מס. 1372  י"ד בניסן ליל הסדר תשס"ג  16.4.03

 

קטע מתוך "אחת"

פואמה שנכתבה על ידי המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד.

אנדה כידידת הקיבוץ הירבתה לבקר ברמת יוחנן וחשה את דופק החיים. את התרשמותה מחגיגת קציר העומר היא משלבת בפואמה הגדולה הזו שעיקרה סיפור ימי המאבק לעצמאות.

 

וּבַמֶּשֶׁק תְּכוּנָה רַבָּתִי.

הַשָּׂדוֹת זָהֲבוּ מִקָּמָה

מְמַשְׁמֶשֶׁת עוֹנַת הַקָּצִיר.

שְׂעוֹרִים עַלִּיזוֹת, אֲרֻכּוֹת הַשְּׂפָמִים,

לוֹחֲשׁוֹת, עִם כָּל רוּחַ נָדוֹת וְקַדּוֹת,

שִׁבֳּלֵי רֵאשִׁיתָן מְאַוְשׁוֹת.

 

נִתְחֳמָה פְּאַת שָׂדֶה סְרָטִים צִבְעוֹנִים

הֻגְבְּהָה גַם בָּמַת הֲנָפָה

שֶׁל חָצִיר רֵיחָנִי עַל הַנִּיר שֶׁמִּמּוּל,

מְשֻׁבָּצָה חַכְלִילֵי נוּרִיוֹת וְלִשְׁמֵי דְגָנִיּוֹת.

הַשְּׂעוֹרִים מַרְטִיטוֹת כְּמוֹ מוּנְעֹות - צִפִּיָּה;

עוֹד מְעַט יְהִי הָאוֹת!

 

קְהַל - עַם רַב כְּבָר נוֹהֵר מִדְּרָכִים,

מִי בָּרֶגֶל, מִי רֶכֶב - פְּאֵר,

וְרַבִּים וּרְצוּיִים הָאוֹרְחִים.

הוֹמִיָּה מֵאָדָם הֶחָצֵר,

מוֹצָאָה הֻתְקַן שַׁעַר- כָּבוֹד

מְצֻיָץ עִטוּרֵי צִיוּרִים,

מַרְנִינִים עֵין רוֹאַם, שַׂשְׂגּוֹנִים.

בּוֹ יַעַבְרוּ בְּחִירֵי הַקּוֹצְרִים,

הַמְאַלְמוֹת, אַחֲרֵיהֶם כָּל הָעָם,

יְשִׁישִׁים, יְלָדִים, וְעוּלִים -  _

חֲצוֹצְרָה אַךְ תָּרַע תְּרוּעָתָה, פְּתִיחַת חָג.

 

בפרוס חג החירות תשס"ג

שלוחה ברכת בית רמת יוחנן

לכל החברים, הילדים והחיילים בסדיר ובמילואים,

לצעירים בשנות קשר, לתושבים, לאורחים

ולשליחינו בארץ ובחו"ל – חג פסח כשר ושמח לכולם!

 

 

 

 

 

פסח – חג החירות / אודי פלד

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו  כאילו הוא יצא ממצריים ..."

ויציאה זו ממצריים מה עיקרה?

יציאה מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה. ומדוע חייב כל אדם "לראות את עצמו כאילו הוא"?

האם על מנת שיזכור את מוראות השיעבוד? וכי יש אדם חופשי המשליך את חירותו מרצונו, או הולך אל השיעבוד מרצונו, ולכן יש להזהירו מפני כך?

אלא שלא מפני שיעבוד שלך אתה מצוּוה לזכור אלא דווקא על מנת שלא תיכשל בשיעבודם של אחרים.

בבחינת "מה ששנוא  עליך לחברך לא תעשה" ועל דרך החיוב – "ואהבת לרעך כמוך".

שם נאמר "את עצמו" וכאן "כמוך". שכן נקודת המוצא ליחסך אל הזולת היא אתה עצמך. מה שקוראים היום "להפנים" או "להטמיע".

וכך אם הפנמת והטמעת את מהות השיעבוד והשנאה והאהבה, בכל מה שזה נוגע בך עצמך, רק אז אתה מסוגל לאותה תובנה ואמפתיה המזכה אותך בתואר "אדם".

