מס. 1374. ערב יום העצמאות ד' באייר  תשס"ג  6.5.03

 

יומן השבוע

בְּיוֹם רְבִיעִי – עֶרֶב הַשׁוֹאָה; בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – יוֹם הַזִכָּרוֹן / בְּיוֹם שֵׁנִי שׁוּב נִתְגָלוּ עִקְבוֹת מְחֲבְּלִים מִלְבָנוֹן / שָׁבוּעַ לִפְנֵי כֵן – חָבָּלָה בְאוֹטוֹבּוּס בְּרִאשׁוֹן וּבְזִכְרוֹן / בְּיוֹם חָמִישִׁי פִּיצוּץ בִּבְנֵי-בְּרַק וְכֹל זְגוּגִית בַּחָלוֹן נִרְעֶדֶת / בְּיוֹם רְבִיעִי מִתְגָלָה בִּיְרוּשָׁלָיִם מוֹנִית מְמוּלְכֶּדֶת / וְכָּכָה רָבּוֹתַי, אֲנַחְנוּ בּוֹנִים אֶת הַמוֹלֶדֶת.

 

יוֹמַן הַשָׁבוּעַ. סֵדֶר יוֹם שֶׁהָפַךְ לְקֶבַע / מְקַבְּלִים אָסוֹנוֹת ותַקְרִיוֹת כְּאִילוּ הֶם חוֹק בַּטֶבָע / הַכּוּשִׁים שְׁחוֹרִים הַאִינְדִיָנִים אָדוּמִים וְהַסִינִים מְלוּכְסָנֵי עֵינָיִם / וְהַיְהוּדִים סוֹפְרִים אֶת חָלָלֵיהֶם וּפְצוּעֵיהֶם בְּחַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר וְהַצַהֲרָיִם / אָה, כֵּן, וְיֵשׁ לַהֶם גַם אֵיזֶה שֶׁהוּא אֱלֹהִים מוּזַר בַּשָׁמָיִם.

יוֹם הַשׁוֹאָה וְיוֹם הַזִכָּרוֹן – הַקִרְבָה הַזֹאת הַנוֹרָאָה / דוֹר אֶחַד אֲשֵׁר רָאָה דְּבָרִים שֵׁשוּם דּוֹר לְפָנָיו עוֹד לֹא רָאָה / עַם שָׂרוּף, יָרוּי, חָנוּק, גּוּף שֶׁכְּבָר כִּמְעַט אֵינוֹ נוֹשֵׁם / רוֹאֶה פִּתְאֹם אֶת חָזוֹן הַעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת בְּגוּפוֹ שֶׁלוֹ מִתְגָשֵׁם / וְתָּאִים  חָדָשִׁים נוֹלָדִים וְדַם חָדָש זוֹרֵם / וְהַאוֹר נִדְלַק בַּעֵינָיִם וְהַעוֹר עַל הַבָּשָׂר קוֹרֵם / וּבְמֶשֶׁךְ דוֹר אֶחָד (אַף כִּי אֵין זֶה נָאֶה, אָבָל מוּטַב כַּךְ) הוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת "אִִמְפֶּרְיָלִיסְט צִיוֹנִי" בִּמְקוֹם "יְהוּדִי מְלוּכְלַךְ".

                                                        

צְפִירַת הַאֵבֶל זוֹעֶקֶת, כְּלוּח הַיְגוֹנִים נִרְשֶׁמֶת עוֹד שָׁנָה / אוּלַי תִּהְיֶינָה עוֹד מִלְחָמוֹת, אוּלַי הַיְיתָה זֹאת הַמִלְחָמָה הַאחְרוֹנָה / אוּלַי מְאוֹרָעוֹת הַיָמִים הַאֵלֶה הַנוֹרָאִים / מְבַשְׂרִים לָנוּ דַוְקָא אֶת פַּעֲמֵי הַמָשִׁיחַ הַבָּאִים / וְצְפִירַת הַאֵבֶל דוֹעֶכֶת. יוֹם הַשׁוֹאָה תַּם עִם אוֹר אַחֲרוֹן / וּכְבַר הַאֹזְנָיִם כְּרוּיוֹת לְצְפִירַת יוֹם הַזִכָּרוֹן.

