לידינו, הנסיכה גרייס ממונקו ידעה אודותך: ההא, ג'ו טלקי FROM ISRAEL והיו רבים אחרים מוכרים וידועים.

ועדיין התנגדו לך, לדרכך, רבים. כאן בקיבוץ, בספורט הישראלי, בשחייה, אבל אתה בשלך המשכת קדימה באותה הליכה מהירה חסרת סבלנות, להספיק עוד ועוד.

בעודך מאמן, מורה, מדריך, הפכת גם לפרשן השחייה בטלוויזיה הישראלית.

ושוב נפגשנו - הפעם אני שדרן ואתה פרשן. הִדהמת ביכולתך לחזות תוצאות, שיא חדש או הישג נדיר. עבורך זה היה רשום במים והחזיק מים. כל שנייה, כל מטר, כל הישג, קראת, ראית, כאילו היו ספר פתוח.

כשחגגנו לך יום הולדת שמונים, הופתעת. "אני רק בן 60" אמרת!

וכך באמת התנהגת. מלא מרץ בעל ידע עצום בכל תחומי החיים עם זיכרון מופלא להישגי ספורט בכלל, ושחייה בפרט. 

אמרת יוז'ו שתחייה לנצח, ואז תמות. והגשמת.

85 שנים היית צלול ובריא. לפני כחודשיים לאחר שחווית שבץ מוחי ראשון, נפגשנו בביתך. דיברנו שעה ארוכה. אתה ברחת מחדר החולים בקיבוץ, כי לא האמנת שזה קורה לך.

נכון היה לך קשה כבר אז, אבל אמרת שאתה לא תיתן לאף אחד להרוג אותך. גם לא לאלוהים. אמרת, וצחקת מעט. יצאתי ממך מאמין שתתגבר, שתתאושש, והתאכזבתי. זמן קצר לאחר מכן הוחמר מצבך. אז, כבר לא דיברת. לא אמרת דבר. קרה לך משהו, שאנחנו, שבילינו במחיצתך שנים, לא ראינו מעולם. רק בכית ובכית.

זוכר יוז'ו כשבכינו לאחר כישלונות והפסדים צורבים, אמרת לנו "בכישלונות לא בוכים. עובדים קשה יותר, וזוכים. אין לנו זמן לבכות. קדימה, קדימה, קדימה". לא הספקת להתאושש, המוות היה חזק ממך. ואולי לא הרגשת, מי יודע ?

יוז'ו מאז שהיכרנו שחית נגד הזרם. אך תמיד אחרי מאבקים קשים ומרים, צלחת והצלחת. שלשום נעצרת.

ואולי לא ? אולי עכשיו אתה שוחה עם הזרם....בנהר הגדול באמת.

רותי האשה שאיתו בשמחות בקשיים בכאב, הבנות, איה נאוה ואורלי, והנכדים, את כולכם ינחם המקום.

יהי זכרך ברוך, יוז'ו!!.      

ליוז'ו,

אני רוצה להודות לך יוז'ו בשמי, ואני מניח, גם בשמם של רבים נוספים, על שלימדת אותנו להאמין ביכולתנו, לעבוד קשה, כדי להתקדם ולהשיג, ללכת גם נגד הזרם מצד אחד ולסחוף מצד שני.

היית האדם הבולט באיזור. כל ילד ומבוגר ידעו מי אתה והעריכו את פועלך.

עשית עבודה של הרבה מחנכים ומטפלים.

ידעת בעקשנות ובמסירות להקים אימפריה שכללה לא רק שחיינים אלא היה בה הכל -  שופטים, נהגים, אנשי מִנהלה ומארגני תחרויות וכמובן אוהדים רבים.

הכל הִקמת בעצמך תוך שכנוע של המערכות הארציות, הנהלות הקיבוצים והנהלת בית הספר.

ידעת לא להסתפק בהישגים והצלחות בתוך המדינה והובלת את השחייה לפעול גם מחוץ לגבולות המדינה. 

הישגיך בתחום המקומי הובילו אותך להישגים בתחום הלאומי והעולמי וכמה מובן היה שתוביל גם את נבחרת ישראל להישגים והצלחות.

האימונים בספורט האישי והתחרותי הם קשים ומפרכים והספורטאי לא יכול לעמוד בעומס הגופני והנפשי בלי עזרתו של מאמן.

אתה היית הדמות שמשכה את חניכיך ואיפשרה להם לעמוד בעומס.

לרותי שאיפשרה לך להתמסר לבניית מפעלך מגיע גם כן חלק מהקרדיט.

אני רוצה להשתתף בצערכן, רותי והבנות. לכן אבד בעל ואב ולי אבד מורה דרך וידיד.

