מס. 1381.  כ"ז בסיון  תשס"ג  27.6.03

 

 

קבוצת "פקאן" הגיעה למצוות -

עופרי סאלווה

שחר אליהו

ענת נבו

יונתן שגיא

יערה צולמן

גל דינסטג

יסמין בן טל

עופר חורש

צרויה פלד

מתת קפולניק

קיילי ביטי

 

לילדים להורים ולמשפחות החוגגים –

שאו ברכה חמה מכל בית רמת יוחנן!

 

 

 

דברים שנישאו במסיבת בר המצווה המשותפת

לקבוצת "פקאן"

 

כתב שחר שטייף

 

ברוכים הבאים למסיבה

לסיכום אירועי בר המצווה.

נעלה לפניכם במספר שורות

איך צייָנו אנחנו את שנת המצוות.

 

בר מצווה משמעותה קבלת העול

אבל לא חשבנו שהוא יהיה כל כך גדול.

בתחילת השנה עשינו טיול אופניים קצר

ובסיומו היינו צריכים להחליט אילו משימות נבחר.

 

ניתחנו את השיר "יוסי ילד שלי מוצלח"

ונתַנו ליצירתיות שלנו שתפרח.

בחרנו בטיסה לדיסנילנד, מלחמת צבע והקמת דיסקוטק

והסברנו שאיתנו לא כדאי להיתעסק.

 

נו... כמובן שההורים הורידו אותנו לקרקע המציאות

ונתנו לנו להבין שאנחנו מחונכים ובני תרבות.

משימות בר מצווה זה לא כיוף, ולא בילוי ולא הוללות.

משימות בר מצווה זה התנסות בקבלת תפקיד ואחריות.

 

זה ללמוד על ההווה וללמוד על העבר.

זה להיחלץ למבצע גם אם לא מקבלים בתמורה דבר.

זה להביט על דברים מזווית אחרת

פחות חוויתית ויותר בוגרת.

 

אבל אם אנחנו פה לפניכם עומדים

זה בגלל שאנחנו מטבענו – שורדים.

וחוץ מזה – היום כבר אפשר להודות

מי יותר ומי פחות - נהנינו ממש מכל המשימות.

 

הסיור בפרוזדור ירושלים פתח את המשימות

ראינו את "דרך בורמה" ומסלולי השיירות

סיימנו בביקור באתר "מיני ישראל"

ולרגע לא הפסקנו להתפעל.

 

משימה נוספת שליוותה אותנו לאורך השנה

היתה אימוץ של מועדונית נוער בקריית אתא השכנה.

נפגשנו עם ילדים נחמדים, שיחקנו ושוחחנו

ופעמיים אצלנו לביקור אותם ארחנו.

 

 

ועוד משימה שעל עצמנו נטלנו

היתה שיפוץ של בית הילדים שלנו.

הקמנו פינת מנגל משוכללת להתפעל

ולידה הקמנו אדניות צמחי תבלין שיהיה במה לתבל.

 

משימה מיוחדת הייתה סדנת ההישרדות

בה כל אחד מאיתנו למד לקחת אחריות

בסיומה בילינו יומיים לבד בלב היער

ולא בא מורא בלב אף נערה ונער.

 

במשימת מורשת קרב למדנו על תולדות המקום.

ועל הקרב שבזכותו אנו יושבים פה היום.

סיירנו באתר הקרב, בגבעות ובכפרים

וביקרנו גם ב"סליק" ושמענו הסברים.

 

הורינו עמלו שאת ההיסטוריה של העם אנו נדע

ולכבוד זאת נסענו לפני שבועיים למצדה.

נסיעה לילית והעפלה באור ראשון לצפות בזריחה

איזה חום שהיה, חבל שאין למעלה בריכה.

 

ואנו עומדים היום בפני המשימה המרכזית

ובחזרות להצגה עסוקים כאחוזי תזזית.

מעלים מחזה מהווי החיים של משפחה טובה

שמתכוננת עם בנה לקראת בר המצווה.

 

והנה אנו עומדים כאן לפניכם – מקבלים עול מצוות

ויודעים שהגיע הזמן לשלמים ותודות.

למשפחות ולהורים שמלווים, מגדלים, עוזרים ומשקיעים

ולקיבוץ שעל חינוכנו לא מקמץ במשאבים.

 

לכולם תודה שהביאותם אותנו עד הלום.

