מס

מס. 1377. יום ירושלים, כ"ח באייר תשס"ג 30.5.03

ובשמי העיר העתיקה – עפיפון, ובקצה החוט – ילד,

שלא ראיתי אותו , בגלל החומה. (יהודה עמיחי)

* הצילום בשער העלון - ציור על צלחת קרמיקה מעשה ידי אלעזר הליבני.

צילם ועיבד – סטיוארט ביטי.

ירושלים 1967 / יהודה עמיחי

מתוך ספר שירי ירושלים

שַׁבְתִּי אֶל הָעִיר הַזֹאת שֶׁבָּה נִתְּנוּ

שֵׁמוֹת לַמֶּרְחַקִּים כְּמוֹ לִבְנֵי אָדָם

וּמִסְפְּרֵי קַוִּים לֹא שֶׁל אוֹטוֹבּוּסִים,

אֶלָּא 70 אַחֲרֵי 1917, חָמֵש מֵאוֹת

לִפְנֵי הַסְּפִירָה, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. אֵלֶּה הַקַּוִּים

שֶׁבָּהֶם נוֹסְעִים בֶּאֱמֶת.

וּכְבָר שֵׁדֵי הֶעָבָר נִפְגָּשִׁים

עִם שֵׁדֵי הֶעָתִיד וְדָנִים עָלַי מֵעָלַי

נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים, לֹא נוֹשְׂאִים וְלֹא נוֹתְנִים,

בְּקִמוּרִים גְּבוֹהִים בְּמַסְלוּלֵי פְּגָזִים מֵעַל רֹאשִׁי.

אָדָם שֶׁשָּׁב לִירוּשָׁלַיִם חָשׁ שֶׁהַמְּקוֹמוֹת

שֶׁכָּאֲבוּ שׁוּב אֵינָם כּוֹאֲבִים.

אֲבָל אַזְהָרָה קַלָּה נִשְׁאֶרֶת בַּכֹּל,

כְּמוֹ צָעִיף קַּל נָע: אַזְהָרָה.

ירושלים שלי / נחמה לוי אידלמן

בכל פעם שאני עולה לירושלים היא מחייכת אלי. גם אם שינתה צורה ופרשה כנפיים למרחב.

אני זוכרת את ימי אלול, כשהַשָׁמַש היה מסתובב בין בתי השכונה באשמורת הבוקר ומכריז: " שטי אוף סליחות" – הקיצו לסליחות. מכל הבתים היו יוצאים אנשים בדרכם לבית הכנסת, גם אני ואחי יהושע, היינו מטפסים על הגג ומהגג לעץ התאנה שחיבקה אותנו בענפיה הסבוכים וכיבדה אותנו בתאנים עסיסיות. אכלנו ואכלנו וללא מילים ידענו – זו ירושלים שלנו.

אני זוכרת את עַבֶּד שהיה בא ערב ערב למגרש שמאחורי הבית עם העיזים שלו ומכריז בקול: "מילק! מילק!". מכל צד היו מופיעים ילדים ומבוגרים עם סירים, עבד היה חולב ישר לסיר ומקבל פרוטות.

פעם אחת סחבנו, יהושע ואני, עז אחת, הכנסנו למחסן בחצר וחלבנו אותה בעצמנו.

אני זוכרת את חיימיקו האופה, בכל שבת היו מגיעים הילדים למאפייה לקבל את סיר החמין. חיימיקו ידע והכיר כל סיר ללא שום סימנים לאיזו משפחה הוא שייך.

אני זוכרת את המדרגות שהוליכו מרחוב יפו לנחלת שבעה, את הרחוב הראשי שרוחבו היה 3 מטר, כשהייתי מהלכת בו, הייתי פוגשת את אסתרלוצ'ה, את רחלוצ'ה, ואת הרב יוסף לוי לבוש הדר וזקוף שם ידו על ראשי ומברך.

והלאה משם בצד ימין בית הכנסת הספרדי ומצד שמאל האשכנזי, ובהמשך היה יושב לייזר הסנדלר שהיה מתקן בנאמנות כל נעל וכל כפכף, וואחר כך החצר של הבוכרים המרוצפת אבנים גדולות לבנות שהרווח בין אחת לשניה מסוייד בכחול כל ערב שבת.

היום הבית בו גרתי הרוס, את התאנה עקרו, במקומם עומד בית רב קומתי שפניו פונות לרחוב יפה.

קיבלתי הזמנה מטדי לחגיגת 120 שנה ליסוד נחלת שבעה ובאתי לשם.

את נחלת שבעה לא מצאתי, אין יותר אסתרלוצ'ה ורחלוצ'ה. יש מדרחוב מודרני וסבך של מדרגות עולות ויורדות לגלריות אומנות.

הדורות הבאים כבר לא יראו את בור המים החבל והדלי.

אבל ירושלים שלי, של אז נשארה בלב, אני אוהבת אותה ועוד תשארנה פינות שיהיו רק שלי ותמיד יחייכו אלי כמו זוג האריות מעל שער הכניסה לבית משיוב והפתח בסוכת שלום שדרכו אפשר היה לעבור למשכנות משה ולמזכרת ישראל ורק אנחנו ידענו למצוא את הדרך בסבך הסמטאות.

(פורסם לראשונה בברמה 795, י"ח בסיון תשנ"א – 31.5.91)

עם שחר עברנו

במעבר מנדלבאום

בני קציר מספר לשרה'לה זית על חלקו במלחמת ששת הימים בירושלים 67'.

במלחמת ששת הימים הייתי כבר מילואימניק בחטיבת צנחנים 55. החטיבה הוקמה חצי שנה לפני המלחמה ע"י מוטה גור שהיה מח"ט ולימים רמטכ"ל. עד אז היתה רק חטיבת מילואים אחת של צנחנים (אחד המפקדים היה אלישע שלם). החליטו להקים את החטיבה השנייה וזאת היתה החטיבה שלנו.