נזכור כולנו את פועלך ואישיותך.

                                                                                                                         דניאל פרי..

בשבוע האחרון הלך לעולמו יוז'ו טלקי.

תמצית הדברים שהעלו מספידיו בהלוויתו נגעו לרוח המיוחדת שהישרה יוז'ו, למנהיגותו שהשפיעה לא רק על השחיינים עצמם, אלא על הקהילה כולה, כדרך חיים חינוכית שעיקרה: הישגים יבואו רק בעבודה קשה, אין "דרכי קיצור", והראייה הנכונה של המציאות, מחייבת פרספקטיבה לטווח הארוך. בימים אלה מוקם ברמת יוחנן צוות שמטרתו לבחון הקמת מתקן שחייה ראוי- ברמת יוחנן, שישמר את "המורשת שהנחיל יוז'ו". אנחנו מאמינים ומקווים שתהיה לכך התגייסות ציבורית בביתנו- ברמת יוחנן. לאחר שנסכים על  מטרות המתקן – ויעודו, ניגש לשלב הבא- המעשי.  להיבט התקציבי למתקן יש הבטחה לגב כלכלי, בתנאים שיסוכמו במשך הזמן. כל מי שברצונו לתרום – אם בעצה, אם במעורבות מעשית- מוזמן לפנות לדניאל פרי או לגדיא, בעל פה או בכתב, ויפה שעה אחת קודם. . גדיא.

    דו"ח שבועי / אודי

החופש הגדול החל.

נאחל לכל ילדינו (ולהוריהם) חופש נעים, מלא עניין ובטוח.

פניה להורים – תקופת החופש הגדול מועדת לפורענויות. למרות שצוות החינוך דואג לסדר יום עמוס למדי עדיין קיימת ואף גוברת תופעת ה"שוטטות", במיוחד בשעות הלילה. הדבר נכון לגבי כל הגילים, כולל ילדים.

בקרה של ההורים על סדר היום ובעיקר סדר הלילה של ילדיהם תחסוך סיכונים אישיים ומטרדים חברתיים.

חשמל.

הרכבת המונים הסתיימה. אני מקווה שממש בקרוב נתחיל בהרצת הפרטת האנרגיה.

החתונה וחגיגת בר-המצווה גרמו לזירוז פרוייקט תאורת הדשאים (לצערי על ידי קבלנים חיצוניים למרות שעבודות אלה "תפורות עלינו").

בית הגנרטור החדש או..טו..טו.. גמור ובמהרה ניפטר מ"סלע קיומנו" – הגנרטור השכור הרובץ על המדרכה שליד מחסן הבגדים.

הגנרטור "הישן" כבר מותקן בביתו המפואר שליד בית ההנצחה. בקיצור - פרוייקט  "מאור 2000"  עומד לחצות את קו המטרה, כה-לחי.

שינויים במחסן בגדים.

על פי סיכום עם יעל והתופרות, מתבצע בימים אלה מהלך של  רה- סידור במחסן הבגדים. מטרת  המהלך היא לפנות את החדר המשמש היום כ"יד שנייה" ולהכשירו עבור התופרות היושבות היום בחדרי הקומה השנייה מעל למכבסה. (חדר "חמי טבריה" בו ישבו אביבה ומרים כבר הוקצה ל"מחסן תלבושות ותחפושות" שעברו לשם ופינו שלוש דירות למגורים). הכוונה היא להעביר "לקומת התופרות" פעילות המתבצעת היום בדירות המתאימות למגורים ובכך גם להקל על "העומס הדמוגרפי החיובי" וגם לאפשר התנהלות כלכלית נכונה.

בהזדמנות זו אני מבקש להודות גם לחגי רותם שהעביר את פעילותו הברוכה לבנין הפיסיותרפיה  ובכך תרם לקהילה דירת מגורים נוספת.

גגות.

במסגרת האחזקה השוטפת של בתי המגורים, אנחנו מחליפים כל שנה מספר   גגות רעפים ישנים.

השנה, במסגרת    "עיקרי השיכון"  ו"צמצום הפערים", התחלנו גם במהלך של קירוי בתים שאין בהם גגות רעפים.

הבית הראשון שנכנס לביצוע הוא בית גינסברג, שורר, שטייף.

איחוד רשויות.