מזל טוב לכולם שאו ברכה ושלום.

 

 

"בפיך ובלבבך לעשותו..."

 

על תחושותיה של אמא בכיתת הבר מצווה השנה .

שיחה טלפונית קצרה שניהל העורך עם חנה צולמן.

 

 

- ספרי על כיתת הבר מצווה

הכיתה מונה 11 ילדים – קבוצת "פקאן" על שם הפקאנים הרבים שמפוזרים בקיבוץ. התחלנו את השנה בטיול אופניים בסביבה הקרובה שלאחריו התכנסנו במועדון לבחירת משימות הבר מצווה. סיימנו את היום בארוחת ערב חגיגית שכל המשפחות הכינו.

יום זה סימל את תחילת שנת הבר מצווה.

 

- מה היו המשימות?

השנה התרכזנו בכמה משימות כמו: נסיעה לפרוזדור ירושלים ב"דרך בורמה", ביקור באתר ארץ ישראל המיניאטורית, בית המשפט העליון, ה"כנסת", הכותל  ועוד אתרים בתוך העיר. סידור היציאה האחורית מבית הילדים, פינת ישיבה ואדניות גדולות עם צמחיה. הישרדות, יום וחצי ביער הזורע, טיול למצדה ועין בוקק. פעם בשבוע נסעו הילדים לאורך השנה למועדונית בקריית אתא ויצרו קשר שם עם הילדים, שיחקו איתם, עשו להם כל מיני פעילויות לדוגמא: בפורים הם הביאו חומרים ועזרו לילדים להכין מסכות.

 

- מיהם ילדי המועדונית?

ילדי המועדונית הם ילדים שנולדו למשפחות מעוטות יכולת או עם בעיות בבית. לאחר תום הלימודים הם באים למועדונית כדי לקבל העשרה ולהיות בסביבה תומכת.

 

- מי מפעיל את המועדונית?

מפעילות אותו שתיים שלוש מטפלות שמקבלות סיוע וייעוץ מעובדת סוציאלית.

 

- כולם בני אותו גיל?

הילדים הם מכיתה א' – ו' רוב הילדים מכיתות ג' – ד'. לאורך השנה נסעו ילדי  הבר מצווה בצוותים של שניים שלושה אל המועדונית ובמשך הזמן נוצר קשר טוב. היו אירועים מסויימים שהילדים הוזמנו לרמת יוחנן. את סיום השנה עם ילדי המועדונית עשינו בבריכה שלנו, הילדים הכינו משחקים ומתנות סיום. הייתה אווירה מאוד נעימה והילדים של רמת יוחנן הרגישו שעשו מצווה גדולה וחשובה. לסיום כל ילד מהמועדונית קיבל חולצה שמצוייר עליה לב וכתובת "יש לנו פינה חמה בלב".

 

עכשיו הילדים מתחילים  בחזרות רציניות להצגה שתהיה בחודש הבא, נפרדת מהמסיבה הכללית.

 

- אז השנה יש גם מסיבות פרטיות וגם מסיבה כללית, זה לא נראה מוגזם?

לא היו מסיבות פרטיות ליד הבית לכל ילד, מי שרצה עשה, בעיקר אלה שעלו לתורה.

 

- למה דווקא מסיבה משותפת כל כך גדולה, למעלה מאלפיים חוגגים?      

קודם כל כי זה נוהג ברמת יוחנן, נוהג שעובר מדור לדור. לאורך השנים ככה חוגגים פה את הבר מצווה וזו מסורת מאוד יפה. נכון שלקראת המסיבה עובדים מאוד קשה והתורנות היא ארוכה. וכבר אני מודה לכל התורנים. קיימת אפשרות של הבאת קייטרינג שהיא יקרה אבל בהחלט אפשר לחשוב גם על  כך. לגבי השנה זה כבר אבוד.

 

- למה לא לעשות מסיבה קטנה לכל אחד בתאריך שלו?

גם זו הפקה לא קטנה, אירגון, בישול ועוד ועוד.

 

 

 

- אם כל אחד עושה בתאריך שלו, האין בזה חלוקת נטל  יותר הגיונית?

אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שזו מסורת ברמת יוחנן, חג של כל הקיבוץ, כולם גם עובדים וגם חוגגים. יכול להיות שבעתיד יהיה צורך לשנות.