"חייב אדם ..." משמע מִשקיים את החובה הרי הוא בכלל "אדם"

ואני שואל את עצמי, האם אני מקיים את "בכל דור ודור ..."? ונאלץ להשיב ולתת לעצמי ציון של מספיק בקושי.

ממש לא רחוק מכאן, "בין הירדן והים", שוכן עם משועבד. וגם אם כל הסיבות טובות, ואפילו אם אין ברירה, עדיין לצידנו ובתוכנו שוכן עם והוא משועבד כבר שלושים וחמש שנים. (ושיעבוד הוא שיעבוד הוא שיעבוד). ואני שואל את עצמי, כמה זה מזיז לי? ונאלץ להשיב לעצמי, כאילו הרבה מאוד ובעצם  - לא ממש.

ואז אני נזכר בכל אותם עמים בהם היינו משועבדים ובטענות שיש לי כלפי מי שלא עשו דבר, ומזדרז לומר לעצמי כפי שאנחנו רגילים לומר "להבדיל אלף אלפי הבדלות", ובמחשבה שנייה לא  בטוח שאכן יש כאן אלף אלפי (מליון) הבדלות ואולי גם אלף הבדלות הם בבחינת הגזמה.

(מה עוד שכאן דמוקרטיה ושם עריצות וטרור). ואז   אני נאלץ להודות, ביני לביני, שיהיה זה שקר אם אומר לעצמי שאני אכן ממלא החובה "לראות את עצמי כאילו...", ואני משלים גם אם הפועל היוצא מכך.

סוף דבר – אין שיעבוד בהיסטוריה  שלא היה לו סוף. פעמים נדירות בפשרה וכמעט תמיד ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ובינתיים נחמד לזרום עם האביב ולקוות לטוב..

 

 

 

וְהַנּוֹגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר:

 

    במזכירות / 3.4.03

 

1.      לאחר שמיעת דיווח מצוות הקליטה בנושאי חינוך, דיור, עבודה, תשלום עבור אחזקת הילדים, חתימה על הסכם ותצהיר מועמדות, החליטה המזכירות להמליץ לאסיפה לקבל למועמדות את משפחת פרנץ, עינת ובועז וילדיהם.

 

2.      דווח למזכירות על בקשה לחזור לקיבוץ במגמת קליטה של משפחות עידו וגל שלם וילדיהם, איתי ווויקי שלם וילדם. סוכם שצוות הקליטה יסכם הנושאים עם המשפחות ויעביר לחתימתם את הסכם ותצהיר המועמדות, ולאחר מכן יובא למזכירות לאישור המלצה לאסיפה לגבי מועמדותם.

 

3.      המזכירות שמעה בקשות קונקרטיות לגבי תוֹשבוּת זמנית של בנים שעזבו את הקיבוץ והחליטה לדון בהן בהקשר נושא התוֹשבוּת בקיבוץ בתקווה להגיע לסיכום בישיבה הבאה.

 

4.      המזכירות החליטה להעביר  לדיון בוועדת צעירים הצעה לשינוי בנושא ה"במבחי"ם" שעיקרו הפרדה בין שנת במבחו"ת ראשונה במתכונת הקיימת, להסדר שונה לגבי במבחו"ת שמעבר לשנה אחת.

 

5.       המזכירות מחזקת ידי מש"א בחיפושיה הנמרצים אחרי ספרית נשים שתוכל לשרת את צרכי מרבית החברות בתחום זה.

 

6.      המזכירות ייפתה כוחו של "צוות עידכון ותק" לטפל בשלושה נושאים פרטניים שנשארו פתוחים.

 

7.  המזכירות חזרה על החלטתה לפיה נמרוד פלד אינו מורשה לנהוג ברכב הקיבוץ.

 

    במזכירות /  10.4.03

 

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט אורית ב.נ ויוחנן.

 

1.      נמסר על ידי עידו דיווח לגבי הצעת הממשלה למיזוג רשויות מקומיות.

 

2.      ועדת פרט. הוחלט על צירופו של יובל כהן לוועדה (המונה את אודי, יוחנן, שחר צור).

