מס

מס. 1373. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה כ"ו בניסן תשס"ג 28.4.03

מִכָּל הָעַמִּים

בִּבְכּוֹת יְלָדֵינוּ בְּצֵל גַּרְדּוֹמִים

אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַענוּ.

כִּי אַתָּה בְּחַרְתָנוּ מִכָֹּל הָעַמִּים.

אָהַבְתָ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.

כִּי אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָֹּל הָעַמִּים,

מִנוֹרְבֶגִים, מִצֵ'כִים, מִבְּרִיטִים.

וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלַי גַרְדּוֹמִים,

יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים,

הֵם יוֹדְעִים כִּי דָּמָם לֹא נֶחְשָׁב בַּדָּמִים –

הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי...

עֵינֵיהֶם מְדַבְּרוֹת עוֹד דְבָרִים אֲחָדִים:

אֱלֹהֵי הָאָבוֹת, יָדַעְנוּ

שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוֹ מִכָּל הַיְּלָדִים.

אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרַצִיתָ בָּנוּ.

שֶׁאַתָה בְּחַרְתָנוּ מִכָּל הַיְּלָדִים

לְהֵהָרֵג מוּל כִּסֵא כְּבוֹדֶךָ,

וְאַתָה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִים

כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶךָ.

וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים

וְאַתָּה מְלַקְטוֹ בְמִטְפַּחַת,

וְאַתָּה תְבַקְשֶׁנוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים

וּמִידֵי הַשּׁוֹתְקִים גַם יַחַד.

נתן אלתרמן.

ערב יום הזכרון לשואה

יתקיים ביום שני 28.4 בשעה 20:00.

הנושא – 60 שנה למרד.

ביום ראשון אחה"צ ישודר סרטה של רעות יפה

"התמודדות" בעקבות המסע לפולין בערוץ הפנימי.

בערב הטקס הציבור מוזמן להנציח את בני המשפחה שניספו על ידי הדלקת נר נשמה ורישום שמם על מגילת קלף שתוצג בכניסה לחדר האוכל. צוות יום השואה.

אני קיבלתי 4922 אושוויץ

משה הלוי זוכר ומספר. קטעים מתוך ראיון שערך איתו דוד מיטב

"ברמה" מס. 749 3.5.87

נולדתי בעיר ברוחו (ברגובו) בצ'כוסלובקיה, בן 14 הייתי כשפרצה המלחמה ב - 1939 .

עמדתי ברחוב מביט בחיילים, פתאום קיבלתי שתי סטירות לחי אכזריות ביותר. כך התחילה השואה שלי.

בשנת 1940/41 אספו את היהודים שלא היו נתינים הונגריים ושלחו אותם לאזור וולדיבוסטוק, סטניסלאב ודנייפר ברכבות של בהמות בצפיפות נוראה, בלי מזון ומים. דודות ודודים שלי היו ביניהם, עם ילדים.

שכן אוקראיני שבא הביתה לחופשה סיפר שחצי מהנוסעים הגיעו מתים. הוא ראה את דודתי נרצחת בהגיע הרכבת למחנה. היו לה שלושה ילדים בני שנתיים עד 6 זרקו אותם באוויר וירו בהם או פשוט העמידו כידון ורצו לראות איך ה"ממזר" היהודי נופל על הכידון. בין המגיעים ברכבת היו בנות יפהפיות. כמו שהן ירדו מן הרכבת, בשיער פרוע, רעבות, קרועות, עמדו שם בחורים צעירים גרמנים, אוקראינים, קרואטים, ליטאים והציעו להן להיות משרתות שלהם במקום ללכת למחנה. הבנות השיבו: "הולך עם שלי, אני הולכת איתם. הולכים אמא ואבא שלי, אני הולכת איתם". שחטו אותן בכידונים, ירו בהן וחתכו אותן לחתיכות. זה היה באיזור הדנייפרר והדנייסטר. אלה שני נהרות, המים האדימו מדמן.

לא הכרתי את הבנות ההן ולא את השמות שלהן. אבל אני קורא להן "בנות ציון" או "בנות ירושלים". הן שמרו על הכבוד שלהן.

בפסח 1944 לקחו אותנו לגטו. שבוע ימים היינו שם, ואז זרקו אותנו ברכבות, נסענו 4 ימים בלי אוכל ומים. אין מילים לתאר את הנסיעה. ילדים בכו, אמהות השתגעו, חתכו את הוורידים להשקות ילדים צמאים בדם שלהן.

פעם נעצרה הרכבת ודרך חריצים בין הקרשים ראינו בחוץ עומדים בחורים עם סרט צהוב. ידענו שהם יהודים ממחנה עבודה והם ידעו מי אנחנו. צעקנו ביידיש: "א ביסל וואסר" קצת מים! לצערנו הם לא יכלו לעשות שום דבר.

הגענו לאושוויץ.

כמו שירדנו פיזרו אותנו ימינה ושמאלה. לא הספקתי לראות איך ההורים שלי הולכים לשמאל כשאותי לקחו לצד ימין. נכנסנו למקלחת. התפשטנו ערומים, אחר כך הוציאו אותנו החוצה ועמדנו בגשם שוטף הרבה שעות עד שקיבלנו בגדים עם פסים.

אני זוכר שהייתי בבלוק שתיים. היינו 4-3 איש בכל מיטה. מיטות מעץ בשלוש קומות. היה מאוד קשה לזוז במיטות. נתנו לנו מספרים. אני קיבלתי 4922 אושוויץ.

ראינו את הקרמטוריום. הקאפו שלקחו אותנו למקלחת אמרו לנו: "עכשיו אתם תלכו למות".

המחנה שלי באושוויץ היה מחנה מעבר, אחרי שבוע העבירו אותי לבירקנאו. שם הייתי 4 ימים ואז לקחו אותנו לפי מספרים למחנה עבודה שנקרא ואוושנה, בין קטוביץ לקראקוב.