בערב היום הראשון. התאמנו באשדוד לנחיתה וצליחה דרך הים לאל עריש. זה היה דווקא די נחמד. אבל בסוף לא היה בנו צורך כי החבר'ה התקדמו מהר מהמתוכנן.

בשמונה בערב הודיעו לנו "סדין אדום" שזה תחילת המלחמה.

אמרו לנו: "תעזבו את הכל ותעברו לגבעת ברנר". שם חברה כל החטיבה אל הסיירת ומשם התחלנו לעלות לירושלים. אף אחד לא ידע מה עושים, לאן צריך להגיע. מישהו אולי ידע אבל אנחנו החיילים לא ידענו כלום.

בדרך לירושלים התחלנו לשמוע ולראות את ההפגזה של הירדנים. האזרחים בירושלים ישבו במקלטים. צירפו אותנו לאחד הגדודים ואמרו שאנחנו נכנס דרך שער מנדלבאום, נגיע לרוקפלר ומשם נראה איך זה יתפתח.

התחלנו ללכת בלילה ברגל בטור ארוך.

הייתי כמעט אחרון וסחבתי את יתרת התחמושת מה שנקרא "סבל". הלכנו בחושך, העיר בהאפלה מלאה, רק שומעים, לא רואים כלום.

כל הזמן נפלו פגזים, ובקשר כבר שמענו על נפגעים.

הלכנו כל הלילה, עברנו בתוך בתים והיינו בטוחים שכבר עברנו לירדן. רק כשהאיר היום הסתכלנו על שמות הרחובות והסתבר שאנחנו עדיין בצד הישראלי.

עם שחר עברנו את שער מנדלבאום.

ליד השער התחלנו לראות את שורות ההרוגים שנהרגו בראש הטור.

התקדמנו תוך כדי לחימה בעיקר נגד הצלפים כי בעיקרון לא היתה התנגדות רבה.

סביב רוקפולר תפסנו עמדות בבתים של תושבים ערבים. בעיקר את הקומות העליונות כדי שנוכל להשקיף ולגלות צלפים שצלפו עלינו. הבתים היו ריקים, התמקמנו בקומות העליונות.

המחזה שנשקף מלמעלה לכיוון החומות של העיר העתיקה היה צלפים שמנסים להוריד את דגל ישראל שהתנוסס על רוקפלר. ללא הצלחה.

ברוקפלר עצמו המלחמה לא היתה קשה המקום נכבש בקלות. ובתוך כך הגיעו בעלי הבתים שרצו לקחת מצרכים וציוד מבתיהם, ראינו שהם לא לוחמים או חיילים באזרחית אלא אנשים מבוגרים, נתנו להם לקחת מה שרצו. לאחר מכן הם נעלמו. לאן אני לא יודע.

בערב הוטל עלינו לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה, צפינו לכיוונה וראינו את כל הדרכים אל היעד. המח"ט שלנו שהיה מהחבר'ה של 101 לקח את הסיירת השניה, הם לא צפו כמונו ולא ראו את כל הדרכים שמובילות לשם כמונו, כשהתחילו להתקדם הם פיספסו את אחת הירידות ועלו על מארב של ירדנים. צלפו בהם מהחומות והיו הרבה הרוגים. הם נסוגו.

בינתיים אמרו לנו שגדוד ירדני עם טנקים עולה מיריחו לירושלים כך שאנחנו לא הולכים לאוגוסטה ויקטוריה, אלא חוזרים לבתים שהיינו בהם, מחכים לירדנים עם הטנקים כדי לעצור אותם (ביריות?)

אחרי זמן מה נודע לנו שחטיבת שריון עצרה אותם.

למחרת התקבלה ההחלטה לכבוש את העיר העתיקה. עלינו להר זיתים להשקיף על העיר וניתנה הפקודה המפורסמת של מוטה גור להיכנס.

נכנסנו דרך שער האריות.

מה שראינו זה את האוטובוס השרוף ואת השער שהזחלם של מוטה גור הפיל. פנינו ימינה לרובע מוסלמי לאורך החומה. ראינו את האוהלים של החיילים הירדנים שחנו שם וננטשו, את המדים הזרוקים שהוחלפו בבגדים אזרחיים.

התחלנו לטהר את הרובע המוסלמי, לא הייתה התנגדות, רק צלפים שצלפו מהחומות. עוד פעם עלינו לבתים הגבוהים, היינו העיניים של החבר'ה לראות שלא יצלפו בהם.

כשהעסק קצת נרגע, רצנו כמה חבר'ה, לראות את הכותל, לפני המלחמה יכולנו לראות רק את מיקומו מאחת העמדות בקו הירושלמי שחצה את העיר לשניים.

הגענו, עדיין הבתים הישנים היו נושקים לכותל, קבוצות של חרדים שאי אפשר היה לעצור בעדם כבר היו ברחבה הצרה והתפללו. גם אנחנו נעמדנו והטמנו פתקאות בין האבנים. ברקע כבר שמענו את הכלים הכבדים מיישרים את השטח ומתחילים ליצור את הרחבה הגדולה לפני הכותל.

בזה בעצם נסתיימה עבורנו המלחמה. תוך כמה שעות הכל נכבש. החליפו אותנו החטיבה הירושלמית והועברנו למלון 'קונטיננטל' שהיה כמובן ריק מאדם.

כל אחד קיבל חדר עם מיטה זוגית, שמחים וטובי לב התחלנו להסתדר בחדרים.

שעתיים בלבד הספקנו להיות שם עד שהגיעה הפקודה לזוז לכיוון רמת הגולן.

כל החטיבה בשיירה נעה צפונה, כשהגענו למגידו הודיעו לנו שהמלחמה נגמרה.