מי שעקב, זוכר שלפני כשלושה חודשים הונפה חרב מעל למועצה האיזורית שלנו בדמות המלצת משרד הפנים לבטל ולהכפיף אותנו למועצה האיזורית "יזרעאל".  המועצה  וחלק מישובי האיזור, כולל רמת יוחנן, עירערו על הגזירה ובימים אלה התבשרנו שהעירעור התקבל תוך ביטוי להערכת משרד הפנים (במסגרת לא פחות משלוש ועדות שימוע שנדרשו לנושא), את תיפקוד המועצה שלנו וביצועיה במערכות הכלכליות, הגיאוגרפיות והדמוגרפיות הקשות  והמסובכות של איזורנו..

    אווירא ד'חוצה לארץ מבריא  / ירמיהו

שלום אני נוסע,

שלוש שעות טיסה אל מחוזות הירוק והשקט, אל מחוזות שהיאוש בם קצת יותר נוח. ואולי לא!

שלום אני נוסע, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה, לא שיש לי אשליות למה שיקרה פה בזמן העדרי גם לא בטוח שאשמע שם מוסיקה אחרת, שאראה טלוויזיה יותר  משובחת שמשדרת "רק חדשות טובות", אבל כן בטוח שההרים הרים, הנהרות כמו שצריך, והמים רטובים והנקי נקי. קצת חופש מהארץ הדווּיה, הארץ שיש לה חום גבוה, ארץ הקיץ הנִצחי שמייבש לה את הנשמה אפילו שהלחות מגיעה ל 80% בצל.

ואני לא רוצה לשמוע יותר שאסור לי להשקות את הדשא שלי, ושחסר מים, ושחבל על כל טיפה וזה מדלדל את "מקורות" ומוריד את מפלס הכנרת. לא רוצה לשמוע שמישהו לא ישן בלילות כי שכחתי לסגור ממטרה בגינה. לא רוצה לשמוע יותר שהארץ שלי היא מדבר, שצריך לשמור עליה, ועל הרזרבות שלה, וצריך לאהוב אותה כי היא "רק שלנו" ולא ניתן אותה לאף אחד אחר, וצריך להיזהר מהשמש שלה כי היא שורפת,  וצריך לקחת כובע, ולמרוח את חלקי הגוף המגולים, וצריך לשתות הרבה נוזלים שהראש לא יכאב, והשכל לא יתנפח, ו"לנכש" "קוצים" ו"יבלית" ו"עשבים השוטים", ולברוח מ"הנחשים" ולא לדעת, ולא לראות, ולא לשמוע, ולא להגיב, כי זה לא טוב לבריאות, וגורם לדיכאונות. אז אולי באמת שם היאוש יהיה קצת יותר נוח והים יותר כחול וה"מדוזות" פחות צורבות ויותר ידידותיות. 

שלום אני נוסע, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.

לא שיש לי אשליות שהשלום יפרוץ פה בלעדי, אבל אני רוצה לנשום קצת אוויר אחר. לעזוב את החדשות הישנות, העתיקות, המעיקות, המפחידות. לא רוצה לשלוח ילדים למלחמות לא להם, לא רוצה להיות כובש, לא רוצה לשמוע על עדת רבנים סהרוריים שספונה באיזה בית מלון יוקרתי משחררת נפיחה רבת רושם לחללו של עולם בענייני "דין רודף", וכן או לא, מתי ולמי מותר לסרב פקודות, אנחנו בסרט הזה כבר היינו. לא רוצה לראות את נערי הישועות הלומי הורמונים יהודיים משיחיים תוססים, מפזזים מול כל מצלמה נקרית, משחקים ב"צוֹפִיוּת מסוכנת", ואלף צנחנים מפנים ובוכים מפנים ובוכים וחוזר חלילה. ונוטרים עבריים במשמרת לפקודת מתנחל ועיזה ואהל שנאחזים ב"סלע קיומנו" על כל גבעה רעננה ותחת כל עץ שלא שייך להם. כן, כולנו מאוד אוהבים את הארץ שלנו, כל כך אוהבים שבא לבכות, אהבה חונקת שורפת מצמיתה מטנפת. אנחנו, החבר'ה הטובים שמוכנים לעשות הכל למען אהבתנו, להילחם על כל אבן קדושה, על כל רגב. שום גרגר אבק לא נמסור לידים זרות. מה ששייך לנו מדאורייתא מפסקי הלכה מפשקווילים ופאתוות שייך "רק לנו". אֶאֶחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמים ובאאארץ. נאחז בכל משלט, אנחנו דגניה, אנחנו חניתה, אנחנו "השומר", אנחנו המלך ואנחנו המשיח אי יה יה ייי...עוד אבינו חיייי, עוד אבינו עוד אבינו...עוד עוד עוד...  