 

- אני תוהה איך זה הולך ביחד עם ההצגה?

השנה החלטנו להפריד בין האירועים. נכון שבשנים קודמות היה מאוד חגיגי אך לא היה מספיק זמן לשבת בשקט עם האורחים ולארח אותם כמו שצריך. הילדים היו נעלמים כדי להכין את עצמם להצגה, גם חלק מהאמהות היו הולכות לעזור, בינתיים האורחים היו מגיעים להגיד מזל טוב ומביאים מתנות ואין את מי לברך. לכן החלטנו על שינוי ואני מקווה שזה יוכיח את עצמו.

 

- אז מה יהיה במסיבה השבוע חוץ מאוכל?

למסיבה הזו מוזמנים אורחי המשפחות, יהיה טקס קצר, יהיו מסכים גדולים וקטעי וידאו, חוויות שצולמו בזמן משימת ההישרדות. יהיו ברכות וקבלת שי מהקיבוץ. היום מקבלים 500 ₪. שי מכובד למדי. נדמה לי שמבחינת ההוצאה  הכספית השנה הזו בהחלט לא זולה.

 

- את חושבת שהייתם יכולים לעשות את הפעילות הזו בדרך אחרת? אולי למנוע חיכוכים מיותרים?

לפי דעתי כן. יש אפשרות לעשות את שנת הבר מצווה  בליווי צמוד של מדריך, הוא לוקח את הילדים, עושה איתם את הבחירה, את המשימות מה כן ומה לא. ההורים שותפים.

 

- מעורבות של הורים זה דבר שלילי?

אני חושבת שהורים צריכים להיות מעורבים ולא מתערבים.

 

- אם הייתם נותנים לילדים לבחור לבד את הפעילויות, במה הם היו בוחרים?

תראה בסופו של דבר הילדים הם אלה שהחליטו ובחרו לעשות הצגה למשל ולא משהו אחר.

 

- איך את מסכמת את השנה בכמה מילים?

הייתה שנה לא קלה, גם מבחינת העשייה וגם מהבחינה הזו שלא תמיד הרגשנו שהילדים מבינים את חשיבות המשימות. אבל, ברגע שהם נכנסו למעורבות, הם ביצעו אותן  על הצד היותר טוב. וזה לדעתי חלק מהתהליך הטוב שקרה לילדים לאורך כל השנה הזו.

כל הכבוד להם, הם הצליחו להרים שנה יפה מאוד. לראות קצת יותר את האחר, את השונה, לא לשפוט. הם למדו כמה דברים ואני מקווה שימשיכו להעמיק. אני מאחלת להם מזל טוב וחג שמח לכל הקיבוץ, ושיהיה רק טוב. אמן.. 

 

 

מתוך מכתב

 

 

לילדי שנת הבר- מצווה שנת תשס"ג  בקיבוץ רמת יוחנן שלום רב,

            

אנו רוצים להודות לכם על הקשר המשמעותי שנוצר ביניכם לבין ילדי מועדונית הרווחה בקרית אתא. הקשר שיזמתם במסגרת שנת הבר-מצווה תרם תרומה ערכית, חינוכית, הדדית הן לילדי המועדונית והן לכם. שתי הקבוצות זכו לרכוש חברים חדשים ואף נחשפו לעולם חדש ולאורח חיים שונה ומעניין. חשוב לציין, את המפגשים הקבועים המשותפים ואת המפגשים ההדדיים החד פעמיים הנפלאים בקיבוץ ובמועדונית.בכל המפגשים השקעתם מחשבה רצינית ועל כך שלוחה תודתנו. אנו מקווים שהקשר שלכם עם המועדונית ייזכר כנדבך חשוב בתהליך התבגרותכם וגיבוש זהותכם האישית.

נשמח להמשך קשר גם בעתיד!! תודה רבה.

 

אורית הרץ – עו"ס המועדונית,

מרים ברם – מנהלת המחלקה, סימה בנימיני – ראש הצוות.

 

אֶבֶן  רֹאשָׁהּ

לוּ יָכֹלְתִּי בְּנִי

לוּ נִתַּן לִי הַכֹּחַ

גֶּשֶׁר לִבְנוֹת יַלְדִּי

בֵּין גְּדוֹת הָאֵיבָה.