בהתחלה עבדתי שבוע שבועיים במכרה פחם תת-קרקעי. איכשהו הצלחתי להשתחרר מזה ועבדתי ב"קומנדו": "אפלנדר קומנדו" בגרמנית. כשבאו קרונות מלט וברזל, היה צריך לפרוק את החומרים בריצה מלווה במכות. היה מאוד קר, היינו לוקחים שק-מלט שהיה מנייר ולבשנו צמוד לגוף, את מי שתפסו קיבל מכות רצח.

העינויים היו בלי סוף רק על שני דברים חשבנו כל היום: מי יקבל היום כדור בראש ומה יהיה התוכן במרק. הקאפו שחילק את המרק היה נוצרי או פולני או סלאבי, אם היה במרק קצת תפוחי אדמה או קצת סלק בהמות, הוא נתן לאנשים מהעם שלו.

היהודי תמיד קיבל את המים של המרק.

יום אחד שברתי את הרגל כשסחבנו ברזלים בשלג. קיבלנו מכות וברזל נפל על הרגל שלי. המשכתי לעבוד עם הכאבים. כשחזרנו עמדתי ב-אפל (מסדר) שעה שלמה ואחרי כוס תה ופרוסת לחם של ארוחת הערב הלכתי לבית החולים. הרופא אמר לי תבוא מחר בבוקר. סחבתי את עצמי אל הבלוק שלי. בבוקר עשו לי גבס. היה שם רופא צ'כי שעשה לי פרוטקציה ונתן לי כמה ימים כדי שהגבס יתחזק.

הגויים קיבלו חבילות מהמשפחות. ליהודים לא היה מי שישלח להם. אז הלכנו לחפש באשפה. הייתי "מוזלמן". פעם מצאתי פרוסת לחם מלאה עובש, אכלתי אותה בתיאבון. טעם גן עדן! היו גם עצים שאפשר היה לאכול מהשורשים שלהם ועלים של מין עץ שבתוך העלים היה כמו חלב. מלאנו את הכיסים בעלים בשקט שלא יראו ואחר כך מצצנו את העלים. ככה הסתדרנו. או שעבדנו על יד מחנה צבא ושם היו ס.ס. יוגוסלבים או צרפתים שלפעמים זרקו שאריות.

השתדלנו לשמור חיי תרבות כדי לשמור על התקווה, הלכנו לשמוע הרצאות בכל מיני נושאים, כל ערב אחרי העבודה. למות לא הייתה בעיה. אני עצמי לא פעם ביקשתי את המוות. אולי רציתי להתאבד, הייתה גדר חשמלית שמספיק לשים עליה את היד ולמות. אבל אם היה יהודי מתאבד היו כל הגויים האלה עומדים מסביב ואומרים: הנה יהודי פחדן, עלוב, עצלן ודברים כאלה. לכן, בכל פעם שרציתי להתאבד, חשבתי: "אני לא אתן לגויים את התענוג הזה!".

ובתוך כל הסבל הזה, תמיד היו יהודים עומדים ומתפללים. שמרו על ניצוץ של תרבות.

יום כיפור היה סבל אכזרי ביותר מצד הקדוש ברוך הוא, אם הוא חי וקיים. את זה אינני יודע. ביום כיפור עברו הגרמנים, הרביצו מכות ושאלו בגרמנית: "איפה האלוהים היהודי שלכם? איפה הוא?" דווקא ביום הזה נתנו מרק ריחני וטוב. היו בינינו שאכלו והיו הרבה שהחזיקו מעמד ולא אכלו.

כל יום הייתה מקלחת. אם מצאו למישהו כינים, על המקום הלך לתאי הגאזים. היה סבון בלי סוף: "יודישע זייפר" – סבון יהודי. על כל סבון היה כתוב: "יוּדֶה". הוותיקים אמרו שהסבון היה עשוי מעצמות של יהודים. לפעמים זרקו אותנו למקלחות, פתחו מים חמים ואחר כך זרקו אותנו החוצה לעמוד בשלג. אחר כך שוב למים חמים במקלחת ושוב החוצה לשלג.

כשהתקרבו הרוסים לקחו את כל האסירים למסע ברגל. אמרו שמי שלא יכול ללכת יכול להישאר במחנה. חילקו שמיכות וכיכר לחם לכל אחד. אני לא יכולתי לזוז בגלל השבר. בהגיעם לקחו אותי לבית חולים בקטוביץ שם שכבתי שבוע שבועיים. קיבלתי טיפול טוב ובגדים. בזמן ההוא הייתי ממש עור ועצמות והמשקל שלי היה 36 ק"ג. חיילת רוסיה שדיברה יידיש אמרה לי שצריך להיזהר ולאכול לאט לאט. הרבה אנשים מתו אחרי השיחרור בגלל שאכלו יותר מדי.

כששחררו אותי מבית החולים יצאתי ברגל ובטרמפים לכיוון וארשה. הגעתי למחנה מעבר של ה"ג'ויינט" ששם התרכזו יהודים. חיפשתי אולי נשאר מישהו מהמשפחה.

היינו מאוד מבולבלים, היה קשה לחשוב בהגיון, הראש לא פעל. נסענו בטרמפים וברכבות בהמות ולבסוף הגעתי לסלובקיה. בבראשוב. קיבלו אותנו יפה, היה ריכוז בבית הספר. התרחצנו, עשו לנו חיטוי בד.ד.ט. ונתנו לנו כסף כיס.

מכאן נסעתי לעיר שלי. באתי הביתה. מצאתי משפחה אוקראינית גרה שם. עליתי לבוידעם, חשבתי אולי אבא שלי הסתיר שם משהו אבל לא היה כלום. כשירדתי עמד שם אוקראיני עם גרזן ביד. אמרתי לו: "אל תתרגש! זה הבית שלי, אני גדלתי פה, הנה השכנים יגידו לך" התחילו צעקות ובאה שכנה שהכירה אותי ואמרה: "מה אתה עוד חי?" ועוד שכנים "מה, לא הרגו גם אותך?" אלה היו השכנים שעם הילדים שלהם שיחקתי. אמא שלי עזרה להם ולימדה אותם. אח שלי לימד את הילדים שלהם מתמטיקה.