שלום אני נוסע, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה. לא שיש לי אשליות שמישהו יתפקח פה בינתיים אבל אני רוצה לחיות. אין לי יותר כוח לשמוע על מוות ושכול וצער ויגון ואנחות, ולהודות ולשבח שזה עוד לא הכי גרוע כי אלה הם ה"חיים האמיתיים". נמאס לשמוע על  תאונות שנגרמות מ"טעויות אנוש" שמשאירות שכול ויתמות יותר מכל הפיגועים יחד. על הרציחות הקטנות של הנשים הלא חשובות ולא שוות, ועל הכתוֹבוֹת על הקיר שלא קראנו. על מעילות הצווארון הלבן ושחיתויות המימסד האפור, וגניבת הקופה הציבורית, וכסאות בכנסת שנדבקים לתחת, והצבעות שיקריות, ושוחד וגבהוּת לב של פקידים, ורעב ועוני ויאוש וממשלה האטומה שאף פעם לא אשמה. וכלכלה הרוסה כי יש מלחמה. וחינוך שהולך ופוחת, ופוחת, ופוחת...ותרבות שעושה דיאטה כי צריך עוד כסף לשפוך על כבישים עוקפים מאחז בלתי חוקי. וגדרות ומכשולים, ואוצר שדופק עניים ומיעוטי יכולת וזקנים וחולים ונכים כי אין להם כוח "לסגור את המדינה" כמו הוועדים החזקים בנמלים או בחברת החשמל. 

שלום אני נוסע אל הרבה מים נקיים, אל ים כחול, וסירות לבנות, ומפלים שוצפים, וירק דשן, ויער אפל כמו באגדות בלי טוואי התהלוכה שניתלה על כל אורן מצוי, בלי בקבוקי פלסטיק מושלכים מחלון מכונית חולפת, ושרידי מנגל ואשפה וניירות ושאר ירקות ופירות וקליפות ועטיפות וליכלוכים מרעננים שעושים לך את הטבע כל כך טבעי ונגיש וקרוב ושייך לכווולם, פשוט להשתמש ולזרוק, להשאיר "סימני דרך" שידעו מי  פה ה"בעלבית"...ואחרינו המבול.

שלום אני נוסע, השעה דוחקת כי כבר נמאס לי מהשטויות של עצמי, מהרשימות והתודות והראיונות והדיווחים, והתשובות שלא מספקות, והתירוצים המעצבנים והקוראים שלא מרוצים, והמריחות וההבטחות, וה"נושאים בטיפול" והדאחקות והג'אננות וחם ולח וחם ולח. דיייייי....מספיק!

שלום אני נוסע, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה. אף אחד לא מחכה לי מעבר לים ואולי גם שם קצת חם ולח ומלוכלך ורועש וגועש ורוחש ומעצבן, אבל אולי שם, הרחק מההמון הסוער, החום יהיה יותר סביר והמחנק יותר נסבל והזיעה פחות ניגרת, וגם זה משהו. אשלח מעלי לחופשי את יסורי המצפון, ומוסר הכליות, ואת ה"צריך" ואת ה"אי אפשר אחרת".  סוּרוּ  סוּרוּ מני!!!!!     

אולי שם, מעבר מרחק וזמן... אתחיל להתגעגע שוב אל כל הצרות הגדולות והרשעויות הקטנות ואפרוּרִיוּת היומיום וניצנוצי החלום, אל אבטיח קר בערב על המרפסת שעושה לפעמים מה ששום פלג זך בהרים לא מסוגל. ועמוק עמוק בלב אווכח מחדש  שאין לי מקום אחר על פני התבל זולת ארצנו הקטנטונת. זה בינתיים מה שיש לנו, הדבש והעוקץ..

נעם דינסטג

בטור המבוא לפני שבועיים טענתי שהאינטרנט הוא אמצעי ולא מטרה, ככל שישווקו אותו

כ-"סקסי" הוא יישאר סקסי כבול עץ (לא סקסי בכלל, זאת אומרת): הוא לא נותן דבר אם המשתמש בו לא מעצב אותו לתוכן כלשהו.

יש רגעים שמאוד ממחישים את האבחנה דלעיל, למשל ישיבה מול מסך המחשב בשתיים בלילה, ללא יכולת להירדם או חשק קל לעשות כל דבר שהוא. האינטרנט יכול לספק מוסיקה בכמויות עצומות להורדה (באופן לא חוקי- ללא תשלום תמלוגים לאומנים, אם יודעים איפה למצוא אותה), חדשות, חדשות בכמויות אינסופיות (וגם חדשות-זבל בכמויות דומות), פורנו, מתכונים לכל מאכל כמעט. כל זה אפילו בעברית, לאחר כמה שנים של התפתחות תוכן עברי וישראלי ראוי ברשת. וכל זה לא יעזור לכם אם כל זה לא יעניין אתכם ברגע נתון כלשהו.