 

בְּיוֹם רְבִיעִי עֶרֶב יוֹם הַשׁוֹאָה; בְּיוֹם שְׁלִישִׁי יוֹם הַזִכָּרוֹן / דָמַם שֶׁל מוֹרְדֵי גֶּטוֹ וַרְשָׁה נוֹגֵעַ בַּדַם שֶׁעַל הַחֶרְמוֹן / וְשַׂר הַהִסְטוֹרְיָה עוֹמֵד לְיַדְךָ נִדְהַם / וְרוֹאֶה אֵיךְ בְּשָׁבוּעַ  אֶחָד מְקוּפָּלִים תּוֹלְדּוֹתַיו שֶׁל כֹּל הַעַם.

חיים חפר

 (נכתב לפני 30 שנה)

 

 

 

 

 

    דוח  שבועי / אודי פלד

 

 

 

 

יום הזיכרון ויום העצמאות. נדמה לי, שבמחצית השנייה לחיי המדינה  חל מהפך בשילוב הציבורי של יום העצמאות ויום הזיכרון. בשנים הראשונות, למרות שכאבי המלחמה היו עדיין טריים, תפסו דווקא החגיגות את המשקל המרכזי. תחילה ריקודי ההמונים ברחובות (בתור ילד עוד נסענו בערב החג לרקוד ברחובות חיפה). אחר כך בימות הבידור ועדיין הרחובות ההומים אדם וצפצוף פטישים.

והיום – תכנית חגיגית בטלביזיה, וזה כמעט הכל.

מאידך, דווקא מקומם של טקסי הזיכרון, למרות השנים שעברו, הולך ומתרחב, במדינה וגם אצלנו.

אולי משום שבשנים הראשונות האירוע של הקמת מדינה ועצמאות "אחרי אלפיים שנות", היה כביר כל כך עד שהאפיל על האבל.

אולי משום שמימדי השואה שהתבהרו אחרי ארבעים וחמש, האפילו משהו על אבל מלחמת ארבעים ושמונה.

אולי משום שאחרי שנות "האופוריה" ובמיוחד אחרי "יום כיפור", למדנו שהעצמאות או לפחות  פירותיה אינם מונחים עדיין בכיס, ומאידך השכול והאבל הם לא רק "מגש הכסף שעליו ניתנה", אלא גם "קרבן התמיד" "שעליו מתקיימת" מדינת  היהודים.

כך או כך, נדמה לי ששימחת חג העצמאות ואבל יום הזיכרון הפכו בשנים האחרונות יותר שקולים. זה לא קרה בהוראה מלמעלה או ביד מכוונת. זה קרה וקורה משום שכנראה כולנו חשים שהדרך אל המנוחה והנחלה עדיין ארוכה ובינתיים, בצד "תרועת הפסטיבלים" ו"שמחת הניצחון", נדרשים וידרשו עוד שנים רבות, אותם חוסן נפשי אישי וקולקטיבי, ותחושה בסיסית של שותפות גורל, שיקנו לנו כושר  עמידה ובטחון בעצמאותנו..

 

 

 

 

   מדיוני המזכירות  / 1.5.03

 

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט צור ואורית ב.נ.

 

הישיבה הוקדשה למצגת ודיון בנושאי מש"א.

שחר צור הציג בפירוט ובחתכים שונים את עבודת החברים בפלר"ם ומצבת החברים העובדים מחוץ לקיבוץ ("עובדי חוץ").

תמצית החומר תשוכפל ותחולק לחברים. הועלו נקודות לדיון נוסף:

א)     בדיקת ההחלטות בנושא רכב לעובדי חוץ.

ב)      עבודת החברות.

ג)       העברת רישום עבודת החוץ מהנה"ח למש"א.

ד)      חידוש ההסכם עם פלר"ם.

הועלתה על נס התמודדות חברינו העובדים מחוץ לקיבוץ ומביאים בתקופה קשה זו פרנסה יפה והתמורה הנאה המתקבלת מעבודת חברינו בפלר"ם..

 

 

אוֹתָם שֶׁעֲדַיִן

 

אוֹתָם מְתֵי הַמְּעַט, שֶׁעֲדַיִן אִתָּנוּ

אוֹתָם שֶׁהֵנִיחוּ מַסָּד וּטְפָחוֹת,

אוֹתָם שֶׁעֵינֵיהֶם עֲדַיִן בּוֹרְקוֹת.

 

עֵת יַבִּיטוּ סְבִיב

אֵיךְ רוֹאִים הֵם אוֹתָנוּ

מִבְּעַד לְמָסַךְ הַדְּמָעוֹת.