בבית הכנסת חיפשתי בני משפחה. פליט אחד סיפר לי שראה את האח שלי נהרג כשניסה לברוח מהמחנה. נסעתי לפראג, משם לאוסטריה, משם לאיטליה, שם התגייסתי לבריגאדה.

עליתי לארץ באוניה קטנה, הורידו אותנו בחוף באיזור נתניה ולקחו אותנו לאחד הקיבוצים.

עם הקמת המדינה התגייסתי לצ.ה.ל..

לקחו אותם ליער והרגו את כולם

מתוך עבודת שורשים. אבא ואמא של ריפי שהם מספרים לאוהד על השואה

מספר קובה -

נולדתי בפולניה בעיירה ז'פייניק למשפחת קלפוס ב 26.5.1926 להורי אלטר ומלכה היינו ארבעה אחים, שאול אברהם ושמואל ואני.

אבי היה ראש הקהילה בעיירה והייתה לנו גם חנות בגדים.

כשהייתי בן 12 פרצה המלחמה, הגרמנים התקדמו ואני עם אחי הגדול שאול ואבי ברחנו מהבית, אמא ושני הבנים הקטנים נשארו.

ניסינו לברוח לרוסיה אבל בגבול תפסו אותנו הגרמנים. אחרי שבועיים שלושה חזרנו הביתה. אחר כך הגרמנים החלו לאסוף ילדים ומבוגרים למחנה עבודה וכך נשלחנו אבא, אני ואחי הגדול למחנות, כל פעם ניסינו לברוח.

בשנת 42' לקחו אותנו למחנות רחוקים יותר מהבית, הייתי בורח כל פעם אל אמא והאחים להביא להם אוכל. את הכסף לקניית האוכל הייתי משיג בעזרת מכירת חפצים מהבית. בשנת 43' החלו המחנות הסגורים והועברתי ממחנה למחנה, לא יכולתי יותר לברוח.

נודע לי שבעיירה ז'פייניק, שבה נולדתי נשארו כמה אנשים בלבד, לקחו אותם ליער והרגו את כולם, ביניהם את אימי ואחי וקברו אותם בקבר אחים. לאחר כמה זמן העבירו אותי לגטו עד שהגיעו "היוּדנראט" שהיו קבוצה של אנשים שעשתה את מלאכת חיסול הגטו, נסעתי למחנה אחר ושם קיבלתי בגדי עבודה של אנשים שהוציאו להורג.

ב 44' חיסלו את המחנה והעבירו אותי למחנה גרוסרוזן בגרמניה לשם הגיע דר' מנגלה והוציא אנשים בריאים לצרכי ניסויים פרטיים.

אנשים עמדו בתור והוא החליט מי הולך לניסויים ומי נשאר במחנה לפני עמד חבר שלי שהיה גדול וחסון והסתיר אותי וכך ניצלתי ממנגלה. מגרוסרוזן העבירו אותי לקולקנהיים שהיה מחנה השמדה. כל חודש הביאו אלפי יהודים להשמדה.

כשהרוסים החלו להתקדם דחפו אותנו קדימה והגענו לבוכנוואלד ומשם לקחו אותנו לעבוד במחצבה וחזרנו למחנה עד שהרוסים שיחררו אותנו ב- 15 במאי 1945.

הועברתי לבית חולים ובליתי שם כחצי שנה. כשהבראתי החלטתי לשוב לפולניה לעיר הולדתי לנסות למצוא מישהו מהמשפחה. לא מצאתי אף אחד חי. הצטרפתי לקבוצת אנשים שרצו לעלות לארץ ישראל. באיטליה עלינו על אוניה קטנטנה. אחרי שבוע בים פרצה סערה והחלו לחדור מים. שכבתי למטה ופתאום הרגשתי שאני נרטב. אחד מהאנשים לקח אותי למעלה ואמר: "אם לא תשתוק נקשור אותך לאבן ונזרוק אותך לים" הוא לא רצה שתתעורר בהלה. חזרנו לאיטליה.

באיטליה פגשתי את טלילה כץ, סבתא. המשכנו יחד לארץ באוניה אחרת "חיים ארלוזורוב". בחיפה תפסו אותנו האנגלים, העבירו לשתי אוניות ושלחו אותנו לקפריסין. אחרי - 14 חודשים עלינו ארצה וגייסו אותי לפלמ"ח.

לבת הראשונה שנולדה לנו קראנו מלכה על שם אימי שניספתה בשואה. לבת השנייה קראנו רבקה על שם אימה של טלילה שנספתה בשואה.

ב 41' נכנסו הגרמנים לוולין, אמי רבקה כבר לא רצתה לברוח ואמרה: " מה שיהיה יהיה". נשארנו שם. וולין הייתה סביבה כפרית ועסקנו בחקלאות, כשנכנסו הגרמנים אימי החליטה לפזר אותנו בין הגויים כדי שלא נילקח לגטו. אחותי הקטנה רצתה להישאר עם אמא והן הלכו לגטו. אבא ואחי הגדול הלכו למחנה עבודה, המצב הזה נמשך עד ההכרזה הגרמנית שכל מי שיחביא יהודי בביתו יהרגו את כל משפחתו. הגויים פחדו ומסרו אותנו לגרמנים ששלחו אותנו לגטו, כשהגענו אימי ראתה אותנו והתעלפה, כשהתאוששה אמרה: "ילדים אתם לא נשארים פה אומרים שבקרוב יהיה חיסול של הגטו".