כנראה שתאלצו לקום ולפתוח ספר\עיתון או לפתוח טלוויזיה.

אם במאה הקודמת אנשים בעלי תחומי עניין משותפים מצאו זה את זה דרך מודעות בעיתון, התכתבויות ופגישות קבוצתיות מסוגים שונים, היום כל זה מחכה במרחק לחיצת כפתור.

גם שם, בקבוצת הדיון (או פורום) של, למשל, חובבי מוסיקה אלטרנטיבית, התקשורת מתקיימת ברובה דרך המחשב. מישהו ששמע אלבום חדש והחליט להמליץ עליו יכתוב עליו המלצה, השאר יגיבו. היום גם מכניסים צלמיות או אייקונים (ציורים קטנים) אל ההודעות, כדי שכשתרצה למשל לכתוב "כסף" תוכל לשים אייקון ירוק ויפה בצורת $, והנה ההודעה יותר סקסית ושובבה. אבל אלו עדיין מפגשים דרך מחשב – כלומר נוחים מאוד.

הרבה קבוצות דיון מחליטות, בד"כ לאחר התגבשות חברתית, לערוך מפגשים רבי משתתפים מחוץ לאינטרנט, מפגש אינטרנטי במציאות.

החדר הקבוע בצ'ט הקבוע שבו אני כותב נהג לערוך אינספור פגישות כאלה פעם.

זאת סיטואציה מאוד מוזרה למי שלא יודע בדיוק מה מחכה לו, ואיך תדע שמחכים לך חמישים בנים ובנות שדיברת איתם על הא ועל דא ולא ראית את פניהם מעולם?

היו תמימות וריגוש באוויר במפגשים האלה. את מי אתה מכיר, את מי לא. פתאום בחורה מסקרנת קופצת לעין, "אולי אני מכיר אותה? אולי דיברנו על הא ועל דא? אולי סיפרתי לה שהרביצו לי בגיל 14!?".

החיים תמיד מחכים על מפתן הדלת, ועל מפתן התודעה. רק עניין של זמן הוא עד שתפגוש אדם שיזכיר לך את האהבות שלך והחולשות שלך. על אחת כמה וכמה כששניכם מסתובבים באותה הסביבה ברשת, אחת מיני רבות, הסביבה שדווקא שניכם התחברתם אליה. כבר טענתי שמקומות המפגש ברשת מקבצים אליהם בעלי עניין משותף שמחוץ לרשת לא ימצאו אפילו הרבה מדומיהם. ואם עדיין לא ברור: אנשים בוחרים להגיע לאן שהם מגיעים ברשת, גם אם לפעמים הסיבה אינה ידועה מראש.

מי שטוען שהמחשב מרחיק את המשתמשים בו זה מזה צודק, אבל רק חלקית. אם כבר להשתמש במחשב, למה לא לחפש אנשים בעלי תחומי עניין משותפים לך? מכאן באות רוב ההתמכרויות לתכנים ברשת. יש באינטרנט משהו בשביל כל מישהו, שעונה על צורך כלשהו, שרק מחכה לבוא על סיפוקו, ואם אפשר – בסביבה הנוחה ביותר וכשאף אחד לא רואה.

מישהו מתפלא שסקס הוא המצרך הנמכר ביותר ברשת?

היות והתקשורת במחשב נחותה בהרבה ממפגש מציאותי, קבוצות דיון וצ'טים ממלאים צרכים אנושיים ברמות מוגבלות ובמגוון צורות מוגבל.

הדמיון הוא גורם מתעתע, יש הרי יותר נסתר מנגלה, והדמיון נכנס לפעולה מבלי שנבקש אותו. באינטרנט הדמיון הוא חלק מתעתע אינטגרלי מהרגע הראשון ממש.

כי כשפונה אליך "נועה27" אני נאלץ לקבל את הזהות שלה, גם אם לא בצורה נטולת פניות, אחרת מה הטעם? נועה יכולה לספר שקרים מפה ועד הודו ולא אדע מכך. קצת מבאסת המחשבה ששיחה שהשקעת בה חצי שעה ועוררה בך ציפיות נגמרה בשקר אחד גדול.

מי צריך שישחקו בו ככה? מזוכיסט מדופלם אולי.

כאן נכנס אופיו של כל גולש. צורת ההתבטאות שלו, בחירת הנושאים שמעניינים אותו, נקודת המוצא שלו ביחס לשיחות וירטואליות והאני-מאמין האינטרנטי שלו.