 

לִבָּם אִם יַחְסִיר פְּעִימָה,

אִם  תּוֹהִים הֵם

יְמֵיהֶם אִם כִּלּוּ  לָרִיק.

 

בִּרְאוֹתָם מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

בְּגַלֵּי יַם הַזְּמַן טוֹבֵעַ.

אִם נוֹתְרוּ בְּחוֹלוֹת הַזְּמַן עֲקֵבוֹת?

אוֹ גֵּאוּת מְדֻמָּה תְּכַסֶּה הַכֹּל.

                               ראובן עזריאלי, 27/4/03

 

 

 

 

   מילים בין "יזכור" ל"יזכור" / ירמיהו

 

שבעה ימים מפרידים בין ה'יזכור' לשואה באירופה וה'יזכור' לחללי מלחמות ישראל. האביב בנסיגה. הירוק מזהיב, החרציות מתייבשות, שארית מחגיגת הצבעים והריחות שהשתוללה פה עד לפני ימים מעטים עדיין ניכרת, אבל הקוצים כבר מבשרים קייץ.

ובין לבין אנו  עסוקים בעיבוד האבל והזיכרון הלאומי שלנו כעם, וכל אחד בליבו נושא את צער השתיקה שלו, את ה'יזכור' שלו.

השיגרה נמשכת עם העצב שמחלחל בשקט שלו, מנגינות עצובות זורמות מהרדיו, מכריחות אותך לעשות את ה'חושבים' שלך. איפה אתה עומד ומה המשמעות של 'לעולם לא עוד...' של היות חלשים, של 'כצאן לטבח...' אבל גם, ולא פחות חשוב, מהי דרך ההתנהלות שלך ביחס לסביבה. יחסך לשכנים הקרובים והרחוקים. בימים אלה יותר מתמיד...

 

אנשים שחוו את אימי השואה על גופם עדיין חיים ומתהלכים בינינו. מהם שדיברו וסיפרו והקלו במידת מה  על עצמם וסביבתם, מהם שנעלו בתוכם את התופת הזו עד שלא יכלו יותר.

הרצון לספר, להנציח, לא לתת לשכוח, לא תמיד היה מובן מאליו וכמוהו יכולת התפיסה של מי שלא היה שם, כי זה היה מעבר לכל דמיון אנושי, מוטציה-חייתית שהגיחה היישר ממחוזות שיאי התרבות האמנות המוזיקה והמדע, כפסע היה בינה ובין השליטה בכל אירופה. ואולי בעולם כולו.

 

הביטוי לשואה עם קום המדינה היה במונחים של מילים גדולות מהחיים, של תדהמה ואלם.

לא היה זמן, היה צריך להקים מדינה, להילחם עליה, לקלוט עלייה, ליצור בית למליוני העולים, לספק תעסוקה וביטחון. הראש היה במקום אחר, באתגרים אחרים, היו פצעים חדשים שצריך ללקק ולרפא. המעשים הגדולים, שהיו באמת גדולים, שמו בצד את העובדה הפשוטה והמכאיבה, מאחורי ה"בלתי נתפס" הזה היו אנשים כמונו, בני אדם שהתהלכו בינינו וחיו בפלנטה אחרת.

 

אנחנו שנולדנו בארץ חופשית, שמשננים כל הזמן לזכור ולא לשכוח, האם זו הפנמה של המסר או הגד שאין לו שום משמעות. ואם יש לו משמעות האם זה בא לידי ביטוי בחיי היום יום שלנו או מתנקז לימי  ה'יזכור' בלבד.

המדינה שלנו, הופכת בצעדי ענק למדינה חומרנית, מדינת הסעד והרווחה מתאדה. המנטרה היום היא כלכלת שוק חופשי שיש עמה יתרונות, וגם חסרונות רבים. סדרי עדיפויות להשקעת ההון הלאומי משועבדים היום לכוחנות והשקפה לאומנית קיצונית.

 

שבעה ימים מפרידים בין ה'יזכור' ההוא ל'יזכור' אחר, אחד מני רבים, פרטי שלי.

יונתן שליי ז"ל או "ג'וֹנִי" כפי שכינינו אותו שהיה בן 25 היה בנופלו בשנת 1969.