ברחנו מן הגטו שלושה אחים קטנים והתחלנו להסתובב ביערות, בלילות היינו יוצאים מהיער ואוספים מהשדות מזון שנשאר וחוזרים ליער, כשהתעורר חשד שמרגישים בנו נדדנו מיער ליער. היינו עומדים ומסתכלים בקנאה על החתולים שהסתובבו חופשי ונברו בפחי האשפה.

הגיע החורף החל לרדת גשם ושלג והאדמה קפאה ואנחנו היינו יחפים. בנינו לנו בית מעצים וישנו בו עד כמה שהיה אפשר. התחלנו להתעניין אם יש עוד יהודים ביער שיאספו אותנו ונגור איתם. אחד הגויים שהכרנו עזר לנו ליצור קשר עם קבוצת יהודים. כשהם נפגשו איתנו הם פחדו לקחת אותנו איתם. לאחר בקשה ותחנונים הם הסכימו לקבל אותנו. נכנסנו ליער עמוק יותר ובנינו לנו בונקר מתחת לאדמה. כך העברנו 2 חורפים ובכל פעם שחיפשו יהודים ביער ברחנו. המבוגרים דאגו הביאו אוכל והסתדרנו ביחד. ב44' כשבעלות הברית הדפו את הגרמנים שמענו ביער יריות מכל צד אבל לא ידענו מה קורה ומה המצב. פחדנו לצאת לכפר כדי שהעקבות שלנו בשלג לא יגלו אותנו.

שבועיים אחרי שבעלות הברית עברו את האיזור נמס השלג, שלחנו משלחת לכפר לברר מה קורה, נודע לנו שכבר שבועיים שוהים הרוסים במקום. הייתה שמחה רבה. אחר כך התחילו התלאות מחדש, קשיי פרנסה ועוינות הגויים. נשארנו שם עד 45' והחלטנו שמקומנו אינו פה אלא בארץ ישראל. התחלנו להתקדם בדרכים לא דרכים למרכז פולין היה שם מרכז שטיפל ביהודים ושלחו אותנו למוסדות שונים. אחותי שמעה באחת מנקודות העלייה שעומדים לסגור את שערי פולניה ואמרה לנו שמוכרחים לברוח מפולניה. המשכנו לאיטליה וחיכינו שם זמן רב כדי לעלות ארצה בעליה ב'. שם פגשתי את סבא שחזר שוב לאיטליה מכיוון שהספינה שלו כמעט טבעה.

כשהגיע תורנו לעלות ארצה עלינו על האוניה "חיים ארלוזורוב", אוניה בגודל של סירה בה הגענו לחיפה.

האנגלים שהיו עוד בשלטון תפסו אותנו ליד נמל חיפה אבל אנחנו לא נתנו להם לעלות על האוניה, זרקנו עליהם מכל הבא ליד, הרבה סיכוי לא היה, הם התגברו עלינו ועלו על האוניה. הביאו אותנו למבואות חיפה, ההתרגשות הייתה גדולה, זה היה בערב שבת וראינו מהחלונות נרות שבת דולקים. ראינו אבל לא הגענו, 14 חודשים בקפריסין עדיין הפרידו בינינו ובין חופי הארץ..

שַׁלְהֲבוֹת שְׁלוּבוֹת בִּתְחִנָּה אִלֶּמֶת

נופש. אושררה ההחלטה לצאת השנה לנופש במקביל ובמתכונת דומה ל"נופש פלרם".

מעשים חריגים. דווח על מעשים חריגים שאירעו לאחרונה ברמה והוחלט לידע החברים בדף מפורט יותר שיופץ בתאי הדואר.

קרן השתלמות. התקבלה המלצת וועדת קרן ההשתלמות בדבר נספח לתקנון הקרן. הנספח יופץ בתאי הדואר של החברים ויובא לאישור האסיפה.

עירעור על החלטות הוועדה לאישור ותק. הוועדה סיימה את תפקידה. התקבלו שני ערעורים על החלטת הוועדה. הוחלט שהערעורים ידונו במזכירות בנוכחות המערער ויו"ר הוועדה.

סיום חופשה מיוחדת. נמסר על כוונת אורי פיינשטיין לסיים החופשה המיוחדת.

אורחות תוֹשבוּת זמנית בקיבוץ. התקבלה החלטה בנוסח שיתפרסם ב"ברמה".ההחלטה תובא לאישור האסיפה..

האביב במבואיך ועמו מועדים וחגים המאזכרים את שאיפתנו לחרות בכל דור ודור.

· "יצאנו ממצרים" בליל סדר חגיגי ברוב עם ובהדר חג.

עריכה חגיגית (הידד ל"ילדי פולין" והוריהם!), זרי הפרחים (בעיצובה של רוני), הסעודה כיד המלך (התודות ליעקב, צביקה וכל צוות המטבח), הכרזות החגיגיות (מבית היוצר של ירמיהו), והטקס כדת וכדין בניצוחם של דניאל יפה וחנה'לה ובהשתתפות קריינים וזמרים, וכמובן הליווי של נעם בפסנתר, של לודמילה בכינור ומקהלת הילדים בניצוחה של נורית – כל אלה הביאו להתרוממות רוח. אשרינו.

את העומר קצרנו השנה בשדה חיטה יפהפה, התבואה זקופת קומה מלוא כל העין ומזג האוויר אביבי ומאיר פנים. צוות נמרץ בראשות נעמי יפה יחד עם עמית גפן אשר על הבמה וכל שסביבה ביעילות והתמדה, איילת לביא ורותם זבולון (קמה) בראש המחוללות בדרכי נעם וחן כולם ראויים לכל שבח ויחד עימם עוד רבים, בהכנות שלפני ובסידור שאחרי, בריקודים ובכל עבודה קשה בשדה... כה לחי.

לפני ואחרי כולם בכל מועד ואירוע מאירים ומגבירים בחפץ לב וברוח טובה, צוות ההגברה: אופיר מרציאנו בראש ועימו סשה דון, מתן סאלווה, ליבנה יפה, אופיר גולן ורז גפן, צוות לעניין.