ישובי העמק היו עדיין בהאפלה. הגענו לחפציבה ובשרנו להם שאפשר להאיר – המלחמה נגמרה.

הסתדרנו לשינה בסחנה.

באמצע כמו מתוך חלום התעוררתי וראיתי את אפרת שהגיעה עם אמיתי שלם שהיה איתי בחטיבה.

למחרת עלתה כל החטיבה (ביחד עם אפרת) לעיר העתיקה דרך יריחו. המחזות בדרך היו לא נעימים, הרבה הרוגים. התרשמנו קשה מהשיירות של הפליטים שעברו מהגדה לירדן. אף אחד לא הפריע להם.

בעיר העתיקה נערך מסדר הסיום, זרקנו את המדים, עלינו על אזרחי וחזרנו הביתה....

לפני שלוש שנים בדיוק, בכ"ח באייר תש"ס 2.6.2000 הופיע העלון הראשון בעריכתי בצורתו המחודשת עם הלוגו הנוכחי. בפתיח כתבתי:

אני מרשה לעצמי לציין בסיפוק שלמעט חיסורים בגלל אילוצי זמן ובריאות, הקפדנו לצאת כמעט מדי שבוע. לכבוד המאורע החלטתי לראיין את עצמי ולשאול את עצמי כמה שאלות.

לא. מהמקום בו אנו נמצאים היום אפשר בהחלט לסכם שלוש שנים כך – לא עשינו גלים, לא חתרנו מתחת, לא עשינו מהפכות ולא עקרנו הרים. לא האצנו את תהליכי השינוי וההפרטה ולא פתרנו את בעיות השיטה. לא גרמנו לעשייה מימסדית יותר יעילה, יותר אדיבה, יותר שקופה, או יותר מבוקרת, מערכת מסירת המידע לא העפילה אל מעבר להכרחי בלבד, ובעיקר שמרנו על "קדושת הפרט" גם אם היא "דופקת" ציבור שלם.

אבל אם הצלחנו, ולו כזית, להביא לקצת יותר קשר והבנה בינינו. דיינו! זה הכל. לא יותר.

לא. והיו לנו סיבות מצויינות דווקא כן להיות. אבל לא!

ניסינו להביא לדיון בשאלות שיש לציבור עניין לענות בהן, תוך מוּדעוּת לעובדה העצובה שגם השואלים וגם המשיבים יודעים היטב שהתשובות (המימסדיות) שניתנות הן "מריחה", מילים בלי תוכן, שלא מתייחסות עניינית ונועדו, במקרה הטוב, להרגיע את השטח ולסתום פיות. יש לי בהחלט בעיה עם זה, בעיה קשה.

מאידך אין לי קושי להבין את קנאת אנשי הביצוע באנשי העט. אם קשה מלאכת הכתיבה, קשה שבעתיים ההתמודדות היומיומית של ממלאי התפקידים מול הצורך של הציבור לראות עשייה, לפעמים מתוך חוסר סבלנות מופגן. אני בהחלט מבין את השחיקה שבעמידה הסיזיפית בחזית ה"מגיע לי" הפרטי מול הנורמה הכללית, וההתלבטות הבלתי אפשרית בין נתינה לחבר לפנים משורת הדין, מול הפגיעה באחרים.

אבל מה לעשות, זו בדיוק הפריווילגיה שלנו ככותבים, לנבוח. לא יותר מזה.

לא. בגבולות המצוי והאפשרי הקפדנו על ממלכתיות שבה רב המאחד על המבקר, דגש על ביטוי ולא עיתונות חוקרת. הציבור ברמת יוחנן עדיין לא בשל לביקורת פנימית וחיצונית, זו עובדה. אמנם, אודי מבטיח לנו שהמערכת שלנו מבוקרת היטב ואני מאוד רוצה להאמין לו שאכן כך הוא, ובכל זאת החשש מכרסם, כבר היו דברים מעולם (בקיבוצים שלא היה עולה על הדעת שזה יתרחש שם) האם אנחנו מוגנים, האם אצלנו סגורות כל הפרצות שקוראות למישהו... הלוואי, הלוואי שלא נתעורר יום אחד ונגלה שעוד וילה נבנתה בחולות קיסריה בלי שהרגשנו. אני יודע שיש חברים שהעיסוק בחומרים האלה לצנינים בעיניהם, שמא "יגידו בגת", פן יעלוז איזשהו ערל בחוצות אשקלון, זה מובן ומקובל, אך הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא נזר הבריאה, לא יותר גרועים ולא יותר טובים מאף אחד אחר.

לא נראה כך. מה שהיה הוא שיהיה, החברה שלנו קשה ולא נפתחת בקלות, להיפך הכיוון שמסתמן הוא הסתגרות פנימה וזה טבע האדם. קשה לפעול נגד הזרם הכללי וגם לא נכון לעשות כך. אנחנו לא דון קישוטים. רצינו לעשות מעט בדרך שלנו להרגשת היחד, להכרת האחר, השונה, קצת לפרגן פה ושם וגם...קצת לחייך ובעיקר לא לקחת את עצמנו ברצינות תהומית שכזו. להציף היבטים נוספים לאורחות חיינו, לא לחשוב שזהו זה, שרק כך, שזו הדרך היחידה, שאני ואפסי ... ישתבח שמו, יש עוד דרכים, עוד מחשבות, עוד כיוונים, עוד פירושים עוד רעיונות, עוד אמיתות ועוד חלומות ואין להם סוף.

כלום. אבל, בעמוד השער של אותו גליון לפני שלוש שנים הבאתי קטע מתוך הפתיחה לספר "גשר סן לואי ריי" של תורטון ווילדר, אני רוצה לחזור אליו בשנית או בשלישית כי אני אוהב אותו, כי הוא "פנינה ספרותית" בעיני, כי אפשר לראות בו סתם מטאפורה למצבנו היום, או סתם קטע חביב ללא שום הקשרים נוספים, וגם כך אין יופיו פחוּת.