הרבה שנים היינו חברים קרובים מאז שהגיע אלינו עם הוריו מאמריקה בן שנתיים וחצי, זמן מה לפני מלחמת השחרור. כפעוטים ישבנו יחד על הסיר ב'גן הישן', באותו חדר, יחד פינו אותנו למוסד "אהבה" בזמן ההתקפה על המשק. יחד עשינו הרבה שטויות, בדיוק את ההיפך ממה שאמרו המטפלות, וגם ההורים. יחד נשאנו ב'עונשים' כאלה ואחרים בגלל מעשינו.

פעם בחורף אחד מושלג אספנו בכוסות את השלג והחבאנו בתאי הבגדים כדי לשמור אותו, אחר כך התאכזבנו כשהוא נמס ונשארנו עם כוסות מים ובגדים רטובים. אני זוכר פורים אחד שכל הילדים התחפשו לאינדיאנים והכינו הופעה בחדר אוכל, חוץ משנינו, אנחנו התחפשנו למשהו אחר שונה מכולם, מין הפגנת ריבונות ילדותית לא ברור כלפי מי.  

יחד עברנו את הילדוּת, ההתבגרוּת והנערוּת, את החיים בבית הילדים הלחוץ שהיה כל עולמנו, חלקת אלוהים, כי פינה פרטית בבית ההורים מעולם לא הייתה. יחד חווינו את ההתנסויות שנפתחו לפנינו בגילים המאוד לא פשוטים עם הלינה המשותפת על כל גילוייה הטובים והרעים.  

 

יונתן היה מאוד מוכשר, אהב מאוד לשיר, בדרך כלל  'על יד',  אבל ניגן נפלא על חליל צד. הוא היה יפה תואר, שחרחר, מתולתל, חתיך, קטף את כל הבנות שבסביבה וזלל אותן בלי להניד עפעף. מושא לקנאה. הייתה לו מין שי'ן כזו שורקת בין השיניים שהייתה מתגלגלת לפניו ומודיעה שזה הוא.

 

בעבודת הסיכום שלו בסוף י"ב  עשה מחקר על זבובי הדרוזופילה (בהנחיית חיים הדומי ובשיתוף מכון וויצמן), במהלכה גילה זן חדש של  זבוב  שנקרא על שמו.

לפני הצבא הלכנו יחד למבדקים בחיל האוויר, אני נכשלתי והוא הצליח. אחר כך נפרדו הדרכים, הוא המשיך בחיל הזה ובמשך הזמן היה לטייס מטוס קל סיור וצילומי אוויר.

באחת הטיסות הוא נכנס כנראה בטעות לאיזור אסור ואש "ידידותית" מאוד של כוחותינו 'הורידה' אותו.

על יונתן אפשר היה להגיד הכל כי הוא היה כזה. מבורך בכישורים, חן נעורים מתפרץ, חברוּת, בהכל... אבל הוא היה...

 

מאז אנחנו מזקינים בלעדיו ומתגעגעים אליו שנה אחר שנה. יונתן נשאר צעיר ורענן חי וקיים ותוסס ומושך לנצח, אני מניח שלא רק בעולם הדימויים והזיכרונות שלי, הרבה לבבות שבורים נשארו לבכות את מותו.

 

העלייה למצבה עם ערב יום הזיכרון ולמחרת לבית הקברות היא בשבילי קודש. גם אם הזיכרונות צרובים בדיסק הקשיח שלי, עם ובלי הטקס,  עד סוף ימי.

אבל מה קורה לנו כשאנו נוגעים בשכול במעמדים האלה, פיק ברכיים, פתאום שוכחים את העברית המדוברת ומתחילים לדקלם סיסמאות. הכי מוזר הוא המשפט שחוזר על עצמו כמעט אוטומטית: "במותם ציוו לנו את החיים..." וכמוהו יש עוד רבים.

 

אני לא זוכר שאי פעם יונתן הסמיך מישהו לדבר בשמו בטקסי הזיכרון. אני גם לא זוכר שהוא ציווה למישהו את החיים. הוא היה ההיפך הגמור מזה, מעולם לא עלה על דעתו להיות חלל מלחמה שמצווה חיים לאחרים. זה קרה.

הוא רצה לחיות עד כלות וזה מה שהוא ידע לעשות הכי טוב, בחייו הקצרים מיצה את כל הדבש, ורצה להמשיך כך. מה פתאום הוא או חללי מלחמה אחרים ציוו לנו את החיים?

 

אנחנו זוכרים תמיד. עם מילים ובלי מילים.