28.4.03- יום ב' - ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה - התכנסות בחדר האוכל.

5.4.03 -יום ב' - ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל - טקס במצבה.

6.4.03 - יום ג'- יום הזיכרון - בשעה 11:00 - התכנסות ואזכרה ברחבת בית העלמין הגושי.

6.4.03 - ערב יום העצמאות - סיום אירועי יום הזיכרון, סעודת חג ופתיחת חגיגות העצמאות.

7.4.03- יום ד' - יום העצמאות ה- 55 - יום גדוש פעילויות לקטנים וגדולים על מדשאות ובמרחבי בית הספר משעות הבוקר ובמשך כל היום. פרטים נוספים בהמשך..

בערב החג בעודי מתעשת מהמסע להרחבת אופקים שערכתי בארצות הצפון, קפצו עלי שני בני עם חיוך מאוזן לאוזן ולחשו לי בשקט בשקט: "נוח מטייל בשטח, ויורד עליך רצח".

נבהלתי לרגע, קראתי, נרגעתי וכה אמרתי : לא עולה ולא יורד, להפך, גם הוא רוצה כבר קלבקאר, הוא גר רחוק ומגיע לו כחוק.(או כחוקן)

וכך למעשה עומדים הדברים: יותר ויותר חברים יגורו יותר ויותר רחוק, ויהיו יותר ויותר מבוגרים, ולכן, יהיו להם יותר ויותר קלאבקארים ,קלנועים, אופנועים ומיני רכבים וכל זה בכדי לקחת חבילת כביסה שתמיד תהיה זולה וזמינה יותר, ככל שנלך ונתפרט ונתפגר.

לפיכך התכנסו אנו חברי מועצת העם וקבענו שיהיה הרבה יותר חכם ונבון, לחשוב עם הראש ולא עם הלשון. להביא תוכנית לפתוח המתחם כך שיפתור את בעית שפכי המטבח, יפתור את בעית הסיבובים המסוכנים יאפשר כניסה ויציאה של רכבים קטנים ואפשרות עצירה לרכבים גדולים. כל זאת תוך מתן בטחון להולכי רגל

להולכי רכיל, לרוכבי אופניים וזוחלי על שביל. אל תיקנו מחלקלקי הלשון דבר,

ואיך אפשר בלי מחר, מחר יום ד' 30/04/2003 מסתיים חוזה ההשכרה של הגנרטור המפורסם יבוא מנוף גדול ויקח אותו משם, מעלה מעלה יניפמו, ולכל הרוחות ינפנפמו. אותנו ישאיר עם אותן בעיות, עליהן יש לתת את הדעת, להתבונן ולהקשיב ותשובה ראויה להשיב.

ובפעם הבאה: האם מגרש הכדורסל מואר באור שחור, או שאינו מחובר כלל לרשת החשמל. תחקיר מלא עם כל השאלות המכשילות וכל התשובות הנכונות. .

על תקינה אמונה משאבי אנוש ויחסי אנוש/ ירמיהו

על חטאי אני מכה, אני הוא העורך שביקש את שחר צור (מש"א) להתייחס לכמה נושאים ששייכים לתחום טיפולו, (ראה ה"ברמה" האחרון), בעיקר בנושא התיקנון, הליך שנוגע לכל אחד מאיתנו במקום עבודתו וראוי שנדע בדיוק במה מדובר, איך הולכים ליישם אותו הלכה למעשה.

התשובות שקיבלנו בנוסח: "...יש לבצע תחילה ניתוח עיסוקים הבודק את מטלות העיסוקים והקשר שלהם לסביבתם כחלק מה"פאזל" האירגוני המקיים תהליכי זרימה עיסקית" וכו' מסברות היטב את העין אבל עניינית לא אומרות לי כלום. לצערי אין לי תואר בכלכלה וניהול עסקים וכמוני עוד הרבה חברים שרוצים לדעת בשפה פשוטה ומובנת לאן בדיוק מובילים אותנו בתהליכים האלה, (שהם חשובים לכל הדעות).

תשובות בנוסח הזה לא מממש נועדו להבהיר מה הולך לקרות. וחבל..

ועדת ותק התמנתה ע"י המזכירות כדי לדון בערעורים והשגות של חברים על וִתקם בקיבוץ וכן לבחון האם תוכנת המחשב מדייקת. כתב המינוי הבהיר כי הוועדה לא תעסוק בערעורים שכבר היו בעבר ונדונו בוועדה הראשונה או במזכירות, אלא אם כן התגלו עובדות חדשות וכמו כן יכולה היא להגיש הצעות לשיפור בתקנון ובתהליך הרישום (כידוע הוכן תקנון הוותק לצורך קביעת זכאות החברים לעניין תוספת ותק ורק מאוחר יותר הוחל גם לצרכי שיכון).

חברי הוועדה היו: אמנון קרניאל, יונתן בן צבי, טלילה קוטלר, אורה שורר ויוחנן קרוא. אורה שורר הודיעה על התפטרותה לאחר הישיבה הראשונה.

הוגשו כ- 40 ערעורים כאשר הנושאים העיקריים היו: אי דיוק ברישום חופשות, עצמאות כלכלית ולימודים; ותק נגרר מקיבוצים אחרים; לימודים שהתקיימו לפני קבלת התקנון וכן תאריכי קבלה בקיבוץ.

מספר ערעורים שנראה היה לנו כי הם לא בסמכותנו או שלא נתמכו ע"י מסמכים הועברו למזכירות והוחזרו אח"כ אלינו להמשך הטיפול.

רוב הבקשות שהועברו אלינו נמצאו צודקות, לפעמים רק בחלקן ורישום נקודות הוותק של המגישים תוקן במחשב ויועבר גם לקופת בית ולמזכירות. למיעוטן לא יכולנו למצוא צידוק.

החברים שפנו קיבלו תשובה בכתב ואם יש מי שלא נענה – שיפנה אלי.