בצהרי יום ו' העשרים ביולי 1714, נשבר המצוין בגשרי פרו והטיל חמישה בני אדם לתהום שמתחת. הגשר היה חלק מדרך-המלך בין לימה וקוסקו ומאות אנשים עברו בו מדי יום. למעלה ממאה שנה לפני כן קלעוהו בני אינקה מענפי-ערבה וכל אורח שבה העירה נלקח אליו לראותו, לא היה זה אלא סולם בעל שלבי עץ דקים שהוטל אל מעבר לערוץ, ומשני עבריו מעקים של שריגי-גפן יבשים. סוסים, עגלות וכיסאות-אפריון היו חייבים לרדת כמה מאות מטרים משם ולחצות את הזרם העז והצר על גבי רפסודות, אך שום הולך רגל לא עשה דרך זו עם מטענו במקום שיעבור בגשר סן לואיס רוי המפורסם; אף לא המשנה-למלך או הארכיבישוף של לימה. לואי הקדוש מצרפת עצמו גונן עליו, בכוח שמו ובכוח כנסיית החומר הקטנה שמעבר לנהר. הגשר נראה כאחד הדברים הקיימים לעד; לא היה אפשר להעלות על הדעת שיישבר. ברגע ששמע איש מבני פרו את דבר המקרה, היה מצטלב ומחשב בליבו מה קצר הזמן שחלף מאז עבר בגשר ומה קרוב המועד שהיה בכוונתו לעבור בו שוב. בני אדם התהלכו כסהרורים ופיהם ממלמל; בהזיותיהם דימו לראות את עצמם נופלים לתהום.

בְּעַל כָּרְחָם נִלְקְחוּ לְמַחְנֶה מַעֲבָר.

בַּתְּנוּפָה הוּבְאוּ אֶל בֵּיתָם הֶחָדָשׁ

באסיפה האחרונה קיימנו דיון מסוג שאינו שכיח במקומנו. למרות שאני בטוח שלא היה נגרם לנו שום נזק אם היה הדיון הזה נחסך מאיתנו, משהתקיים, בצורה הישירה והמכובדת בה התקיים, הוא מהווה תעודת בגרות ליכולתנו להתמודד עם נושאים רגישים ומורכבים בצורה הולמת.

חלק בלתי נפרד ממילוי תפקיד הוא היותך נתון לביקורת מתמדת ולתזכורת ציבורית לגיטימית "מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי עתיד ליתן דין".

אבל בצד האינסטינקט הבריא של הציבור להצליף בשלוחיו יש לשמור על מדתיות. יש פגיעות אישיות וחברתיות שנזקן המיידי והמצטבר אינו הפיך. קצת "אקשן" חברתי – במיוחד בחברה שבעה ומדושנת כשלנו – הוא כנראה "הכרחי", אבל יש לבחון בצורה אחראית ושקולה את הנזק מול התועלת.

הקיבוץ קם ונופל קודם כל על תחושת השותפות והסולידאריות החברית והחברתית.

ציטוט (דר' יגאל דוניץ בשינויים קלים): "סולידאריות חברתית היא משאב שככל שאתה משתמש בו הוא מתחזק, וככל שאינך משתמש בו, הוא הולך ונעלם.

הסולידאריות החברתית היא אמצעי מרכזי לבניית איכות קהילתית וחיזוקה".

השבוע קיימנו פגישה תקופתית של מרכזי ענפים בקהילה, לסיכום תקציב שנת 2002 וסקירת הרבעון הראשון של שנת 2003 ביחס לשנה הקודמת וביחס לתקציב המתוכנן.

בשנת 2002 עמדנו ביעדי התקציב ובמספר ענפים אפילו תוך התייעלות וחיסכון ניכר.

במיוחד יש לציין את ענפי החינוך – רך ובוגר ואת תשלובת הבריאות על כל ענפי המשנה, שהצליחו לייצר תוצאה טובה מאוד הן ביחס לשנת 2001 והן ביחס לתכנית.

ב"אמנת העבודה" קיים פרק של "תגמול ענפי" ולדעתי יש מקום לעשות בו שימוש צנוע..

מיסי מפלגות. בהשתתפות שחר בראב ויהודה'לה, קיימה המזכירות דיון בנושא מיסי המפלגות. הדיון ימשך בישיבה הבאה.

בית ראשון במולדת. המזכירות אישרה הארכת תושבותם של משפחת גלדשטיין השוהים אצלנו במסגרת בית ראשון במולדת.

קבלה לחברות. המזכירות החליטה להמליץ לאסיפה על קבלת אפרת מלמד לחברות.

ירור חברתי. המזכירות שמעה ממרי ודני אדלן פרטים בקשר לאירוע כריתת עץ אגוז שנטעו ליד ביתם ואירועים שהיו כרוכים בכך. המזכירות החליטה לזמן לדיון את אברהם שחר לאחר שובו מחו"ל, ולהמשיך בדיון לאחר שמיעת גירסתו לאירוע.

מחוץ לבירור הקונקרטי, סוכם לגבש נוהל ברור ומחייב בנושא כריתת עצים בחצר המשק וכן לקיים דיון נפרד לגבי עמדת הקיבוץ בנושא הגשת תלונות על ידי חברים במשטרה ללא יידוע המוסדות וממלאי התפקידים.

1. אפרת מלמד. האסיפה המליצה על קבלתה של אפרת לחברות. יובא לאישור הקלפי. נמסר באסיפה שעל פי המקובל אצלנו, לא הוצע לדרור בן זוגה של אפרת להתקבל למועמדות ולחברות, ועל כן מלכתחילה לא עמדה בפני הזוג האפשרות להתקבל לחברות יחדיו.