יש אנשים שהשיטוט ברשת הוא מפלט מהחיים בשבילם. נשים נשואות שברשת מתנהגות כפצצות פרובוקציה מפתות ונושכות בו זמנית, גברים שרוצים לבחון את הפנטזיות ההומוסקסואליות שלהם בצורה "חצי-אמיתית" ברשת, אנשים משני המינים שמחפשים ריגושים מסוגים שונים ואין להם שום כוונה להיפגש עם הפרטנר במציאות – אפילו שנהנו מאוד לחלוק עמו רגע אינטימי ששמור למתי מעט.

החוקיות שהכל יכול להתחיל ולהיגמר על מסך המחשב מאוד מזמינה את החשדנים.

כל אלה תמיד נראו לי מוזרים, בשלב מאוד מוקדם היה לי ברור שהרשת היא מקום התנסות נוח למה שצריך לקרות במציאות אחר כך, כשיהיה לי אומץ לנסות אותו באמת.

משלב מאוד מוקדם קראתי לעצמי בשמי הפרטי, נועם. הגיל נוסף לשם (נועם23 בזמנו) לאחר שנפגשתי עם נערה מתבגרת שהתנהגה בפגישה בהיפוך של 180 מעלות לשיחות הטלפון המוצלחות שהיו לנו, אז החלטתי שהגיל הוא שלט שאומר "לא לילדות, תודה".

יש כמה דרכים לנתב בתוככי השיחה הווירטואלית שאמיתותה אינה ידועה:

1.      ניגשים בראש פתוח, מאמינים בחשדנות בעובדות שצצות (מה שהצד השני מספר) ומשתדלים לזכור היטב את הדברים הנאמרים (כדי להבחין בסתירות במידע).

2.      הפרינציפ הוא לשמור על רמה גבוהה של רגישות לכל הניואנסים בטקסט, מאחר מהתכתבות משדרת הרבה מאופי הכותב, כמו כל דבר אחר שיעשה.

3.      חשוב להיות מודע לכוונות שלך בשיחה. למי שמחפש התקרבות רומנטית-זוגית כדאי לשאול את בת השיחה אם היא פנויה או לא, דבר שאינו מובן מאליו אף פעם, גם אם בת-השיחה משדרת פתיחות ורווקות. יש הרי תפוסות שבאות לתפוס ריגושים.

מעניין כמה נשואים החזיקו מעמד בקריאת הטור עד שלב זה. ממעמד הרווקות שבה אני נמצא חיי הנשוי תמיד נראים כסובבים סביב עבודה-ילדים-אישה-משפחה, למרות שחלק מבאי החדר הקבוע שלי בצ'ט הם נשואים שמקבלים תוספת חברתית לשעות הפנאי שלהם.

האינטרנט הוא מצע לחשיפה של טבע האדם, שחלקים ממנו אינם באים לידי ביטוי בחיי היום יום המציאותיים, ויש אנשים שהחקר הפנימי הזה בא לידי ביטוי במקומות אחרים מהרשת. הרשת שהיא צפופה מבחינה וירטואלית אולי, אבל מציאותית היא מקום אינטימי מאוד –

 זה רק אתה, המסך, העכבר והמקלדת.

עוד עלילות והגיגי וירטואליה בקרוב..

פריצת המוח / סיפור .  (המשך משבוע שעבר) /  אודי פלד

ב.

הייתה זו מגילה בקוטר של כעשרים מילימטרים, מגולגלת בתוך קרטון אדום שלבד משני פסי זהב לא נמצא עליו כל ציון.

המגילה עצמה, ניכר שנגזר או נקרע ממנה קטע ואורכו של מה שנותר הגיע בפריסה מלאה לכארבעים סנטימטרים בלבד, שהיו מלאים באותיות עבריות שנכתבו בעת שחור ובשורות צפופות אך לא ישרות. היו שם לא מעט שגיאות כתיב ואני בטוח שהיה זה  כתב ידו של אברום.

בשעה שתיים לפנות בוקר, לאור מנורת לילה שהפיצה אור צהבהב חיוור, קראתי בהתרגשות הולכת וגוברת: "יום רביעי עשרים ושניים במאי. אנו מתגוררים כבר שבועיים בוילה מיסתריוזה. ההכנות הושלמו. הצוות של פרופסור אוטולנגי הוא מן המעלה הראשונה. גם הציוד חדיש ומשוכלל ביותר. הניתוח אינו חסר סיכונים אבל איני מהרהר בכך כלל. איזו משמעות יש לעשר או עשרים שנות חיים נוספות מול האתגר המדעי המלהיב ביותר שבכל הזמנים..."

"יום שישי, עשרים ורביעי. היום חגגנו שלושתנו ארוחת ערב לאור נרות. אכלנו כבד אווז צלוי בפטריות פורצ'יני וחיסלנו בקבוק ענק של יין קיאנטי משובח.