1. לגבי תקופת השירות הסדיר בצבא צריך להדגיש כי היא תחושב לוותק בתנאי שהמעומד/חבר המשיך להיות בקיבוץ לאחר גמר שירותו כחבר או במסגרת הסדר צעירים. הסבר: השירות בצבא הוא מִקדמה לחברוּת ולא פרס על גמר לימודים.

2. להוסיף נקודת ותק אחת לכל שנת ותק מעל גיל 70 וזאת רק לצרכי חישוב הוותק לעניין התור לשיפוץ דירות. הסבר: חברים מבוגרים שאין להם מלא זכויות הוותק (כ- 52 נקודות) נגררים כל שנה אחורנית עם קבלת מחזור חדש וסיכוייהם להגיע ל"דירה הסטנדרטית" שואפת (לפעמים) לאפס. ההיגיון אומר שלגבי השיפוץ האמור נכון לקבוע את התור לפי הגיל או בהתחשב בגיל ולא רק לפי ותק.

3. הערה טכנית: לשפר את תוכנת הרישום כך שיהיה אפשר לרשום בנפרד חופשות ממושכות, עצמאות כלכלית ולימודים. הסבר: אף על פי שהתוצאה דומה בכל המקרים, הרישום תחת הכותרת משותפת גרם בעבר לרישום כפול. התיקון יאפשר מעקב טוב יותר והבנת המצבים וכמובן רישום מדוייק יותר.

לסיכום: דו"ח מלא ומפורט הוגש למזכירות כאמור הועבר גם לקופת בית.

החברים יכולים תמיד לפנות לטלילה קוטלר ולקבל את מצבם בוותק..

ירח ענקי של אמצע חודש ניסן מונח על הכרמל בבוקר בבוקר, חש שזמנו תם, צונח עייף אל תוך אובך קל של שחר. חם מן הרגיל, תחושה של כבֵדוּת לחה באוויר. אנשים משכימים ויוצאים לעיסוקם, והכל כאילו כמו תמיד, והכל שונה.

בוקר של ערב חג. עדיין שקט. עוד מעט תתעורר החצר ותורגש התכונה המיוחדת לקראת...

ואני בדרכי למכבסה, בה אני עושה פסח יום יום, חושב לעצמי, האביב, מוֹעד מוּעד לפורענויות, מזג אוויר חמקני, הפכפך ובלתי צפוי - אובך, חמסין, גשם וחוזר חלילה. למה דווקא בחג הזה צוּוֵינוּ על הניקיון, המבלי אין תעסוקות אחרות?

איך בכל זאת אנשים מיושבים, שאין מצוותיה של הלכה מדריכים את מנוחתם, מרוקנים ארונות שלמים מתכולתם וזורקים קומפלט לכביסה. לאלוהי ההפרטה פתרונים.

אחרי הקפה של הבוקר אני ניגש לתאים למיין את הכביסה מאתמול, ריח של מדורות ועשן עולה מן הבגדים, "ריח-פסח" של ילדוּת רחוקה, ריח המצות וה'תנור' שבנינו מבוץ וקש לפני אי אלו עשורים, "שלא תתלכלכו!" צעקו המטפלות, אבל זו הייתה הזדמנות פז דווקא כן להתלכלך, ועוד איך. אחר כך לשנו בצק, והרמנו ענני קמח וזה נכנס לעיניים, וגם העשן, והידיים דביקות עם הבצק הזה, ואי אפשר לשפשף ואי אפשר לנקות, והמצות יוצאות תמיד או דקות מדי ושרופות או שמנות מדי וקשות, אבל מה זה טעימות.

ככלל האביב היה פולש לחיינו כמה שבועות לפני החג, זה היה קורה בצעידה מאורגנת עם המטפלת למדידת סנדלים אצל זישה על יד הרפת. היינו מחכים מחוץ לסנדלריה בטור מסודר כמו חיילים, נקראים אחד אחד אל קודש הקודשים למדידה, זישה היה קם משרפרפו מנמיך את קול המקלט או ה"אפאראט", כמו שקראו לזה אז, רדיו "זניט" קטן, חום, עם מחוג זהב באמצע שהיה "תקוע" תמיד על מוסיקה קלאסית.

לא היה מקום לספק, הגענו בדיוק באמצע הקונצרט, זישה לא היה מסתיר את מורת רוחו והיה עושה עצמו 'כאילו' מתרגז אבל זה לא היה על באמת, רק בשביל להכניס אותנו לסדר.

אחר כך תוך שירה רמה היה פורש מִשטח של עור קשיח על הרצפה במרפסת, מציב עליו את רגלינו היחפות, מוריד מהאוזן את העפרון שהיה מונח שם דרך קבע בזמן הקונצרט ועכשיו נשלף לצורך הסימון, מצייר חצי עיגול בעקב וחצי עיגול באצבעות, באצבעות זה היה מדגדג אבל אסור היה לצחוק או להוציא הגה עד שזישה היה משחרר אותך ב: "נוּ שׁוֹיין, וַויטֶער...הבא בתור" תוך שהוא מרעיד את גרוגרתו, ואת קירות הסנדלריה גם יחד בקול שירתו.

אחרי הרבה ימים כשהתבגרתי הייתי יושב על ידו במקהלה של פסח. חודש ואולי יותר לפני החג היינו מתכנסים לחזרות, למען האמת לא היינו צריכים את החזרות האלה, עם השנים ידענו את כל המסכת בעל פה, אבל היה נעים לשיר ביחד. היו ימים.

ערב החג היינו מוצאים ליד המיטה זוג מכנסיים קצרים עם כתפיות, חולצה לבנה, גרביים וסנדלים חדשות מריחות. מיותר לציין שבשם הסוציאליזם כולם קיבלו בדיוק אותו הדבר, אותו הצבע, טעם אישי היה הס מלהזכיר.