 

בִּשְׁתֵּי גְּדוֹתָיו עַמּוּדֵי תֶּמֵךְ

וּקְשָׁתוֹת רַחֲמִים ְוסְלִיחָה

נִמְשָׁכוֹת זוֹ אֶל זוֹ,

וְנָטוּי צַוָּארָן הַמְּקֻשָּׁת.

 

מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הֶעָרוּץ

מֵעַל נְהַר הַשִּׂנְאָה

נְטוּיוֹת כַּנְפֵי הַקֶּשֶׁת

לָהֶן הָאֵמוּן הוּא אֶבֶן רֹאשָׁהּ.

 

מִי אוֹתָהּ יְסַתֵּת

אוֹתָהּ מִי יַשְׂכִּיל לְהָנִיחַ

בְּטֶרֶם עַל רָאשֵׁינוּ

הַכֹּל יִתְמוֹטֵט.

 

ראובן עזריאלי              20/6/03

 

 

 

 

    מדיוני המזכירות / 19.6.03

 

1.      הלוואות לחברים. נדון ההסדר הקיים (החלטת מזכירות מיום ( 16.4.98) וסוכם על עידכון ההסדר שיובא לאישור בדיון הבא של המזכירות.

 

2.       אפרת מלמד. המזכירות מינתה צוות בהרכב: אודי, אורית ב-נ ויוחנן, על מנת להיפגש עם אפרת ולהביא הצעה בנושא.

 

3.      נסיעת שחקני כדורמים למחנה אימון בהונגריה. המזכירות שמעה המלצת מחלקת הספורט של המועצה והנהלת הכדורמים לקיום מחנה לקבוצת בני ה – 14 וה – 16. מבחינת רמת יוחנן מדובר ב – 10 נערים. מחנה האימון יתקיים במשך עשרה ימים ב"מרכז כדורמים" בהונגריה שהיא מעצמה עולמית בתחום זה. המזכירות אישרה השתתפות הקיבוץ וההורים ביחס שווה בעלות הנותרת לאחר המימון הניתן מטעם המועצה ולא יותר מ – 250$ לשחקן.

 

 

4.      המזכירות שמעה עירעורי מרים שחר וצביקה קרניאל לגבי חיוב סטודנטים בגין חיסור ימי עבודה. (החלטת מזכירות מיום 10.4.03 – "ברמה" 1372 מ 16.4.03) הסעיפים הרלוואנטים בהחלטה קובעים:

א.  סטודנט שחיסר ימי עבודה בשנה נתונה, יחשבו ימי החיסור כימי חופשה מיוחדים שבגינם לא יהיה הסטודנט זכאי לקבל תקציבים אישיים וסל סטודנט.

ב.      חיסר סטודנט ימי עבודה בשנה נוספת, יהיו ועדת צעירים יחד עם מש"א, רשאים להחליט על הפעלת סנקציות נוספות כגון אי תשלום שכר לימוד באופן חלקי או מלא.

ג.       לגבי התקופה שלפני שנת תשס"ג, יחול רק האמור בס"ק (א) לעיל.

ד.      קיום הסנקציות אינו פוטר מחובת העבודה ואין זכות "להמיר" חובת עבודה בתשלום או מניעת זכויות."

המזכירות קיבלה את העירעורים באופן חלקי כך שלא תהיה פגיעה בתשלום שכר הלימוד, אך ועדת צעירים ומש"א יהיו רשאים לנקוט בצעדים אחרים נוספים במקרה של אי קיום החובה באופן מתמשך. 

רשם אודי.

   

 

 

 

מוועדת הפנסיה / תלמה עזריאלי

 

השבוע חולקו לחברים אישורים אישיים על מצב  זכויותיהם  בתכניות הפנסיה. כל חבר קיבל הסבר על  זכאותו  לפנסיה לפי הכללים  שעליהם החלטנו. ההסבר כולל  את סכום הקצבה החודשית לו זכאי החבר על-פי הוותק שלו ולפי גילו – נכון ל  : 31/12/2002.

 

בהמשך מפורטים סכומי הקצבה החודשית שנצברו על שמו בפועל בתכניות השונות עד סוף שנת 2002 .

כולנו  קוראים עיתונים וצופים בחדשות ויש לשער, לצערנו, שגם תכניות הפנסיה שלנו ייפגעו במידת מה.

(ההערכות הן כי נינזק באופן  "קל" יחסית,  מאחר  וקרן  הפנסיה של עתודות שבה אנחנו עמיתים הינה  מאוזנת אקטוארית, וחברת מגדל היא חברת ביטוח שאינה נכללת בגזירות  החדשות).