ונזכור תמיד וביתר שאת בימי ה'יזכור' באביב, עם טיפות הפרגים ודם המכבים בתוך הירוק שמזהיב על הגבעות, עם החרציות שמתייבשות ומזכירות את חגיגת הצבעים והריחות שהשתוללה פה עד לפני ימים מעטים, וגם עם הקוצים שכבר מבשרים קייץ ומעצימים את הכאב כל שנה מחדש..             

 

 

פיקניק יום העצמאות

כולם מוזמנים ביום החג, יום רביעי  7.5.03,

לנווה בשעה 17:00 לפיקניק המסורתי.

בתכנית:

-                                                                                                          אוכל רב (מנגל משפחתי)

עגלת בירה, רכבת ומשחקים,

מדורה גדולה + מעגל מתופפים

-                                                                                                          שמחה לתוך הלילה

בואו ושיהיה חג שמח!

 

 

 

 

 

נגה אדרי מראיינת את סבא פרנצי

 

החדשות על כיבוש בגדד על ידי האמריקאים הזכירו לנו שפרנצי, סבא שלנו, כבר היה שם בסיבוב הקודם כחייל בצבא הבריטי.

ביקשנו ממנו להעלות קצת זיכרונות מהתקופה.רק לאחר שכיביתי את הטייפ, הסיפורים על בגדאד של אז ועל התקופה 1943-1944, החלו לזרום.

 

אז הנה  מקצת מהסיפורים המעניינים של הסבא שלי.

 

ש: סבא,מתי התגייסת לצבא הבריטי? ולאיזה חייל?

ת: התגייסתי בשנת 1943. לחיל ההנדסה המלכותי.השתחררתי בסתיו של 1946.

 

ש: מה היתה הדרגה שלך?

ת: סמל. סרג'נט. יש לי תעודה של סמל. הודות לתעודה קיבלתי את אות ההצטיינות בלוחמה נגד הנאצים.

 

ש: היית בעירק בזמן השירות שלך?

ת: הייתי בעירק משנת 1943 עד סוף 1944. כמעט שנתיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ש: למה הגעת לשם?

ת: כי היחידה שלי הועברה לעיראק מהארץ. תפקידנו היה ביקורת של אמצעי התחבורה.

 

ש: מה אתה עשית שם ספציפית?

ת: בבגדאד ביקרתי אמצעי תחבורה. ביקורת רכבות. קיבלתי אנשים, עניתי על שאלותיהם. זה נקרא אז RTO. Railway Transport Officer. אחר כך, עברתי ל"קוט אל- אמרה" לשם עברו סחורות מאמריקה בדרכם לרוסיה דרך החידקל.הציוד היה מגוון וכלל רכבים, תרופות, מזון ואנחנו בדקנו אותו. היו אנשים שספרו ארגזים ובדקו את תכולתם. אני פיקחתי על האנשים.

חיוך שובב עולה על פני סבא, כשהיה מגיע ציוד "מעניין" הוא מספר,  כמו ארגזי וויסקי, החבר'ה היו מפילים-שוברים מספר ארגזים שהיו נשארים אצלנו "לתידלוק" שלנו. המאמץ המלחמתי היה אדיר והעסק הזה התנהל במימדים גדולים מאוד. הלוגיסטיקה הייתה אחד הדברים החשובים ביותר.

 

ש: הרגשתם איזשהו מתח או פחד במלחמה ההיא?

ת: לא ממש. יתושים היו הפחד הגדול ביותר שלנו. לא הייתי בסכנה בכלל, חוץ מסכנת עקיצות. פעם ירד מבול והמים הגיעו עד למזרון שלי, התעוררתי לתוך בריכה.

 

ש: סבא אני מבקשת, ספר משהו פיקנטי.

ת: פעם הוזמנתי לחתונה של עורך-דין אחד יהודי ממשפחה מאוד עשירה. אחת הבנות בשם ויולט מאוד מצאה חן בעיני והסתובבתי סביבה. היא הסתכלה על הסמל שעל הכובע שלי. אז אמרתי לה שקיבלתי אותו מהמלך ג'ורג' השישי. היא האמינה לי.

 

ש: היו עוד יהודים ששירתו איתך?

ת: זאת הייתה יחידה יהודית בעיקרה.

 

ש: היה לה שם מיוחד?

ת: זה נקרא Royal Engineer’s Checking Company.

 

ש: בזמן השירות שלך בעיראק יצא לך להתחכך עם האוכלוסייה המקומית?