עכשיו ככה, כבר הוזכרה הפכפכנותו של מזג האוויר, חם או קר לנו זה לא ממש היה משנה, את הבגדים החדשים האלה היה צריך ללבוש. הכי מעצבן היה בדרך לעומר או בחזרה, היינו בערך באותו גובה של השיבולים, לא יותר, טופפנו עם הסנדלים החדשות כשרגבים יבשים וקשים חודרים אל בין הרגל והסוליה, או שחתיכות קש נתקעות לשם. לפחות בימי החג היינו אמורים לשמור היטב על הבגדים ולא להתלכלך, לא תמיד זה היה מצליח.

ריחות חג אחרים עולים בזיכרוני אבל הם שייכים לתקופה יותר מאוחרת.

ערב לפני ליל הסדר הייתי תולה את הקישוטים לחג בחדר האוכל. על הבמה חזרת מיקרופונים של מקהלת הילדים נמשכת כמו מסטיק, המבוגרים נכנסים לעצבנות, שלא כמנהגי הרשיתי לעצמי לדלג על החזרה הזו.

אי-שם במעמקי המטבח היו דינה ושושקה עסוקות בהכנת העוף והגעפילטע פיש, הריחות והניחוחות שעלו משם שיגעו את הבנאדם והיה קשה לעמוד בהם. למזלי הייתה לי פרוטקציה מיוחדת אצלן, הרשו לי לטעום מן החלקים שהתפוררו ולא היו ראויים להגשה נאה על שולחן הסדר. בדגים לא נגעתי, אך טעמו של העוף שזה עתה נמשה מן הסיר הרותח היה משהו שלא מן העולם הזה.

הרבה שנים אני כבר לא עסוק בהכנות לחג, לא מצוי בכל ההתרוצצויות, מפכי הנפש, העבודה הקשה מול מה שנראה כנכוֹנוּת פוחתת להשקיע, והמלחמה האבודה מול הנטייה המתגברת עם השנים לחוֹג את הסדר בחוּג משפחה. וכן החזרות לריקודים, מזג האוויר, יהיה גשם לא יהיה גשם לפני העומר, מי שעדיין מוכן לתרום ראוי להערכה.

אני מברך על הגישה החדשה, היותר 'משפחתית', נטולת הלחצים, הרגועה משהו, בה נהגנו השנה ב"סדר", מסתבר שאפשר גם אחרת והיה נחמד, לא חסרה לי המקהלה וההצגה.

אחרי למעלה משלושים 'סדרים', תמיד בחדר האוכל, תמיד בצוותא, ותמיד על הבמה, השנה ישבתי סוף סוף עם המשפחה ליד השולחן והשמים לא נפלו.

ולא עוד אלא שהתגלו כוחות "ביצועיים" חדשים ורעננים, אהבתי את הקטע של "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" עם בני משפחת פלד, אהבתי את "דיינו" עם הזיופים וחיבוטי הלשון, אהבתי את הופעת הילדים, אהבתי את "שיר השירים" של יוסף ירון שתמיד מרגש מחדש, את חיפוש של האפיקומן (מיכאל 35מ"מ. מי עוד זוכר?). הרעיון להתחיל ל"ספק" את צרכי הגוף באמצע התוכנית היה מעולה. היו גם דברים פחות מוצלחים אך הם בטלים בשישים לא מעלים ולא מורידים. חשוב לזכור שה"סדר" הוא בעיקרו חג משפחתי, והגדת לבנך בחוג המשפחה. במקום להילחם בזה בשם הקיבוּציוּת, בואו נזרום עם זה, נשפר את הטעם המשפחתי של החג, נראה לי שגישה כזו תחזיר את הצבע ללחיים של ה"סדר" המשותף בחדר האוכל.

מאידך בשנתיים האחרונות אני חש יותר ויותר אי נוחות עם החיבור למסרים המדוקלמים בדבִיקוּת מתוך ההגדה.

האם הִפנמנו את "עבדים היינו לפרעה...", "וכאשר יענו...", "בכל דור ודור..." מה נשאר לנו מיציאת מצרים ההזויה הזו הפרטית והכללית, אם היא דתית אישית או לאומית, האם רק התחדשות הטבע. איך זה הולך יחד עם ההתנהלות המדינית שלנו? מה יחסנו לחירותם של השכנים. אבל נניח לזה. זה כבר שייך לאגדה אחרת. בל נעיר דובים מרבצם. חסל סידור פסח השתא. .

ניגוני חג הפסח ברמת יוחנן הם בנפשנו ובליבנו, איש בדרכו ובמקומו.

הם אשר מחברים אותנו למחוזות עברנו, זהותנו ועתידנו.

והניגון חי קיים ומתנגן בכל מקום בו חגגנו את סדר הפסח.

לכל אלה אשר איפשרו השנה את החג במקומנו - תודה מקרב לב.

ליעקב וצביקה אשר העמידו עצמם בדבקות ובמסירות לרשות העניין.

למירי - אשר הניגונים והמסרים תורגמו בידה המוכשרת לכוחות ומשימות.

לנורית - על הקהלת המקהלות הניצוח וכינוס הילדים.

לרוני - על שפע הפרחים והסידור עם הנשמה - עד אחת בלילה ולאחריו.

לעפרה ולאה - עבור מי עם מי, כמה ואיך, וגם ברגע האחרון - איזה שירות!

לזהר - על הקישוט ועל "החלון הצבעוני" והטצ' של הרגע האחרון.

וגם ל"אייליק" - מה יהיה? יהיה בסדר. בישראל - "הפריירים" תמיד מצילים את המצב. צריך רק למצוא אותם.

עם תום חגיגות העֹמר, עת חזרה נשימתנו לאחר הריקודים לסדרה, אני מבקשת להודות לכל אותם מופלאים המשקיעים מחשבה, זמן, מרץ והרבה נכונות להמשיך לקיים את מסורת החג:

עמית גפן אשר על הלוגיסטיקה, מרכז כבר שנים את החג ומוציאו אל הפועל.