יש לשוב ולהדגיש כי קיבוץ רמת יוחנן  דאג לכלכל את צעדיו בתחום הפנסיה בזהירות ובחכמה מתוך ראיית הנולד, והפקיד על שם חבריו בתכנית הפנסיה מיום הקמתה ועד היום כ- 75 מליון שקל.

זה מאפשר לנו להבטיח לכל חבר בעל ותק מלא קצבה חדשית של כ- 4,600  ש"ח.

לעובדי החוץ אשר לא העבירו למש"א  כמבוקש את המסמכים המראים את הצבירות  על שמם, התבצעה הערכה  משוערת על צבירתם.

אנו מציעים להם, לטובתם, להעביר את המסמכים הנדרשים כדי להבטיח שגם זכויות הפנסיה שלהם יטופלו.

בנוסף, התחלנו לאחרונה להיעזר בשירותיו של יועץ פנסיוני בשם מודי גרוס.

אנו מציעים לחברים עובדי החוץ המעוניינים בכך לפנות אלינו על מנת שנוכל, במידת הצורך להפגישם עם מודי  לבדיקת תנאי הפנסיה שלהם ולשפרם במידת האפשר..

 

 

 

 

 

 

אנחנו מתרגשים?...מה פתאום! / ירמיהו

 

כבר חודש ימים אנשים שואלים אותי: "נו, אתם כבר מתרגשים?"

ואני, שלא מורגל להיות בעין הסערה, מתפתל בתשובתי ומתנצל: "טרם הספיקונו, זאת אומרת עדיין לא", בהדגשה על הנימה המתנצלת שהרי זה ברור כשמש שחודש ימים לפני אנו אמורים להיכנס להתרגשות הולכת וגוברת.

ה"דאגנים" שבין ידידינו לא מניחים, הם יודעים בדיוק איך עלינו להתנהג, מה לעשות ומה לא. למשל העדר לחץ נפש זה לא מקובל במצבים כאלה, נינוחות בעבודה על אחת כמה וכמה, המשך שגרה כאילו כלום לא קורה, זה כבר בכלל מעבר לתחום השגתם.

ובאמת אני מסכם לעצמי ספק בסיפוק ספק בפיקפוק, אנחנו מתרגשים? מה פתאום?... זוגתי כבר שברה את כל הכוסות במטבח. בערך כוס ליום. יד המקרה!!!

וזה די מובן, היא הלא קיבלה לחתונה שלה לפני 31 שנים שמונה סרוויזים, האורחים ה"עשירים" הביאו פורצלן תוצרת חוץ, הפחות חשובים זכוכית פניציה והדלפונים כוסות פלסטיק בלתי שביר.

אז כן, היא יכולה להרשות לעצמה!

עד היום, כשהיא מסיימת "לחסל" מערכת אחת, היא מיד שולחת אותי לבוידעם להביא אחרת. נס כד השמן - מלאי בלתי מתכלה.  

 

יומיים בדיוק לפני החתונה אנחנו מסדרים את השולחנות על הדשא, אחר כך מתחילים לספור אותם. בזה אחר זה מנסים ה"סופרים" המקצועיים את כוחם. נותנים סימנים בשולחנות, וזה מקל על הספירה אבל לא ממש עוזר. 

אלה שחזקים במספרים מגיעים עד החצי בערך, מתבלבלים וחוזרים מהתחלה. האחרים מתייאשים מלכתחילה ומתחילים "להעריך". יש הגורסים מכסימום 100 ויש הגורסים יותר. זה וזה לא מנחם והתרגשות קלה מתחילה לכרסם בלב. יהיו או לא יהיו מספיק מקומות.

 

אכולי דאגה אנחנו מתכנסים לקונסיליום משפחתי על המרפסת. על סדר היום עולה השאלה האולטימטיבית, מה יהיה כשהחתן יצטרך להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ודווקא אז הכוס לא תישבר.

החשש הוא שמא  כוס עבה מדי, חלקלקוּת לא צפויה או קונטרה של הדשא לא די יעילה, יהיו בעוכריו וזה פתח לצרות. צריך לחשוב איך למנוע ממצבים מביכים כאלה להשבית שמחת חתן וכלה. 