2. ספיר ארזי. האסיפה המליצה על קבלת ספיר לחברות. יובא לאישור הקלפי.

3. ועדת קלפי. האסיפה המליצה לבחור את יהודה טל כיו"ר ועדת הקלפי. ואת עופרה גלעד

וישראל וייס כחברי הוועדה. יובא לאישור הקלפי.

4. מרכז ועדת שיכון. האסיפה החליטה למנות את יוסי זמיר כמרכז ועדת השיכון.

5. נציגת ציבור במש"א. האסיפה מינתה את חגית כהן כנציגת ציבור במש"א במקום טלילה חורש הנמצאת בשליחות בחו"ל. חגית כבר נבחרה בקלפי.

6. גזבר. ברוב של 31 בעד ושלושה מתנגדים המליצה האסיפה על בחירת יוחנן קרוא כגזבר לתקופה של שנתיים נוספות. יובא לאישור הקלפי.

לפני כשלשה חדשים פניתי למזכיר למען יעלה מחדש בפני המזכירות ולאחר מכן בפני הקהילה את הצורך לכונן מחדש ו. ביקורת עם מבקר פנים חיצוני. החלטה על כך נפלה ברמת יוחנן וגם קויימה בעבר, אלא שפעולה זו נפסקה באיבה עקב כך שלא ידענו כיצד להפעילה נכונה. אפשר לציין כי היו גם נזקים אישיים וכלל קהילתיים עקב הפעולה.

לפני כחודשיים הועלה הנושא בהנהלת הקהילה. הדיון שהיה נסתיים בהחלטה של הנהלת הקהילה שבאם לא תקום דרישה לוחצת לכך מכיוון הציבור, רצוי להמשיך בהקפאה של הנושא עד שיוחלט אחרת. הגם שהוטל על מנהל הקהילה "לבדוק" את הדברים, כמובן שלא קוּדם דבר.

בשבועות האחרונים מסתובבת רוח לא טובה על המדרכות ונעשים דברים ע"י הנהלת הקהילה, מוסדות שונים שלה וע"י חברים באופן אישי, אשר מחזקות בי את ההרגשה כי טעתה הנהלת הקהילה בהחליטה להקפיא מחדש את הקמת ו. הביקורת, וכי האירועים האחרונים עוד מחדדים את הצורך בביקורת פנים ממוסדת, מוסכמת ומסודרת המפעילה באופן רצוף מבקר פנים חיצוני בלתי תלוי. שאם לא מתקיים הדבר הננו עדים לכך שחברים מתוכנו לוקחים לעצמם את הזכות שלא נמסרה להם, לקיים ביקורת על דברים שונים (אשר אינני טוען כי אינם ראויים לביקורת).

כאשר זה נעשה, ומה גם שבצורה די בוטה, עקשנית ולוחמנית, הרי זה עלול לגרום אצלנו לאנדרלמוסיה, בלבול ומבוכה, ואף לנזקים אישיים לכל המעורבים בפרשה, וכולל המוסדות הקשורים בה.

אני חושב כי החברים שנקטו בצורה זו של ביקורת, עשו זאת מתוך מצוקה של כאלה הבאים ורוצים לזעוק על דבר מה בפני הקהילה. ומשאין אלמנט של ביקורת בפניו אפשר להעלות את הדברים לבירור ודיון יותר נינוחים, מסודרים, ומסדירים, הרי הם נזקקים לדרך שהיא קשה לכולם. מחייבת אומץ מצידו של מעביר הביקורת, אך מצביעה אולי על תמימות ומעט חוסר אחריות ציבורית. הרי אנו יודעים כי העברת ביקורת של חבר על חברו, תמיד תתקבל לא רק לגופה ולתכנה אלא גם כאכילת קורצה בחבר נשוא הביקורת. ולכן מקובל עלינו כי ביקורת מסוג זה פשוט לא עובדת ובד"כ אין גם חברים המוכנים להירתם למשימה כזאת. ולכך באה ו. הביקורת הממוסדת.

עם התעוררות הפרשה האחרונה החליט פורום ניהול - תיאום לגייס לעזרתו גוף חיצוני של ביקורת לעריכת "סקר סיכונים" שהוא חלק מעבודתה של כל ו. ביקורת. אלא שלא כו. ביקורת אשר צריכה שלא להתנהל ע"י בעלי תפקידים מרכזיים. אצלנו זה יפוקח וינוהל דווקא על ידם. וכל זאת כאשר הם משורייני הקדנציה הקדושה שכהונתם כמעט בלתי ניתנת לשינוי גם אם יש בציבור רצון לכך.

עם מינוי הגוף הזה אני למד כי החלטת הנהלת הקהילה שלא לקדם הקמת ועדה לביקורת פנים אצלנו, הייתה החלטה נגועה, שנעשתה במקרה הטוב מתוך חוסר מחשבה מספקת מצד המחליטים, או במקרה הפחות טוב: מטעמי נוחות, וכדי שבאם תהיה ביקורת, היא תהיה בהכוונתם של ממלאי התפקידים המרכזיים. אנחנו השתגענו.

ישנה דרך מקובלת להפעלת אלמנט של ביקורת פנים, דרך שעברה ניסיון ועובדת בקיבוצים רבים בהצלחה. למה ההנהלה שלנו צריכה להמציא מין גלגל עקום כזה.

הקמת גוף של ביקורת עקב אירועים שלא השתלטו עליהם היא הדרך הלא טובה לעסוק בעניין זה.

הדבר צריך להיעשות בדרך של קבע ובצורה מובנית נכון. כמובן לא להיות מופעלת בשום אופן על ידי מי שנושא בתפקיד מרכזי בקיבוץ והוא עוד משוריין כיסא.