 

3.      ורד מרציאנו ושחר צור סקרו הפעולות שנעשות בנושא עבודת הסטודנטים. כל הסטודנטים מועסקים במקומות עבודה נדרשים. מרבית הסטודנטים ממלאים חובת העבודה באופן מלא. מיעוט אינו ממלא חובת העבודה במלואה. לאחר דיון בצוות ובוועדת צעירים אושרה על ידי המזכירות ההחלטה הבאה:

א)   סטודנט שחיסר ימי עבודה בשנה נתונה, יחשבו ימי החיסור כימי חופשה מיוחדת שבגינם לא יהיה הסטודנט זכאי לקבל תקציבים אישיים וסל סטודנט.

ב)   חיסר סטודנט ימי עבודה בשנה נוספת, יהיו ועדת צעירים יחד עם מש"א, רשאים להחליט   

     על הפעלת סנקציות  נוספות כגון אי תשלום שכר לימוד באופן מלא או חלקי.

ג)    לגבי התקופה שלפני שנת תשס"ג יחול רק האמור בס"ק (א) לעיל

ד)   קיום הסנקציות אינו פוטר מחובת העבודה ואין זכות "להמיר" חובת עבודה בתשלום או מניעת זכויות.

 

4.      המזכירות החליטה שזכות הורים לביקור בנים השוהים בחו"ל (אחת לארבע שנים), תחול רק לגבי בנים שגילם מעל שלושים וארבע שנים. כמו כן החליטה המזכירות לבדוק הגדלת גובה ההשתתפות העצמית החלה בביקור הורים ובנים בחו"ל (העומדת היום על סך 400$).

 

5.      המזכירות גיבשה עיקרים בנושא אורחוּת ותושבוּת זמנית בקיבוץ לתקופה קצובה. העיקרים יעובדו לתקנון שיובא לסיכום בדיון הבא ולאחר מכן לאישור האסיפה.

רשם – אודי.

 

 

 

                                                                                                          (מתוך 'שדות לבשו מחול')

 

 

                         

כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ...

 

 

   דיווח כלכלי משקי  / עדו רודוי

 

הנהלה כלכלית רחבה שמעה דיווח בישיבתה האחרונה לגבי מספר נושאים ובהם טיפול של מש"א בנושא גזבר הקיבוץ בעקבות סיום הקדנציה הנוכחית של יוחנן. נמסרה אינפורמציה לגבי תכנית לאיחוד מועצות איזוריות, כאשר בשלב זה הכוונה היא לאחד את המועצות זבולון, רמת ישי ומגידו עם יזרעאל, וזאת תוך לוח זמנים קצר ותחת חקיקה. להערכתי הכי טוב להישאר מועצה עצמאית ולפעול ביחד עם המועצה איזורית זבולון שכך יקרה.

 

הדו"חות הכספיים לשנת 2002 הוצגו ואושרו בהנהלה. הדו"חות יוצגו גם באסיפה. בגדול אנו מסיימים שנה טובה במשק ובפלר"ם. במהלך 2002 ירדנו בחובות והגדלנו את הנכסים הכספיים, השקענו במיגזר העיסקי ובקהילה, הגדלנו את ההפקדות לפנסיה, פתחנו קרנות שתלמות לחברים ובסה"כ המצב הכלכלי והפיננסי של הקיבוץ השתפר וגם הביטחון הכלכלי והסוציאלי של החברים.

 

חקלאות – קיימנו ישיבה מיוחדת לסיכום המיגזר החקלאי והעיסקי. בחקלאות התוצאות פחות טובות מאשר בשנת 2001 ברוב הענפים מלבד ענפי הפרדס והמדגרה, אשר שיפרו את התוצאות ביחס ל- 2001.

במדגרה אנו ממשיכים לבדוק האם ניתן למצוא גורם מתאים להדגיר עבורו. בלול הפיטום סיימנו בשלב זה את העבודה מול מילועוף ונתחיל לשווק עופות לשוק החי.

בסה"כ המיגזר העיסקי מגיע לרווח נקי של 2.3 מליון ש"ח לאחר העברות לקהילה עבור הוצאות שונות ושכ"ע חברים בגובה של 4 מליון ש"ח.

 

לגבי שנת 2003 – על פניו נראה כי צפויה שנה בעייתית כאשר בצד פגעי טבע (גד"ש), אנו צפויים לגזירות כלכליות. גם בפלר"ם התחלת השנה שונה מבחינת הריווחיות לעומת 2002.   

בהתאם לכך הוכנו תכניות העבודה בפלר"ם ובקיבוץ.