וזו אמנם בעיה, איזה כוס באה בחשבון בהתחשב בעובדה שמרוב "חוסר ההתרגשות" של זוגתי, מלאי הכוסות שלנו הולך ואוזל מיום ליום. יש חשש רציני שאם החתונה לא תתקיים במהרה לא יהיה לנו במה לשתות בקיץ.

עוצו עצה ותוּפר, חלק מהנוכחים תומך בגירסה הישנה והבטוחה - נורה רגילה. פשוט זול וקל, עטוף בניר אף אחד לא ירגיש, אחר כך נשקלת בכובד ראש  ההצעה להניח בלאטה מתחת לכוס רגילה, יש עוד הצעות שלא נפרט, אבל בסוף נרגעות הרוחות כשרמי אומר שעזרא מנחם דואג ויש לו מלאי של כוסות בעלות דופנות דקות במיוחד לאירועים כאלה.         

 

וכך בנקוף הימים המועד מתקרב.

לאט לאט מצטברים עוד ועוד "סימנים" לכך שאנחנו לא מתרגשים. כבר לא עושים חשבון וזה ממש לא חשוב אם הסלט מוגש מתוק והקפה מלוח, אם העוגות "נופלות", הבורקס נשרף, התנור עובד לפעמים "על ריק" ושוכחים לשלוף את התקע מהקלנוע, בקיצור... אנחנו מתרגשים?...מה פתאום! זו לא הפעם הראשונה, שנינו כבר היינו בסרט הזה. 

 

באחד הערבים כששנינו מנקרים מול הטלוויזיה זוגתי מבקשת בפינוק שאחתוך לה אבטיח, אני ניגש למלאכה, במיומנות ראויה ובטחון עצמי מופרז פותח את המקרר, שולף אבטיח ומתחיל לחתוך. מה שמתרחש אחר כך הוא חידה, לא ברור אם האבטיח רך מדי או הסכין חדה מדי, מה שכן ברור הוא שאני לא מצליח לעצור את חדירת הסכין לאבטיח בזמן, ובדהירתה הפרועה היא פורצת כל גדר וקליפה וננעצת "חד וחלק" באצבעי.

זעקה מרה מבהילה את המנמנמת מתנומתה השלווה: "בוא הנה, מה קרה?" היא צועקת לי מהכורסא. "נחתכתי!"  "תדביק עם ניר עיתון", "מה?" "השתגעת", נדמה לה שלא הבנתי טוב מה שאמרה והיא חוזרת שוב: "תדביק עם ניר עיתון!" ומיד רצה להביא לי פיסת עיתון להדבקה, "בינתיים  תילחץ חזק!", היא מחלקת הוראות.

זה לא כל כך עוזר והכיור מתמלא דם, אני מנסה לשטוף קצת את האצבע לפני "ההדבקה", אבל דם בדם יִגע, הוא זורם לו ומתערבב במיץ אבטיחים. לפני שהיא מגיעה עם ה"תרופה" המדביקה היא עוד מספיקה לשאול מהסלון: "איך האבטיח? אדום?", "מאוד" אני עונה לה, "וגם מתוק!" אבל שנינו כמובן... לא מתרגשים. דברים כאלה קורים בחיים גם בלי חתונות.

 

למחרת אני מגיע לעבודה חבוּל, מרים תופרת לי כפפה קטנה מבד לאצבע להגן על הפצע מפני כולרות. זה מחזיק בדיוק שתי דקות ונעלם בתוך ערימות הכביסה. אם לא די לי בכך, מסתבר שאני אמנם עדיין לא ממש מתרגש אבל גם לא ממש מרוכז, זאת אומרת מתחיל "לשכוח" פעולות אלמנטריות, ובעיקר מה אמרתי למי ומתי, או לחילופין פעולות הכרחיות אחרות שקשורות במטבוליזם, אפשר לשייך את זה כמובן לחסרון בולט של B12  או לגיל אבל בשום פנים לא להתרגשות.

בצר לי אני מתחיל לרשום על פתקאות תזכורות חיוניות. אני תולה אותן במקום בולט לעין ושוכח להסתכל עליהן, אבל לא נעשה מזה עניין, אני מתרגש?... מה פתאום! 