איילת לביא ורתם קמה בגיבויה של אורית ארזי - אשר על ריקודי המחוללות.

נגה אדרי והדס זבולון שלימדו את הדור הצעיר את ריקוד הפרחים.

ערגה ודורון קפולניק הקריינים הרעננים. אנשי ההגברה אשר איפשרו לקהל לשמוע ולהנות. זמרי המקהלה. אלי שעזר וסייע לחג לקום

ואחרונים חביבים לכל הרקדניות והרקדנים המסורים. תודה, תודה רבה!

כאחראי על ענף המזון יצא לי להתחיל את הקדנציה בתחילת ספטמבר, חגי תשרי.

עדיין בניצוחה של כרמל ואפרת השותפה הטובה, כבר אז צביקה "התחיל" להזיז את העניינים לכיוון פסח. אז חשבתי בליבי זה בטח יהיה פרוייקט ענקי ואזדקק לכל הניסיון שלי באירועים בחתונות וכדומה... ובאמת, אירוע גדול רציני ומכובד, עם הרבה מאוד הכנות קניות וניקיונות.

בכל האירועים הללו, שמתי לב שקבוצת ילדים "ילדי פולין" בניצוחה של ריקי ובהרבה מקרים עם ההורים מקימים ומפרקים את האירועים בשקט, ברצון ובהמון נכונות לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר.

הגדילו לעשות בערב פסח כאשר ערכו בצהריים וחזרו לפנות ערב להעמיס את השולחנות וכל זאת בהתנדבות כי את שעות העבודה שלהם הם גמרו מזמן.

אלף נשיקות ועוד אחת, לכל אחד מכם, תודות וברכות שעזרתם לנו להעמיד את החג.

ממני יעקב ומכל החברים שמצטרפים אלי ואומרים תודה גדולה.

ברצוננו להזכיר לחברים כי המחסן הכללי עומד כעת י כל יום מ – 07:00 בבוקר ועד ארוחת הצהרים.

את הבוקר במחסן מתחיל יונתן ב-צ בעוד אביהו חולב ברפת, וממשיך אביהו מהשעות 0930 - 1000, ועד הצהריים.

בכל השעות הללו עומד המחסן על כל פעילויותיו לצורכי החברים. אם להזמנות ועם להנפקת טובין שונים. אפשר לעשות גם הזמנות טלפוניות כל עוד יצליח המחסנאי לזהות את המזמין.

למהדרין שאינם רוצים להגיע חינם למחסן ולמצוא אותו סגור כדאי לוודא כי אכן ישנו מי במחסן לתת את השירות. זאת אפשר לעשות בטלפון פנימי 9331. אם אינכם נענים אפשר לברר מתי יהיה פתוח בסלולר פנימי 33459 ליונתן, או ב- 38910 לאביהו.

ישנם גם ימים בהם נמצא אביהו במחסן אחרי ארוחת הצהרים.

נשמח לראותכם ולעזור ככל האפשר. נמסר ע"י יונתן בן צבי.

לפני כשלושה שבועות התקיים דיון במזכירות לבקשתי – למנות מערכת ל"ברמה".

ב"ברמה" לאחר מכן פורסם שאודי פ. ושחר צ. מונו לבדוק את הנושא.

סדנת הורים בנושא תקשורת בין הורים לילדים מתבגרים

נאמר בהגדת פסח " כנגד ארבעה בנים דיברה תורה…."

ואילו אנו במשך כל ימות השנה, מנסים לענות לילדינו: חכמים-תמים-רשעים-ואינם יודעים לשאול כאחת, ומילים בפינו לא תמיד יש.

לעזרתנו נחלצו מדריכי הנוער אבישי וקרן ובהשראת צוות החינוך יזמו סדנת הורים בהנחיית עדנה בטשא.

בסדנה היו 5 מפגשים והשתתפו בה כ – 30 הורים. היא הייתה מאלפת ומלווה באווירה טובה.

הורגשה השקעה באירגון- ועל כל זאת אנו מבקשים להודות לאבישי וקרן שליוו אותנו לאורך כל הסדנא.

הנכם מוזמנים להשתתף בניווט אוהד זך ביום שישי 2.5.03 משעה 08:00 בבוקר. הניווט ייערך ביער ציפורי, שילוט והכוונה מצומת המוביל. בסיום הניווט ייערך טקס קצר וחלוקת פרסים. המסלולים – עממי קצר 2.5 ק"מ. תחרותי קצר בודדים 4 ק"מ. תחרותי בינוני בודדים 5.5 ק"מ. תחרותי ארוך בודדים 6.5 ק"מ. תחרותי קבוצתי 5 ק"מ..

התבקשנו לפרסם מטעם המועצה האיזורית זבולון –

בהמשך לחוג התעמלות עם ד"ר דניאלה קידר, ייפתח קורס לימוד מחול מודרני (סיגנון להקת בת שבע ואלווין איילי) בהדרכתה של דניאלה.

הקורס מיועד לנשים ונערות עם רקע במחול קלאסי ומודרני.

הנכן מוזמנות לשיעור הדגמה (ללא תשלום וללא התחייבות) ביום ד' 30.4.03 בשעה 17:00 במועדון "דורות" החוג עצמו ייפתח ביום א' 4.5.03 (בד"כ החוג יתקיים בימי ד') ב- 17:00

התבקשנו לפרסם מטעם המועצה האיזורית זבולון –

מיד לאחר חוה"מ פסח, ייפתח קורס נוסף של excel במועצה האיזורית זבולון. הקורס מיועד לבעלי רקע בסיסי במחשב ויתקיים במתכונת של 8 מפגשים, של 2 שעות לימוד בכל פעם.

בליל שישי 2.5.03 תיפתח במועדון לחבר תערוכת ציורים של רעות קרש.

התערוכה תמשך שבוע ותהיה פתוחה לציבור בשעות הפתיחה של המועדון.