 

 נושא אחרון קשור בהנהלת חשבונות,  דניאל יפה סיים את תפקידו כחשב הקיבוץ והחליף אותו דוד גרינבלום. אנו כמובן ניפרד מדניאל כמקובל בחוג יותר מצומצם אבל ברצוני לנצל את ההזדמנות ולהודות לדניאל על עבודתו ותרומתו לקיבוץ במשך הרבה שנים. אני נעזרתי רבות בדניאל, הן בגד"ש והן בניהול הכלכלי, ואני בטוח שניעזר בו בעתיד. בכל מקרה, בהצלחה בתפקידו כמנהל קרן התק"ם.

חג שמח.

 

 

זוֹ אֵינָהּ אַגָּדָה

 

חַג עַתִּיק כְּיָמֵינוּ,

וְחָדָשׁ כָּל שָׁנָה.

נִצְחִי כַּאֲבִיב

הַמְּיַשֵּׁר אֶת קְמָטָיו.

 

הוּא בֹּשֶׂם פְּרִיחוֹת

הַמַּרְחִיב נְחִירַיִם

וְלֵב הָעוֹבֵר עַל גְּדוֹתָיו

מֵהֲמוֹן אַהֲבָה.

 

בּוֹ כָּל אִישׁ מְסַפֵּר

וּלְבִנְךָ הִגַּדְתָּ,

כִּי לְכָל אִישׁ מִצְרַיִם

מִמֶּנָּה יָצָא.

 

זוֹ אֵינָהּ אַגָּדָה

כְּמִכְוָות אֵשׁ, הַחֵרוּת וְחָגָה

טְבוּעִים בִּבְשָׂרֵנוּ,

הֵם עַמּוּד הָאֵשׁ, וְהַנֵּס

הָעוֹבְרִים לְפָנֵינוּ, לְאוֹרָם נַמְשִׁיךְ וְנֵלֵךְ.

                                                                                   

                                    ראובן עזריאלי,   1/4/03

 

  

 

 

   פרידה מהחדר האטום / ירמיהו

 

הייתכן שהכל היה לשווא?

אחרי כל ההכנות, הניילונים, ה'במבה', המים, גובה ה'סבירות' וה'הוראות' של פיקוד העורף' שהשתלטו על חיינו. לפתע, המלחמה שכל כך רצינו בה, הולכת ומתרחקת, הולכת ונמוגה. ווהאוו... כמה כלי משחית, חכמים, דייקנים, כירורגים. כמה תיחכום, מיחשוב, לווינים,  מודיעין, שעטו במדבר באוויר ובים, הצטלמו כל כך יפה, בלי ריח, בלי אבק, בלי זעה ודם, בלי כאבים, תענוג צרוף.

והנה לנוכח עינינו המשתאות בגדד "בידינו", משמרות הרפובליקה מתאדים, פסלי סדאם חגים ומועדים בכיכרות. העם עסוק בביזה מכל הבא ליד, האמריקאים מחפשים את ה'אקדח המעשן', ןשר הביטחון והרמטכל שלנו עדיין דנים בהערכות מודיעיניות אם הם יכולים לצאת כבר מהחדר האטום ולשחרר את עצמם מהמסכה. 

אבל מה איתנו? אנחנו שהיינו מוכנים לקבל בכל מאודנו את יסורי 'מלחמת-הכורסא' הצודקת הזו, פתאום  אומרים לנו:  "די, חאלס, נגמר. אין יותר".

 

ומה עם המסכות שנפתחו לשווא, הנחנקים שנחנקו לשווא, מזרִיקי האטרופין ה'עצמאיים', האזרחים ה"ממושמעים" שסחבו עימם את ה'ערכה' בכל אשר יילכו. פיקוד העורף שהוכיח יעילות מפתיעה (עדיין ממשיך לשדר הוראות להתגוננות), ימי המילואים המבוזבזים, וכל אלה שאמרו לנו כל הזמן: "אמרנו לכם..."

אין מה לדבר שום תחת לא יוכל לזמר אחרי המלחמה הזו שהוא לא היה מכוסה.   