כשאני מחליף חוויות עם המחותנת החדשה וּמתנה בפניה את צרותינו ו"אי ההתרגשות" שתקף אותנו לאחרונה היא מרגיעה: "אל תדאגו תחת החופה זה כבר יבוא" מה ואיך היא לא מפרשת אבל אני נוטה להאמין לה, יש לה נסיון קודם ב"קריאת" עתיד.

          

יום שישי הגדול. החופה בשלוש אחה"צ.

ראשונים מגיעים אנשי ההגברה, אחר כך יעקב והצוות המסעידים עם מרכולתם.

פורקים, עורכים, מסדרים. הכל חגיגי ומזמין, השולחן  עמוס, הציוד מוכן והאורחים זורמים...

ואז... מתחת לחופה כשהדמעות זולגות מעיניה ללא מעצור, וגם אצלי משהו מפרפר בלב אנחנו מסתכלים אחד על השני ומודים, אולי בכל זאת אנחנו כבר קצת מתרגשים..    

 

 

לשמח חתן וכלה

 

אנו רוצים להודות ולשבח על יום נהדר.

יום שהיה כולו שלנו וכל כך הרבה חברים עמלו וטרחו שהוא יהיה כזה.

הרשימה ארוכה ולא נוכל להודות אישית לכל אחד, אבל אי אפשר בלי לציין במיוחד את יעקב סוסן שניצח על המלאכה מהחל ועד כלה, לא חסך בכלום והיה נגיש כל רגע לכל הרצונות והשגעונות שלנו, לנירית שהיתה עימו, ליעלי לביא שעל המזנונים, לצוות המטבח צביקה מוטי זאבי וניצן שהפליאו במאכליהם, לדלית על עוגת הכלה המפוארת, ללאה'לה זבולון על הפרחים, לנעם ונורית ושחר, לילדים החמודים, להגברה, לצוות גד"ש ו"הבנות", לאנשים שהפכו את ה"אין דשאים" לכן דשאים ירוקים ורעננים, לאנשי התאורה, למלצרים בשכר, ותודה מיוחדת מאוד למתנדבים בעריכה ובהגשה, תהא המצווה שעשיתם שכר התנדבותכם.

לכל החברים שכיבדונו ובאו לשמוח עימנו ולברך, וגם אלה שלא, ולביתנו רמת יוחנן, המוהיקני האחרון בתנועה הקיבוצית שחתונה בהיקף והוצאות כאלה עדיין אפשרית בו, שירבו בו אך שמחות!

תודה, תודה, לילך ואודי ומשפחות שביט ובן צבי.

 

דברים שנשא צביקה בחתונה של לילך ואודי

 

אצלנו במשפחה באירועים שונים

הנוחתים עלינו כל כמה שנים,

מטילים עלי לשאת ברכה

בתור נציג המשפחה.

אומרים לי: "שב, תנסה לכתוב

תראה שבסוף אולי ייצא טוב".

מפעילים עלי לחץ אטומי,

מעט הבנות וקצת יותר נעמי.

ואני מיד מתחיל להזיע

ועד שהאירוע גם מגיע

אני מתהלך כאחד ההוזים

הולך ומנסה להשחיל חרוזים.

נובר בעבר, מחפש נושאים

הראויים להאמר במסיבת נישואים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפעם אני רוצה לספר לכולם

איך הגיעה לילך לעולם.

אחת ולתמיד שתדע העדה –

היא לא הגיעה על כנפי חסידה.

איך באים ילדים, ידוע. בכל אופן

פה יש סיפור שהוא קצת יוצא דופן.

 

הגענו לכאן בשנות השישים

משפחה של נקלטים חדשים.

אבא, אמא ושלוש בנות

שבאו לבנות ולהיבנות.

באנו לשנה. כמו שאומרים אצלנו

פשוט רצינו לבדוק את עצמנו

וברור שלא עלתה על הדעת

מין מחשבה מזעזעת

על הרחבת המשפחה

שבעינינו היא כבר די ברוכה.

השנה עברה, עברו גם שנתיים

גם שלושים חלפו ואנו פה בינתיים.

 

ואז בחדרנו בבתי הרכבת –

אי אפשר לזוז, בקושי לשבת

בפנים היה צפוף ולחוץ

ולכן רוב הזמן בילינו בחוץ.

ועל הדשא, די במהרה

התפתחו עם השכנים חיי חברה.

כך הכרנו שם שכנה

היום היא כבר על כנפי השכינה

אשר גילתה לנו בסודי סודות

שאביה הוא מגיד עתידות.