ת: עם האוכלוסייה העיראקית לא. רק עם היהודים. פגשתי שם את אנצ'ו סירני. הוא היה כאילו נציג סולל בונה, אבל בפועל הוא אירגן את העלייה הבלתי לגאלית של היהודים בעיראק. נפגשתי איתו כמה פעמים עד שנגמר תפקידו ומישהו אחר החליף אותו שלא התעניין בנו כל כך. אחרי תקופה נמאס לי מהשהייה בקוט אל אמרה והעברתי את עצמי למפקדה הראשית של יחידת Persian Iraqi Force. עבדתי במפקדה הראשית בביקורת חשבונות רכבות ואוטובוסים וכו'.

 

ש: איך הייתה הנסיעה מישראל לעירק?

ת: נסענו מפה לדמשק. יצאנו מסרפנד – היום צריפין – נסיעה מייגעת. עצרו את הרכבת כמו שהיום עוצרים טרמפים. מישהו הרים יד בדרך והרכבת עצרה לאסוף אותו. נסענו את המרחק הזה בערך ב - 17  שעות.  כשהגענו לדמשק, לנו שם לילה או שניים ואח"כ נסענו לבגדד באוטובוס.

 

ש: איזה תנאי מגורים היו לכם?

ת: גרנו באוהלים במחנה שהגויים הקימו .

 

ש:  מה היה מצב היהודים אז בעיראק?

ת: יהדות עיראק היתה בעיקרה במעמד בינוני. היו פקידים ממשלתיים ברכבת ובכל מיני מוסדות ממשלתיים. היו לי כמה מפגשים נעימים מאוד עם יהודים עיראקיים. לא היו קשרים רומנטיים. הם לא היו מעוניינים ואנחנו לא היינו מעוניינים.

 

ש: היה קשר עם החיילים והמפקדים הבריטים הלא יהודים?

ת: בשלב מאוחר יותר היחידות היו מעורבות עם אנגלים, יהודים והודים.

 

ש: למה בעצם  התגייסת לצבא הבריטי?

ת: חשבתי לתרום משהו למאמץ המלחמתי. אנחנו עזרנו לעלייה הבלתי לגאלית כאשר היה אפשרי. סחבנו פנקסי תשלום צבאיים והיינו מעבירים הלאה, אבל זה אף פעם לא הגיע למצב של עלייה המונית כמו שבשנות החמישים. חוץ מזה, עליתי לארץ בצורה לא ליגאלית ובזכות זה ששירתי בצבא הבריטי נתנו לי אישור להיות אזרח מן המניין של המנדט הבריטי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ש: למה הציבו אתכם בעיראק ? מה זכור לך על עיראק של אז ?

ת: אם כבר, אז רציתי לראות גם קצת עולם. עיראק הייתה מאוד מעניינת. הייתי בבגדאד, בקוט  אל אמארה ובבצרה. זו העיר של מנחם עזרא. הוא נולד בבצרה. בגדד הייתה אז עיר קטנה של חצי מיליון תושבים. היום יש שם 5 מיליון תושבים. אבל הייתה מאוד נקיה ויפה והאנשים היו מאוד נחמדים. היו עצי תמרים. אני גרתי תקופה מסויימת במחנה שהיה במטע של תמרים. בתקופת הקטיף היו באים המקומיים, מטפסים כמו קופים על העצים וקוטפים את התמרים. אחר כך עברנו לגור בסככה שנראתה כמו חצי חבית.

 

ש: במשך השירות שלך בעירק באת לבקר בארץ?

ת: כן. אחרי שנה. הייתי בארץ בחופשה של שבועיים. נסענו מבגדד לביירות במשאית, נסיעה של כתשע שעות. ומביירות נסענו לחיפה ברכבת החוף, שנסעה דרך ראש הנקרה, נסיעה של ארבע שעות. דרום אפריקאים ניהלו את הרכבת. אני זוכר שהייתה הפרדה ברכבת בין לבנים לשחורים. אפרטהייד.

 

ש: אם היית חוזר לשם היום, האם היית מכיר את בגדאד?

ת: את הרחוב הראשי הייתי בטח מכיר כי שם בעיקר הסתובבנו. היו שם גם כל מיני רובעים אלגנטיים ורובעים של קבצנים .

 

ש: אחרי עיראק העבירו אותך למצרים?