 

מסתבר שהאמריקאים עשו את העבודה שלהם לא רע, בכלל לא רע, אפילו  בלי ה'עצות' של 'פרשנינו'. וזה מעניין מאוד, כי מיד עולה השאלה: מה יעשו עכשיו כל אותם 'כתבינו' שהשליכו נפשם מנגד, שדיווחו לנו מה קורה בשטח 'על ציר הזמן', מה מצב ההרוגים 'בזמן אמת', מה הייתה דעתם של הפצועים על מדיניות הממשלה 'בעת הזאת', איך נסתדר בלי צילומי הצבע שהרטיטו לנו את נימי הנפש עם הפיצוצים האדירים ותימרות העשן. זה היה כל כך מרגיע. ועכשיו נפשנו ריקה...

לא רק שלקחו לנו את המלחמה הווירטואלית הזו, רוצים לקחת לנו גם את האינתיפאדה.

 

מי לידנו יתקע שכל העוצמה הזו לא תופנה עתה לאכיפת איזו  'מפת דרכים' מצחיקה, או יצירת איזה אופק מדיני בלתי נחוץ, או החזרת מתנחל בודד עם עיזה מגבעה נחשקת, ואולי גם להוציא אותנו מכמה קיני צרעות בארץ אבות אהובה, ואולי גם לשחרר מישהו מכיבוש מתמשך, וברוח הזמן לקיים בנו את "יציאת מצרים". מי יודע למה עוד מסוגל השד האמריקאי שיצא מהבקבוק.

 

אומרים לנו: 'המשק מדמם', הכלכלה מתרסקת, אז מה? אותנו זה לא מעניין. אנחנו דורשים את המלחמות שלנו! גם לנו מגיע משהו! קו העוני? פערים בחברה? נכים? חולים? מישהו שמע על תופעות כאלה בחברה המתקדמת שלנו? אנחנו דורשים חזרה את האדום למסכינו ואת הוורוד ללחיינו, לא חשוב מה, פיגוע ירי, דם, אש, תאונות, רצח נשים וילדים או גזירות ושביתות, זה תמיד 'עושה לנו את זה'... מיד אוזר "העם" את חלציו ה'מדממים', מתלכד סביב המנהיג החזק, שוכח את כל הצרות וממשיך הלאה מחוזק ומחושל.

 

ואשר לנו, בחדרנו הקטן המגונן, ה'מצוייד' האטום והמסריח.

הפסח נותן אותותיו בכל פינות החדר, את 'ביעור החמץ' כבר עשינו השנה  בהקפדה יתרה, כולל נר ונוצה. שרלה עדיין לא 'יוצאת' בלי רשות אבל כמה זמן עוד אפשר יהיה לעצור בעדה? לאט לאט מתירים את הרסן, הפסקנו לשנן בנפש הומייה את ה'דף הקרבי' הראשון שאודי הוציא לאזרחים, בעיניים עצומות אנחנו יודעים בע"פ את כל הטלפונים של כוחות הביטחון החילוץ והעזרה.

נותרה בעינה בעיית המים והמזון שאגרנו.

אז ככה, היה לנו הרבה זמן לחשוב על זה והגענו למספר אפשרויות – הראשונה, כמו כל יוצאי אותה ארץ ידועה במרכז אירופה, נשמור הכל לעצמנו – "שיהיה". אחר כך חשבנו בגלל המצוקה הכלכלית והמשק ה'מדמם' נתרום להסתדרות שיש לה כסף להפגנות ואין לה כסף למשכורות. מצד שני גם עובדי 'בנק ישראל', פקידי האוצר וה'שר' שלהם עובדים כל כך קשה במשכורות רעב – גם להם מגיע משהו. ומה עם ילדי עיראק הרעבים והצמאים אי אפשר לאטום את הלב מול מצוקתם, וילדי ה'שכנים' שכבר אין להם כוח לזרוק אבנים ומרוב חולשה התחילו להתאבד. בקיצור דילמה לא פשוטה, בסופו של דבר החלטנו פה אחד (שלי) – עניי עירך קודמים! נתרום את הכל הכל למתנחל והעיזה כי פריצקי נתן הוראה לנתק לו את החשמל והמים בהתנחלותו האהובה  והבלתי חוקית.

את החפירות שחפרנו סביב החדר האטום שלנו להגנה היקפית ננצל בעתיד לשיפוצים והרחבה, אולי נוסיף בהזדמנות זו ממ"ד קטן או חדר שינה, ואולי נבנה חדר נוסף ושירותים בתוך הגג להשכרה, היום נדל"ן היא לא מילה גסה. 