התהליך הזה יביא אותנו למחוזות לא בריאים, לחוסר אימון של ציבור בהנהגתו.

כבר עכשיו מתנהל כאן תהליך בהחלט לא מבוקר שישאיר פצועים וחללים בדרכו.

בחוברת ברמה האחרונה הביא העורך מובאה בנושא ל"ג בעומר בקבלה: "קנטרנין ושונאין זה לזה". אני ממש חושש כי התהליך העובר היום אצלנו יגרום לכך שיתקיים בנו הפסוק. אני מקווה כי אנחנו חזקים וחכמים יותר וכי נתעשת בטרם פורענות גדולה יותר תיפול עלינו. נזקים גדולים כבר היו ממילא.

הנטייה שלנו להקים זעקות מהולות בביקורת על תחומים שונים של הווייתנו והתנהלותנו הקהילתית והמישקית היא נטייה טבעית ומובנת. אלא שסכר צריך לשים לה לבל תשחית כל חלקה טובה. סכנה כזאת ישנה. שאחרת כולנו, כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו חשוף לביקורת שתהה פעם מוצדקת ופעם אולי לא. ולך תוכיח שאין לך אחות.

עדיין לא מאוחר. צריכה להרגשתי לצאת קריאה ציבורית להנהלת הקהילה וההנהלה המישקית.

א. לא להקים גופים העושים עבודה שמתחומה של ו. ביקורת פנים שיהיו בפיקוחם של ממלאי התפקידים המרכזיים.

ב. לפעול מיד להקמת ועדת ביקורת פנים המפעילה מבקר חיצוני. אלמנט שיטפל בכל הנושאים הטעונים ביקורת בקהילה ובמגזר המישקי שלה

יש לנו החלטות ואף תקנונים לעניין. גם התקציב לכך איננו בשמיים.

אני חושב כי זה דרוש לשפיות הנפש הקהילתית שלנו..

פרסום המידע העוסק בביקורת ופיקוח על המערכת שלנו, ע"י אודי, יכול היה להניח את הדעת, ולא היא.

עיון בכל הסעיפים מעיד על עשייה מבורכת, ובכל זאת עולה תהייה - האם כל מה שכבר נעשה או עדיין בתיכנון הוא בדיקה יסודית מהימנה ובלתי תלויה.

התחושה היא שלא ניתן מענה מספק לאפשרות של פרצות במערכת, בעיקר עקב סדרי עבודה ונהלים העלולים להביא לאי-סדרים.

האם יש במה שכבר בוצע להגן על הקופה הציבורית. המסקנה שלי שלא נשלמה המלאכה.

חס וחלילה אינני מפנה אצבע כלפי אדם או בעל תפקיד זה או אחר ואינני מסמנת חשודים.

נהפוך הוא, כדי להסיר חשד או גרוע מכך: רינונים במדרכות שניזקם החברתי, והציבורי עלול להיות חמור.

יש צורך דחוף לשפר ולתכנן דרכי עבודה על מנת ליצור נהלים מתוקנים עם מערכת בקרה צמודה.

להמחשת הדברים אעלה כאן נושא חשוב בעקבות מידע שהגיע אלי ובורר עם אנשים שמצויים היטב בנושא. אם אני טועה אשמח לשמוע על כך.

כיום כספי תקציבי החברים מתנהלים ללא התאמה מלאה בין הרישום בקופת בית והרישום בהנהלת חשבונות. חוסר התאמה זה אינו מאפשר פיקוח מלא ונאות על תנועות הכספים.

ושוב אני מדגישה דברי מכוונים לשיטה ללא ההקשר האישי.

עד כמה שידוע לי, הועלתה הצעה במזכירות ובעקבותיה החלטה (שפורסמה בשעתו) כיצד ניתן לסתום פרצה זו.

ביישום ההחלטה כלשונה נדע שאצלנו מתנהלים הדברים באופן תקין.

חשוב לדעתי להיעזר בבעל מקצוע בהנהגת דפוסים נכונים גם בשטחים אחרים. .

איש עסוק הוא יורם, ניסיתי להשיג אותו בנייד כמה שעות ביום ראשון בבוקר, ניסיתי וניסיתי ולא הלך. חו"ח שלא נצטרך, אני מציין לעצמי, אבל אם בכל זאת...זה סיפור לא קצר.

בעניין ההדרשות שלנו לשירותיו המשטרתיים אני שואל אותו:

- יום ראשון זה אחד הימים הקשים שלי. אני מטפל בתלונות שהצטברו במהלך סוף השבוע ושעות הבוקר עמוסות מאוד, אני עובר בישובים משער - עמקים לרמת יוחנן לאושה למכבי וכו'

- בדיוק ככה. אם אני יושב עם מישהו באמצע גביית עדות אז אני לא עונה לפלאפון.

יורם – איילת ספרה לי שיש הרבה התרחשויות בזמן האחרון.

- בוא נחזור להתפרצויות לרכב. תופעה שמדברים עליה כבר 3-4 חודשים. היה עוד מקרה בשבוע האחרון, פרצו שוב לרכב אבל הפעם לא בשיטה שאנחנו מכירים. בעלי הרכב שכחו לנעול את הדלת. זה היה במגרש חניה של רמת יוחנן ליד בית הקברות. היה תיק בתוך הרכב, זה היה רכב גדול של נכה, פתחו את הדלת ולקחו את התיק. אבל זה לא משנה את העניין. אנחנו יודעים היום עוד פרטים ואני חושב שיש לי כיוון, עדיין לא וודאי. יש לי תיאור של רכב ומתוך התיאור אני קושר את הרכב לאדם. ובוודאות מוחלטת מדובר באותו אדם או באותה חבורה.