אין כמו יינות איטליה. שום יין קליפורני וגם לא ספרדי או צרפתי לא ישווה להם. מחר נערוך את ההגרלה..."

"יום שבת, עשרים וחמישה במאי. הפוּר נפל. פוּר מיסטר צוניאושי. הוא קיבל את הדין בפנים קפואות כיאה לצאצא גאה של גזע הלוחמים הסמוראים. הוא בירך אותי ואת פרופסור אוטולנגי ואפילו העלה חיוך על פניו – תופעה נדירה גם בזמנים רגילים. דוקטור צוניאושי היקר והאמיץ. מדען דגול וחלוץ אמיתי. עוד יבוא יום ושמו האציל ירשם בספר הזהב חלוצי המדע".

"יום שני, העשרים ושביעי. השעה עשר בבוקר. נותרו עוד שעתיים. רציתי להיפרד בלחיצת יד צוניאושי אבל פרופסור אוטולנגי מונע זאת. אולי הצדק עימו. בעוד דקות אחדות אכנס לחדר ההכנה. אני נמנע מלשאול על הפרוצדורה המדויקת. אני משוכנע לחלוטין בתיאוריה של חיבור המוחות ונלהב לסיכוי להתעורר כאדם הראשון בהיסטוריה שעל צווארו  מונח מוח על. אנחנו מקצרים את דרכה של האבולוציה במיליוני שנים !!! אני בוטח לחלוטין בכישוריו של פרופסור אוטלנגי. אין ספק שהוא היום מנתח המוח המוכשר ביותר בעולם.  צר לי על דוקטור צוניאושי החביב ... יסלח לנו אלוהים."

קראתי את הדברים בקדחתנות. הדם הלם  ברקותי בפראות. עיני צרבו אבל לא יכולתי להתיקן מן המגילה הרוטטת בין אצבעותי.

עכשיו התחלפו הדיו השחורה בדיו ירוקה והאותיות הקטנות העגולות הפכו גדולות ורוטטות. הקטע הבא לא נשא כל תאריך.

" לדברי פרופסור אוטלנגי, החלמתי מתנהלת מעבר לכל הציפיות. איננו מאבחנים פגיעה בפונקציה חיונית כלשהי. אוטלנגי מסרב לערוך את סידרת המבחנים, הוא טוען שעוד מוקדם מדי ואסור לי לאמץ את מוחי. אני חסר אונים. בחנתי את עצמי בטור המספרים. לא הצלחתי לזכור יותר מעשרה.

אני מאוכזב. משתדל לא לחשוב כלל על צוניאושי. אני מקווה שאבותיו הסמוראים קיבלו את פניו בכבוד המגיע לו".

מתחת לשורה זו הפך הכתב לכאוטי וכמעט בלתי קריא. ספק אם ההמשך נכתב ברצף אחד.

"ובכן, אני עדיין חי. 'קופסת הפח' מטרידה אותי מאוד, לפעמים היא מכאיבה ולפעמים מתחשק לי לגרד אותה. בעיקר מציקה לי העובדה הפשוטה שאינני יכול להניח את ראשי על הכר בתנוחה שבה הייתי מורגל.

פרופסור אוטולנגי עדיין אופטימי, למרות שבמבחן קטן שאילצתי אותו לערוך לי היום הוצאתי תוצאה בינונית למדי.

ראשי כבד, הצלצולים באזני אינם מרפים. העייפות גוברת. כרגע לא הצלחתי לשחזר אפילו טור של חמישה מספרים בני שלוש ספרות.

הפרופסור מסתיר ממני משהו. הוא נמנע מלהביט בעיני. תוקפים אותי כאבי ראש עזים, ממש עכשיו. כאב ראש נורא.

אני חושש שמתפתחת בתוך הקופסא איזו גנגרנה. אני כמעט יכול לחוש בריח של ריקבון בתוך מחילות אפי. פתאום הופיעו גירודים עזים מתחת למצח. כאילו מליון תולעים לבנות רוחשות שם. הפרופסור משקר לי. אני חושש שימי ספורים..."

הצריבה התעצמה והייתי נאלץ לעצום את עיני למספר שניות. כאשר פקחתי אותן שוב, קראתי בתדהמה את המשפט החותם  את המגילה, המשפט האחרון שהייתי מצפה למצוא שם. אמירתו של החכם באדם, הפסוק המסיים את ספר כהלת רשום באותיות דפוס מעוקמות: " סוף דבר הכל נשמע. את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם." .