 

אז זהו, אין פרידות שמחות, פרק נוסף עתיר פעילות ומעש מסתיים לו...היה שלום חדר אטום יקר שלנו, נתגעגע אליך... רצינו מאוד... אבל לא יצא לנו... חג חירות שמח..

 

 

 

 

 

 

 

 

קרן שחר מראיינת את מוטי ויעל דינסטג

כשיעל ומוטי עזבו את הקיבוץ לפני 15 שנה הייתי בת 13 שעיניה נישאו אל מתנות הבת-מצווה. מעבר לזה לא היה לי שמץ של מושג מי מלפני ומי מאחורי.

נתבקשתי לראיין אותם בנוגע לעזיבת הקיבוץ והחזרה אליו. מוטי עזר לי ונתן לי פלוס מינוס לארגן את המחשבות כיוון שבעודי מחכה אצלם בבית ומשתעשעת ביובל הקטן, הוא התקשר להגיד שצץ משהו בפלרם והוא יאלץ לאחר. אז בין יובל לצילצול הפלאפון שלי ולתה עם העוגיות שיעלה הניחה לפני, הצלחתי לקיים את הראיון הזה. את הוקרתם הרבה למקום עבודתם (פלרם) נאלצתי להשאיר מחוץ לכתוב מפאת חוסר מקום, בתקווה שיסלח לי הדירקטוריון.

לאחר שנתיים בהם עבד מוטי בפלרם, ולאחר שיעל סיימה את סל"ע, הם החליטו לצאת לשנת חופש. במהלך החופש נישאו, ובאמצע 88 חזרו לקיבוץ. לאחר 8 חודשים בקיבוץ, החליטו לעזוב.

מה היו הגורמים לעזיבה?

מוטי: העזיבה שלנו הייתה בגלל כל מיני תופעות שהיו אז ושהיום אני מסתכל עליהן אחרת לגמרי. את הסיבות אפשר בגדול לחלק ל-2:

1.  חוסר השיוויון בתרומה של כל אחד לקהילה, דבר שבזמנו חשבתי שאני לא מסוגל לחיות

 איתו.

2.  הרצון לנסות חיים אחרים. הייתי בחור צעיר שכל החיים היה בקיבוץ ולא ראה כלום . בחור

 שהתחתן עם בחורה מהעיר ומאד רציתי לדעת מה זה אומר לחיות מחוץ לקיבוץ בדגש על להחזיק

את עצמי כלכלית.        

עזבתם את הקיבוץ ו...

מוטי: עברנו למרכז, בהתחלה לחולון, אח"כ לאזור ואח"כ לעין ורד. יעל עבדה בהתחלה במלצרות, אח"כ 6 שנים בחברת שילוח ואח"כ פתחה עסק של תפירת בגדי ילדים. אני עבדתי בקו של חלוקת חלב, ואח"כ נכנסנו לעיסקי התכשיטים מזהב, כלומר יצור המוני לחנויות. מבחינה מקצועית  הגעתי לרמה גבוהה מאד בייצור תכשיטים. הייתי יוצא ב-7 בבוקר וחוזר כל ערב ב-10-11 בלילה ולמשך תקופה ארוכה מאד.

החזרה לקיבוץ

מוטי: הגעתי לאיזו נקודה שבה אמרתי לעצמי, או שאני ממשיך בעסק שלי (והיה לי טוב בו) או שאני חוזר לקיבוץ, וחוזר בידיעה שאני אוכל להשתלב בפלרם. כמובן שהיו גם תהליכים משפחתיים פנימיים שהביאו להחלטה. אם לפני כמה שנים לא יכולתי לחשוב על מהלך של חזרה לקיבוץ, בשנתיים האחרונות עברתי תפנית גדולה ששינתה את ההסתכלות שלי על אורח החיים הקיבוצי. כסף זה לא שיקול בלחזור לרמת יוחנן. יש בי הרבה הערכה כלפי ממלאי התפקידים ונוהל קבלת ההחלטות בקיבוץ, ועובדה שבזכותם הקיבוץ הגיע למה שהוא היום.

          ממה שאני מבינה מוטי הוא שרצה לחזור    

יעל: כן. אני פשוט נתתי לו את האו.קיי. האחרון ואז תוך 24 שעות החלטנו שחוזרים. החלטנו זה אומר אני ומוטי. הילדים לא היו שותפים בהחלטה הזו, אבל כן ניסינו להסביר (לגל במיוחד כיוון שלו היה יותר קשה לקבל את העובדה) למה אנחנו עושים את זה.