ת: עברתי קורס של חיל רגלים בארץ אבל לא הועברתי לחיל רגלים, אלא שלחו אותי למצרים לבסיס גדול עם מחסני סחורות אדירים. חומרי בניין בעיקר. היו גם דברים שלא היו שווים, כמו למשל מגלי מוקשים. חומרי הבניין הוחזקו למטרות בנייה של הצבא. אני הייתי הפקיד הראשי של הבסיס הזה. ה-Chief Clerk. אני ניהלתי את כל המחסנים. הצמידו לי משרת מקומי ששמר עלי מחוץ לאוהל כשישנתי, גיהץ לי את המדים, ציחצח לי נעליים. במקום לבריגאדה שלחו אותי לשם. זה כבר היה לקראת סוף המלחמה. הגעתי לשם בהתחלת שנת 1945 וב - 8 למאי היה כבר יום הניצחון.

 

ש: ראית את הפירמידות במצרים?

ת: ראיתי את הפירמידות ואת הקבר של תות אנח עמון בלוקסור. בסופי שבוע בילינו בקהיר, בבתי קולנוע . פגשתי שם את מישקי יריב. הוא שירת ביחידה שכנה של ציוד כבד של בולדוזרים וכדומה. נפגשנו כמעט כל יום. כל ערב היה סרט והיינו הולכים ביחד. במצרים לא היה כל קשר עם האוכלוסייה המקומית. הבסיס היה על יד איזה כפר עלוב בשם קצסין, מלא פשפשים וכשבאנו לקהיר היינו הולכים למועדון החיילים ולסרטים. לקולנוע קראו "מטרו" ושם היה מיזוג אוויר וזו הייתה הסיבה העיקרית שהלכנו לשם. הסרט לא היה חשוב, רק מיזוג האוויר. ישבנו בקפה "גרובי" ברחוב הראשי. זה היה בית קפה בסיגנון אירופי במלוא מובן המילה.

 

ש: בזמן השירות היית בקשר עם המשפחה שלך בסלובקיה?

ת: בוודאי שלא. קיבלתי מכתב שהודיע לי על פטירת אמי באמצעות הצלב האדום, בשנת 1942. אבל זו הייתה תקופת מלחמה ולא יכולתי לנסוע לשם.

 

ש: איך הגרמנים נתנו להורים שלך לחיות שם?

ת: אבא שלי נפטר בשנת 1935 לאמא נתנו לחיות שם בשקט. היהודים הבודדים שלא נשלחו למוות הסתתרו תקופה מסויימת בתוך יער, אמי נפטרה לפני שהיה צורך להסתתר.

 

ש:בזמן השירות שלך בצבא הבריטי ידעת שחלק גדול של המשפחה שלך נספתה בשואה?

ת: לא. זה נודע לי רק כאשר חזרתי מהצבא. בתקופה הזו זה גם לא היה ידוע. אני חושב שבארץ אולי ידעו על זה החוגים הגבוהים ביותר אבל לא פירסמו כלום. היקף השואה התגלה רק אחרי המלחמה. כשצבאות הברית שיחררו את המחנות גילו את ההיקף. קודם ידעו שמשמידים אבל ההיקף לא היה ידוע.

 

ש: השהות בצבא הבריטי הייתה תקופה טובה בשבילך?

ת:כן. חיינו בתנאים טובים מאוד יחסית. היה לנו הווי נחמד מאוד עם שירים שכולכם מכירים עד היום (אכן יש לסבא רפרטואר שירים אותו אנו שרים יחד בימי ההולדת שלו, כן ירבו). שירתתי תחת פיקודו של לויטננט ג'נרל סר ארתור סמית'. היה גם בריגדיר וגם סר. פעם עשו שם כנס חיילים בריטים, ואחד החיילים קם ואמר נגד היהודים, שהם ג'נטלמנים ואנחנו מאוד שמחים איתם אבל הם לא מדברים אנגלית אלא בשפה שלהם. אז הגנרל ענה לו שזו שפתם וכל אחד מדבר בשפת הלאום שלו. כלומר, שהיהודים זכאים לדבר בשפתם. פעם נסענו לדמשק במשאית, שהייתה מסודרת כמו אוטובוס, מבילוי בעיר חזרה למחנה המעבר בו שהינו. שם אמר חייל וולשי אחד: זה אוטובוס בריטי, דברו אנגלית. אז מישהו ענה לו: ומי לעזאזל מבין אותך כשאתה מדבר וולשית? אז הוולשי התנצל.

                                                                        סבא, תודה.