המוציא לחם מן הארץ

לצוות המרכולית

באנו בזה להביע את תודתנו והוקרתנו, את תודת הנזקקים והחולים במפעל ההזנה היומי שלנו למען תושבי הקריות.

על דברי הלחם הטרי שאתם זוכים לתרום למען הנזקקים. זכות המצווה הגדולה הזו תעמוד לכל אחד ואחד מכם בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות.

ובזכות תרומתכם החשובה יעזור השי"ת שתראו ברכה והצלחה בכל מעשה ידיכם.

בכבוד רב – הרב משה ש. אוירכמן

"עזרת המנחם" – מפעל הזנה יומי לארוחות חמות לנזקקים וקשי יום.

תודה

ברצוננו להודות ליהודית שושני, לישראל וייס ולמורתם שליוותה אותם בקונצרט שהתקיים ב"חמדת אבות" ביום חמישי. המנגינות עוררו זיכרונות נעימים שההיבו את החברים והצוות. אנחנו מקווים להתראות בשנה הבאה בצליל ושיר.

מכל החברים ב"חמדת אבות".

שלמי תודה

כבר ידוע במקומותינו שמסיבת בר מצווה היא חגיגה למחצית האוכלוסייה ותורנות למחצית השניה. בשם המחצית החוגגת אנו מבקשים להודות לכל מי שתרם ועזר וסייע להפוך את האירוע לחוויה חגיגית, נאה לעין, ערֵבה לחיך ומענגת לאוזן:

לצוות האקונומיה והמטבח בניצוחם של יעקב סוסן וצביקה גזית הבלתי נלאים.

לדיין זמיר ומרים וייס שפיקדו על צבא התורנים הרבים שהתנדבו ו"(הת)נודבו" לתפקיד.

להדס יריב ויעל לביא שבידיהן האמונות הקימו מזנונים לתפארת.

לרוני פלד שבנוסף להיותה כלת-שמחה טרחה על סידורי הפרחים.

לדוד דווידוביץ על סרטוני הווידאו ועל הקרנת האירוע בשידור חי על מסכי הענק.

לאופיר מרציאנו וצוותו על מוזיקת הרקע וההגברה.

לצוות החשמליה על שהאירו את המדשאות באור יקרות (והספיקו אפילו להקים עמוד תאורה נוסף ממש בדקה ה-90).

וכמובן ל"מחצית השניה" שהשנה שימשה בקודש ובשנה הבאה אנו "נתרן" עבורם.

ולכל מי שבא להשתתף בשמחתנו – תודה רבה.

ילדי כתת בר המצווה – קבוצת "פקאן" והמשפחות.

החופש הגדול

מערכת העלון יוצאת לחופשת ריענון קצרה בארצות הים.

אי לכך הגיליון הבא של ה"ברמה" ייצא בעוד שבועיים. להישמע ולהתראות.

המלצה צבעונית

שדה פרחי הקוסמוס לזרעים של רפאל דינ. עכשיו במלוא  פריחתו.

לכו לראות אותו בטרם יחדל. כדאי!!!

כל העולם כולו גשר צר מאוד

ברכות לישראל וייס על מקום ראשון באליפות הקריות בברידג'. ישראל משחק קבוע במועדון הקריות שהוא השני בגודלו בארץ וכולל שחקנים ברמה עולמית. כל הכבוד!!!

מזל טוב

ליעל וצביקה קרניאל ולכל המשפחה

להולדת הנכדה בת בכורה לגלית.

מגלריה ברמה

ושוב שינוי בשעות הפתיחה ...מאחר וכל פניותינו להקלה בעומס החום בגלריה טרם נענו, האפשרות היחידה להימצא בגלריה היא בשעות הבוקר.

לכן שעות הפתיחה הן – 10:30 – 9:00.  בימים א-ג-ד ושישי.

בשבתות הגלריה תהיה סגורה עד שנעבור את הקיץ.

בגלריה נמצאים חפצים רבים כבר תקופה ארוכה, אנחנו מבקשים להוריד מחיר של כל החפצים והרהיטים שנמצאים בגלריה מעל ל- 5 חודשים.

בעלי החפצים שאינם מסכימים מתבקשים להודיע על כך לאביבה.         תודה – דני ואביבה.

לידיעת החברים

 בתאריכים  6.7.03 -  16.7.13  לא אהיה בבית. חברים הנזקקים לביטוח חו"ל יפנו לעינת גל במשרדה  ולאלה שעדיין לא יודעים, אורה כבר מזמן לא מטפלת בביטוחי חו"ל.

בביטוח חו"ל יש לפנות לחסי (חוץ מתאריכים אלה).      תודה – חסי.

שבת שלום! וחופש נעים לכל הילדים!!!