הקיבוץ השתנה מאד ב-15 שנה. זה קיבוץ שלא הכרתם בעבר. חזרתם בידיעה שמקומכם בקיבוץ או כדי לנסות לגור בקיבוץ?

מוטי: אין דבר כזה לנסות לחזור לקיבוץ. באנו לפה לתמיד. הסיכון שלא יהיה לנו טוב בקיבוץ היה נמוך. אני חזרתי בידיעה שאני בא להשפיע ולא לשבת בבית ולתת לדברים לעבור לידי. בפירוש באנו כדי לתרום. היה חשוב לי מאד לעבוד בפלרם, ומבחינתי היה לגיטימי להתחיל אפילו בקו יצור.

מה השוני בין הקיבוץ של פעם (שבו לא רציתם לחיות) לקיבוץ של היום?

מוטי: היום הדברים נעשים אחרת. דברים שלדוגמא הפריעו לי הם החינוך של הילדים וסידור העבודה. היום הדברים השתנו בעקבות תהליכים שחלו בקיבוץ. מערך העבודה לגמרי השתנה -העוּבדה שהיום לא אומרים לבחורה "יש לך ילד אז את צריכה לתרום בעבודה במערכת החינוך"..

יעל: בעבר רציתי לעבוד במקום מסיוים, ולא הסכימו שאעבוד שם כי רצו שאעבוד במערכת החינוך. לא שאלו אותי איפה אני רוצה לעבוד ומה אני רוצה לעשות, אלא הכתיבו לי.

מוטי: היום הגישה של מערך העבודה שונה לגמרי. לא מכריחים אמא לעבוד בעבודה שהיא לא טובה בה ולא רוצה לעבוד בה. ניתנת לכל בחורה אפשרות הבחירה. לא רק זה, היום אין סידור עבודה אלא יש משאבי אנוש, כלומר לא מסתכלים על "לסדר אנשים בעבודה" אלא על פתרון שיהיה טוב לאנשים עצמם ולמקום העבודה. פעם סדרן העבודה היה מסדר אנשים לעבודה לפי הצורך הנקודתי שלו- היום, מקסימום מחר-מחרתיים. היום מחפשים מישהו שיוכל להחזיק את מקום העבודה ומסתכלים לטווח ארוך. זה תהליך שהקיבוץ אימץ בידיעה שהוא עושה משהו במציאות חברתית וכלכלית משתנה.

לגבי מערכת החינוך, אין מה להשוות היום למה שהיה לפני 15 שנה. היום המטפלות הרבה יותר מקצועיות. יש גם ילדים מהעיר, דבר שמביא לאינטגרציה בין ילדי הקיבוץ לילדי העיר ובין הוריהם.

יעל: החינוך של הילדים היה לי מאד חשוב, ובעבר לא הרגשתי שאני יכולה לשלוט בו. היום הדברים שונים. לדוגמא, מרכז למידה לילדים שמתקשים בחומר הלימודי. פעם לא הסתכלו על החריגים אלא על המסגרת ועל כך שהילד צריך להתאים את עצמו אליה. אם הילד לא הצליח, בדקו אם הכל בסדר אצל הילד. היום בודקים אם הכל בסדר במסגרת.

מוטי: רמת החינוך ברמת יוחנן גבוהה מאד. יש קו מחשבה שהולכים אתו קדימה ועובדה שאנשים מהעיר עומדים בתור כדי להכניס את ילדיהם למערכת החינוך של רמת יוחנן. הביטחון שיש להורים לפעוטים פה הוא עצום.

 

לקבוץ של פעם הייתם חוזרים?

מוטי: חד-משמעית לא!

יעל:  בעבר החיים בעיר התאימו לנו ולא יכולנו מבחינה מצפונית לשלב אותם עם החיים בקיבוץ.

 

איך עברה עליכם הקליטה בקיבוץ?

יעל: יש קשיים, אבל היום יותר קל לנו להתעלם מהם. אחרי שחיינו בחוץ אלה דברים שנראים לנו שוליים.

מוטי: לא נקלטנו עדיין כמו שהיינו רוצים להיקלט (אנחנו חצי שנה פה) אבל היה ברור לנו שזה יהיה כך ושזה תהליך שלוקח הרבה זמן.