- לא הייתי קורא לזה מקורות מודיעין מקומי – בוא נגיד שיש להם סיבה להיות פה. לגנבים או לגנב. אם אתפוס אותם ליד מגרש החנייה תהיה להם סיבה הגיונית להיותם שם. זה לא יראה מוזר גם אם אראה אותם מספר פעמים באותו מקום – אנחנו פה כי אנחנו פה. זה פשוט חיבור של 1+1 ואני חושב שאני צודק. אני יודע מי האדם.

לא כדאי שגם לנו יהיה מידע שאם נראה את הרכב הזה נוכל להביר הלאה?

- בגדול לא, כי אם אחד ממשתתפי הפעולה הוא תושב רמת יוחנן, אושה או כפר המכבי ויפורסם שכולם מחפשים רכב מסוג מסויים אז הם יחליפו את הרכב. או ירדו למחתרת ויכו כשאנו לא מוכנים

אני מבין. האחראים על הביטחון יודעים מי החשודים?

- לא יודעים כי גם אני לא יודע. הם יודעים שהתופעה קיימת ותודרכו לפקוח עין.

- דבר שני הוא ההצתות. עצם העובדה שזה נגמר בשריפת פסולת ובנזק מזערי לבתי ילדים, זה לא משנה את העובדה שזאת הצתה. אני רוצה להדגיש שהצתה זה אחד העבירות החמורות אחרי רצח, אונס. שוד. זאת עבירה חמורה מאוד.

- הצתה היא סוג עבירה שמוגדרת כפשע חמור. בקבוצה זו נמנים הרצח, השוד והאונס.

- מעל 20 שנה מאסר. מצית פח אשפה לא יישב 20 שנה, אבל אם הוא הצית פח אשפה הוא בהחלט לא יצא נקי. גם הצתה של פח אשפה עלולה להסתיים באסון.

אני חוזר לעבירות או גניבות רכוש – כמו התחברות אל קו טלפון של אחרים

- זה קרה. הגעתי לטפל באירוע כזה. אני גם צילמתי וגם גביתי עדות מפורטת ובפירוש יש לנו את החשוד. בבוא העת הוא ייחקר ויוגש נגדו כתב אישום.

- התלונה הגיעה דרך החבר שנפגע. אני מאוד מקווה שמשהו יתחיל לזוז עכשיו.

- לא היה מקרה רצח אבל לפני כשלושה שבועות מצאנו בשדות של שער העמקים גופה של חולת נפש שהלכה לאיבוד ומתה כתוצאה מאיבוד כוחות כנראה.

- חיפשו אותה אבל אף אחד לא התלונן שהיא נעלמה אשה שגרה לבד ולא הרגישו שהיא נעלמה יותר משבוע שבועיים. היא תושבת ק. אתא ונמצאה תוך כדי קציר על ידי נהג טרקטור, הוא זיהה אותה וקרא לי. למרות הריקבון המתקדם זיהינו שזו אישה, הבדיקה נעשתה במכון הפתולוגי ואישרה זאת.

מה עם גניבת עגלים בזמן האחרון? (טפו, טפו, טפו,)?

- הכל בסדר תודה לאל. אבל בלי טפו, טפו, טפו, טרקטורים.

בים חמישי שעבר גנבו טרקטור של יגור, אמנם לא מתוך שטח המשק, אלא משטח חקלאי ליד חברת חשמל. הוא נשאר שם כנראה ללא שמירה, לדעתי הוא נסע אל מחוץ לשדה ומשם העמיסו אותו על משאית. עתה מתנהלת עבודה מודיעינית לאיתורו.

היה דיווח על סמים ברמת יוחנן לפני שלושה ארבעה שבועות, מישהו גידל "צמח" בגינה של השכנה. הגעתי למקום, אי אפשר היה לקשור את הצמח לאותו מגדל אבל שמו ידוע לנו. המשטרה מתייחסת לעישון חשיש כאל עבירת סמים לכל דבר. ראו הוזהרתם.

באווירה אופטימית זו סיימתי את השיחה הטלפונית עם יורם "השוטר שלנו", בתקווה ללילות שקטים וימים רגועים במחוזותינו. לו יהי. .

בשעה טובה סיימנו את שתילת "המשולש" בין חברת ילדים לדשא האירועים של חד"א.

ה"הריון" היה ארוך קשה ומיגע, - וה"לידה" אף יותר.... אבל מעתה ייהנו כ ו ל ם!!! מ"הבת" החדשה.

הצמחים שנשתלו הם מסוג הימרוקליס, הכולל 22 מיני בר, משתייך למשפחת השושניים. מוצאו במזרח אסיה, בעיקר בסין. שם הוא הוזכר בכתובים כ"צמח מאכל ומרפא".

(לפני שנים , ברמת יוחנן היה ה"הימרוקליס" הבר כצמח נפוץ ביותר (בצבעים: כתום וצהוב). עם השנים הוא נעלם כמעט לגמרי. עכשיו הוא חוזר, בצורתו החדשה ובמבחר זנים חדשים במגוון צבעים מרהיבים, בפשטות וביופי.

מקור השם ביוונית Hemera – יום, Kallos – יופי. באנגלית השם העממי של הצמח הוא Daylily – שושן ליום אחד. כל פרח בתפרחת, מתקיים יממה אחת לאחר פתיחתו.

בארצות הברית זוכה ההימרוקליס לפופולאריות רבה. במקום השני אחרי הוורד בתודעה הגננית.

כושר ההסתגלות שלו לתנאי אקלים קיצוניים בא לידי ביטוי במשך הזמן שבו עלוות הצמח חשופה לתנאי חורף באיזור נתון.

בהקשר זה אפשר לחלק את מיני ההימרוקליס וזניו לשלוש קבוצות עיקריות:

תדירי ירק למחצה- עלוות הצמחים מתחלפת במהלך חודש דצמבר.