נעמי, כהרגלה קפצה מיד

ורצה שיקרא לה בכף היד.

שיגיד לה היכן הוא עתידנו,

איפה נגדל את ילדינו,

האם פה אנחנו נשארים

או למעגן חוזרים.

 

חזרה ממנו עם דמעות של אושר

וציוותה עלי להיכנס לכושר

"אתה יודע מה אמר בראיון?

שהוא רואה אצלי הריון"

ועוד עתיד חשוב לה הוא מכר –

"אני רואה כאן בן זכר".

מובן שכאן לא נשארתי אדיש

סוף סוף אחד שיאמר קדיש...

 

"אבל  הלכת בגלל סיבה אחרת".

על זה היא כלל לא מדברת

כי באמת עכשיו מה זה חשוב

להישאר כאן או לשם לשוב?.

 

"הוא זקן נחמד וחולה לב

וזה מאוד מסוכן אם יעלב

לא כדאי לפגוע לו במוניטין

אז כדאי למהר ולא להמתין

כדי שהנביא יהיה מרוצה

ויזכה לראות את הילד יוצא".

 

מול טענות ניצחות שכאלה

זה ברור שמיד באורח פלא

נעמי התחילה פתאום תופחת

קצת מלפנים אבל קצת גם בתחת.

בארוחת ערב, ככה בין שני ביסים

הוחלט שלילד נקרא ניסים.

כי נס הוא שלאחר שלוש סימנים –

תתחיל לבוא סידרה של בנים.

בלילה נרדמנו כאשר מתחת לכרית

יש כרטיס של אחד שעושה ברית

אשר קיבלנו לחיזוק המזל

עם הבטחה לחיתוך במחיר מוזל.

ובאמת בבוקר של יום שבת

נולדה לנו סוף סוף עוד בת

ואיך שיצאה ראו מיד

סחורה משובחת, עבודת יד. או  כף-יד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל עד שהחוצה היא הגיחה

זו הייתה ממש פדיחה.

בימים שלפני, בערך כל יומיים

"מהר מהר יורדים כבר המים"

וצירים באופן קבוע

יום יום במשך שבוע.

ואנחנו לרמבם נוסעים וחוזרים

"יש עוד זמן" הרופאים אומרים.

כך גם היה ביום שישי

אחרי הבדיקה אומרים "תתלבשי".

"סעי הביתה שכבי לישון

יש לך זמן עד יום ראשון".

ואז כדי לנוח מהטרטורים

נסעתי למעגן למסיבת פורים,

הבטחתי לחזור בשבת בבוקר

והנסיעה הזו עלתה לי ביוקר.

רינה ועזרא השכנים בקומה

קופצים בחמש. פתאום השכמה.

נעמי המבוהלת,

הולמת בדלת

"אני יולדת" היא צורחת

ועזרא שעושה הכל בנחת

הפעם תופס את רינה ויוצאים בהולים

דוהרים עם נעמי לבית החולים.

וכשהגיעו, טרם הספיקו להסתובב

נשמע כבר קול תינוק מייבב.

ואני במעגן, ישן שנת ישרים

כדרכם של שיכורים,

ולפתע ניעור "קום אתה אבא

תדע שעכשיו אתה אבו ארבע"

 

ולילך גדלה וצמחה לתפארת

תלתלים צהובים לבנה וחיוורת

וכשהייתה עם נעמי בסביבה קצת אחרת

חשבו שהיא מטיילת עם העוזרת.

 

גן, בי"ס, בגרות בשביל אבא

כדורסל – נהנו בכל קבוצה ששיחקה בה,

צבא, שנת חופש, קצת פאן ביפן.

ואחרי זה חזרה לכאן.

דיזנגוף, שיינקין, נחלת בנימין,

טעמה הכל ומי היה מאמין

שלבסוף על כל זה תוותר

כי הדשא של השכן – לא ירוק יותר.

 

בעצם הייתי צריך לברך

והסיפור הולך ומתארך

ואתם מחכים בוודאי כמוני

לקטע של הברכה, השבלוני.

 

אז לילך ואודי מכל הלב

שלא תדעו צער ולא כאב

שתחיו באושר לעולם

ושיהיה במזל טוב לכולם.

 

הייתי ממשיך אבל כדאי כבר לרדת

לפני שהכלה תתחיל פה ללדת.