יעל: סתיו בכתה ה' ובשבילה החיים בקיבוץ היו הגשמת חלום. גם גל נקלט נפלא.

מוטי: עם יובל הקליטה הייתה יותר קשה. אחותה של יעל גרה בית לידנו בעין-ורד והייתה מעין אמא שנייה שלו, ובשבילו בעצם החזרה לקיבוץ "קרעה" אותו מהמשפחה השניה שלו. כאילו החלפנו את כל המשפחה של יעל במשפחה שלי. הייתה תקופה שיובל לא היה מוכן לדבר עם המשפחה של יעל כי הוא כעס עליהם. הוא בכלל לא הבין מה אנחנו עושים בקיבוץ.

החיים בקבוץ לעומת החיים בחוץ

יעל: פה יותר שיוויוני מבחינת חלוקת הנטל בין האשה לבעל. בחוץ בדרך כלל נטל הפרנסה נופל על הבעל ונטל הטיפול בבית ובילדים נופל על האשה. גם כשחיינו מחוץ לקיבוץ מוטי רצה להיות מעורה במה שקורה בבית, אבל מבחינה מעשית זה היה בלתי אפשרי כיון שהוא עבד עד הלילה והיה עסוק בריצות לכל מיני מקומות כל הזמן.

מוטי: פה אם אני מסיים לעבוד ב-6 בערב, דקה אחר-כך אני כבר עם הילדים כי אין את הריצות והנסיעות. בחוץ אתה כל הזמן רץ ואתה מפספס את גידול הילדים ואת כל השלבים שהם עוברים.

פה זה שונה לגמרי וזה עוד מדד של איכות חיים ולפעמים זה יותר חשוב מכסף. מי שלא יצא לו לחיות מחוץ לקיבוץ, לא יודע מה זה אומר. החיים הכלכליים זה לא רק כסף. זה משפחה בחוץ וניהול משק, ולהסיע לחוגים ולצאת בבוקר לעבוד ולחזור בלילה, וכל השעות המבוזבזות של נסיעה לעבודה וחזרה ממנה. לא עזבנו משום שלא התאמנו לאורח החיים, אלא כדי לנסות משהו אחר. היום אני נמצא בנקודת הסתכלות של מישהו שהיה בחוץ ועבר שם את כל השלבים, ולכן נראה לי שבחלק מהמקרים לאנשים פה אין מספיק מודעות לחוזק של רמת יוחנן, להשקעה של האנשים, לצורה שהדברים נעשים ולתוצאות. אין להם את היכולת להשוות עם החיים מחוץ לקיבוץ. לדוגמא, אנשים מקבלים דירה כמעט מוכנה בלי לדעת מה זה אומר, עיריה, תשתית, מיסים,קבלנים, משכנתא וכו'.

יש לבטים?

מוטי: לבטים על מה יהיה בעתיד ואיך.

יעל: יש לי המון לבטים אבל לא בנוגע לשאלה אם היינו צריכים לחזור. חזרנו ונשאר פה. הלבטים הם יותר כלפי איך לעשות דברים ולשנות כדי שיהיו לי חיים כמה שיותר טובים פה.

 

 

הצעה לסדר

         לא עוד שפוך חמתך

                       שפוך אהבתך

 

 

שפוך אהבתך אדם, בזמן חייך,

תן להם מזמנך ומתשומת לבך,

אל תשנה אותם, לטובתך,

הנח להם לגלות מי הם, ותגלה מי אתה.

 

שפוך אהבתך על בני ביתך

פנה להם מקום וזמן, ברוב טובך,

תן להם את החופש להיות עצמם,

הם בעדך, תהיה גם אתה, בעדם.

 

שפוך אהבתך  על שלושת זוגות הוריך,

על אביך ואמך, מקבלי פניך,

 

 

 

היוצר והיצירה, מקום מגורך,

הבורא והבריאה יודעי יסוד חייך.

 

שפוך אהבתך על הצעירים שדרכם לחיים,

על הנקרים בדרך, גם הם אוהבים,

על הזקנים שופעי הניסיון, המשוועים להכרה,

תקדים אותם באמירה, מביעת הערכה.

 

שפוך אהבתך על כל בני המשפחה,

היא הצורך לקרבה, היא החום שבך,

היא מאור הפנים, היופי שבפנים,

תן אותה במלואה, גם לעצמך.