כיום רשומים בעולם כ- 50 אלף זני המרוקליס (!) ובכל שנה מוצגים כ- 500 זנים חדשים.

ההימרוקליס הוא צמח עשבוני רב שנתי: כולל הזנים הרדומים.

עלוות הצמח קיימת כל השנה למעט חודשי החורף- וגם זה רק בזנים הרדומים.

תרומת העלווה האסתטית חשובה מאוד. יש לה מגוון רחב ביותר של צורות, צבעים ודגמי צימוח. החל בטיפוסים דמויי דשא בעלי עלווה נמוכה וצפופה, דרך עלים מקושתים דמויי מניפה וכלה בעלים זקופים דמויי חרב.

מגוון הצבעים הוא עצום ומכיל כמעט את מלוא הספקטרום. למעט הצבע הכחול.

קיימים זנים בצבע לבן צחור (נדיר) ובצבעים קרם, צהוב, כתום-אדום, ורוד, סגול, שחור. וכן גווני ביניים רבים בצבעים משולבים.

יש גם שילובים של "עיניים" ו"כתמי מים" סביב לב הפרח, בד"כ בצבעים הנוגדים את צבע הבסיס. בשנים האחרונות אף פותחו פרחים בעלי שוליים שצבעם שונה מצבע הבסיס.

יש מגוון צורות של פרחים פשוטים ומורכבים (מלאים), עגולים, משולשים, דמויי שופר, דמויי גביע או דמויי עכביש בעלי עלי כותרת ארוכים ומפותלים. יש פרחים בעלי שוליים חלקים או מסולסלים, וכן בעלי מרקם עדין או גס.

בד"כ גודל הפרח פרופורציונאלי לגובה העלווה. גובה עמוד התפרחת נע בתחום שבין 15-160 ס"מ. תכונה זו היא מכרעת בעת תכנון הגן ומיקום ההימרוקליס בתוכו. מרבית הזנים המודרניים מתאפיינים בעמוד תפרחת עבה ויציב, המאפשר נשיאת מספר פרחים רב.

מספר הפרחים בכל עמוד תפרחת מושפע הן מגורמים תורשתיים והן מתנאי הגידול, והוא נע בין 5 ל – 70. במרבית הזנים המצויים בארץ, מספר הפרחים נע בין 10 ל- 30. קיומן של לפחות 6 שעות חשיפה של הצמח לשמש הכרחי כדי להשיג מופע פריחה מיטבי.

בתנאי הארץ, זני ההימרוקליס השונים פורחים בתקופה שבין סוף מרץ לאוקטובר.

הפריחה באה בגלים כאשר עמוד תפרחת המופיע על גבי צמח נחשב לגל פריחה, וכל עמוד תפרחת נוסף שיופיע על אותו הצמח ייחשב לגל פריחה נוסף. מספר גלי הפריחה נע בין 3- ל- 4, תלוי בזן.

גל פריחה נמשך בין 3 ל- 6 שבועות מותנה במספר הפרחים שעל גבי עמוד התפרחת.

קצב הצימוח של ההימרוקליס מהיר בהחלט. הצמח מתרבה עד פי 5 בשנת גידול אחת.

יש זנים בעלי ריח עדין, ולחלק גדול מהם אין ריח כלל. תכונה זו אינה עומדת בראש סולם העדיפויות של מטפחי הפרחים, והצורה והצבע באים לעיתים על חשבון הריח.

רובם המכריע של זני ההימרוקליס עמיד בפני מחלות ומזיקים.

שתלנו מספר רב של זנים כדי להאריך את משך הפריחה, בקבוצות של צבעים שונים, ומגוון סוגים – נמוכים, בינוניים וגבוהים, על רקע ערערים וננדינה- שילוב נאה לעיניים.

הכנסנו מערכת השקייה אוטומטית לשני הדשאים "החדשים", אבל אל חשש תוך זמן קצר הדשא יכסה על סימני החפירות. ובנוסף - בדשא הגדול בפינה הצפונית, שמנו להשלמות מספר מרבדי דשא- לתיקונים שלאחר כל החפירות שנעשו במקום. אני מאוד מבקשת מהציבור הרחב להיעזר בסבלנות ולהימנע מחציית הדשאים, לכו על המדרכות מסביב!

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ.

v בשעה 19:30 טקס קבלת חג וארוחה חגיגית על הדשא הדרומי.

v בשעה 21:30 במועדון "תיקון ליל שבועות" עם מאיר יפה

v בשעה 22:00 על הדשא הסמוך למועדון הצלילה תחת כיפת השמים.

כל העם רואים את הקולות, צעירי הקהילה מארחים את כל קהל העדה לערב של מוסיקת רגאיי עם "כח הראסטה" הצדעה לבוב מרלי ושיריו.

עקב נסיעה בין ה - 03/06/03 ו- 17/06/03, יהיה המחסן הכללי פתוח בימים ובשעות כדלקמן:

יום ה' - 1300 - 1445. יום ו' - . 0930 - 1145. צוות המחסן הכללי.

בין התאריכים – 3.6.- 17.6. אעדר מהקוסמטיקה. כלים ימולאו כרגיל. להתראות - ברכה

השבוע הלך לעולמו ראובן כהנא ז"ל ויובא היום למנוחות בבית העלמין שלנו.

ראובן, בנם של מניה ודוד כהנא בא עם הוריו מבית אלפא עם ה"טרנספר". בן כיתתן של דליה טלמון וזהר לקח. היה ממארגני חברת הילדים ברמת יוחנן, נחשב לאיש רוח בענייני חברה וקיבוץ. היה פרופסור לסוציולוגיה ושימש באוניברסיטה העברית בירושלים.

אנו משתתפים בצערם של יזרעאלה נעמיקה והמשפחות. יהי זכרו ברוך.